פתיחה: הנחל היוצא מבית המקדש
פרק מז ביחזקאל פותח בחזון מופלא: לאחר כל מידות הבית והעזרות, מוליך המלאך את יחזקאל אל פתח הבית, ושם הוא רואה מים היוצאים מתחת מפתן הבית. המים הללו הולכים ומתגברים ככל שהם מתרחקים מן המקדש, עד שנעשים נחל שאי אפשר לעברו. נראה תחילה את פשט הדברים ואת דברי חז"ל והרד"ק, ולאחר מכן ניכנס לביאורו הנפלא של המלבי"ם בפנימיות העניין: מה מרמזים המים הללו, ומדוע דווקא כך הם מתגברים.
פסוק א: המים יוצאים מתחת מפתן הבית
וַיְשִׁבֵנִי אֶל־פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה־מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי־פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ׃
המלאך מחזיר את יחזקאל אל פתח עזרת ישראל המזרחי. הפתח המזרחי הוא הפתח המרכזי, זה שכנגדו נכנסים אל בית המקדש, ולכן נקרא המזרח "פני הבית". שם הוא רואה מים היוצאים מתחת מפתן הבית ונמשכים לצד מזרח, כביכול יוצאים מן הבית אל פניו. מקור המים נמשך "מכתף הבית הימנית", היינו מן הצד הדרומי של המזבח. לנכנס אל הבית זהו הצד השמאלי, אבל הוא נקרא הצד הימני לפי הבא מכיוון ההיכל, שאז הוא נמצא לימינו.
הרד"ק מביא את דברי חז"ל שהמעיין הזה תחילתו מבית קודש הקודשים. אמר רבי פנחס משום רבי הונא ציפוראה: מעיין היוצא מבית קודש הקודשים - ומדובר במעיין עתידי שיצא בזמן הבית השלישי - בתחילה דומה לקרני חגבים; כיוון שהגיע אל פתח ההיכל נעשה כחוט של שתי, שהוא עבה יותר; כיוון שהגיע לפתח האולם נעשה כחוט של ערב, שהוא עבה עוד יותר; כיוון שהגיע לפתח העזרה נעשה כפי פך קטן. וזהו ששנינו "שער המים", שבו מכניסים צלוחית של ניסוך המים בחג; ורבי אליעזר אומר: מים מפכים ומסכסכים ועולין כמו פי הפך, ועתידין להיות יוצאים מתחת מפתן הבית.
פסוק ב: היציאה דרך שער הצפון
וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל־שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה־מַיִם מְפַכִּים מִן־הַכָּתֵף הַיְמָנִית׃
מדוע הוציאו דרך שער הצפון ולא דרך המזרח? משום שכבר למדנו ששני השערים המזרחיים, של החצר הפנימית ושל החצר החיצונה, היו סגורים. הם נפתחו רק לצורך הנשיא, והשער החיצוני כולו היה מקום אשר "ה' יבוא בו" כפי שהסברנו לעיל. לכן מוציא אותו הקב"ה דרך הצפון החוצה, והוא מקיף והולך דרך החוץ עד לצד המזרחי. שם הוא רואה את המים מפכים מן החצר אל הר הבית מן הכתף הימנית, היינו מן הצד הדרומי, והמקור פתוח כפי הפך, שהוא מקום של מים מועטים. "מפכים" נאמר על שם פי הפך. והרד"ק מפרש "מפכים" מלשון יציאה, כתרגום יונתן "ונפקין", כלומר יוצאים.
פסוק ג: מי אפסיים
בְּצֵאת־הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם׃
"וקו בידו" - כלי מדידה. המלאך יוצא עמו אל צד מזרח דרך הר הבית ומודד מרחק של אלף אמה, שהם כחמש מאות מטרים, ועדיין המים מועטים. "מי אפסיים" - אמרו חז"ל שאדם עובר בהם עד הקרסוליים. הטעם לשם: "פס", כלשון חז"ל "פס ידו" ו"פס רגלו", ומי אפסיים הם מים המגיעים עד גובה הקרסוליים. ואפשר לפרש "אפסיים" גם מלשון קצה, כמו "אפסי ארץ" שהוא קצה הארץ; והקצה שבאדם הוא הקרסוליים, סוף גופו, כפות רגליו.
פסוק ד: ברכיים ומותניים
וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם׃
עוד אלף אמה, עוד כחמש מאות מטרים, והמים כבר מגיעים עד הברכיים; ועוד אלף, והמים מעמיקים עד המותניים. מדובר בזרם עצום ורב היוצא מבית קודש הקודשים. וזרם זה הוא בדרך נס, שהרי בדרך הטבע אין המים הולכים ומתגברים בהמשך המעיין: אם יצא כחוט השערה, מהיכן יתגבר? אלא ודאי מים ניסיים הם, שיצאו מועטים ביותר מבית קודש הקודשים וילכו ויהיו רבים ואדירים.
אומר רש"י שמכאן ואילך הוא כבר נחל שאין יכול לעבור בו, ומכאן למדו חז"ל שאסור לאדם להיכנס במים מן המותניים ולמעלה, שמא ישטפוהו המים. הרוצה לעבור בנחל לא ילך במקום שהמים עוברים את מותניו: כל עוד המים עד המותניים, רוב הגוף בחוץ ויש בו כוח להתגבר כנגד הזרם; אבל משעה שעברו את המותניים, הזרם סוחף חלק מן הגוף עצמו, ואי אפשר לעבור אלא בשחייה. והמדידה הבאה נעשתה כבר כשהנביא הולך על היבשה, כמו שנאמר "וישיבני שפת הנחל", כלומר אצל שפת הנחל מן הצד ולא בנחל עצמו.
פסוק ה: מי שחו
וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא־אוּכַל לַעֲבֹר כִּי־גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵר׃
כפירוש רש"י: מדד עוד אלף, והרי זה נחל שאינו יכול לעברו, כי גאו המים - רבו והתרוממו. "מי שחו" - מים שצריך לשחות בהם, אי אפשר ללכת בהם ברגליים; "נחל אשר לא יעבר" - נחל שאין לעברו ברגל.
המלבי"ם: מעבר לנס הפשוט - מי הדעת
אומר המלבי"ם: מלבד שיהיה הנס כפשוטו, שיצא מקור מים מבית ה', כמו שנאמר ביואל "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים", וכמו שנאמר בזכריה "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" - שהרי בירושלים לא היה מעיין מעולם, ופתאום יהיה שם שטף מים רבים שאין עוברים אותו אלא בשחייה, ויש כאן נבואה על נס שהוא מעל גדר הטבע.
אגב כך, לפני שנים, אולי כבר לפני עשור, דיווחו שהוואקף מתמודד עם זרימת מים היוצאת מן הקרקע, ועשו כל מיני טכניקות כדי לסתום אותם. הם נבהלו מאוד, משום שיש אצלם מסר שאם יתחילו לצאת מים מן המקום של כיפת הסלע, כנגד קודש הקודשים, סימן הוא שהמקום עומד לשוב לעם ישראל, והם ניסו בכל דרך לסגור את המים. עד כמה הסיפור מדויק בכל פרטיו איני יודע, אך כך סופר אז והעניין קיבל תאוצה; כנראה הצליחו להתמודד עם זה, שכן מאז לא שמענו על כך עוד.
מעבר לפשט, אומר המלבי"ם, יש כאן רמז למי הדעת, לתורה ולאמונה היוצאים מבית ה', כי "מציון תצא תורה". והמים הקדושים יוצאים מתחת כתף הבית הימנית, מנגב למזבח, בצד הדרומי, ולא מצד צפון. ומדוע? שהרי דווקא צד צפון היה הקדוש יותר, ששם שוחטים קודשי קודשים. אלא שקודשי קודשים באים לכפר פשע ולהתם חטאת: עולה, אשם וחטאות - כולם באים על החטא, ואף העולה מכפרת על הרהור הלב ועל עשה ועל לאו הניתק לעשה. ומצד זה לא יזלו מי הדעת מדליָם, שכן צד צפון מורה על הכרת הקב"ה מצד יראת העונש ומצד "סור מרע", מתוך חטא וקלקול. לכן ייפתח המקור מצד ימין, מצד דרום, ששם היו מקריבים את זבחי הדרום - השלמים, זבחי הרצון וזבחי התודה, שיש בהם אכילה לבעלים ולכוהנים ולמזבח. אלו אינם באים על חטא, אלא מורים על הכרת טובו וחסדו של הקב"ה, על עבודת ה' מצד הכרת הטוב.
ארבע המדידות - ארבע מדרגות בהשגת האלוקות
ועדיין יש להבין: מה עניינן של ארבע המדידות, שבתחילה מים מועטים, ואחר כך יותר ויותר - אפסיים, ברכיים, מותניים, שחו? מביא המלבי"ם בשם האברבנאל (והרבה מפירושי המלבי"ם מבוססים עליו, כפי שכבר הזכרנו) שהדבר בא לרמוז על ארבעה מיני השגות שישיגו את הקב"ה על ידי מי הדעת הנובעים מן הקודש. "מי אפסיים" - השגת הבורא מתוך עולם ההוויה וההפסד, עולם החומר שכולו הבל ואפס. "מי ברכיים" - השגה מצד עולם הגלגלים, גרמי השמיים, השמש הירח והכוכבים, שהם בעלי התנועה. "מי מותניים" - השגת עולם המלאכים, כפי שביארנו באריכות בעניין המרכבה בתחילת הספר, והמלאכים כוחם במותניהם, "גיבורי כוח עושי דברו". "מי שחו" - השגות האלוקות עצמן, שגאו המים מעומק המושג: אינך הולך עוד על הקרקע אלא שוחה למעלה, שאינך יורד לעומק הדברים ולאשורם אלא מכיר אותם רק מן החלק העליון שלהם.
ומוסיף המלבי"ם: ולדעתי רומז העניין גם לזמן שעליו נאמר "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". והרי המים המכסים את הים אינם מכסים בשווה: יש מקומות עמוקים כמה קילומטרים ויש רדודים. כך אף שכולם יכירו את ה', יהיה חילוף מדרגות בכמות ההשגה, באיכותה ובעומקה. כולם יכירו, אך לא באותה רמה ולא באותה דרגה, וכל אחד ישיג כפי מדרגתו.
ארבע הכיתות שבאומות
ומכאן מחלק המלבי"ם ארבע מדרגות. יש אומות שיישארו במעמד הסכלות הקדום, עובדי עבודת כוכבים ומזלות, כגון סין ויפן ואנשי הודו, שעד היום יש שם אנשים שכאשר פרה עוברת הם עומדים דום, עובדי אלילים כפשוטו. ידיעתם בהשגת האלוקות תהיה אז לפי מדרגתם, קלושה ביותר - בחינת מי אפסיים, מים מועטים שבמועטים.
האומות שאינן עובדות עבודה זרה ויש להן דת, אלא שהן טועות באלוקות ועובדות לאל אמת יחד עם אותו האיש - והכוונה לנוצרים - תהיה להם השגה יתרה ממי הדעת, שהרי כבר מכירים הם בקב"ה, אך המים אצלם יגיעו עד הברכיים בלבד, ולא השגה גבוהה מזו.
האומות שקיבלו דעות אמיתיות באמונת האלוקות ובאחדותו, אלא שלא קיבלו את הדת האמיתית ואת מצוות האל - והכוונה למוסלמים - אצלם יהיו מי הדעת מי מותניים. שהרי המוסלמים אין להם בעיה באחדות ה': יודעים הם שה' הוא האלוה ואין עוד מלבדו, ואינם מאמינים בשילוש הטמא של הנוצרים. את מוחמד הם מכנים נביא שלו - נביא, תביא - ולעצם האמונה בה' יתברך אין להם בעיה, אלא שאינם שומרים את דת האמת אלא את דתו של מוחמד, שהיא הבל ושטות, ולא קיבל דבר, וכל מה שמסר שקר הוא.
וכבר הזכרנו בשיעורי הכוזרי את דברי הרמב"ם שהדתות הללו הן התקדמות לקראת הכרת האלוקות. שהרי קודם לכן עבדו עבודה זרה וכוכבים ומזלות; משבאה הנצרות, כבר יש התקדמות, שהרי מכירים באל יחיד מופשט. המוסלמים באו מאוחר יותר, וזו התקדמות נוספת, שכן הם מכירים באל יחיד מופשט שאין לו כל קשר לדברי ההבל של הנצרות, המדברת על הנהגה משותפת כביכול עם הבן ורוח הקודש. נמצא שהאסלאם הוא כבר קדמה מבחינת האמונה, ולכן ירבו יותר ממקור המים החיים ומי הדעת אצלם יהיו מי מותניים.
והחלק הרביעי הוא האומה שקיבלה את תורת ה' וחוקיו ומצוותיו, זה עם ישראל. הם ישיגו את ההשגות הגדולות, ואצלם יהיה הדבר נחל נובע מקור חוכמה, מי שחו, שהמים יגאו מן הדעת בנפשם בשפע רב.
הקושי: הרחוקים בפנים והקרובים בחוץ
אלא שיש כאן פלא. מי נמצא בדרגה הנמוכה? עובדי עבודה זרה, שהם מי אפסיים. ומי בדרגה הגבוהה? עם ישראל, שהם מי שחו. והנה מי אפסיים יוצאים סמוך לקודש הקודשים, ומי שחו נמצאים מרחק מאות ואלפי אמות מחוץ למקדש. לכאורה היה ראוי להפך: שהמים הגבוהים יהיו סמוך לקודש הקודשים, והנמוכים ירוחקו מן הקודש.
מסביר המלבי"ם שבא הדבר ללמד: ככל שהאדם רחוק יותר, כן שאיפתו אל הקודש ורצונו להגיע אל השגת האמת גדולים יותר. והדבר מוכר לנו מן המציאות. אדם שחזר אתמול בתשובה, רחוק הוא ביותר, ואם תבדוק בקיום המצוות אולי הוא מתחיל במשהו אפסי - ועם כל זה תראה שהשאיפה שלו והרצון שלו עזים, דווקא מחמת ריחוקו. ולעומתו, מי שנולד דתי, פעמים רבות אתה רואה אותו קרוב במצבו ורחוק בשאיפותיו, שאין לו שאיפות גדולות. כך יהיה לעתיד לבוא: דווקא אותם רחוקים מהשגת האלוקות, בבחינת מי אפסיים, ידחקו יותר לשקוד על האוהל וירדפו לדעת את ה', כמו שנאמר "לכו ונלכה אל ה' ויורנו מדרכיו" - וזה יאמרו האומות לעתיד לבוא. תהיה להם שאיפה עצומה ורצון עז להתקרב לה' יתברך, ולכן אלה שלא למדו יהיו יותר בפנים, ואלה שכבר למדו וידעו את ה' כבר יוצאים החוצה.
ויש בזה ביטוי נוסף לעם ישראל, שהם בבחינת המים שבחוץ, מי שחו: זו הפצת המעיינות חוצה. עם ישראל יפיצו את המעיינות עד שהמים יבואו ויתפשטו בכל הארץ, שהם עם ה' המקודשים ויפיצו את האמונה לכל העולם כולו, לשוט בארץ וללמד בכל הארץ.
המעיין מקרני חגבים ועד פי הפך - ארבעת העולמות
נחזור לדברי רבי פנחס שהבאנו: המעיין היוצא מבית קודשי הקודשים, בתחילה דומה לקרני חגבים, בפתח ההיכל כחוט של שתי, בפתח האולם כחוט של ערב, ובפתח העזרה כפי פך קטן. גם את זה מבאר המלבי"ם על דרך מי הדעת. ההתחלה היא מן השכל הנאצל מעולם האצילות, וזהו בית קודש הקודשים, המקום הגבוה ביותר - ושם ההשגה דומה לקרני חגבים, דבר דק ביותר כמחט סדקית. סימן הוא: מן האור הגדול של עולם האצילות אין אתה משיג אלא כקרני חגבים.
כשמגיע הדבר לפתח ההיכל, הרי אלו השגות שיצאו כבר מעולם האצילות אל עולם הבריאה, עולם הכיסא, ושם כבר שייכת תפיסה והשגה יתרה - כחוט של שתי, שהוא כבר מוחשי יותר. כשמגיע לפתח האולם יורדים עוד אל עולם היצירה, הוא עולם המלאכים, וההשגה מרובה יותר. וכשיורד ובא אל עולם האופנים, הוא עולם העשייה, ששם האופנים והגלגלים וגרמי השמיים והעולם הגשמי - שם כבר דומה הדבר לפך, למים מפכים, שכן בענייני השמיים ובסדר תכונת העולם השפל יש לנו השגה גדולה הרבה יותר מאשר בעניינים הגבוהים שבאלוקות. בחלק החיצון יותר המים מפכים בכמות גדולה, שכן בבחינות הנמוכות של עשייה יש לנו השגה רבה, ואילו בבחינות הגבוהות של יצירה, בריאה ואצילות ההשגות קלושות הרבה יותר.
"אלף" מלשון אילוף ולימוד
ומכאן ממליץ המלבי"ם מליצה נאה: מדוע חוזר הכתוב ומזכיר בכל פעם מדידה של אלף אמה? אין זה בכדי. "אלף" הוא מלשון אילוף. אנו היום מקשרים אילוף לבעלי חיים, אך בלשון התורה וחז"ל "אאלפך חכמה", "אאלפך בינה", ובערבית לשון "אליפה" הוא לשון לימוד. הקב"ה נקרא אלופו של עולם - לא לשון דרגה, אלא שהוא מלמד את העולם, המלמד תורה לעמו ישראל. וכן "אלופי ומיודעי", מי שמלמד אותי דעה. אם כן, כל "אלף" שבפרק מרמז על אילוף ולימוד: אלף אחד כנגד האצילות, ואחריו הבריאה, היצירה והעשייה, וכל אחד מהם הוא "אלף" - לימודים שמהם ובהם ניתן להשיג.
ולכן בתחילה "מי אפסיים", שההשגה שם אין ואפס, כי אדם קרוץ חומר אינו משיג בעניינים הגבוהים והרוחניים הללו. וההשגה מתרחבת בענייני עולם הכיסא - עד ברכיים; בעולם המלאכים - עד מותניים; ובלימוד האחרון, הוא האלף האחרון שבעולם הגלגלים והחומר, שם "גאו המים", כי רבו החוקרים ועצמה הידיעה בתכונה ובטבע ובכל מיני המדעים. שכן בעולם העשייה השגותינו גדולות הרבה יותר מבכל העולמות האחרים, וכפי שביארנו על פי הרעיון של התפשטות המים.
לסיכום:
יחזקאל רואה מעיין היוצא מתחת מפתן הבית לצד מזרח, ממקור שבדרום המזבח, ההולך ומתגבר: מי אפסיים, מי ברכיים, מי מותניים, ולבסוף מי שחו - נחל אשר לא יעבר. בפשט זהו נס גלוי: מעיין שיצא מבית קודש הקודשים בימות המשיח, בעיר שלא היה בה מעיין מעולם. ובפנימיות, לדעת המלבי"ם, אלו מי הדעת והתורה היוצאים מבית ה', ולכן דווקא מצד דרום, צד זבחי התודה והשלמים, עבודת ה' מתוך הכרת הטוב, ולא מצד צפון של כפרת חטא. ארבע המדידות מורות על ארבע מדרגות בהשגת האלוקות - הן כנגד ארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה), והן כנגד ארבע כיתות בעולם: עובדי עבודה זרה, הנוצרים, המוסלמים, ועם ישראל. ואף שהמים יכסו את הארץ כמים לים מכסים, לא יהיו כולם בשווה, אלא כל אחד ישיג כפי מדרגתו. והפלא שהמים המועטים סמוכים לקודש והגדולים רחוקים ממנו בא ללמד שני דברים: שהרחוק שאיפתו עזה יותר לדעת את ה', ושעם ישראל עתידים להפיץ את המעיינות חוצה עד שתימלא הארץ דעה.