פתיחה
בחלק זה של פרק מ"ה אנחנו עוסקים בשני נושאים עיקריים: האחד - התרומות שנותן העם לנשיא, מן התבואה, מן השמן ומן הצאן, והתכלית שלשמה הן ניתנות; והשני - סדר הקורבנות של חנוכת הבית השלישי, פרשה שיש בה פליאות רבות, ואשר המלבי"ם פותר אותה בדרך נפלאה ומדויקת עד להפליא. נלך על סדר הפסוקים.
תרומת החיטים והשעורים - אחד משישים
זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים׃ (יג)
מסביר המלבי"ם: חוץ ממה שיהיה לנשיא אחוזה בארץ, כפי שראינו לעיל, תהיה לו גם תרומה מאת העם. כלומר, הוא יקבל מן העם חלק בתבואה. והחלק הזה משתנה לפי הסוג: או אחד משישים, או אחד ממאה, או אחד ממאתיים. בחיטים ובשעורים הוא לוקח אחד משישים - מן החומר, שהוא עשר איפות, הוא מקבל שישית האיפה, וזהו בדיוק אחד חלקי שישים מעשר איפות.
יש לציין שהרד"ק מפרש אחרת: לדבריו מדובר כאן על הקורבן הראשון של הקהל שבו יחנכו את המזבח, וזהו "זאת התרומה אשר תרימו" - תרומת הקהל לחנוכת המזבח. אך לפי המלבי"ם, שעל דרכו אנו הולכים, זו התרומה שנותן הקהל לנשיא.
חוק השמן - אחד ממאה
וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר׃ (יד)
מן השמן נותנים למלך אחד ממאה, וכך הוא החשבון: הבת היא מעשר מן הכור, והכור הוא החומר - שלושים סאה, קרוב למאתיים וחמישים ליטר. אלא שיש בת גדולה ויש בת קטנה. הבת הגדולה היא עשרה אחוזים מן הכור, דהיינו שלוש סאין. ומן הבת הגדולה לוקחים עוד עשרה אחוזים, והיא הבת הקטנה - שליש סאה.
והנביא אומר לך: אין אתה נותן למלך את הבת הגדולה, לא שלוש סאין מתוך שלושים, אלא את הבת הקטנה - שליש סאה, שהיא אחוז אחד מן הכל. זהו "מעשר הבת מן הכור": השמן הניתן הוא הבת הקטנה, שהיא המעשר של הבת הבאה מן הכור. הבת מן הכור היא שלוש סאין, ובת הבת היא שליש סאה. "עשרת הבתים חומר" - עשרה בתים גדולים הם החומר, שלושים סאה, ומהם הוא לוקח. נמצא: משלושים סאה יש בת של שלוש סאין, ומתוכה בת הבת של שליש סאה, וזה אחד חלקי מאה. וזו היא המנה של הנשיא, כלשון הכתוב "חוק לכהנים מאת פרעה" - "וחוק השמן" הוא החוק שיקבלו בשמן, אחד חלקי מאה.
שה אחת מן המאתיים - ומכאן שהערלה בטלה במאתיים
וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהוִה׃ (טו)
מן הצאן מקבל הנשיא שה אחת ממאתיים. אם בשמן דיברנו על אחד ממאה, בצאן השיעור הוא אחד ממאתיים. וכן "ממשקה ישראל" - משאר המשקין, כגון היין והשכר, יקבל שיעור של אחד ממאתיים.
חז"ל למדו מכאן שהערלה בטלה במאתיים. הקשר הוא כך: שימו לב שכל השיעורים שראינו כאן הם שיעורים מוכרים לנו - אחד משישים, אחד ממאה, אחד ממאתיים. והשיעורים הללו הם שיעורי ביטול, שיעור מועט שמתבטל. מצאנו ביטול בשישים, שהרי טעם מתבטל בשישים. מצאנו בתרומה שהיא עולה באחד ומאה - אם יש פי מאה, התרומה בטלה, ולא די בשישים. וכאן מצאנו גם אחד ממאתיים, ואף הוא שיעור ביטול. ולמדו מזה חז"ל שזה בא ללמד על הערלה, שהיא בטלה באחד ומאתיים.
ודרשו חז"ל "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל. כלומר, המנות שהנשיא לוקח הן דבר היתר, שכבר התבטל בו האיסור. ואם כן בהכרח שאם היה בעיה, היה כאן ביטול. וכמה הוא שיעור הביטול בערלה? אחד ממאתיים.
למה נותנים לו מן הצאן ומן התבואה ומן השמן
מסביר המלבי"ם שהדבר הכרחי: מן החיטים יקריב הנשיא את המנחות; מן היין והשמן יקריב את הנסכים שהיו מנסכים על גבי המזבח; ומן הצאן יקריב עולה ושלמים. וכן קורבנות הציבור הבאים לכפר, כשעירי ראשי חודשים ושל מועדות - כל אלה מוטלים על הנשיא. נמצא שכאשר אנו נותנים לנשיא שמן ויין וצאן ותבואה, כל זה כדי שהנשיא יקריב את קורבנותיהם של ישראל. ואין הכוונה שהוא מקריב אותם באופן אישי, שהרי הנשיא לא היה כהן, אלא שהדבר יבוא ממנו כביכול, ובכך יש כאן נתינה של כלל ישראל.
כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל׃ (טז)
בזה ייחשב כאילו כל הציבור מביא את הקורבן בשותפות, שכל אחד נתן את חלקו. והביטוי "כל העם הארץ" הוא תמוה מעט, שהרי יש כאן ה"א הידיעה פעמיים. מביא המלבי"ם שמצאנו כיוצא בזה "הארון הברית". אך הוא מוסיף אפשרות לפרש בדרך נוספת: שהחיוב יהיה גם על העם וגם על הארץ, כלומר אף אלה הפטורים ממיסים ישלמו את זה מצד חיוב הארץ, שכל מי שקם בארץ חייב.
מיהו הנשיא שעליו מוטלות העולות
וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (יז)
רש"י מביא פירוש אחד, שהנשיא הזה בכהן גדול מדבר, כיוון שמדובר כאן בקורבנות. ומאידך הוא אומר: ושמעתי משמו של רבי מנחם שבמלך מדבר. וזהו גם ביאורו של המלבי"ם שעימו אנו צועדים - שמדובר בנשיא ישראל ולא בכהן. עליו מוטלות העולות והמנחות והנסכים של כל השנה: התמידים שמביאים לעולה בכל יום יבואו מקופת הנשיא. ומהיכן יש בקופתו? כפי שראינו בפסוקים הקודמים, כולם היו תורמים והכסף נכנס לקופת הנשיא, ומשם יצא הממון עבור כלל העם.
והוא הדין בחגים ובראשי חודשים ובשבתות, שאז מביאים קורבנות מוספים ושעירי חטאת וכבשי עצרת, שכולם שלמי ציבור. את כל אלה יעשה הנשיא מכיסו, והציבור יוצאים בהם ידי חובה, שהרי כולם השתתפו בזה.
ומהו ההבדל בין "חגים" ל"מועדים"? חג הוא תמיד חג שבו מקריבים קורבן חגיגה, שלמי חגיגה, ועל שם כך נקרא חג. ראש השנה ויום הכיפורים נקראים מועדים. ואמנם מצאנו לשון חג גם בראש השנה, "בכסה ליום חגנו", אך בעיקרון הביטוי "חג" מופיע בתורה במקומות ובזמנים שבהם מקריבים את קורבן החגיגה. בראש השנה וביום הכיפורים אין שלמי חגיגה, ולכן אינם קרויים חגים אלא מועדים.
הקדמת המלבי"ם: הפליאות שבפרשה זו
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ׃ (יח)
כאן נותן לנו המלבי"ם הקדמה שתסייע להבין את כל הפסוקים שלהלן. אומר המלבי"ם: בפרשה זו ובשלאחריה יש פליאות רבות, אשר הציע אותן באורך השר מהרי"א - הוא רבי יצחק אברבנאל, שהמלבי"ם מרבה להביאו ולהסתמך על פירושו. כולן סותרות, מוסיפות וגורעות על חוקי הקורבנות האמורים בתורת משה. כשאנו מנסים לקרוא ולהבין מה נותנים בשבתות ומה בחגים ולהשוות זאת למה שכתוב בתורה - אין הדבר מתאים. והדבר פלאי, שהרי הוא סותר את העיקר שבידינו שהתורה לא תשתנה, "זאת התורה לא תהא מוחלפת".
והרי הדוגמאות: מובא שהנשיא עושה בערב פסח פר חטאת, ובתורה לא מצאנו קורבן כזה כלל לנשיא בערב פסח. בפסוק כ"ג נראה שבשבעת ימי הפסח יעשה עולה שבעה פרים ושבעה אילים, ואילו עולת הפסח בתורה היא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים. בפסוק כ"ד נראה שהמנחה תהיה איפה לפר ואיפה לאיל, ובתורה כתוב שלושה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל. כאן כתוב שמן הין לאיפה, ובתורה שלישית ההין לאיל וחצי ההין לפר, ולא הין שלם, והנביא נותן מידה שווה של איפה והין לכולם. בפסוק כ"ה נראה שבשביעי בט"ו לחודש, בחג הסוכות, יעשה כאלה שבעת הימים, ואילו קורבנות החג שבתורה הם באופן אחר - הפרים הולכים ומתמעטים, אילים שניים, כבשים ארבעה עשר. בפרק מ"ו פסוק ד' כתוב שבשבת מקריב רק שישה כבשים. בפסוק ו' בראש חודש פר ושישה כבשים ואיל, ובתורה פרים שניים ושבעה כבשים. בפסוק י"ג מופיע שיקריב תמיד כבש בבוקר ומנחה שישית האיפה ושמן שלישית ההין, ולא הזכיר כלל את תמיד של בין הערביים, ובתורה נאמר עשירית האיפה סולת בשמן כתית רביעית ההין. ועוד: למה לא הזכיר את קורבנות חג השבועות וראש השנה ויום הכיפורים? בקיצור, שינוי מופלג מן הקורבנות שבתורה, ולא ייתכן שהתורה תהא מוחלפת ושבזמן מן הזמנים יהיה התיקון בקורבנות אחרים.
"אליהו עתיד לדורשה" - והתשובה: קורבנות המילואים
כבר חז"ל עמדו על הקושי הזה, והגמרא במסכת מנחות בדף מ"ה - סימן לדבר, שהיא עוסקת בפרק מ"ה שביחזקאל. רבי יוחנן אמר: אליהו עתיד לדורשה. כלומר, פרשה זו קשה להבנה, יבוא אליהו וידרוש גם את העניין הזה. ורבי יוחנן לשיטתו, שכל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה, וממילא יהיה שינוי של הטבע בעולם וישתנו גם הקורבנות, ויבוא אליהו וידרוש למה בדיוק אלה הם הקורבנות.
אבל הגמרא מביאה שחבריו חולקים עליו - בין במה שאמר שיהיה שינוי בטבע לעתיד לבוא, ובין במה שאמר שיהיה שינוי בקורבנות. והם מסבירים שקורבנות אלה הם קורבנות של ימי המילואים. מהם ימי המילואים? אלה הימים שבהם חונכים את בית המקדש - מה שהקריב משה בזמנו, מה שהקריב שלמה, מה שהקריב עזרא, וכן מה שיוקרב בבית לעתיד לבוא. והם נקראים ימי המילואים או קורבנות המילואים על שם "למלא את ידם", להכשיר אותם למלאכה.
נמצא שאין מדובר כאן כלל בקורבנות הרגילים, הסטנדרטיים הכתובים בתורה - הם לא ישתנו ויישארו בדיוק באותה צורה. כל מה שמדובר כאן הוא תוספת של קורבנות מיוחדים. כמו שאנו רואים בשנים עשר הנשיאים שהקריבו כל אחד את קורבנו בצורה ייחודית - "קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה" - קורבן ייחודי לחנוכת המשכן בלבד, שאין לו המשך לדורות. כך גם כאן: כל מה שנראה בהמשך הם קורבנות ייחודיים לחנוכת הבית השלישי, קורבנות המילואים, ואינם תמידיים אלא רק בעת החנוכה. וזה מיישב גם למה לא הובאו קורבנות חג השבועות וראש השנה ויום הכיפורים - שכן ימי המילואים כלל לא יגיעו לימים הללו: ימי המילואים יהיו מפסח ועד סוכות, וראש השנה, יום הכיפורים וחג השבועות אינם בכללם, ולכן הפסוק אינו מזכיר אותם. וממילא אין סתירה כלל בין הכתוב בתורה לכתוב כאן.
מדוע מפסח ועד סוכות
הקורבנות הללו הם הוראת שעה, והם יהיו מפסח ועד סוכות. מסביר המלבי"ם מדוע: מכיוון שבחג המצות תהיה תחילת הגאולה - בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. וסוף הגאולה יהיה בחג הסוכות, ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג. כלומר, כבר יהיה בית מקדש וכבר יהיו קורבנות וחנוכה, ורק לאחר מכן תהיה מלחמת גוג ומגוג. ובאמת המחלוקת שמביאים חז"ל אם בניסן נגאלו או בתשרי נגאלו - שני הדברים אמת: תחילת הגאולה בניסן והסיום בתשרי בחג הסוכות. וכנגד כל הימים הללו, מניסן ועד תשרי, יהיה משך זמן חנוכת המקדש.
חשבון מאה ותשעים הימים
וכאן אומר המלבי"ם דבר נפלא מאוד, חשבון מדויק עד להפליא, שלכאורה צריך רוח הקודש כדי לאומרו. בימי משה היו ימי המילואים שבעה ימים. בימי שלמה היו ארבעה עשר ימים, כמו שכתוב "שבעה ושבעה" - הרי שהוסיפו שבעה על חנוכת המשכן של משה. בימי עזרא נמשך הדבר עשרים ואחד יום, כמופיע בספר עזרא - הרי שהוסיפו עוד שבעה על מקדש שלמה. למדנו אפוא שכל בית מקדש נוסף מוסיף שבעה ימי מילואים על הקודם לו. ולפי זה ראוי שבבית המקדש השלישי יהיו עשרים ושמונה יום.
אלא שאין די בהם, אומר המלבי"ם. שכן ימי המילואים של המקדשות הקודמים - שבעה, ארבעה עשר, עשרים ואחד - לא הגיעו לתעודתם ולא התקיימו, שהרי המקדשות חרבו והמשכן נגנז. ולכן ראוי לעשות בימי המילואים העתידיים גם כנגד אותם ימי מילואים שלא השלימו את מטרתם. נעשה אפוא שבעה ימים, וארבעה עשר ימים, ועשרים ואחד ימים כנגד הקודמים. שבעה ועוד ארבעה עשר - עשרים ואחד; ועוד עשרים ואחד - ארבעים ושניים. ועוד עשרים ושמונה של הבית השלישי עצמו - סך הכל שבעים יום של ימי מילואים. אבל עדיין לא נגמר החשבון.
בימי משה, לאחר שנגמרו שבעת ימי המילואים, התחילו ימי חנוכת הנשיאים - "קורבנו קערת כסף אחת" - שנמשכו שנים עשר יום כמניין הנשיאים. ראוי היה אפוא שבימי שלמה ייעשו פעמיים ימי החנוכה, עשרים וארבעה יום; ובימי עזרא שלוש פעמים, שלושים ושישה יום; ולעתיד ארבע פעמים, ארבעים ושמונה יום. ואם תשאל: הרי בימי שלמה ועזרא לא עשו ימי חנוכה בפועל, ולמה מוסיפים אותם? אומר המלבי"ם: מה שלא עשו הוא משום שלא היה הזמן מתאים, ועם כל זה לעתיד לבוא כן יעשו.
נערוך את החשבון: שנים עשר כנגד ימי משה, ועוד עשרים וארבעה כנגד ימי שלמה - שלושים ושישה; ועוד שלושים ושישה כנגד ימי עזרא - שבעים ושניים; ועוד ארבעים ושמונה של לעתיד לבוא - סך הכל מאה ועשרים יום. ונוסיף עליהם את שבעים הימים שמנינו קודם, ימי המילואים - הגענו לקץ הימין, קץ בגימטרייה ק' צ', מאה ותשעים יום. וכאשר תתחיל למנות מערב פסח ותספור עד שמיני עצרת, כמפורש כאן בכתובים שזה היה זמן חנוכת הבית השלישי - תגיע למאה ותשעים יום במדויק. וכך מודיע לו הקדוש ברוך הוא את חנוכת הבית לעתיד ואת סדר הכפרה על המזבח.
אומר המלבי"ם: לכפר על המזבח יתחילו בכ"ג באדר, וזה יימשך שמונה ימים עד ראש חודש ניסן, כמו שהיה במילואים של משה. ועתה מודיע לו מה יעשו מראש חודש, שאז כבר המזבח מכופר ונרצה וראוי לעבודה, ואז מתחילים לכפר על הבית - כלומר להכין ולקדש את הבית שיהיה ראוי לקורבן ולעבודה - וזה יימשך מראש חודש ניסן עד י"ד בניסן, ארבעה עשר יום. ואז יתחילו ימי החנוכה, מאה ותשעים יום עד שמיני עצרת. ולכן מצווה עתה את יחזקאל שבאחד לחודש ייקח פר בן בקר לחטא את המקדש: אחרי שחיטאנו את המזבח, צריך לחטא את המקדש.
סדר מתן הדם
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית׃ (יט)
הוא לוקח מדם החטאת ונותן על מזוזת הבית - היינו האולם וההיכל. "ואל ארבע פינות העזרה" - אין הכוונה לעזרה עצמה, אלא כפי שראינו שהסובב של המזבח עצמו נקרא עזרה, עזרת המזבח. ולכן נאמר "ארבע פינות העזרה למזבח" - לא העזרה הגדולה, עזרת הכהנים, אלא העזרה של המזבח, הוא הסובב. "ועל מזוזת שער החצר" - זו עזרת ישראל, על שלושת שעריה, שהרי היו שערים משלושה כיוונים, ועל כולם יחטא וייתן מדם החטאת.
שוגה ופתי - כפרה על מזיד ועל שגגה
וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת׃ (כ)
כך תעשה בשבעה בחודש - תקריב שוב פר חטאת ותחטא ממנו כשם שעשית באחד לחודש. והמטרה: "מאיש שוגה ומפתי". אומר המלבי"ם שזה חוזר על "וחטאת את המקדש". החיטוי שבאחד לחודש בא לכפר על המזידים, על אנשים שעשו עבירות במזיד; והחיטוי שבשבעה לחודש מחטא את המקדש מן המשגה, מעבירות שנעשו בשגגה. ומהו "משגה"? מה שאדם חטא על ידי שגיאת העיון - עיין וטעה בעיונו, כגון שטעה בהוראה. ומהו "פתי"? הפתי הוא שוגג מחמת חיסרון ידיעה, שאינו יודע. ואילו השוגה יודע, אלא שיש לו שגיאת עיון - הבין דבר מסוים, לא עיין עד הסוף, ומה שהבין אינו נכון. שני פרים אלה מכפרים את הבית, שכן הפרים והשעירים שהקריבו מכ"ג באדר עד ראש חודש ניסן היו לכפר על המזבח, ואילו אלה שמראש חודש ניסן באים לכפר על הבית.
הפסח נשאר כהלכתו
בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל׃ (כא)
עתה מתאר לו את סדר המילואים והחנוכה המתחילים מערב פסח. "בראשון" - הראשון לחנוכת המזבח מתחיל בארבעה עשר לחודש, ואז יהיה פסח. מסביר המלבי"ם שהכתוב בא ללמדנו שלא תחשוב שהקורבנות שתראה מיד באים במקום קורבן הפסח. לא ולא: כפי שאמרנו, הקורבנות הללו ייחודיים לחנוכת המקדש, והקורבנות הרגילים כולם יוקרבו ככתוב בתורה, שהתורה לא תהא מוחלפת. ולכן הוא אומר "בארבעה עשר יום לחודש יהיה לכם הפסח" - אל תטעה, קורבן הפסח יישאר כמות שהוא, ויישחט כהלכתו בי"ד בניסן.
"חג שבועות ימים" - כמו חג שבעת ימים. ורש"י מפרש "חג שבועות ימים" על שם שממחרת הפסח מתחילים לספור שבעה שבועות של העומר. וכן "מצות יאכל" - בחג המצות יביאו את הקורבנות כמו שכתוב בתורה, ויאכלו מצות כדין כל הפסח. אל תטעה לחשוב שמשהו ישתנה - התורה לא תשתנה.
פר החטאת של הנשיא בערב פסח
וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת׃ (כב)
חוץ מקורבנות היום שהם חובה כפי תורת משה ועל פי ההלכה, יעשה הנשיא קורבנות שהם הוראת שעה, כדי לחנוך את המקדש. ובערב פסח יביא לחנוכה פר חטאת, ואין זה לכפר על המזבח ועל המקדש - שכבר כיפר עליהם מראש חודש אדר - אלא זה רק לכפר בעדו ובעד כל עם הארץ, להכשיר אותו ואת כל עם הארץ ולכפר בעדם.
קורבנות שבעת ימי החג
וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַיהוָה שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם׃ (כג)
בשבעת ימי החג, חוץ מקורבנות החג הכתובים בתורה, יעשה עולה לה' שבעה פרים ליום. ואל תחשוב שסך הכל יהיו שבעה פרים, פר אחד לכל יום - על כן נאמר "שבעת הימים", כלומר בכל יום ויום שבעה פרים. וכן החטאת. וכל זה, כאמור, לחנוך את המקדש.
וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה׃ (כד)
גם המנחה שיביא לחנוכת המקדש תהיה שונה מן המנחה הקבועה בתורה: איפה בין לפר בין לאיל. וכן מידת השמן משתנה - הין לאיפה. כל זה הוראת שעה לחנוך את המקדש, וזה מלבד הנסכים שהיו מקריבים כהלכתם, נסכי היום כפי חובת היום.
סיום החנוכה בסוכות
בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן׃ (כה)
החינוך יימשך עד חג הסוכות: בחודש השביעי בחמישה עשר יום לחודש, בחג הסוכות, יעשה כאלה שבעת הימים. בכל שבעת ימי הסוכות ועד שמיני עצרת יימשכו ימי החינוך, שהם בדיוק מאה ותשעים יום. ויעשה כחטאת וכעולה כמו שעשה בפסח, וכן המנחה והשמן בדיוק כפי שהקריב בפסח - שבעת פרים ושבעת אילים תמימים וכולי. מפני שבפסח הוא מתחיל ובסוכות הוא מסיים, לכן הקורבנות שבהם שווים. וגם אז, כאמור, תהיה הישועה של מלחמת גוג ומגוג, כמובא בזכריה בפרק י"ד.
לסיכום:
בחלק זה למדנו על תרומות העם לנשיא - אחד משישים מן החיטים והשעורים, אחד ממאה מן השמן, ואחד ממאתיים מן הצאן ומשאר המשקין, ומכאן למדו חז"ל שהערלה בטלה במאתיים. כל התרומות הללו נועדו לכך שהנשיא יקריב מהן את קורבנות הציבור, וייחשב הדבר כאילו כל ישראל שותפים בהם. לאחר מכן עסקנו בפליאות הגדולות שבקורבנות המתוארים כאן, שאינם מתאימים לכתוב בתורה, ובפתרון שמביאה הגמרא במנחות מ"ה: אלה אינם קורבנות לדורות אלא קורבנות המילואים, הוראת שעה לחנוכת הבית השלישי, בעוד שקורבנות התורה נשארים כמות שהם - "זאת התורה לא תהא מוחלפת". וראינו את חשבונו הנפלא של המלבי"ם, המצרף את ימי המילואים וימי חנוכת הנשיאים של כל המקדשות למאה ותשעים יום בדיוק, קץ הימין, מערב פסח ועד שמיני עצרת - מתחילת הגאולה בניסן ועד השלמתה בתשרי.