פתיחה: סדרי הנשיא, השערים והבישולים במקדש העתיד
פרק מ"ו ביחזקאל ממשיך את תיאור בית המקדש השלישי, ועיקר עיסוקו בסדרי הכניסה והיציאה של הנשיא ושל העם בשערי המקדש, בקורבנות החינוך שהנשיא מקריב בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובכל יום, בדיני הנחלה של הנשיא, ולבסוף במקומות הבישול של הקודשים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ולצידו דברי רש"י, הרד"ק וחז"ל.
איזה שער יהיה סגור? מחלוקת רש"י והמלבי"ם
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ׃
על איזה שער מדובר כאן? בזה נחלקו רש"י והמלבי"ם. רש"י מביא את דברי חז"ל במסכת מידות: שני פשפשין (שערים קטנים) היו לו לשער ההיכל, אחד בדרום ואחד בצפון. שער ההיכל היה השער המרכזי שדרכו נכנסו מן האולם אל ההיכל, ובהיכל היו המנורה, מזבח הזהב והשולחן. בכניסה לשער זה היה פשפש מימין (דרומי) ופשפש משמאל (צפוני). על הפשפש הימני אומרת המשנה שהוא יהיה סגור, ומפורש עליו בקבלה: "איש לא יבוא בו והיה סגור".
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שכל הפרק שלנו מתאר באיזה אופן הנשיא מגיע לבית המקדש להקריב את קורבנותיו, ולכן "שער החצר הפנימית" כאן הוא השער המזרחי של עזרת ישראל, השער שדרכו נכנסים לעזרה שבה עומד מזבח האבן, הוא מזבח העולה, שעליו מקריבים את כל הקורבנות. ולפי זה "יהיה סגור" נאמר על כל השער כולו, ולא רק על הפשפש הימני של שער ההיכל כדרכו של רש"י. מתי יהיה סגור? ששת ימי המעשה. אבל בשבת ובראשי חודשים - יפתח.
ביאת הנשיא דרך אולם השער מבחוץ
וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל־מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־עוֹלָתוֹ וְאֶת־שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל־מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא־יִסָּגֵר עַד־הָעָרֶב׃
הנשיא בא לעמוד על קורבנות החינוך שלו, שהרי חז"ל אומרים שכל קורבן שאדם מביא צריך הוא לעמוד עליו. והוא בא "דרך אולם השער מחוץ", ומבאר המלבי"ם: בשער הפנימי היה האולם מבחוץ. האולם, כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, הוא המבואה המקורה שלפני השער. אצל השער הפנימי המבואה הזו פנתה החוצה, ולכן הנשיא בא מן החצר החיצונה דרך האולם של השער המזרחי.
וזאת בניגוד למה שראינו לעיל בשער החצר החיצונה, ששם היה האולם מבפנים, והנשיא היה יושב שם לאכול לחם. הטעם: שער החצר החיצונה (המקום שהיה בבית שני עזרת נשים) היה סגור תמיד, ולכן נכנסו דרך השערים שמדרום ומצפון, ורק אחר כך הגיעו אל מבואת השער מבפנים ושם אכלו. כאן, בשער הפנימי, בא הנשיא מבחוץ: הוא מגיע מלפני התאים, עומד על מזוזת השער, והשער נפתח במיוחד עבורו. הכהנים עושים את עולתו ואת שלמיו, והוא משתחווה על מפתן השער ויוצא. ומשנפתח השער לצורך הנשיא - "והשער לא יסגר עד הערב", השער שבעזרת ישראל נשאר פתוח כל היום.
למה נשאר השער פתוח
וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם־הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי יְהוָה׃
מטרת הפתיחה היא שהעם יוכלו להשתחוות שם, שהרי בשבתות ובראשי חודשים הם באים להראות לפני ה', כמו שנאמר "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה'". לכן השער נשאר פתוח במשך כל היום.
עולת הנשיא בשבת ומנחתה
וְהָעֹלָה אֲשֶׁר־יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַיהוָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים׃
כאן חוזר הנביא לקורבנות החינוך שדיברנו בהם בפרק הקודם, קורבנות מיוחדים לימי חינוך המקדש. בכל השבתות שבמאה ותשעים ימי החינוך, מפסח ועד סוף סוכות, מקריב הנשיא קורבן ייחודי: שישה כבשים תמימים ואיל תמים. וכל זה נוסף על הקורבנות הקבועים המפורשים בתורה שמקריבים מדי שבת בשבתו.
וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה׃
מנחת האיל נקבעה לאיפה בכל ימי החינוך. ולכבשים - "מנחה מתת ידו", והיא שישית האיפה לכל כבש. וזה בדיוק השיעור של התרומה שהיו נותנים לנשיא מן החומר, כפי שראינו בפרק הקודם: שישית האיפה מחומר החיטים. השיעור שנותנים לידו כתרומה הוא השיעור של מנחת הכבש, ולכן נקרא "מתת ידו". וכן מפורש בהמשך בפסוק י"ד שמנחת הכבש היא שישית האיפה, ובפסוק ז' נאמר "כאשר תשיג ידו", כמו שביארנו שהכוונה למה שהאנשים היו מביאים.
"פר בן בקר תמימים" - דרשות חז"ל
וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן־בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ׃
יש כאן קושי בולט: "פר בן בקר" לשון יחיד, "תמימים" לשון רבים. היה לו לומר "תמים". אומר המלבי"ם שיש בזה דרוש לחז"ל, ורש"י מביאו ממסכת מנחות. בתורה נאמר "ובראשי חודשיכם פרים בני בקר שניים"; מניין שאם לא מצא שניים יביא אחד? היה מקום לומר שאם אין שניים לא יביא כלום. לכך נאמר כאן "פר בן בקר תמימים" - אם יש לך אחד, הבא אפילו אחד. וכן "וששת כבשים": בתורה נאמר שבעה, ומניין שאם לא מצא שבעה יביא שישה? מכאן. ומניין אפילו אחד? תלמוד לומר "ולכבשים כאשר תשיג ידו" - השיג אחד, יביא אחד.
והרד"ק נותן אפשרות נוספת: אמר "פר" לשון יחיד ו"תמימים" לשון רבים, ויש מפרשים שהפר ואימו יהיו תמימים. וזה חידוש שהוצרך רק לצורך חינוך בית המקדש, שהרי בדרך כלל אין אנו בודקים כלל שאם הקורבן תהיה תמימה ממום, אלא רק הקורבן העולה למזבח צריך שיהיה תמים.
וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה׃
איפה לפר ואיפה לאיל, ומנחת הכבשים כפי השגת ידו כמו שאמרנו. וחז"ל דרשו: "איפה לפר ואיפה לאיל" - אמר רבי שמעון, וכי מידת פרים ואילים אחת היא? אלא שאם היו לו פרים מרובים ולא היו להם נסכים, יביא פר ונסכיו ואל יקריב כולם בלא נסכים. כלומר, אין אומרים שיביא פרים מרובים ויקריב נסכים על אחד בלבד, אלא כמה נסכים שיש לו - כך יביא פרים. יש לו נסכים לפר אחד, יביא פר אחד; יש לו לכל השבעה, יביא את כולם, שהנסכים הכרחיים. וכן מביא הרד"ק: אם היו לו אילים מרובים ולא היה להם איפה, יביא איל ואיפתו, ולא יאמר אביא את כולם בלא איפה.
יציאת הנשיא ויציאת העם
וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא׃
כשהנשיא נכנס פנימה אל העזרה, אין הוא צריך לסבב ולצאת דרך שער אחר כדרך העם, אלא יוצא דרך אולם השער שבו נכנס: נכנס בשער המזרחי ויוצא בשער המזרחי. אומר רש"י: אין הוא מצווה לעשות את העזרה קפנדריא. העם מצווים לעשות את העזרה קפנדריא, כלומר להיכנס ממקום אחד ולצאת ממקום אחר, ואילו הנשיא יוצא מאותה נקודה שבה נכנס.
וּבְבוֹא עַם־הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֺת יֵצֵא דֶּרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר־בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא׃
העם הבאים לפני ה' במועדים: הבא משער צפון יוצא בשער דרום, והבא משער דרום יוצא בשער צפון, ואינו שב דרך השער שבא בו. מכאן מדייק המלבי"ם שדרך השער המזרחי לא הייתה לעם רשות כלל להיכנס ולצאת. אף שנאמר לעיל "וביום השבת יפתח", ואף שנאמר בפסוק ג' "והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחודשים" - אין הכוונה שהם נכנסים בו. השער המזרחי נפתח במיוחד עבור הנשיא; העם עומדים בפתחו ומשתחווים, אבל להיכנס דרכו אין להם רשות, אלא נכנסים בצפון ויוצאים בדרום או להפך.
וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ׃
כשהנשיא בא בתוך העם, יחד עמהם, עליו להתנהג כמותם: להיכנס דרך שער נגב או צפון ולצאת בשער שכנגדו, וזה לכבוד העם. כל מה שאמרנו שהנשיא יוצא דרך השער שבא בו, אומר המלבי"ם, אינו אלא כשהוא בא לבדו; אבל כשהוא בא עם העם, נכנס במקום שהם נכנסים ויוצא במקום שהם יוצאים. והרד"ק מוסיף: "וכבודו והדרו הוא לבוא עמהם ולצאת עמהם". לפי המלבי"ם הטעם הוא שלא לשנות מהנהגת העם, ולפי הרד"ק זהו עצם כבודו של הנשיא, שלא יבוא בגפו אלא בעם רב המלווים אותו.
אלא שיש לדקדק: "בבואם יבוא" לשון יחיד, ו"בצאתם יצאו" לשון רבים. מסביר המלבי"ם: הדין הוא שהנשיא נכנס ראשון ויוצא אחרון. לכן בביאה נאמר "יבוא" - הוא בראש. אבל ביציאה הוא אינו יוצא ראשון, אלא הם יוצאים תחילה, ולכן נאמר "ובצאתם יצאו": קודם יוצאים הם, ואחריהם יוצא הנשיא.
נזקי תרדמת ההרגל - שיחת מוסר מרבי חיים שמואלביץ
רבי חיים שמואלביץ ב"שיחות מוסר" (מאמר ט"ז, שנת תשל"א) בנה על פסוקים אלו רעיון מפורסם על נזקי תרדמת ההרגל: עד כמה גרוע מצבו של אדם המתרגל לכל דבר, ובכלל זה הרגל בעבודת ה', שאז הוא עושה את פעולותיו כשגרה קבועה בלא לב, בלא מחשבה ובלא התבוננות.
מדוע באמת נצטווה העם שלא לשוב דרך השער שבא בו? מביא היעב"ץ בביאורו למסכת אבות: כי הקפיד הקדוש ברוך הוא שלא יראה את השער שתי פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו. ברגע שאדם כבר מכיר, ברגע שהתרגל, המתח יורד, ההתרגשות פוחתת וההתפעלות נעלמת. לכן: נכנסת בשער אחד - צא בשער השני. כשאדם רואה בפעם הראשונה הוא מתרגש, ואחר כך מאבד את ההתפעלות, והתורה ביקשה למנוע זאת, שיתקיים בנו "בבית אלוקים נהלך ברגש".
ומדייק רבי חיים שמואלביץ: כל זה נאמר בעם הארץ בלבד, שהתפעלותו הראשונה היא רגעית ואחר כך דועכת. אבל הנשיא - וכאן מדובר במלך המשיח, במורם מעם, בבית השלישי - השגתו היא מצד השכל ולא מצד הדמיון. התרגשותו אינה התפעלות רגשית רגעית של הלב, אלא התרגשות של התבוננות ומחשבה, וככל שיוסיף להתמיד כן תגדל הערכתו ואהבתו. לכן הוא יוצא באותו שער שנכנס בו, שההתבוננות החוזרת אינה פוגמת בו אלא מוסיפה בו עומק, כוונה והתרגשות.
וכל זה כשהנשיא הולך לבדו. אבל "והנשיא בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו" - כשהוא הולך עם העם הוא נוהג כמותם, כדי שלא לשנות מן הציבור. וכך ראינו אצל גדולים רבים: את כל החומרות, ההקפדות והדקדוקים נהגו בינם לבין עצמם, אבל בציבור - "בתוך עמי אנוכי יושבת" - נהגו כמו כולם, שלא ייראו כמי שיש להם חומרות מיוחדות וכמתנשאים. אף שמצד עצמו לא היה אוכל דבר פלוני מחמת הקפדה מיוחדת (ואין מדובר בענייני כשרות אלא בחומרות), כאן, כיוון שהדבר ייתפס כפרישה מן הציבור וכהתנשאות, לא היה עושה כן.
והמסר העצום הנלמד מכאן, אומר רבי חיים שמואלביץ: אם אין האדם מעורר את עצמו, התלהבותו מכל דבר שבקדושה תדעך. לכן על האדם ללמוד מוסר תמיד, לחזק את עצמו תמיד, ולשנן את ההלכות של כל דבר ודבר. שאם לא יעורר את עצמו, באופן טבעי הכול דועך, ההתרגשות יורדת, ההתלהבות מתפוגגת, והאדם חוזר לקדמותו ומוצא את עצמו מידרדר בלי שהרגיש. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו" - המשילו את דרך העלייה בהר ה' לרוכב אופניים: ברגע שאתה מפסיק לדווש, אתה מידרדר. וכשאינך מפעיל כוח, אתה יורד בהכרח. לכן צריך אדם לעורר את עצמו תמיד, שאם לא כן ירדים ההרגל את הרגש, ועל ידי כן יידרדר מבחינה רוחנית.
מנחת החגים והמועדים
וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה׃
יש כאן קושי שכבר עמדנו עליו: מה בין "חגים" ל"מועדים"? הרד"ק מיישב: כל החגים נקראו מועדים, כמו "אלה מועדי ה'", ומדוע אפוא כפל ואמר "החגים והמועדים"? מפני שיש חג שאינו מועד, כגון חנוכת הבית שעשה שלמה המלך, שנאמר בה "ויעש את החג שבעת ימים". "חג" עניינו שמחה שאדם אוכל ושותה, ולכן נקרא כך אף שלא היה מן החגים המוכרים. וכן יש מועד שאינו חג, כמו "לאותות ולמועדים", וכמו "למועד אשוב אליך כעת חיה" - שכל זמן שאדם קובע עם חברו נקרא מועד. לכן אמר "בחגים ובמועדים": בין חג בלא מועד ובין מועד בלא חג.
המלבי"ם לעומת זאת כבר ביאר לעיל ש"החגים" הם חג השבועות, שהיו מביאים בו שלמי חגיגה, ו"המועדים" הם ראש השנה ויום הכיפורים, שאין בהם עניין של שלמי חגיגה ולכן נקראו מועדים בלבד. והקורבן שמדובר בו כאן הוא קורבן ימי החינוך, אותם מאה ותשעים יום שמפסח ועד סוכות. המנחה: איפה לפר - שמביא פר אחד כבראש חודש, ואיפה לאיל, ולכבשים מתת ידו, כלומר כרצונו, והוא מביא שישה כבשים כבראש חודש, ושישית האיפה לכל כבש כמו שראינו. ואומר המלבי"ם שסתם מספר הקורבנות, מפני שראש השנה הוא גם ראש חודש, ולכן ודאי אינו פחות מראש חודש.
נדבת הנשיא בימי החול
וְכִי־יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ־שְׁלָמִים נְדָבָה לַיהוָה וּפָתַח לוֹ אֶת־הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת־הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ׃
כאן מתחיל הנביא לבאר את הנהגת הנשיא בימי החול. אף שבחול השער הפנימי סגור, אם הנשיא עושה עולה או שלמים בנדבה - פותחים לו את השער גם בימי החול, לכבוד הנשיא. אלא שאז אין משאירים אותו פתוח כל היום כבשבתות ובמועדים, אלא מיד בצאתו סוגרים אחריו. והטעם פשוט: בימי החול אין העם באים להשתחוות כבשבת ובראש חודש, ולכן אין צורך להשאיר את השער פתוח, שהרי אין הם נכנסים דרכו. וכאמור, גם בשבת ובראש חודש היו מגיעים עד השער ומשתחווים שם, ואחר כך נכנסים דרך צפון או דרום.
עולת החינוך של כל יום
וְכֶבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַיהוָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ׃
עתה מבאר הנביא את תורת החינוך של ימי החול: לאחר שהסביר מה נעשה בחגים ובמועדים, מפרט מה ייעשה יום יום. בכל יום היה מקריב כבש לעולה, וזאת נוסף על כבשי התמיד שבבוקר ובין הערביים. עולת החינוך לא הייתה בין הערביים אלא בבוקר בלבד, וזה ההסבר מדוע נזכר כאן קורבן של בוקר בלבד: אין מדובר בתמיד הקבוע, אלא בקורבן ייחודי לעת חינוך המקדש.
וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת־הַסֹּלֶת מִנְחָה לַיהוָה חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד׃
שישית האיפה היא שיעור מנחת הכבש שהקריבו בימי החול שבמאה ותשעים ימי החינוך. אלא שלפי החשבון של "הין לאיפה" היה צריך להביא שישית ההין שמן לשישית האיפה, ומדוע נאמר כאן שלישית ההין, כמות כפולה? הטעם מפורש מיד: "לרוס את הסולת", לרכך את הסולת. מסביר המלבי"ם שיהיה שמן מרובה כדי לזלף על גבי הסולת, מלשון "רסיסי לילה", טיפים הנוזלים על גבי הסולת. ורש"י מפרש "לרוס" - לחתות ולבלול את הסולת, גם כן מלשון רסיס, אלא שלפי המלבי"ם הרסיס מוסב על השמן (רסיסי השמן שמרבים כדי לרכך את הסולת), ולפי רש"י הרסיסים הם גושי הסולת, שהיו בוללים אותם יפה יותר בעזרת השמן.
"מנחה לה' חוקות עולם תמיד" - כל מה שהסברנו עד כה אינו אלא מנחת החינוך, שהיא לשעה ולא לדורות. אבל נוסף על כך יש מנחה לה' שהיא חוקת עולם תמיד, ומהי?
יַעֲשׂוּ אֶת־הַכֶּבֶשׂ וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֶת־הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד׃
כלומר: לא תתבטל הקרבת התמיד מחמת כבש החינוך. בכל מקרה עושים את הכבש - הוא כבש התמיד - ואת המנחה ואת השמן כפי המצווה הקבועה בתורה: עשירית האיפה סולת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין. עולת התמיד קבועה בכל בוקר, ומכל שכן, אומר המלבי"ם, שלא יתבטל תמיד של בין הערביים, שהרי מפורש שכל מה שנצטווינו כאן הוא לצורך חנוכת המקדש בלבד, והקורבנות הקבועים נשארים בקביעותם.
נחלת הנשיא ודין מתנותיו
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה כִּי־יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה׃
כזכור, ארץ ישראל מתחלקת לשלוש עשרה רצועות, ורצועה שלמה כשיעור נחלת שבט היא חלקו של הנשיא. אמנם באמצעה נמצא המקדש, אבל משני הצדדים הרצועה כולה שייכת לנשיא, ונמצא שקיבל חבל ארץ גדול מאוד. ואם ירצה לתת מתנה לאחד מבניו - "נחלתו היא לבניו תהיה": אין זה חוזר ביובל. שאילו היה דין מתנה, היינו אומרים שביובל יחזור ויתחלק בין שאר האחים בשווה; אבל כאן, כיוון שזו נחלה וירושה, היא נשארת אצל הבן שקיבלה ואינה חוזרת ביובל.
וְכִי־יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד־שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה׃
לעומת זאת, אם נתן הנשיא מנחלתו לאחד מעבדיו - כאן הנחלה חוזרת ביובל. "עבדיו" אין פירושו דווקא עבד כנעני או עברי, אלא אחד מן העם. בהגיע שנת היובל חוזרת אותה נחלה לנשיא, ונמצא ש"אך נחלתו בניו להם תהיה" - נחלתו תישאר לבניו ולא תלך לזרים, ואף מה שנתן במתנה יחזור אליו ויינתן לבניו. ומעיר המלבי"ם שיש מחלוקת אם למתנה יש דין מכר שחוזרת ביובל או לא, ולדעה שמתנה אינה חוזרת ביובל אלא נשארת לעולם - חידש כאן הנביא דין מיוחד בנשיא, שאצלו היא כן חוזרת. ובלשון הכתוב: "שנת הדרור" היא היובל, שאז קוראים דרור לעבדים, ו"ושבת לנשיא" כמו "ושבה לנשיא".
וְלֹא־יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת־בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ׃
כאן מטעים הנביא את הסיבה לפריבילגיה המיוחדת הזו. אילו מתנותיו לא היו חוזרות אליו, היה קורה שכשירצה להוריש לבניו ילך וייקח מנחלת העם, שהרי לנשיא יש כוח בלתי מוגבל, ויגזול את העם כדי להוריש לבניו. וכבר ראינו לעיל בפרק מ"ה פסוק ח' שהטעם שנתנו לו נחלה גדולה כל כך הוא כדי שלא יצטרך לנהוג כמלכים הקדמונים שעשקו את העם ונטלו מהם את נחלתם: נתנו לך נחלה כשיעור שבט שלם, די והותר, כדי שלא תצטרך לגזול. ומאותו טעם עצמו, גם אם נתת מתנה מנחלתך - היא תחזור אליך, שתישאר לך נחלתך להוריש לבניך ולא תצטרך לגזול את העם, "למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו", שלא יגורשו אנשים מאחוזתם מחמת הרחבת אחוזת הנשיא.
מקום בישול קודשי הקדשים
וַיְבִיאֵנִי בַמָּבוֹא אֲשֶׁר עַל־כֶּתֶף הַשַּׁעַר אֶל־הַלִּשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַפֹּנוֹת צָפוֹנָה וְהִנֵּה־שָׁם מָקוֹם בַּיַּרְכָתַיִם יָמָּה׃
מבאר המלבי"ם: עד עתה עמד הנביא בעזרת ישראל ליד השער הצפוני, כמו שראינו בפרק מ"ד פסוק ד'. עכשיו הוא יוצא משער הצפון ומגיע אל הדרך ההולכת בכתף השער, היא הדרך של עשר אמות שבה עוברים ממזרח למערב דרך לשכת החמישים, ומשם דרך גדר החצר אל דרך עשר האמות שלפני לשכת העשרים. לשכת העשרים, כפי שהסברנו, הייתה סמוכה יותר להיכל ולאולם ולקודש הקודשים, והיו שם לשכות הקודש שנתקדשו בקדושת עזרה. ושם, בצד המערבי של לשכת העשרים - הצד הפונה יותר לכיוון קודש הקודשים והלאה, הצד המערבי של הבית - הוא רואה מקום המוכן לבישול.
וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ־שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת־הָאָשָׁם וְאֶת־הַחַטָּאת אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת־הַמִּנְחָה לְבִלְתִּי הוֹצִיא אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה לְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם׃
כאן מראה לו שלבישול קודשי הקדשים יש מקום מיוחד במקום מקודש. הכלל הוא: את שאר הקורבנות שהיו צריכים בישול היו מבשלים בחצרות הקטורות שבארבע פינות החצר החיצונה, ומקום זה לא התקדש בקדושת העזרה, שהרי החצר החיצונה היא כנגד עזרת הנשים, ואין בה קדושת עזרת הכהנים. אבל אשם וחטאת הם קודשי קדשים ולא קדשים קלים - אינם שלמים ואינם בכורות - ולהם נקבע מקום מיוחד לבישול בתוך הקודש, ולא בחצרות הקטורות שאין בהן דרגת הקדושה הנצרכת להם. וטעם הדבר מפורש: "לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם", כדי שלא יוציאו את קודשי הקדשים אל החצר החיצונה ותפקע כביכול קדושתם ותעבור אל העם, אל החול, ותתחלל קדושתם. לכן הראה לו מקום ייחודי ממש בקודש, ששם מבשלים את האשם ואת החטאת.
החצרות הקטורות - בית המבשלים
וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וַיַּעֲבִרֵנִי אֶל־אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר׃
"מקצוע" פירושו פינה. בכל אחת מארבע פינות החצר החיצונה ראה חצר, ואלו הן החצרות הקטורות שהזכרנו, ועתה יבאר את עניינן.
בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת׃
מהו "קטורות"? אומר המלבי"ם: מלשון קטורת, לשון עשן וקיטור. ומה עניין העשן? חצרות אלו היו בלא תקרה, ולכן נקראו "חצרות" ולא לשכות - מגודרות היו אך ללא גג. והטעם: מקומות בישול היו, והיה צריך שהעשן יעלה ויצא החוצה, ולכן לא היה להן תקרה. מידתן ארבעים אורך ושלושים רוחב, ומדייק המלבי"ם שהאורך היה ממזרח למערב והרוחב מצפון לדרום. שאם תאמר שהאורך היה מדרום לצפון, נמצאת נכנס לתוך מקומה של לשכת המאה שהייתה בצידן. לכן בהכרח המקום היה מוארך ממערב למזרח - ארבעים אמה, ורוחבו שלושים אמה מצפון לדרום, ואז אינו פוגע בלשכת המאה.
וְטוּר סָבִיב בָּהֶם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם וּמְבַשְּׁלוֹת עָשׂוּי מִתַּחַת הַטִּירוֹת סָבִיב׃
טורי אבנים היו יוצאים מסביב לכותל, ועשויים היו כשפיתת קדרות, מקום שבו שופתים - כלומר מניחים - את הקדרה לבישול. ומתחתיהם "מבשלות", מקום להבעיר בו את האש לבישול, עשוי מתחת הטירות סביב, מתחת אותם טורי אבנים.
וַיֹּאמֶר אֵלָי אֵלֶּה בֵּית הַמְבַשְּׁלִים אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ־שָׁם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת אֶת־זֶבַח הָעָם׃
אלה בית המבשלים, ששם היו מבשלים שלמים, תודה, חזה ושוק וכל אלה הנאכלים לכהנים ונאכלים בכל מקום, ולכן אין מניעה לבשלם שם. אבל קודשי הקדשים, כפי שראינו, מקומם המיוחד היה בתוך העזרה הקדושה, מפני שהם במדרגת קדושה גבוהה יותר ולא רצו להוציאם אל החצר החיצונה.
לסיכום:
פרק מ"ו מלמד את סדרי הנשיא במקדש: השער המזרחי הפנימי סגור בימות החול ונפתח בשבת ובראש חודש עבור הנשיא, והעם משתחווים בפתחו אך אינם נכנסים בו; קורבנות החינוך המיוחדים בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובכל בוקר, נוסף על הקורבנות הקבועים שבתורה שאינם מתבטלים; דין נחלת הנשיא ומתנותיו, שנועד למנוע ממנו לגזול את נחלת העם; ולבסוף מקומות הבישול - מקום מקודש לקודשי הקדשים בפנים, והחצרות הקטורות שבפינות החצר החיצונה לזבחי העם. ובתוך כל זה טמון מסר גדול: הנשיא יוצא בשער שנכנס בו והעם אינם, מפני שהשגתו שכלית והתבוננותו רק מוסיפה אהבה, ואילו התפעלות הלב דועכת בהרגל. מכאן שעל האדם לעורר את עצמו תמיד בלימוד מוסר ובשינון, שאם לא כן ירדים ההרגל את הרגש והוא יידרדר בלי שירגיש. ולצד זה - כשהנשיא בא בתוך העם הוא נוהג כמותם, שכן אין אדם רשאי לשנות מן הציבור ולהיראות כפורש מהם.