פרק מח - חלוקת הנחלות לשבטים

ספר יחזקאל פרק מ"ח הוא הפרק החותם את הספר. לאחר שלמדנו את מידות הבית, את סדרי העבודה ואת גבולות הארץ, בא הפרק האחרון ומסדר לנו את מקומות מושבם של השבטים בחלוקה העתידה, את רצועת התרומה שבמרכזה המקדש והעיר, ואת שערי העיר על שמות שבטי ישראל - עד לפסוק החותם: "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה".

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים מִקְצֵה צָפוֹנָה אֶל־יַד דֶּרֶךְ־חֶתְלֹן לְבוֹא־חֲמָת חֲצַר עֵינָן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק צָפוֹנָה אֶל־יַד חֲמָת וְהָיוּ־לוֹ פְאַת־קָדִים הַיָּם דָּן אֶחָד׃

כאן מתחיל הנביא לבאר את מיקום ישיבת השבטים, והוא פותח דווקא מצד צפון. בקצה הצפוני יושב שבט דן, והכתוב מונה את הערים הגובלות אותו כדי שנדע בדיוק היכן מקום מושבו.

מביא המלבי"ם, שלפי דרכו של רש"י - שהשבטים נוחלים כמקדם - לכאורה אין הדבר מובן: הרי כאן הכתוב לוקח מחצר עינן והלאה, שטח גדול יותר ממה שהיה להם מקדם. אבל לפי מה שביארנו, שהנחלה עתידה להתרחב, הדברים מתיישבים היטב: לעתיד לבוא נחלת ישראל תהיה גדולה יותר מן המציאות שלה כיום, וכפי שמופיע כאן בכתובים.

ועוד מדייק המלבי"ם: דווקא בחלקו של דן מצוין לנו הרוחב, ומשם והלאה שוב אין הכתוב מציין רוחב. וכפי שאמרנו, חז"ל קיבלו שהרוחב יהיה 75 מיל - כל שבט מקבל רצועה של 75 מיל, והרצועה מתוחה מן הצד המערבי אל הצד המזרחי. הארץ נחתכת כך ברצועות רצועות.

וְעַל גְּבוּל דָּן מִפְּאַת קָדִים עַד־פְּאַת־יָמָּה אָשֵׁר אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל אָשֵׁר מִפְּאַת קָדִימָה וְעַד־פְּאַת־יָמָּה נַפְתָּלִי אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל נַפְתָּלִי מִפְּאַת קָדִמָה עַד־פְּאַת־יָמָּה מְנַשֶּׁה אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל מְנַשֶּׁה מִפְּאַת קָדִמָה עַד־פְּאַת־יָמָּה אֶפְרַיִם אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל אֶפְרַיִם מִפְּאַת קָדִים וְעַד־פְּאַת־יָמָּה רְאוּבֵן אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל רְאוּבֵן מִפְּאַת קָדִים עַד־פְּאַת־יָמָּה יְהוּדָה אֶחָד׃

מי שמסתכל בציורים המתארים את הארץ רואה בדיוק את הסדר שאנו קוראים: דן, ואחריו רצועת אשר, ואחריה נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן, יהודה - אחד אחרי השני. אנחנו התחלנו מדן שבצפון ואנחנו הולכים לכיוון הדרום, וכל פעם עוברים רצועה נוספת. "מפאת קדים עד פאת ימה" - מן הצד המזרחי עד הצד המערבי, רצועה ארוכה.

עד כאן קיבלנו שבעה שבטים שהם עד חלקו של הנשיא, שבמרכזו ירושלים עם החלוקה הפנימית שלה. ולאחר שנעבור את חלק הנשיא וירושלים נמנה עוד חמישה שבטים, ובזה ישלימו שנים עשר השבטים למחלקותיהם ולנחלותיהם.

מבאר המלבי"ם, שיש בסדר השבטים עניין גם לפי הפשט. בנחלה הראשונה ראינו שיהודה ובנימין נחלו זה לצד זה, וכמו שכתוב "חופף עליו כל היום" - שבמקום בית המקדש היה חלק ליהודה וחלק לבנימין. כך גם כאן: בית המקדש נמצא באמצע, במקומו של הנשיא, ומצד אחד יהודה ומן הצד השני בנימין, זה לצד זה. וכך המלבי"ם עובר על כל השבטים ומראה כיצד כל שבט נוחל ליד אותו שבט שישב לצידו גם בנחלה הקדומה, ומסדר את כולם.

לפי זה, לכאורה יוצא חוסר איזון: שבעה שבטים מצד אחד של בית המקדש וחמישה מן הצד השני. מדוע נוצר מצב של שבעה מול חמישה ולא חולקו שישה מול שישה?

מסביר המלבי"ם: שבט לוי נוטל בחלק האמצעי. וכלל הוא, שכאשר מונים את שבט לוי כשבט בפני עצמו - הרי יש שלושה עשר שבטים, שהרי ליעקב היו שנים עשר בנים, ואם אתה סופר את לוי כאחד מהם, וכשיוסף מתחלק לשניים, מנשה ואפרים, קיבלת שלושה עשר. נמצא שהשתים עשרה רצועות אינן כוללות את לוי, שהרי שבט לוי הוא ברצועה השלוש עשרה, היא רצועת הנשיא שבה ירושלים. וראינו כיצד אותו שטח מתחלק - חלקו לשבט לוי, חלקו לעובדי המקדש וחלקו לישראל, והנותר לצד המערבי ולצד המזרחי באותה רצועה הוא חלקו של הנשיא.

ומעתה, אומר המלבי"ם, אנו מבינים את צורת החלוקה: כל מקום שאנו מחשיבים את לוי לשבט, אנו מחשיבים את אפרים ומנשה לשבט אחד. אם כן, בצפון יש שישה - שהרי מנשה ואפרים נחשבים לאחד. ובדרום, אם נצרף את חמשת השבטים עם שבט לוי שבירושלים, קיבלנו גם כן שישה. ויוצאת חלוקה מדויקת: שישה שבטים מצד זה ושישה שבטים מצד זה.

וְעַל גְּבוּל יְהוּדָה מִפְּאַת קָדִים עַד־פְּאַת־יָמָּה תִּהְיֶה הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר־תָּרִימוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף רֹחַב וְאֹרֶךְ כְּאַחַד הַחֲלָקִים מִפְּאַת קָדִימָה עַד־פְּאַת־יָמָּה וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ׃

עתה מדבר הנביא על חלק ירושלים. כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, ירושלים הייתה ברצועה הנקראת רצועת התרומה, היא הרצועה שנחל הנשיא, ובאמצע הרצועה היה ריבוע שנקרא חלק ירושלים. יהודה נוטל את החלק הצפוני שברצועות, וכשאני מסתכל אל מעבר לגבול יהודה אני מקבל את ירושלים: מצד אחד גבול יהודה, ומן הצד השני גבולו של בנימין, וביניהם החלק הנקרא חלק ירושלים.

"תהיה התרומה" - החלק המורם מארץ ישראל, הניתן לנשיא ולמקומה של ירושלים. וכשהוא אומר "חמישה ועשרים אלף רוחב", צריך לדעת שכל החלק שבו ישבו הכהנים, הלויים, ישראל, העיר ובית המקדש - כל החלק הזה יהיה 25 אלף על 25 אלף, דהיינו ממלא את רוחב הרצועה. שהרי מדובר ב־25 אלף קנים, שהם 75 אלף מיל. כל הריבוע הזה, שבתוכו מושב הכהנים, מושב הלויים, בית המקדש והעיר ירושלים - הכל בתוכו.

וּלְאֵלֶּה תִּהְיֶה תְרוּמַת־הַקֹּדֶשׁ לַכֹּהֲנִים צָפוֹנָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְיָמָּה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְקָדִימָה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְנֶגְבָּה אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וְהָיָה מִקְדַּשׁ־ה' בְּתוֹכוֹ׃

זהו חלק הכהנים. האורך ממזרח למערב - 25 אלף קנים, והרוחב - עשרת אלפים קנים. נמצא שהם קיבלו רצועה בתוך אותו מקום קודש, רצועה שאורכה כאורך כל המקום, 25 אלף קנים, ורוחבה עשרת אלפים קנים. ובאמצע - מקדש ה', חמש מאות קנים על חמש מאות קנים, ומסביבו מקום הכהנים.

לַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשׁ מִבְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתִּי אֲשֶׁר לֹא־תָעוּ בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר תָּעוּ הַלְוִיִּם׃

ראינו כבר את ייחודם של בני צדוק - שלא עבדו עבודה זרה, ולכן רק הם יהיו כשרים לעבודה בבית המקדש, ושאר הכהנים לא יהיו ראויים לעבודה על גבי המזבח. ולכן החלק הזה, המקודש יותר משאר החלקים, יינתן להם: הם לא תעו בתעות בני ישראל אחרי עבודה זרה, כאשר תעו הלויים.

וְהָיְתָה לָהֶם תְּרוּמִיָּה מִתְּרוּמַת הָאָרֶץ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים אֶל־גְּבוּל הַלְוִיִּם׃

"קודש קדשים" - ביחס ליתר החלקים. חלק הלויים נחות ממנו מבחינת קדושתו, והוא נקרא "קודש", ואילו מקום הכהנים, שגם המקדש בתוכו, נחשב תרומה שהיא בבחינת קודש קדשים.

וְהַלְוִיִּם לְעֻמַּת גְּבוּל הַכֹּהֲנִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כׇּל־אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים׃

הלויים בדיוק כנגד שטח הכהנים: אורך 25 אלף קנים ורוחב עשרת אלפים קנים. חלק הכהנים היה הקרוב יותר לחלקו של יהודה, וחלק הלויים היה באמצע - לפני חלק ישראל, שהוא הקרוב יותר לחלקו של בנימין.

ולמה חוזר הכתוב ואומר "כל אורך חמישה ועשרים אלף ורוחב עשרת אלפים"? מסביר המלבי"ם, שבא להבדילם מן הכהנים: הכהנים לא נטלו את הכל, שהרי הורמו מחלקם חמש מאות קנים לבית המקדש שעמד באמצע חלקם. נמצא שאף שהיה להם 25 אלף על עשרת אלפים, לא היה זה נטו כולו שלהם. אבל אצל הלויים - "כל אורך", כל האורך היה שלהם בלבד.

וְלֹא־יִמְכְּרוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָמֵר וְלֹא יַעֲבִיר רֵאשִׁית הָאָרֶץ כִּי־קֹדֶשׁ לַה'׃

אף שניתן החלק הזה ללויים לאחוזה, אין להם רשות למכור ממנו, ולא להמירו בחלק אחר שייתן להם אדם חבל ארץ תמורת חלקם. "ולא יעביר" - העברה היא על ידי בת היורשת נחלה, שלא תירש את החלק הזה. "כי קודש לה'", וכמו שכתוב "ושדה מגרש עריהם לא יימכר". ורמוז כאן גם שאר הדינים הכתובים בתורה, שאין עושים ממגרש שדה ולא משדה מגרש, ועוד כמה דינים הקשורים בזה.

וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף חֹל־הוּא לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכֹה׃

עתה הוא עובר לחלק האחרון מכלל התרומה - חלק ישראל, שהיה קרוב יותר לצד בנימין. אלו חמשת אלפים הנותרים: 5,000 קנים רוחב ו־25 אלף קנים אורך. האורך לא השתנה אצל אף אחד - כולם קיבלו אורך של 25 אלף קנים במדידה ממזרח למערב. רק הרוחב השתנה: אצל הכהנים עשרת אלפים, אצל הלויים הצמודים להם עשרת אלפים, ואצל ישראל הצמודים להם רק 5,000. ושם הייתה העיר, ולה מגרש סביב.

וְאֵלֶּה מִדּוֹתֶיהָ פְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת־נֶגֶב חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמִפְּאַת קָדִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת־יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים׃

כאן הוא תוחם את העיר מארבעה כיוונים, כמקיף אותה סביב ואומר שמכל כיוון וכיוון הייתה העיר מרובעת: 4,500 על 4,500 על 4,500 על 4,500 קנים. וכל קנה, כפי שכבר אמרנו, הוא שש אמות, וכל אמה שישה טפחים.

וְהָיָה מִגְרָשׁ לָעִיר צָפוֹנָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְנֶגְבָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וְקָדִימָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְיָמָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם׃

מלבד העיר עצמה הקיף אותה מגרש של 250 קנים מכל צד, דהיינו 500 קנים בסך הכל משני הצדדים. ועשה חשבון: 4,500 העיר, ועוד 250 מכאן ו־250 מכאן - הגעת ל־5,000. וזהו בדיוק רוחב רצועת ישראל. נמצא שהעיר ומגרשה מילאו את הרצועה לרוחבה מקצה לקצה, אך לא לאורכה, שהרי האורך היה 25 אלף קנים. וגם מן הצד הצפוני, המזרחי והמערבי היה מגרש של 500 קנים, 250 מכאן ו־250 מכאן.

וְהַנּוֹתָר בָּאֹרֶךְ לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָדִימָה וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים יָמָּה וְהָיָה לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְהָיְתָה תְבוּאָתֹה לְלֶחֶם לְעֹבְדֵי הָעִיר׃

האורך הוא 25 אלף, ובאמצעו העיר עם מגרשה התופסת 5,000. נשארו עשרת אלפים לימין ועשרת אלפים לשמאל - זהו המקום הפנוי. זהו "והנותר באורך": מן הצד המזרחי אל העיר, ומן קצה העיר אל הכיוון המערבי. "לעומת תרומת הקודש" - לצד החלק שקיבל הנשיא משני הצדדים.

ומהי "תבואתה ללחם לעובדי העיר"? מבאר המלבי"ם שיהיו שם שדות וכרמים לאלה המתעסקים בעבודת העיר, והכוונה לישראל, שהרי כל הדיבור על ה־5,000 באורך 25 אלף קנים הוא בחלק ישראל, חלק העיר. גם עשרת אלפים מכל צד שנותרו מן ה־25 אלף מותרים במלאכה, ויש שם שדות וכרמים לצורך העוסקים בעבודת העיר.

ולרש"י כאן פירוש מחודש: "עובדי העיר" - אלה הגבעונים, הנתינים חוטבי עצים ושואבי מים, וכך שמע משמו של רבי מנחם זצ"ל. אבל הרד"ק מביא פירוש זה וכותב: "ואין לו טעם, כי לא יהיו עוד הגבעונים משרתים לעתיד", ולא ייתכן שיהיו גבעונים יושבי ירושלים העיר הקדושה בשביל שישראל יביאו לשם את הגבעונים. והרי ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל, ודוד המלך ריחק אותם לאחר שביקשו לעשות נקמה בבניו של שאול. ואין להעלות על הדעת שכשיבוא המשיח יחזרו ויקרבו אותם ויעשום יושבי ירושלים העיר הקדושה.

וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃

כל שבטי ישראל יצטרכו לתת את צורכי עובדי העיר ואת מחייתם. ומשום כך ניתנה להם הרצועה הזאת, שלכל ישראל יש בה חלק, וניתן להם החלק הזה לשדות ולכרמים - לפי שאותם אנשים עבדו את העיר. והיות שכל אחד מאיתנו מחויב כלפי העיר, החלק שכביכול שייך לנו, עשרת אלפים מכאן ועשרת אלפים מכאן, הוענק להם כדי שידאגו לכל צורכי העיר.

כׇּל־הַתְּרוּמָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף רְבִיעִית תָּרִימוּ אֶת־תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ אֶל־אֲחֻזַּת הָעִיר׃

כאן סיכום כולל: אם ניקח את חלק הכהנים, הלויים וישראל - הכל 25 אלף על 25 אלף. האורך מן הצד המזרחי לצד המערבי היה 25 אלף אצל כולם בשווה, והרוחב, מן הצד הצפוני אל הדרומי, הוא שהתחלק: עשרת אלפים לכהנים - החלק הצמוד יותר לרצועת יהודה, אחריהם עשרת אלפים באורך 25 אלף ללויים, ואחריהם 5,000 באורך 25 אלף לישראל ולירושלים, שהיו קרובים יותר לחלקו של בנימין.

ומהי "רביעית תרימו את תרומת הקודש אל אחוזת העיר"? נחזור לחלק ישראל: 25 אלף קנים אורך ברוחב 5,000, ובאמצע 5,000 על 5,000 - זו ירושלים. נשארו משני הצדדים עשרת אלפים ועשרת אלפים, שהם המגרשים. וכשאנו מבקשים את היחס - 5,000 לעומת 20 אלף - זהו בדיוק רבע. זהו "רביעית תרימו": חלק העיר הוא רבע ביחס לשאר החלקים שמימין ומשמאל, המיועדים לתבואתה ללחם לעובדי העיר. נמצא שהעיר עצמה הייתה רק רבע מן הסך הכל.

וְהַנּוֹתָר לַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת־הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף תְּרוּמָה עַד־גְּבוּל קָדִימָה וְיָמָּה עַל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף עַל־גְּבוּל יָמָּה לְעֻמַּת חֲלָקִים לַנָּשִׂיא וְהָיְתָה תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וּמִקְדַּשׁ הַבַּיִת בְּתוֹכֹה׃

לאחר חשבון הריבוע הכולל של 25 אלף על 25 אלף קנים, הכולל את חלק הכהנים, הלויים והישראלים, עתה מדבר הכתוב על מה שנמצא משני הצדדים - לכיוון מזרח ולכיוון מערב. וכבר ביארנו שכל הרצועה הזאת לכל אורכה היא חלק הנשיא, אלא שבאמצע כמו הקצה הנשיא מחלקו 25 אלף על 25 אלף קנים לכהנים, ללויים, לישראלים ולבית המקדש.

"והנותר לנשיא מזה ומזה" - מקצה חלק התרומה עד סוף הצד המזרחי, ומן הקצה השני של חלק התרומה עד סוף הצד המערבי, עד הים. "עד גבול קדימה" - עד הצד המזרחי, "וימה" - עד הקצה המערבי, לכל אורך 25 אלף, "לעומת חלקים לנשיא" - זהו החלק שכנגד, מה שהיה שייך לנשיא.

ומדוע נקרא גם זה "תרומת הקודש"? אומר המלבי"ם: כיוון שמקדש ה' בתוכה. לא רק חלק הנשיא נקרא תרומה, על שם שאנו מרימים אותו כביכול משלנו ונותנים לנשיא, אלא גם החלק שבתוכו בית המקדש נקרא תרומה, שהחלק הזה של 25 אלף קנים הוא חלק שמקדש ה' בתוכו, וכמו הורם מתוך החלק הכולל.

וּמֵאֲחֻזַּת הַלְוִיִּם וּמֵאֲחֻזַּת הָעִיר בְּתוֹךְ אֲשֶׁר לַנָּשִׂיא יִהְיֶה בֵּין גְּבוּל יְהוּדָה וּבֵין גְּבוּל בִּנְיָמִן לַנָּשִׂיא יִהְיֶה׃

גם חלק הלויים וגם אחוזת העיר - הכל בתוך אשר לנשיא, בתוך אותה רצועה. שלא תחשוב שחלק הלויים או חלק ישראל זלג לחלקו של בנימין או לחלקו של יהודה. תדע לך שכל מה שניתן לכהנים, ללויים ולישראלים כחלק שהגדרנוהו כתרומת העיר, 25 אלף קנים, הכל היה בתוך חלק הנשיא, בין גבול יהודה ובין גבול בנימין. לא נכנס כלל לגבול יהודה ולא לגבול בנימין, אלא אך ורק בתוך רצועת הנשיא, וכביכול הפריש הנשיא והרים זאת מתוך חלקו בשביל הקודש.

וְיֶתֶר הַשְּׁבָטִים מִפְּאַת קָדִימָה עַד־פְּאַת־יָמָּה בִּנְיָמִן אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל בִּנְיָמִן מִפְּאַת קָדִימָה עַד־פְּאַת־יָמָּה שִׁמְעוֹן אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל שִׁמְעוֹן מִפְּאַת קָדִימָה עַד־פְּאַת־יָמָּה יִשָּׂשכָר אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל יִשָּׂשכָר מִפְּאַת קָדִימָה עַד־פְּאַת־יָמָּה זְבוּלֻן אֶחָד׃ וְעַל גְּבוּל זְבוּלֻן מִפְּאַת קָדִמָה עַד־פְּאַת־יָמָּה גָּד אֶחָד׃

לאחר שאמר לנו היכן נמצא חלק הנשיא - פחות או יותר באמצע, וכבר ביארנו מדוע אין זה ממש באמצע - עתה הוא מסדר את רצועות השבטים זו אחר זו, וגבי כל שבט הוא אומר שרצועתו מן הצד המזרחי עד הצד המערבי. הרצועות הן כמין חיתוך: כמו שאתה עומד לכיוון הים וחותך בסכין את ארץ ישראל לכיוון ירושלים, לכיוון הירדן, לכיוון מזרח - רצועות רצועות. עד עתה דיברנו על רצועת הנשיא, וכעת על הרצועות שמדרום לה.

מאחורי ירושלים בא בנימין, ואחריו הצמוד אליו שמעון, ואחריו יששכר, ואחריו זבולון, ואחריו גד.

וְעַל גְּבוּל גָּד אֶל־פְּאַת נֶגֶב תֵּימָנָה וְהָיָה גְבוּל מִתָּמָר מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ נַחֲלָה עַל־הַיָּם הַגָּדוֹל׃

גבול גד הוא הגבול האחרון, שכבר נמצא בקצה הדרומי האחרון של ארץ ישראל. כאן יש צורך לציין שמות מקומות ומציני דרך, כדי שתדע היכן נגמרת ארץ ישראל. בשאר הרצועות אין צורך בשמות מקומות - אני אומר לך התקדם 25 אלף קנים, חתוך, זהו חלק השבט; עוד 25 אלף קנים, עוד רצועה. אבל כשאתה מגיע לאחרון, אתה צריך לומר היכן זה מסתיים. ולכן הוא אומר שבצד תימנה, בצד הדרומי, היה הגבול מתמר, מי מריבת קדש, עד הים הגדול.

זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר־תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵלֶּה מַחְלְקוֹתָם נְאֻם אֲדֹנָי ה'׃

וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה׃ וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל־שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד׃

"תוצאות העיר" - השערים של העיר לארבע רוחותיה. הוא כמו מודד שוב את העיר ומונה את שעריה, והולך צד אחר צד. ונזכור שאנו עוסקים בחלק ישראל: מתוך כל ריבוע ה־25 אלף קנים, חלק ישראל הוא 5,000 קנים על 25 אלף קנים אורך, והעיר בתוכו 5,000 על 5,000, וכשמורידים את המגרש - 4,500 קנים על 4,500 קנים. ובכל צד היו שלושה שערים.

בצד הצפוני, שהוא לצידו של יהודה: לוי קרוב יותר לצד המזרחי, יהודה באמצע, וראובן קרוב אל הצד המערבי - והכתוב מונה אותם מכיוון מערב לכיוון מזרח.

וְאֶל־פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד׃

אלו שערי האגף המזרחי, וגם שם אורך העיר 4,500.

וּפְאַת־נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד׃

הצד הדרומי הוא הקרוב יותר לשטח בנימין, וגם שם אורך העיר 4,500, ושלושה שערים.

פְּאַת־יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד׃

הוא ממשיך ומקיף אל הצד המערבי, אל צד הים, ושם שלושת השערים: גד, אשר ונפתלי.

המלבי"m עומד כאן על נקודה מעניינת, אף שאינו מפרטה עד הסוף. התבונן באבני החושן: אודם פטדה וברקת - ראובן, שמעון ולוי, זהו הטור הראשון. נופך ספיר ויהלום - יהודה, יששכר וזבולון, הטור השני. לשם שבו ואחלמה - דן, נפתלי וגד, הטור השלישי. תרשיש שוהם וישפה - אשר, יוסף ובנימין, הטור הרביעי.

אומר המלבי"ם: אם תתבונן בסדר השערים תראה שתמיד שניים מרוח אחת והשלישי מן הרוח שכנגדה. לא תמצא אחד מרוח זו, השני מרוח אחרת והשלישי מרוח שלישית. אלא תמיד השלישיות המוזכרות באבני החושן כשלישייה - שניים מהם מרוח אחת והשלישי מן הרוח שממולה: שניים מדרום והשלישי מצפון, ובטור אחר להיפך, שניים מצפון והשלישי מדרום; או שניים ממזרח והשלישי ממערב, והשניים האחרים ממערב והשלישי ממזרח.

ומה הטעם וההיגיון בחלוקה זו? אומר המלבי"ם: יש לי בזה טעם שאין כאן מקומו להאריך בו. ולא זכינו לדעת טעמו. ייתכן שיש לחפש זאת במקומות אחרים שהמלבי"ם דיבר בהם בעניין, ואולי שם נמצא את הטעם, אך כאן הוא אינו מפרט.

סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם־הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה׃

אומר המלבי"ם: 18 אלף קנים תהיה מידת היקף העיר סביב. וכך אכן עולה החשבון: העיר מרובעת, וכל צד 4,500 קנים; 4,500 לרוח זו ו־4,500 לרוח זו, וכך מארבעת הצדדים - קיבלת 18 אלף.

ומה העניין והרמז בזה? מבאר המלבי"ם שזה רומז למרכבת ה', "ריבותיים אלפי שנאן", ואמרו חז"ל: שמונה עשר מחנות הסובבים את כבוד ה'. ולכן נאמר "ושם העיר מיום ה' שמה" - ה' שמה, שם שכינת כבודו. ושמונה עשר אלף היקף העיר הם כאילו בכל קנה וקנה שסביב העיר עומד מלאך מכיסא ה' לשמור את העיר.

ועוד מוסיף המלבי"ם: אם נמדוד ממקום העיר עד הר הבית נגיע בדיוק ל־45 מיל בצמצום, וזהו שכתוב "והיה על מצילות הסוס קודש לה'". בזה חותם המלבי"ם את פירושו ומשאיר אותנו לכאורה בספק: מה הקשר בין המרחק מן העיר, שהייתה בחלק ישראל, אל הר הבית שהיה בחלק הכהנים, לבין "מצילות הסוס קודש לה'"?

אלא שדברי המלבי"ם סתומים במקום אחד ומפורשים במקום אחר, וכבר למדנו את הדברים במלבי"ם על ספר זכריה פרק י"ד פסוק כ'. שם, על הפסוק "והיה ביום ההוא על מצילות הסוס קודש לה'", אומר המלבי"ם: אחר שירושלים של עתיד תהיה רחוקה מן המקדש 45 מיל - וזה בדיוק מה שאנו רואים כאן - הרי זה יותר ממהלך אדם ברגליו ביום, שהרי אמרה הגמרא שאדם הולך ביום עשר פרסאות, וכאן מדובר ב־45 מיל. על כרחך שהקדושה תתפשט עד המקום שאדם יכול להגיע אליו ביום אחד לא כשהוא הולך, אלא כשהוא רוכב על סוס. והגמרא אומרת שעד המקום שהסוס רץ ומצל, דהיינו עד שינוח בצהריים, הוא שיעור של 45 מיל. אם כן בא הכתוב לומר שהקדושה תתפשט עד המקום שאדם מגיע אליו עם סוסו במרוצה. "והסירות" שיימצאו אז בבית המקדש - סירות מלשון סירים - יהיו נחשבים כמזרקים, שמרוב הקורבנות ישימו בהם את דם הזבחים לזרוק על גבי המזבח.

נמצא שהעניין הוא: ממקום המקדש תתפשט הקדושה 45 מיל אל העיר. הקדושה לא תישאר רק במקום המקדש שהוא מקום הכהנים, אלא תתפשט גם אל עבר העיר ירושלים, שהיא מקומם של כלל ישראל.

הפרק החותם את יחזקאל מסדר את ארץ ישראל העתידה ברצועות שוות של 75 מיל, מצפון לדרום: שבעה שבטים מצפון לרצועת התרומה וחמישה מדרומה, ובחשבון האמיתי - שישה מול שישה, כשלוי נמנה במרכז ואפרים ומנשה כאחד. במרכז רצועת הנשיא ריבוע התרומה, 25 אלף על 25 אלף קנים: חלק הכהנים והמקדש בתוכו, חלק הלויים כנגדו, וחלק ישראל ובו העיר המרובעת עם מגרשה, ומשני צדדיה שדות וכרמים לעובדי העיר. סביב העיר שמונה עשר אלף קנים, כנגד שמונה עשר המחנות הסובבים את כבוד ה', ושמה "ה' שמה"; ומן המקדש תתפשט הקדושה 45 מיל עד העיר, כמידת מרוצת הסוס. השם יגאל אותנו גאולת עולמים ויזכנו לראות בבניינו של בית המקדש השלישי יורד בנוי באש מן השמים, אמן ואמן.