TheWholeTorah.aiBeta

פרק מד - השער הסגור וקדושת הכהנים - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

הפסוקים שלפנינו מוכרים לכל, שכן הם ההפטרה של פרשת אמור. מכאן ואילך עובר יחזקאל לדבר על ההגונים: עד כה עסק בלא הגונים - מישראל, מן הלויים ומן הכהנים - שיודרו מעבודת בית המקדש; וכעת הוא מגלה מי כן יזכה לשרת בבית השם. בהמשך הפרק נפגוש שורה של פסוקים המתארים את מצב הכהנים לעתיד לבוא, ובהם דברים שלכאורה פשיטא, דברים שאסורים גם בישראל, ודברים שהכהנים מותרים בהם - וכל אלו צריכים ביאור.

הכהנים בני צדוק - שכרם של העומדים בניסיון
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃

בשעה שכולם תעו מעל הקדוש ברוך הוא, הייתה קבוצה שנשארה צמודה ודבוקה בו - הכהנים הלויים בני צדוק. הם אלה שיזכו בבית השלישי להיות משרתי בית השם ולהקריב את הקורבנות. ואין הכוונה לעבודות הצדדיות, כשטיפת הרצפות או הדחת הקרביים, אלא לעבודות החשובות: העלייה על גבי המזבח וההקרבה בפועל - "להקריב לי חלב ודם".

הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי׃

"יקרבו אל שולחני" - הכוונה לאכילה בקודשים. הכלל הוא שמי שאינו עובד אינו אוכל בקודשים, חוץ מבעלי מומים שהם היחידים שאינם עובדים ואוכלים בקודשים. הכהנים הללו, כיוון שהם עובדים, גם יאכלו בקודשים. ועוד: "ושמרו את משמרתי" - לא כ"משמרת הבית" שנאמרה למעלה אצל החוטאים, שהיא רק לשטוף את הבית ולהכין את הכלים, אלא משמרת של הקדוש ברוך הוא עצמו, כלומר העלייה על גבי המזבח.

מכאן לומד החפץ חיים מוסר גדול. יש תקופות קשות באמונה, שבהן רבים מעם ישראל לצערנו סוטים מן הדרך. בתקופתו הייתה ההשכלה אוכלת בכל פה. וכידוע, כשבאו אליו לבקש ברכה לזרע של קיימא, לבנים זכרים, אמר להם: בנים זכרים? על הראשונים אני מצטער - שכל מי שנולד לו ילד אינו יודע מה יהיה איתו מחר. ולא בכדי הייתה השואה באירופה, שדווקא שם הייתה ההתבוללות, מה שלא היה בארצות המזרח, ומשם חרון אף עצום.

ואומר החפץ חיים: התבונן: אלה שמרגישים עתה מיעוט, נרדפים, שהסוטים מן הדרך מסתכלים עליהם במבט שחצני מלמעלה למטה - "אתה עוד נשארת דבוק באותן אידיאות ישנות" - עליהם אומר הקדוש ברוך הוא "המה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני לשרתני". לעתיד לבוא יתגלה הקדוש ברוך הוא, ואז יתברר מי מרד במלך, ויוכר בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. לכן כדאי להתאמץ ולהשתדל אף שהניסיונות קשים, שהרי אלה שעמדו בניסיונות הקשים - "המה יקרבו אלי לשרתני"; ומה יהיה מצבם של אלה שכשלו בכישלון הדור ועבדו עבודה זרה, כבר ראינו בפסוקים שלמעלה.

הקושי בספר יחזקאל ותשובתו של חנניה בן חזקיה

מכאן והלאה מתאר יחזקאל את מציאות הכהנים לעתיד לבוא, וכבר חז"ל עסקו בהבנת הדברים. הגמרא במסכת שבת (דף י"ג ע"ב) אומרת: אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא היה נגנז ספר יחזקאל, משום שהיו דבריו סותרין לדברי תורה. ביקשו חכמים לגונזו, מה עשה חנניה בן חזקיה? העלו לו לעלייתו שלוש מאות גרבי שמן - גם להאיר כדי ללמוד תורה בלילה וגם למאכלו - וישב בעלייה ודרשן, עד שיישב את כל הכתובים הנראים כסותרים זה את זה. חלק מיישובי הדברים נראה להלן.

בגדי פשתים ולא צמר
וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה׃
פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע׃

בגדי הכהנים כולם היו של בד, ובד הוא פשתן. הכותונת - "בגדי פשתים ילבשו"; המגבעות - "פארי פשתים", הפארים הם המגבעות המפארות את ראשם; המכנסיים - אף הם של פשתים; וגם האבנט לא יהיה בו צמר. הצמר מחמם וגורם להזעה, ובחורף לובשים צמר כדי להתחמם, ועל כך נאמר "לא יחגרו ביזע" - שלא יחגרו אבנט העשוי מחומר הגורם להזעה. כך מפרש המלבי"ם בפירושו השני.

הרד"ק לעומת זאת מביא את דברי חז"ל, ש"לא יחגרו ביזע" אינו מדבר על סוג החומר אלא על המיקום: לא יחגרו את האבנט למעלה, שיצא מתחת לבית השחי, שכן שם מקום זיעה, ואף לא למטה במקום נמוך מן המותניים, שגם שם ריבוי זיעה, אלא יחגרו אותו במותניים ממש.

ומבאר המלבי"ם על פי ההלכה הידועה לנו: האבנט של כהן הדיוט היה של כלאיים, כלומר תרכובת שיש בה צמר, והדבר הותר לו בשעת העבודה. לעומת זאת האבנט של הכהן הגדול ביום הכיפורים היה של בוץ, פשתן בלבד. ואגב זו אחת הבעיות שבחידוש העבודה בזמננו: לעבוד בלי בגדי כהונה אי אפשר, שפסלת את העבודה; ולעבוד עם בגדי כהונה מצריך ללבוש כלאיים, ואין ברור שהדבר מותר, ונמצא חשש עבירה. אף שהרב מקאליש ועוד חשבו בזמנם לחדש את העבודה ולהקריב קורבן פסח, מפני שטומאה הותרה בציבור, רוב גדולי ישראל שללו את העניין, ואחת הסיבות היא האבנט.

יוצא אם כן, אומר המלבי"ם, שיחזקאל בא לומר לנו שלעתיד לבוא יעלו הכהנים ההדיוטים למדרגת הכהן הגדול בקצת מן הדברים. וזהו "לא יחגרו ביזע" - לא יחגרו אבנט שיש בו צמר, אלא כאבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים שכולו פשתן. הכהנים בבית השלישי יעלו במדרגה ויתקרבו למעלת הכהן הגדול.

ולפי הדעה הסוברת שגם היום אין הכהן ההדיוט לובש אבנט המורכב מצמר אלא אבנט של פשתן בלבד - דעה שאין אנו נוקטים כמותה להלכה - מה התחדש כאן? אומר המלבי"ם: היא גופא באה לחדש. שהגם שהכהן ההדיוט יעלה במקצת הדברים למדרגת הכהן הגדול, זה דווקא בדברים שנועדו להחמיר בהם, כמו התספורת ולקיחת בתולה שנראה להלן, אבל לא לשנות את מצוות הבגדים ולהפוך את מה שהיה פשתן לכלאיים - על זה לא נאמר.

"ולא יקדשו את העם בבגדיהם"
וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם׃

מדוע נכפל "אל החצר החיצונה" פעמיים? רש"י מבאר שכאשר יוצאים מבפנים יש חצר חיצונה שהיא מקום הכהנים, ולאחריה עוד חצר חיצונה שהיא עזרת נשים, ולכן נאמר פעמיים.

המלבי"ם מבאר אחרת: "אל החצר החיצונה" הראשון הוא לשכות העשרים. ראינו שבחצר החיצונה היו לשכות, שאף שהיו בחלקה של החצר החיצונה, שאינו מקום הכהנים, בכל זאת היה להן דין עזרת הכהנים. הן נקראו לשכות העשרים, לפי שהיו עשרים אמה שהחילו עליהן את קדושת עזרת הכהנים - שאפשר לאכול שם קודשי קדשים ולנהוג בכל דיני העזרה. "אל החצר החיצונה" השני הוא היציאה אל עזרת ישראל, החצר המיועדת לעם, ולכן נאמר שם "אל העם" - מקום שאינו מקודש בקדושת העזרה ושם היה העם עומד.

שם, בלשכות הקודש שהן לשכות העשרים המקודשות בקדושת העזרה, היו פושטים את בגדי הכהונה ומניחים אותם, ולובשים בגדים אחרים - בגדי חול. וכאן חוזר ומבאר לנו המלבי"ם שמפני חשיבותם הם עולים גם בנקודה זו למדרגת הכהן הגדול, שהרי גם בו נאמר "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ולבש בגדים אחרים". ההבדל הוא שהכהן הגדול, לאחר שפשט את הבגדים שלבש פעם אחת, לא היה לובשם שוב - ויש אומרים שאינו לובשם שוב באותו יום כיפורים, אבל ביום הכיפורים שלאחר מכן כן - ואילו הכהנים כאן חוזרים ולובשים אותם פעם שנייה.

ומדוע לא יצאו אל העם בבגדי הקודש? "ולא יקדשו את העם בבגדיהם" - שלא יגיעו אל העם ולא יקרבו אליו בבגדים קדושים, ולכן יניחו את בגדי הקודש שם ויצאו אל העם בבגדי חול. הרד"ק מבאר את הלשון אחרת: אם יבואו אל העם בבגדי הקודש, יראה הדבר כאילו העם קדושים כמותם, כאומר "אני יכול להתקרב אצלם ואיני חושש מחיכוך עימם". ואין הדבר כן, אלא צריך ליצור הבחנה ולדעת שאין העם בדרגת קדושתם של הכהנים; יש חיץ, ולכן יפשוט את הבגדים בעזרה - בלשכות העשרים שדינן כעזרה הפנימית - ואחר כך יצא אל העם בבגדי חול.

תספורת של בן אלעשה
וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם׃

זהו עוד מנהג של מעלה שינהגו בו בדומה לכהן הגדול, שנאמר עליו שהיה כוסם את ראשו. הביטוי "כוסם" בא מן המילה כוסמת, וחז"ל אומרים שהכוסמת גדלה ראשה של זו בצד עיקרה של זו. כך הייתה צורת התספורת הזו, הנקראת תספורת של בן אלעשה: גוזרים את השיער בדיוק רב ובגודל מסוים, שראשה של שערה - הבליטה של השיער - יהיה בצד עיקרה של חברתה. תספורת זו הצריכה מומחיות גדולה מאוד; היום במכונת תספורת אפשר לעשות זאת מיד, אבל לספר אדם באופן ידני בצורה כל כך מדויקת הצריך מומחיות, וזו הייתה התספורת הייחודית לכהן הגדול.

ומה בא הכתוב ללמדנו? "ופרע לא ישלחו" - לא יגדל שערו פרע, שהרי אסור לכהן לעבוד עבודה או להיכנס למקדש כשראשו פרוע. ועם כל זה "ראשם לא יגלחו" - לגלח לחלוטין גם כן לא יגלחו, אלא "כסום יכסמו את ראשיהם", כתספורת הכהן הגדול. גם בזה ראינו ביטוי למעלה הנוספת שתהיה לכהנים בבית השלישי.

איסור היין - לכל כהן
וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כׇּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית׃

על שתיית היין מוזהרים כל הכהנים, ושימו לב לחידוש. אנו יודעים שאסור לכהן לבוא שתוי או פרוע ראש, והיה מקום לומר שכל המגבלה הזו תהיה דווקא לכהנים בני צדוק שהם העובדים, אבל הכהנים האחרים, אותם שיבואו רק פנימה ויהיו מנקי העזרה ולא שותפים בעבודה - אולי הם מותרים בשתיית יין? לכן רואה הנביא צורך להדגיש: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" - גם הכהנים שנפסלו לא ישתו יין, ואיסור שתיית היין נשאר ביחס לכולם.

אלמנה וגרושה
וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ׃

כאן קושי גדול ביחס לתורת משה. הכהן ההדיוט מוזהר רק שלא לשאת גרושה, אבל אלמנה מותרת לו; הכהן הגדול הוא היחיד שמוזהר שלא לשאת אלמנה, כנאמר "כי אם בתולה מעמיו יקח אישה". והטעם שהגרושה פגומה יותר מן האלמנה, כי בגרושה יש עדיין חשש של "שתי דעות במיטה", שהיא עמו ודעתה על בעלה האחר שעדיין בין החיים, ואילו באלמנה בעלה כבר איננו.

ובטעם שהכהן הגדול מוזהר גם באלמנה, יש אומרים שהכהן הגדול היה בקיא בהזכרת השם, וחששו שמא יראה אישה ויחפוץ בה, יזכיר את השם וישלח את בעלה לעולם שכולו טוב וייקחנה לאישה, ולכן אמרו שאין מצב שכהן גדול יישא אלמנה. כך מובא. ופשטות הדברים היא מצד קדושתו, שאלמנה היא כבר כלי משומש, ולגודל מעלת הכהן הגדול נדרש הוא לקחת רק אישה שלא הייתה עם אף אדם קודם לכן. אבל מדוע כאן מוזהר הכהן ההדיוט "ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות"?

רש"י מיישב זאת, אלא שיישובו דוחק גדול בפסוק, ונסביר כפשוטו לפי המלבי"ם: על פי היסוד שהתבאר, שלעתיד לבוא יתעלו הכהנים למדרגת הכהן הגדול בכמה בחינות ולא בכולן, כאן ההתעלות היא שלא ייקחו אלמנה, אלא אישה בת ישראל בתולה, כמו הכהן הגדול שנזהר בזה גם בזמן בית ראשון ושני. ואולם אם האלמנה בת כהן ובעלה הראשון היה כהן - אותה כן ייקחו.

ולמה להתיר להם זאת, והלא לכהן הגדול אלמנה בת כהן שהתאלמנה מכהן אסורה, ורק בתולה מותרת לו? אלא הנותנת: כדי להבדילם מן הכהן הגדול. בזה שאמרתי "אל תיקח אלמנה" כבר דימיתי אותם לכהן הגדול, ובא הכתוב ואומר: לא לגמרי. יש דבר שלכהן הגדול אסור ולהם מותר - אלמנה בת כהן שהתאלמנה מכהן; ואילו הכהן הגדול מוזהר "כי אם בתולה מעמיו יקח אישה", ואסור לו בכל אלמנה מכל סוג שהוא.

"ואת עמי יורו" - ששת הסדרים
וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם׃

הכהנים יהיו המורים לעם, בין בדיני הקודשים ובין בדיני טומאה וטהרה, כנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". ומדייק המלבי"ם: דיני הקודשים מסורים לכהנים בלבד, שהם המתעסקים תמיד בקודשים, ועל זה נאמר "ואת עמי יורו" - הוראה ממש. אבל דיני טומאה וטהרה היו שייכים לכולם וכולם התעסקו בהם, כמו שהיה בימי חזקיהו שהיו כולם בקיאים בדיני טומאה וטהרה. לכן שם די היה להודיע להם אם נגעה טומאה וכדומה - "יודיעום" - ולא הוצרכו להוראה, שהעם כולו היה בקיא בדינים אלו, שכן כולם היו צריכים להיזהר בהם.

וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכׇל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ׃

"על ריב" - הם יהיו חלק מן הסנהדרין, שהסנהדרין ממונים על הריב, לדון דיני ממונות ודיני נפשות. "במשפטי ישפטוהו" - על פי משפטי שהם דיני תורה, לא על פי החוק העות'מאני או החוק הבריטי או משפטים בל ידעום כמו שאנו מכירים היום, אלא על פי דין תורה.

ומעיר המלבי"ם שנרמזו כאן "ישועות חכמה ודעת", וחז"ל מוצאים בפסוק זה רמז לששת הסדרים: "ישועות" הם דיני ממונות ונזיקין - וזהו "ועל ריב"; "חכמה" הוא סדר קודשים - וזהו "בין קודש לחול" שנאמר לעיל; "דעת" הוא סדר טהרות - וזהו "ובין טמא לטהור יודיעום". ומוסיף המלבי"ם: "ואת תורותי ואת חוקותי" הם הלכות סדר זרעים ונשים, שיש בהם חוקים כעריות וכלאיים, שהם בגדר "חוקה חקקתי", ויש בהם גם תורות. "בכל מועדי" הוא סדר מועד, וגם אותו ישמרו וילמדו. "ואת שבתותי יקדשו" - אף שבת מסדר מועד היא, והוזכרה כדי להזהיר אותם על השבת.

ומדוע צריך להדגיש זאת? אומר המלבי"ם: מפני שאצל הכהנים הותר חילול שבת בכמה עניינים בעבודת בית המקדש - הם שוחטים בשבת, מקריבים, מפשיטים ועושים את כל פעולות הקורבן בשבת, ויתרה מכך, כל איסורי דרבנן הותרו, שאין שבות במקדש. לכן נאמר "ואת שבתותי יקדשו", שיזהירו על שמירת השבת, שהגם שבעניינים מסוימים הותר להם, בשאר הדברים צריכים להקפיד ולהיזהר ככל אדם.

טומאת הקרובים - ובזה לא יעלו למדרגת כהן גדול
וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ׃

הקושי כאן הוא שהדברים פשיטא, שהרי הם כתובים במפורש בפרשת אמור - וזו גם אחת הסיבות שקוראים הפטרה זו בפרשת אמור. שם נאמר "אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לאחיו ולאביו ולאימו ולבתו... להם יטמא": הכהן מותר להיטמא לשבעה קרובים ואסור בשאר קרובים, והכהן הגדול אסור להיטמא לשום קרוב, שנאמר "ומן המקדש לא יצא". אם כן מה מחדש לנו הנביא? זיל קרי בי רב הוא.

אומר המלבי"ם: לפי היסודות שביארנו הדבר נפלא מאוד. הגם שנתנו לכהני ההדיוט מעלה של כהנים גדולים בכמה עניינים - שלא לשאת אלמנה, התספורת ועוד - בעניין הטומאה יהיו מובדלים מן הכהן הגדול: הכהן הגדול מוזהר שלא להיטמא אף לשבעה קרובים, ואילו הם יישארו בדינם הקיים גם היום ויהיו מותרים להיטמא לשבעה קרובים. וזה עצמו החידוש: בזה לא ישתנה הסטטוס שלהם ולא ירכשו את מעלת הכהן הגדול.

והטעם, אומר המלבי"ם: כל מה שאמרנו שיקבלו מעלה, הוא דווקא בדברים שאין בהם ביטול מצווה. כשהוא מסתפר כמו כהן גדול, לא ביטל מצווה אלא רק קיבל מעלה; כשאינו נושא אלמנה, לא ביטל מצווה, שהרי יכול לישא כל אישה אחרת המותרת לו, ואין כאן אלא מעלה. אבל כשתאמר שלא ייטמא לקרוביו - הרי ביטל מצווה, מצוות לוויית המת וההתעסקות במת. ובמה שיש בו ביטול מצווה לא החמירה התורה עליהם להיות ככהנים גדולים.

וְאַחֲרֵי טׇהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ׃

פסוק זה ניתן להבין בשתי צורות: לפי אחת יש בו חידוש ולפי השנייה אין בו חידוש. ונקדים את דין טמא מת: ההלכה היא שהנטמא בטומאת מת סופר שבעה ימים, ומזים עליו שלישי ושביעי מאפר פרה אדומה, ואחר כך נטהר. לפי ביאור המלבי"ם יש כאן חידוש: "ואחרי טהרתו" - לאחר שספר שבעה ונטהר, עוד שבעה ימים. כלומר תוספת מעלה על מה שיש לנו היום, שלא ייכנס למקדש מיד לאחר שנטהר, אלא לעתיד לבוא בבית השלישי ימתין עוד שבעה ימים ורק אז יוכל להיכנס למקדש. ולשון "יספרו לו" מבאר המלבי"ם שאחיו הכהנים - לא אחים ביולוגיים אלא אחיו לכהונה - הם שיספרו לו, כלומר יזהירו ממנו עוד שבעה ימים.

ורש"י מבאר כפשוטו: "ואחרי טהרתו" - לאחר שסיים הכהן את טומאתו מתחילה טהרתו, והיא שבעת ימי הטהרה, אותם שבעה שבתוכם מזים עליו שלישי ושביעי. וכן פירוש חז"ל. ומה אם כן "אחרי טהרתו", והלא הטהרה היא רק בסוף שבעה? הכוונה אחרי פרישתו מן המת. אלא שהמלבי"ם מרגיש בקושי מה מתחדש בפסוק לפי דרך זו, ולכן ביאר שהכוונה לשבעה ימים נוספים.

וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃

כאן, אומר המלבי"ם, מדובר במנחת חינוך, שהכהן היה מקריב מנחה מיוחדת ביום שהתחנך לעבודה. ושואל: מה החידוש, והלא זו הלכה גם היום ואינה ייחודית לעתיד לבוא, זיל קרי בי רב הוא? אלא בא לחדש, כמו שהיה בבית שני שכהנים רבים חזרו לעבוד אף שכבר עבדו בבית ראשון - ויש לבדוק כיצד זה ייתכן, שהרי עברו שבעים שנה, וכהן שעבד בבית ראשון עבד רק מגיל עשרים ומעלה, ותחשבו באיזה גיל היו הכהנים שחזרו, והרי כהן רוטט פסול לעבודה. על כל פנים ביאור המלבי"ם מכוון לבית השלישי: בבית השלישי יבואו כהנים ששירתו בבית הראשון והשני, אלה שיקומו לתחייה, וראינו שיחזקאל עצמו ישרת. והיה מקום לומר שכבר אינם צריכים להקריב מנחת חינוך, שהרי כבר התחנכו לעבודה ועבדו בחיי חיותם. לכן קא משמע לן: "וביום בואו אל הקודש... יקריב חטאתו", כאילו הוא מתחיל מחדש.

נחלת הכהנים ומתנותיהם
וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם׃
הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכׇל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה׃

הרד"ק מבאר ש"והייתה להם לנחלה" מוסב על הכהונה, שהכהונה תהיה להם לנחלה. המלבי"ם לעומתו מבאר שהוא מוסב על הפסוק שלאחריו, ולכן קראנו את שני הפסוקים יחד: "והייתה להם לנחלה" - מה? "המנחה והחטאת והאשם", כמו שכתוב "זה יהיה לך מקודש הקדשים... לכל קורבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם". זו נחלתם, החלק המונחל להם - המנחה, החטאת והאשם הם חלקם של הכהנים, ועל זה נאמר "אני נחלתם". "ואחוזה לא תתנו להם" - שגם הלויים לא ייקחו חלק בארץ לעתיד לבוא; לכהנים לא תהיה אחוזה כנאמר "ובארצם לא תנחל", ולעתיד לבוא גם ללויים לא תהיה נחלה. "וכל חרם בישראל להם יהיה" - כמו שכתוב בתורה "כל חרם לך יהיה", שכל מה שאדם מחרים מגיע לכהנים והם המקבלים אותו.

וְרֵאשִׁית כׇּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכׇל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ׃

יש כאן חמש פעמים המילה "כל" באותו פסוק. "וראשית" - אלו המתנות הנקראות ראשית: ראשית הגז, וכן תרומה שהיא הראשון שאדם מוציא, ותרומת מעשר שהיא ראשית מן המעשר. "ביכורי כל" - הביכורים הרגילים שהיו מביאים. "וכל תרומת כל מכל תרומותיכם לכהנים יהיה" - כל התרומות מגיעות לכהנים. "וראשית עריסותיכם" - זו חלה, גם היא מגיעה לכהן. ועל ידי זה "להניח ברכה אל ביתך", שיונח ברכה בביתו, כמו שנאמר "איש אשר ייתן לכהן לו יהיה". ודורשים חז"ל: מה שאדם נותן לכהן - "לו יהיה", זה מה שהוא בעצם מקבל. אדם חושב שאם הוא נותן הוא הפסיד, ואומרים לו: הפוך; מה באמת יישאר לך? מה שנתת לכהן. "ואיש אשר ייתן לכהן לו יהיה", ואז תהיה לו ברכה בביתו.

נבלה וטרפה - "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה"
כׇּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים׃

הפרק מסתיים בדבר תמוה, שהרי נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה אסורים בין לכהנים ובין לישראל, ומה צריך לאמרו כאן? רש"י מביא את דברי חז"ל במנחות מ"ה: היות שאצל הכהנים מצאנו שהותרה המליקה, היה מקום לומר שיש להם הלכות שונות בדיני נבלה וטרפה ואין להם הדינים הרגילים. מליקה היא שחיטה בבוהן, שהיו לוחצים בעורף העוף וחותכים כך את צווארו, והרי זו נבלה שלא נשחטה כדין, ואף על פי כן לכהנים מותר. ולכן באה התורה ואומרת: כל ההיתר אינו אלא לכהנים, ורק בעופות שנעשו ונשחטו לשם קורבן בבית המקדש, כלומר בחטאת העוף. אבל מלבד זה לא הותרה להם מליקה; כהן בביתו אינו יכול לקחת יונה, למלוק אותה ולאכול, ואם עשה כן נקרא אוכל נבלה. הא גופא קא משמע לן, שלא תחשוב שאף חולין הם יכולים לאכול שלא בדרך השחיטה הרגילה, ולכן בא הנביא ומדגיש נקודה זו.

ולמעשה אין זה חידוש בדברי יחזקאל, שכבר בתורה נאמר אצל הכהנים "נבלה וטרפה לא יאכל", וגם שם זהו החידוש: שהגם שהותר להם לאכול את המליקה בבית המקדש, אל תחשוב שיש להם דינים שונים בדיני נבלות וטרפות.

ורבי יוחנן בגמרא שם במנחות מ"ה אומר: "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה". כך הוא אומר בנוגע לכל הקושיות שיש לנו בפסוקים אלו שלכאורה אינם מובנים - אליהו הנביא יבוא וידרוש ויבאר לנו את הדברים הסתומים מאיתנו. וכן נראה בהמשך לגבי הקורבנות שיקריבו בעתיד, שהם קורבנות שלכאורה אינם מוכרים לנו או שאינם על פי הסטנדרטים הידועים לנו.

ועוד הסבר מביא המלבי"ם: אין הכרח לפרש "נבלה וטרפה" כפשוטו, אלא אפשר שהכוונה לדבר הנראה כנבלה וטרפה, והיינו בהמה מסוכנת. כפי שראינו לעיל שכך פירשו חז"ל את הכתוב "נבלה וטרפה לא אכלתי" - ולכאורה תמוה, וכי בן אדם ישתבח בעצמו שלא אכל נבלה וטרפה? על אחת כמה וכמה נביא, שכדברי הרמב"ם אין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם והוא עומד בסטנדרטים גבוהים מאוד, וכי בזה ישתבח? אלא חז"ל מסבירים שלא אכל בשר "כוס כוס", כלומר בשר בהמה שהייתה עומדת למות וכבר חולנית, שקוראים מהר לשוחט ואומרים לו "כוס", כלומר שחוט, תשחט מהר את הבהמה לפני שתתפגר ולא יהיה מה לעשות בה. בהמה זו מן הדין מותרת, אבל אינה חלקה ואינה נקייה לגמרי, שכן משהתחילה בחולי כבר יש בה בעיה. וכך אפשר לבאר גם כאן: לא נבלה וטרפה ממש, אלא הקרוב לנבלה וטרפה - בהמה מסוכנת העומדת למות, שגם ממנה לא יאכלו, אף שמעיקר הדין הדבר מותר.

והרד"ק אומר: מה שכתוב "נבלה וטרפה לא יאכלו" הוא כמו שכתוב בתורה "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", ואף שישראל גם כן מוזהרים על זה, הכהנים מוזהרים יותר. אם כן הציווי המיוחד לכהנים, בתורה ואף בפסוקנו, אינו מפני שיש להם הלכות שונות, אלא להוסיף אזהרה על אזהרתו. כדרך שאנו מוצאים פעמים רבות שדבר מסוים נאמר בתורה כמה פעמים, ואומרת הגמרא שבא להוסיף לאו נוסף ואזהרה על אזהרתו. כך גם כאן: הכהנים קדושי עליון ולכן צריכים אזהרות יתרות, והם צריכים להיזהר בזה שבעתיים מכל אדם, שכן הם תמיד במקדש ומוזהרים על הטומאה יותר מישראל. וכפירוש זה כתב גם האברבנאל.

לסיכום:

בפסוקים אלו מתאר יחזקאל את שכרם של בני צדוק, אותה קבוצה שנשארה דבוקה בקדוש ברוך הוא בשעה שכל ישראל תעו, והם שיזכו לעבודות החשובות בבית השלישי - מוסר גדול שלמד ממנו החפץ חיים לכל העומדים בניסיונות הדור. מכאן ואילך פורש הנביא שורת הלכות בכהנים, שיסודן לפי המלבי"ם אחד: לעתיד לבוא יעלו הכהנים ההדיוטים למדרגת הכהן הגדול בקצת מן הדברים - באבנט שאין בו צמר, בתספורת הכסומה, באיסור אלמנה ובתוספת שבעת ימי טהרה - אך רק בדברים שיש בהם מעלה ואין בהם ביטול מצווה, ולכן בטומאת שבעה קרובים נשארו בדינם. ועוד הוזכרו איסור היין לכל כהן, ההוראה לעם בששת סדרי המשנה, נחלת הכהנים ומתנותיהם והברכה הבאה בעקבות הנתינה, ואיסור נבלה וטרפה. ועל כל הסתומות שבפרשה זו אמר רבי יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה.