פרק מה - תרומת הארץ והקורבנות - חלק א

פתיחה: תמונת הארץ בחלוקה העתידה

פרק מ"ה ביחזקאל עוסק בחלוקת ארץ ישראל לעתיד לבוא, ובחלק המיוחד שיוקדש לבית המקדש, לכוהנים, ללויים, לעיר ולנשיא. כדי להבין את הפסוקים צריך קודם כול להעמיד לנגד עינינו את תמונת החלוקה. יש לדעת שהחלוקה המוכרת לנו של הארץ לשבטים אינה החלוקה שתהיה לעתיד לבוא. החלוקה העתידה שונה לגמרי, והיא מתוארת בפירוט בפרק מ"ח. כאשר נבין את צורתה, יתבהרו מאליהם כל התיאורים שכאן. הדבר מצריך מעט כושר דמיון, אך אינו מורכב.

דמיינו את הארץ נפרסת לרצועות. אנחנו חותכים אותה מהמערב, מצד הים, ועד למזרח, עד גבולה המזרחי לכיוון ירדן. מתחילים בדרום, מאזור אילת, וממשיכים לפרוס רצועה אחר רצועה עד שמגיעים לצפון, לאזור לבנון. כמה רצועות תהיינה? שלוש עשרה. לכאורה היו צריכות להיות שתים עשרה, כמניין השבטים, אלא שתהיה רצועה נוספת הנקראת "תרומה" - רצועה ייחודית שבה יהיו בית המקדש, חלק הנשיא (מלך המשיח), חלק הכוהנים, חלק הלויים, ירושלים והר הבית.

רוחבה של כל רצועה יהיה 25,000 קנים. אנחנו זוכרים שמדידת בית המקדש נעשתה בקנה, ואורך כל קנה שש אמות. אם כן 25,000 קנים הם 150,000 אמה. נחלק ב-2,000 אמה שהן מיל, ונקבל 75 מיל. זהו רוחבה של כל רצועה. אורך הרצועה הוא מהים ועד גבול הארץ במזרח. מי שרוצה שיעור במטרים: אם נחשב מיל כ-960 מטר, מדובר ב-72,000 מטר, כלומר כ-72 קילומטר רוחב לכל רצועה.

סדר השבטים מן הדרום לצפון: גד, ואחריו זבולון, יששכר, שמעון, בנימין. ואז, לפני יהודה, בין בנימין ליהודה, תהיה הרצועה השלוש עשרה, הרצועה היתרה, רצועת בית המקדש. אחרי יהודה: ראובן, אפרים, מנשה, נפתלי, אשר, ודן חותם את הרצועות בקצה הצפוני, באזור תל דן.

הרצועה האמצעית, שאינה בדיוק באמצע אלא בין בנימין ליהודה, נקראת "תרומה" לפי שהיא כתרומה מן הקודש. באמצעה של רצועה זו יהיה ריבוע בגודל 25,000 קנים על 25,000 קנים, והוא עצמו מתחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: 10,000, 10,000 ו-5,000, מן הצפון ולמטה. החלק העליון, הקרוב לצפון, 10,000 קנים - חלק הכוהנים. תחתיו 10,000 קנים - חלק הלויים. ותחתיו 5,000 קנים בלבד, מחצית משאר הרצועות - חלק ישראל, ובו העיר. העיר עצמה תהיה 4,500 קנים על 4,500 קנים, ומסביבה עוד חמישים אמה מגרש.

ברצועת הכוהנים ימצאו הר הבית ובית המקדש, והם קטנים באופן יחסי. מי שייקח את הרצועה ויחפש בה את הר הבית ימצא נקודה: הר הבית עצמו 500 קנים על 500 קנים. נכפיל בשש אמות לכל קנה ונקבל 3,000 אמה על 3,000 אמה, שהם בקירוב קילומטר וחצי. והוא עומד באמצע. וסביבו עוד חמישים אמה מגרש, כלומר מקום פנוי סביב לחומת הר הבית.

תרומת הקודש ומקום המקדש

וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהֹוָה קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ, אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף, קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב׃

"ובהפילכם את הארץ בנחלה" - כפי שנראה בפרק מ"ח, שהארץ תחולק לרצועות. "תרימו תרומה לה' קודש מן הארץ" - היא הרצועה היתרה שבין בנימין ליהודה. האורך 25,000 והרוחב 10,000, וזהו חלק הכוהנים.

יִהְיֶה מִזֶּה אֶל הַקֹּדֶשׁ חֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת מְרֻבָּע סָבִיב, וַחֲמִשִּׁים אַמָּה מִגְרָשׁ לוֹ סָבִיב׃

מתוך אותו חלק של הכוהנים, שהוא באורך 25,000 וברוחב 10,000 והוגדר כקודש, יינטל חלק לבית המקדש עצמו - הנקודה שבאמצע חלק הכוהנים - והוא יהיה 500 קנים על 500 קנים מרובע מכל צד, ועוד חמישים אמה מגרש סביב.

וּמִן הַמִּדָּה הַזֹּאת תָּמוֹד אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּבוֹ יִהְיֶה הַמִּקְדָּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים׃

לכאורה חוזר הכתוב על מה שכבר נאמר. מבאר המלבי"ם: הנביא לא פירש באיזו מידת קנה נמדדים ה-25,000 אורך וה-10,000 רוחב של חלק הכוהנים, ולכן הוא אומר שתמדוד אותם באותה מידה שבה נמדדו ה-500 של הר הבית. את מידת הקנה של הר הבית כבר ראינו, שהרי יחזקאל עבר סיור עם המלאך שמדד לו את כל הבית בקנה, ואורך הקנה שש אמות. אם כן יוצא שחלק הכוהנים הוא 75 מיל אורך ו-30 מיל רוחב.

ומדוע נאמר "המקדש קודש קדשים"? מסביר המלבי"ם שיש כאן הדרגה בקדושה. עד המקדש יש חמש קדושות זו למעלה מזו: תרומת הנשיא היא קודש כנגד שאר ארץ ישראל, ולכן נקראת תרומה. חלק העיר קדוש כנגד תרומת הנשיא. חלק הלויים קדוש יותר מן העיר. חלק הכוהנים קדוש יותר מחלק הלויים. והר הבית קדוש יותר משאר חלק הכוהנים, והיא הקדושה החמישית, הקדושה שבכולן. ובהר הבית עצמו חמש דרגות נוספות: החצר החיצונה, ולמעלה ממנה החצר הפנימית, ולמעלה ממנה האולם, ולמעלה ממנו ההיכל שבו השולחן והמנורה, ולמעלה מכולם קודש הקודשים שבו הארון והכרובים. חמש הדרגות עד הר הבית וחמש הדרגות בתוכו, ולכן מדגיש הכתוב "קודש קדשים" - קדוש ביחס לקדושה שקדמה לו.

חלק הכוהנים - בתים ולא שדות

קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ הוּא, לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה הַקְּרֵבִים לְשָׁרֵת אֶת יְהֹוָה, וְהָיָה לָהֶם מָקוֹם לְבָתִּים וּמִקְדָּשׁ לַמִּקְדָּשׁ׃

"קודש מן הארץ הוא" - המקום הזה קדוש יותר משאר הארץ, לפי שהוא מיוחד לכוהנים משרתי ה'. ואין הם נוטלים אותו בתורת נחלה לעשות בו שדות וכרמים כפי שיהיה בחלק הלויים, אלא "והיה להם מקום לבתים" בלבד - רשות לבנות שם בתים לשבת בהם. "ומקדש למקדש" - שיהיה שם הכנה של קדושה למקדש, ועל ידי הכנת הקדושה הזאת יהיה הר הבית קודש קדשים.

חלק הלויים ועשרים הלשכות

וַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רֹחַב, וְהָיָה לַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת לָהֶם לַאֲחֻזָּה עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת׃

לאחר ה-10,000 קנים הראשונים שהם חלק הכוהנים, הקרוב לחלק יהודה, אנחנו יורדים לחלק התחתון יותר, המתקרב לחלקו של בנימין: עוד 10,000 קנים רוחב על 25,000 קנים אורך, והוא חלק הלויים. הלויים סמוכים לכוהנים בדרגה יותר מישראל, ולכן חלקם סמוך לחלק הכוהנים. ומוסיף המלבי"ם שכלולים כאן גם הכוהנים שהיו פסולים לעבודה, שכבר ראינו שהם נקראים "משרתי הבית", ולהם ניתנו העבודות הנחותות יותר ולא הקרבת הקורבנות שניתנה רק לכוהני בני צדוק שלא סטו מדרך ה' ולא עבדו עבודה זרה. גם הם ישבו בחלק הלויים.

"להם לאחוזה" - ובשונה מחלק הכוהנים שנאמר בו "לבתים" בלבד, בחלק הלויים ניתן לעשות גם אחוזה של שדה וכרם, ולכן נקט כאן לשון אחוזה. "עשרים לשכות" - המקום יתחלק לעשרים חלקים, ובכל חלק עיר ללויים. בעבר היו ללויים ארבעים ושתיים עיר, מלבד שש ערי המקלט, והן נקראו ערי הלויים ויועדו לכוהנים וללויים. ואילו בבית השלישי יהיו ללויים עשרים ערים, שכן חלקם יתחלק לעשרים חלקים. הרד"ק לומד את עניין הלשכות אחרת, שהלשכות תהיינה בחלק הלויים סמוך וקרוב יותר לחלק הכוהנים, אך אנו הולכים כאן בדרכו של המלבי"ם.

אחוזת העיר

וַאֲחֻזַּת הָעִיר תִּתְּנוּ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים רֹחַב וְאֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה׃

לאחר רצועת 10,000 לכוהנים ורצועת 10,000 ללויים, מתוך 25,000 הרוחב נותרו 5,000 אחרונים, והם אחוזת העיר. "לעומת תרומת הקודש" - אורכה יהיה כאורך תרומת הקודש. "לכל בית ישראל יהיה" - כל מי שירצה מישראל יוכל לשבת שם. ושם תהיה העיר, שגודלה 4,500 קנה על 4,500 קנה, ומסביבה מגרש כשם שהיה מגרש סביב בית המקדש.

חלק הנשיא - מלך המשיח

וְלַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר, אֶל פְּנֵי תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי אֲחֻזַּת הָעִיר, מִפְּאַת יָם יָמָּה וּמִפְּאַת קֵדְמָה קָדִימָה, וְאֹרֶךְ לְעֻמּוֹת אַחַד הַחֲלָקִים מִגְּבוּל יָם אֶל גְּבוּל קָדִימָה׃

עד כה דיברנו רק על הריבוע שבאמצע הרצועה, ובו חלק הכוהנים, הלויים וישראל. אבל הרצועה כולה משתרעת מן הים במערב ועד קצה הארץ במזרח, ונשאר לנו שטח גדול משני צידי הריבוע. למי הוא שייך? על כך אומר הכתוב: לנשיא. והמלבי"ם מבאר שהנשיא הוא מלך המשיח. כל מה שנותר מן הרצועה, מזרחה ומערבה של אזור המקדש, יהיה אחוזת הנשיא "מזה ומזה", משני הצדדים, ויהיה לו חלק כחלק אחד השבטים, ממערב למזרח.

לָאָרֶץ יִהְיֶה לּוֹ לַאֲחֻזָּה בְּיִשְׂרָאֵל, וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי, וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם׃

המקום הזה יהיה ארצו ואחוזתו של הנשיא כשבט אחד מישראל, חוץ ממה שבאמצע השייך לכוהנים, ללויים ולישראל. בלשון "לארץ יהיה לו" מבאר המלבי"ם שתי דרכים: או שהלמ"ד במקום ה"א, כאילו נכתב "הארץ יהיה לו לאחוזה"; או שהכוונה שהמקום הזה ייקרא ארץ הנשיא, הארץ המיוחדת לו.

"ולא יונו עוד נשיאי את עמי" - בעבר לא הייתה למלך אחוזה בפני עצמו, ולכן היה נוטל שדות וכרמים מן העם וגוזלם בחוזקה. הדוגמה היא אחאב, שכאשר נשא חן בעיניו כרם נבות היזרעאלי, העלילה עליו איזבל עלילת דברים, הרגוהו ונטל את כרמו. מעתה לא ייטלו הנשיאים נחלה מאיש בחוזקה. והמלבי"ם מסביר שלשון "יונו" כוללת הן אונאת ממון והן אונאת דברים, שכן "להונות" עניינו לצער: אפשר לצער אדם בממון, שנוטל ממנו את שלו, ואפשר לצערו בדברים, שאומר לחברו דברים שאינם נעימים לאוזנו, ועל זה נאמר "לא תונו איש את אחיו".

ומדוע לא יונו? לפי שכבר יהיה להם די. הנשיא קיבל שטח רחב, כמעט כשבט שלם, ואינו צריך לצער איש כדי לגזול נחלתו. הרד"ק מוסיף טעם אחר: "ועוד שיהיה להם לב חדש ליראה את ה' ולשמור מצוותיו" - באותם ימים לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, יהיו כולם יראים ושלמים, וממילא לא יבואו כלל לידי הונאת אחרים.

רב לכם נשיאי ישראל

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ, הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃

ביאורו של המלבי"ם כאן נפלא. "רב לכם" - הרי ראיתם עתה כמה קיבלתם, חלק כמעט כשבט שלם, ואינכם צריכים עוד לגזול. יש לכם חלק רב, לא תצטרכו ליטול מאחרים. וממילא "חמס ושוד הסירו", אל תיזקקו לחמס ולשוד. ולא זו בלבד, אלא "ומשפט וצדקה עשו", להציל גזול מיד עושקו.

"הרימו גרושותיכם" - אין מדובר כאן בגירושי אישה, אלא באדם המגורש מנחלתו. הנשיאים היו נוטלים אנשים, מגרשים אותם מנחלתם ונוטלים את אחוזתם. אומר להם הנביא: הרימו והסירו מכם את המידה הזאת של גירוש אנשים מנחלתם. הרד"ק מבאר אחרת, שהדברים מוסבים על התקופה שלפני החורבן: ה' אומר לנשיאי ישראל, למלכי יהודה שקדמו לחורבן, "רב לכם" - הרבה זמן החזקתם בחמס ושוד, הרבה זמן עשיתם רע, וכעת נגמר העניין ותהיה מציאות חדשה. אך לפי סדר הפסוקים מסתבר יותר כדברי המלבי"ם, שה' מדבר כאן עם נשיאי העתיד, שהרי מה טעם לדבר על אותם שכבר היו. לפיכך: הנשיא שיקבל חלק כה נרחב, כמעט כאחד השבטים - "רב לכם", די לכם במה שיש, לא תצטרכו ליטול מאחרים.

מאזני צדק

מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם׃

עתה מצווה הנביא את הנשיאים שישגיחו גם על המידות שיהיו בצדק, והנשיא מצווה לעשות משפט ביושר, כמו שנאמר "לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה". חז"ל בספרא ובספרי, וכן בבבא בתרא פ"ט, אומרים שצריך להעמיד על כך ממונים. ואכן בעבר היו ממונים העוברים ממקום למקום לבדוק שהכול נעשה כדין: שוקלים את המשקולות, בודקים שאין רמאויות, ובידיהם כלים מיוחדים לדעת אם המשקולות הן משקולות צדק. אם לא, היו מחרימים אותן ומחייבים את הסוחר לקחת משקולות חדשות.

והדבר לא היה פשוט כלל, שהרי בזמנם אדם היה מכין לעצמו משקולת. יכול היה לעשותה מחומר קל יותר, או חלולה מעט מבפנים, ואז הוא מניח על כף המאזניים משקולת שבמקום קילו היא שוקלת תשע מאות גרם. הקונה אינו יודע, והמוכר מרוויח עשרה אחוזים בכל מכירה. חשבו על כמויות גדולות - רווח משמעותי מאוד. לכן הייתה חובה להעמיד ממונים שיבדקו את העניין.

ומספרים בדרך הלצה על אחד שתבע את הנחתום לדין תורה. אמר: אני קונה ממנו מדי יום כיכר לחם המתויג כקילו, ויום אחד החלטתי לבדוק, וגיליתי שהכיכר שוקל תשע מאות גרם בלבד. ובא לתבוע אותו רטרואקטיבית. שאלו את הנחתום: מה בפיך? אמר להם: אגיד לכם את האמת. את המרגרינה שאני שם בכיכרות אני קונה ממנו עצמו, ומשקולת אין לי. אני קונה ממנו קילו מרגרינה, מניח אותו בכף אחת של המאזניים ואת הכיכר בכף השנייה, ורואה שזה אותו דבר - וכך אני שוקל את כיכרותיי. הרי לכם: האחד מרמה, ואחר כך יש לו טענות על האחרים מדוע הם מרמים.

ונזכרתי בזה בעניין הזמרים, המתלוננים תמיד שגוזלים אותם, שמעתיקים את הדיסקים שלהם, "אנחנו עובדים ועמלים, ובן אדם בשקל אחד יש לו את הדיסק שלי". והיום אפילו שקל אין צורך, אדם מכניס את זה למחשב או לסמארטפון ואפילו את השקל אינו מוציא. עשו פעם סקר ומצאו שלרוב האומנים יש תוכנות אודיו גנובות, וכאן לא מדובר בשקלים אלא באלפי דולרים. זה מתלונן שההוא גונב אותו, ובעצמו גונב את ההוא. וכי גניבה מותרת רק מצד אחד?

ונדע שגם היום עניין זה מצריך בדיקה. יש במשרד המסחר והתעשייה מחלקה שתפקידה לכייל, למשל, תחנות דלק, ולבדוק שכאשר אתה קונה ליטר אכן קיבלת ליטר. תראו לפעמים סימון על המשאבה שהמכשיר עבר בדיקה. שהרי די שיוריד כמה מיליליטרים בכל תדלוק ומכל אדם, ועשו חשבון לאיזה רווח הוא מגיע. וכן במאזניים ובעוד עניינים, יש אגף מיוחד שזהו תפקידו.

ובפסוק שלוש מידות: "מאזני צדק" - המאזניים שבהם שוקלים את המטבעות, ועל זה מזהיר את הנשיא שישגיח. "איפת צדק" - מידת היבש. "בת צדק" - מידת הלח. ושלא ינהגו כמו שנהגו לפני כן, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה, שכך הוכיחם הנביא שזו הייתה דרכם. כאן מצווה הנשיא שלא ינהג כך, אלא אדרבה ידאג שהכול יהיה בדקדוק, ועל ידי כן יתנהל המסחר בהגינות וביושר.

האיפה והבת - תוכן אחד

הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה, לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת, וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה, אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ׃

מסביר המלבי"ם שהחומר הוא שלושים סאה, בין בלח בין ביבש. בשיעורי זמננו, לפי ר' חיים נאה, החומר הוא שיעור נפח של קרוב למאתיים וחמישים ליטר. ולפי המידה הגדולה הזאת תיקבע גם המידה הקטנה שממנה לוקחים מעשר למנת המלך. כלומר, תדע מהי המידה הגדולה, ומתוכה לוקחים עשרה אחוזים ונותנים מעשר למלך. וצריך להיזהר שלא יגדיל את המידה כדי להגדיל את המעשר ולדרוש סכום גבוה יותר.

לכן אומר להם שיהיה "תוכן אחד" לעניין נטילת המעשר: "מעשר החומר הבת" - הבת היא מידת הלח והיא עשירית החומר, של הכור, של שלושים הסאים. אם אנחנו מדברים על כמאתיים וחמישים ליטר, הרי העשירית היא כעשרים וחמישה ליטר, וזה מה שנותנים לנשיא. "ועשירית החומר האיפה" - כך גם במידת היבש, נותנים עשירית ממנו. בין במידת הלח ובין במידת היבש השיעור אחד: מעשר. וממילא, אם אתה מקטין את החומר, תקטין גם את האיפה ואת הבת.

קביעות המטבעות

וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל, הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם׃

כך ייקבע גם קצב המטבעות היוצאות מאת המלך. אומר המלבי"ם שנדרש שיהיה למטבעות שיעור קבוע, שלא יהיה בהם זיוף ולא הונאה, שלא ייתן זה מטבע קטנה יותר וזה גדולה יותר. ובפרט בזמנם שהמטבעות היו של כסף ממש ושל זהב ממש, יש משמעות רבה אם המטבע קטנה, שכן חסרים בה גרמים של כסף או של זהב. לכן ייצאו המטבעות מאת המלך במידה קבועה: השקל עשרים גרה, והמנה שישים שקל, שהם מאתיים וארבעים זהובים, וכך גם המנה של כסף.

ומצווה אותם לעשות מטבעות של עשרים שקלים, של עשרים וחמישה, של עשרה ושל חמישה - אלה סוגי המטבעות שיעשה הנשיא, כמעט כפי שיש לנו היום (מלבד מטבע של עשרים וחמישה). והטעם: שמי שיש בידו מנה וירצה לפורטו, יהיו לו כל סוגי המטבעות שבהם יוכל לפורטו. שהרי המנה שישים שקל, והמטבעות עשרים וחמש, עשרים, עשר וחמש, ובכל צירוף שירצה יוכל להגיע לשישים: פעמיים עשרים וחמש ועוד עשר, או פעמיים עשרים וחמש ועוד פעמיים חמש, או פעמיים עשרים ועוד עשרים, וכן הלאה. וזה, אומר המלבי"ם, לתועלת המדינה - שעל ידי כן המטבעות מצויות, ובכל צורה שאדם רוצה לשלם הוא יכול לשלם.

לסיכום:

בפרק זה מתאר יחזקאל את חלוקת הארץ לעתיד לבוא: שלוש עשרה רצועות ממערב למזרח, שתים עשרה לשבטים ואחת יתרה - היא "התרומה" שבין בנימין ליהודה. באמצעה ריבוע של 25,000 על 25,000 קנים, מחולק לשלוש: 10,000 לכוהנים (ובתוכם הר הבית, 500 על 500), 10,000 ללויים ו-5,000 לעיר ולכל בית ישראל. חמש דרגות קדושה עולות עד הר הבית, וחמש נוספות בתוכו. שאר הרצועה, מזרחה ומערבה, שייכת לנשיא שהוא מלך המשיח, ומשקיבל חלק כשבט שלם שוב לא יצטרך להונות את העם ולגרשו מנחלתו. מכאן עובר הנביא לצוות על מאזני צדק, איפת צדק ובת צדק, על קביעות מידות הלח והיבש והמעשר, ועל קביעות המטבעות - שכל אלו הם יסוד המסחר ההגון והיושר במדינה.