פרק מ"ד הוא המשך הסיור שהמלאך עורך ליחזקאל בבית המקדש השלישי, אלא שכאן נפתח שלב חדש: לא עוד מידות ומבנים, אלא חוקות הבית ותורותיו - מי נכנס למקדש ומי לא, מי עובד בו ומי נפסל מעבודתו. הפרק נפתח בשער המזרחי הסגור לעולם, ממשיך בתוכחה על הבאת בני נכר אל המקדש, ומחלק את העם לשלוש מחלקות: ישראל שנתנכרו, לויים שתעו, וכהנים שעבדו עבודה זרה.
וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר׃
מבאר המלבי"ם: המלאך משיב את יחזקאל מן החצר הפנימית, שבה היה עד כה, ומוציאו אל דרך שער החצר החיצונה הפונה קדים - הוא השער הראשון שדרכו נכנס יחזקאל בתחילת כל החזון, השער המזרחי של החצר החיצונה. והנה הוא מוצא אותו סגור, ואינו יכול לצאת דרכו. אין כאן חשש שנכלא במקדש, שהרי היו שערים נוספים בצפון ובדרום; אלא שדווקא השער שבו נכנס - נסגר.
וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא־יָבֹא בוֹ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר׃
הקדוש ברוך הוא מודיע לו: מעתה תדע שהשער הזה סגור יהיה ולא ייפתח לעולם. יש בכך ייחוד גדול: שער מזרח של החצר הפנימית, כפי שנראה בהמשך, סגור בחול ונפתח בשבת; אבל השער המזרחי של החצר החיצונה - לא בחול ולא בשבת ייפתח. ולא עוד, אלא "וְאִישׁ לֹא־יָבֹא בוֹ" - אף לא להיכנס אל חלל השער עצמו, לא מצד התאים שמחוץ ולא דרך האולם שמפנים.
והטעם: "כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ". זהו מקום ייחודי שדרכו נכנסה השכינה, ולכן ייסגר. ויש כאן רמז נפלא: השער נסגר אחרי שהשכינה נכנסה פנימה, וכביכול השכינה נסגרה בפנים ולא תצא משם עוד לעולם. זה סימן לבית השלישי שלא ייחרב לעולם.
הרד"ק לעומת זאת מבאר שלפי פשוטו אין מדובר כאן לא בשער החצר החיצונה ולא בשער החצר הפנימית, אלא בשער ההיכל עצמו, פנימה יותר. והוא מוסיף שחז"ל הסבירו שאין הכוונה לשער ההיכל ממש, אלא לפשפשים: שני שערים קטנים שהיו לשער, אחד מימין ואחד משמאל, שדרכם היה אפשר להיכנס ולעבור את השער. על אלה אמרו שהפשפש הדרומי לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו מפורש כאן: "הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ". נמצא שיש לנו שלושה פירושים: המלבי"ם - שער החצר החיצונה; הפשט - שער ההיכל; וחז"ל - הפשפש הדרומי שבשער ההיכל.
אֶת־הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב־בּוֹ לֶאֱכׇל־לֶחֶם לִפְנֵי יְהֹוָה מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא׃
רש"י מבאר: "אֶת־הַנָּשִׂיא" - לנשיא אני נותן רשות. הנשיא הוא הכהן הגדול, ומפני חשיבותו אין דרכו לשבת ולאכול לחם עם שאר הכהנים בלשכות, אלא יישב בחלל השער הזה ויאכל שם בשר הקודשים ולחם הקודשים, ושער זה נפתח לו בשעת האכילה בלבד, ושאר היום הוא סגור. "מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא" - דרך אולם שער המזרח ייכנס אל העזרה ויגיע עד אותו פשפש לאכול בו את לחמו, "וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא" - ובאותה דרך עצמה יחזור. וזה לפי הדעה שהפשפש בלבד היה סגור ושער ההיכל עצמו היה פתוח.
ולמה כאן דווקא מותר לצאת מאותו שער שנכנס בו? שהרי נראה בהמשך: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון יצא דרך שער דרום, והבא דרך שער דרום יצא דרך שער צפון, לא יצא נכחו" - אין יוצאים דרך אותו שער שנכנסו בו, אלא עושים זאת כעין קפנדריא. ("קפנדריא" היינו קיצור דרך, כלשון "אדמקיפנא אדרי" - עד שאקיף, אחצה באמצע.) וטעם הדבר שם: הביאה במועדים היא לצורך ראיית פנים, ומצוות "יֵרָאֶה יֵרָאֶה" שיבוא לראות ביופיו של בית המקדש ולהראות פניו שם; ואם ייצא דרך אותו שער פעם שנייה יידמה לו המקום כמקום מוכר, כחצרות ביתו. אבל כאן, בביאות של כל ימות השנה, שאינן לצורך ראיית פנים, אין מניעה: "מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא".
המלבי"ם אינו נוקט כשיטת רש"י שהנשיא הוא הכהן הגדול, אלא מבאר שהנשיא הוא מלך המשיח, שמצד נשיאותו הוא למעלה ראש מעל כולם. ולפי שיטתו אין כאן שום קושי: הרי מדובר בשער החצר החיצונה, ואין זה מקום שצריך דווקא כהן להגיע אליו; ומה יאכל שם? זבחי שלמים, שאין מניעה שיאכלם כל אדם. כיצד ייכנס אם השער סגור? ייכנס דרך השער הדרומי או הצפוני, יילך אל השער המזרחי, וייכנס תחת הקירוי של השער מבפנים - שהשערים היו מקורים - עד המקום שהשער סגור בו, ושם יאכל את השלמים באסקופת השער ולפנים, ומשם ייצא דרך העזרה לחוץ דרך השערים הפתוחים.
ובזה מחדש המלבי"ם ביאור בתיבת "אֶת": מה פירוש "אֶת־הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא"? אלא ש"את" כאן משורש "אתא" - בא, והכוונה: ביאת הנשיא. כדרך שראינו שהתאים נקראו כך מלשון "אתא", מלשון לבוא, שדרכם היו נכנסים פנימה, וכן "שער האיתון" - שדרכו היו אתי, באים. אף כאן: ביאת הנשיא - נשיא הוא, יבוא לשם ויאכל שם את קרבנות השלמים.
וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ־שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל־פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶת־בֵּית יְהֹוָה וָאֶפֹּל אֶל־פָּנָי׃
מוליכים אותו שוב דרך שער הצפון אל פני הבית, היינו אל עזרת ישראל, ושם הוא רואה שמלא כבוד ה' את בית ה' ונופל על פניו. ומה בא הכתוב ללמד בזה? אומר המלבי"ם: היה מקום לטעות ולחשוב שסגירת שער המזרח משמעה שהשכינה לא תבוא עוד לשם - השער נסגר, וממילא אין כניסה לשכינה. לכן מראים לו מיד שהבית מלא כבוד ה': אדרבה, השער נסגר לאחר שהשכינה בפנים, וסגירתו מלמדת שהשכינה תישאר בפנים ולא תצא החוצה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה בֶּן־אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאׇזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כׇּל־אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכׇל־חֻקּוֹת בֵּית־יְהֹוָה וּלְכׇל־תּוֹרֹתָו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ׃
בפרק מ' נאמר הסדר: "רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאׇזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ" - שם הראו לו את צורת הבית, ולכן תחילה רואה בעיניו, אחר כך שומע באוזניו, ולבסוף שם אל לבו. אבל כאן, שמודיעים לו את החוקים ואת התורות - דרך הנהגת הבית ודרך הנהגת הכהנים - הסדר מתהפך: תחילה "שִׂים לִבְּךָ", שתתבונן ותבין, ואחר כך תראה בחוש בעיניך שכן הוא, ואחר כך באוזניך תשמע, היינו שתקבל את הדברים.
וסוף הפסוק: "וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת" - מבאר המלבי"ם שבסגירת השער יש עוד הוראה ולימוד: שהטמאים לא יוכלו להיכנס פנימה. שהרי שנינו במסכת תמיד שראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח - כלומר: עד כאן תבואו, ומכאן ואילך אין לכם כניסה. עתה מראים לו שהשער המזרחי יהיה סגור, ומשמע שהשער יהיה סגור לפניהם לעולם, שהטמאים לא יוכלו להיכנס למקדש לעולם. וזה "בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ" - כמו "מוּצָאֵי המקדש", אלה שמוציאים אותם מן המקדש, הטמאים שלא יבואו שם כלל.
וְאָמַרְתָּ אֶל־מֶרִי אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה רַב־לָכֶם מִכׇּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
"אֶל־מֶרִי אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל" - בית ישראל עצמם הם בית המרי, שהם ממרים את פי ה'. וכאן יוכיח אותם על שהם מניחים בני נכר לעבוד עבודה בבית המקדש. "רַב־לָכֶם מִכׇּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם" - רב וגדול הוא מכל תועבותיכם: לא די בתועבות שעשיתם עד כה, אלא אתם מוסיפים חטא על פשע. עצם הנתינת רשות לאדם כזה להיכנס למקדש היא עוון גדול, ולתת לו גם לעבוד שם - חטא על פשע. הרד"ק מבאר שהדברים נאמרים לבני הגולה, להוכיחם על מה שעשו עד עתה; ובביאור נוסף - גם לאלה הנמצאים עתה בארץ וממשיכים בדרכם.
בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי־נֵכָר עַרְלֵי־לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת־בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת־לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֶל כׇּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם׃
עתה מפרט הכתוב את תועבותיהם. "בְּנֵי־נֵכָר" אינם בהכרח גויים, אלא אף יהודים הנחשבים נכר ונוכרים למקום המקדש: מי שאינו כהן ואסור לו להיכנס למקום עזרת הכהנים - הרי הוא בן נכר שם. "עַרְלֵי־לֵב" - מבאר המלבי"ם שנתנכרו לאביהם שבשמים, שלבם ערל ואטום והם עובדי עבודה זרה. "וְעַרְלֵי בָשָׂר" - שאף לא נימולו; וחז"ל אומרים שמדובר בכאלה שמתו אחיהם מחמת מילה, שהדין הוא שאין מלים אותם, ונמצא שערלותם לגיטימית - ומכל מקום ערל הוא, וערל אסור בעבודת המקדש.
ואומר המלבי"ם: חטא גדול הוא כבר עצם מה שאתם מביאים אותם אל הבית "לְחַלְּלוֹ אֶת־בֵּיתִי", אף בלי שיעבדו עבודה כלל - עצם בואם למקדש הוא חילול. על אחת כמה וכמה שאתם מוסיפים חטא על פשע, "בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת־לַחְמִי חֵלֶב וָדָם" - שאתם נותנים להם אף להקריב חלב ודם על מזבח ה'. "וַיָּפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי" - ועדיין לא שבו בתשובה והם מפרים את בריתי. וכל זאת "אֶל כׇּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם" - תוספת על כל התועבות שעשיתם מקדם.
והרד"ק מאיר כאן נקודה חשובה: לא מצאנו בתורת משה שערל בשר נאסר בעבודה. אין כתוב בתורה שכהן שמתו אחיו מחמת מילה, שהוא ערל בשר, פסול לעבוד. אלא, אומר הרד"ק, קבלה הייתה בידם בתורה שבעל פה, ואף שאינו כתוב מפורש - כך היה מקובל. וכלשון חז"ל: "דבר זה מתורת משה רבנו עליו השלום לא למדנו, מתורת יחזקאל בן בוזי למדנו" - מן הפסוקים שלפנינו, "דגמרא גמירי ליה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא". כלומר כך היה מקובל בידם, ויחזקאל העלה זאת על הכתב, ומעתה קיבלו הדברים תוקף של מקרא - "לְחַלְּלוֹ אֶת־בֵּיתִי", שהערל מחלל את בית המקדש.
וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קׇדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם׃
אתם מצווים לשמור את המקדש והקודש, שלא ייגע שם ערל וטמא ולא ייכנס. ולא זו בלבד שלא שמרתם את משמרת קודשי, אלא הוספתם פשע: שהבאתם את בני הנכר להיות הם שומרי משמרתי במקדשי. "בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם" - שומרים בעבורכם, במקום שתעשו אתם את המלאכה הנצרכת לכם. לא די שמעלתם בתפקידכם ולא עשיתם, אלא עוד הבאתם פסול ופגום שיעשה את אותה מלאכה. וכן הוא בכל התוכחה הזאת: מוכיח אותם על שהם מוסיפים פשעים על חטאתיהם.
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה כׇּל־בֶּן־נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל־מִקְדָּשִׁי לְכׇל־בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
מבאר המלבי"ם שמכאן ולהבא יש חילוק לעתיד לבוא בין שלוש קטגוריות: ישראל שנתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים, לויים, וכהנים - וכל אחד יקבל את דינו. תחילה מדבר בבן הנכר ערל הלב וערל הבשר, ועליו נאמר "לֹא יָבוֹא אֶל־מִקְדָּשִׁי" - כלל לא יבוא אל המקדש, ואף להיכנס פנימה לא תהיה לו רשות. ודייק הכתוב: "אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - בבן נכר שמישראל הוא מדובר, זה שנתנכרו מעשיו והוא ערל לב וערל בשר; אבל כהנים ולויים שנתנכרו מעשיהם ועבדו עבודה זרה - דינם יבוא מיד.
כִּי אִם־הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֺנָם׃
מי כן יבוא אל המקדש? הלויים שרחקו מעל ה' - אותם לויים שכאשר תעה ישראל אחרי גילוליו, אף הם הלכו כמותם ועבדו עבודה זרה. הם כן יוכלו לבוא אל המקדש, אלא שעונשם יהיה מסוג אחר.
וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל־שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת־הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעוֹלָה וְאֶת־הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם׃
"מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל־שַׁעֲרֵי הַבַּיִת" - הם ישרתו לפי הפקודות שיתנו להם הממונים על השערים; הממונים יהיו מופקדים עליהם ויורו להם במה לשרת. מכאן שלא רק שלא יזכו לקרבה ולעבודה ממש במקדש, אלא אף לא יהיו הם עצמם ממונים על השערים. הרי תפקידם המקורי של הלויים היה משוררים ושוערים, ואלה שנתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ועבדו עבודה זרה - אף שוערים לא יהיו. מה כן יעשו? פעולות שבאופן הרגיל מותרות לישראל זר: הגמרא אומרת שהשחיטה כשרה בזר, ולכן "הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת־הָעוֹלָה וְאֶת־הַזֶּבַח לָעָם". וכן יעמדו לפני העם לשרתם בדברים הנצרכים להבאת הקרבן - שחיטה, הפשט וניתוח - שכל אלה נעשים אף בזרים. את המלאכות הפשוטות הללו יעשו, אבל לא יחזרו למשמרתם להיות שוערים ומשוררים, לפי שנפסלו בעבודה זרה.
יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית־יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֺן עַל־כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְנָשְׂאוּ עֲוֺנָם׃
מידה כנגד מידה: הלויים הללו היו עובדי עבודה זרה ומשרתים את העם לפני גילוליהם, ממש כמו כומרים לעבודה זרה, ועל ידם נכשל עם ישראל בעבודה זרה. לפיכך יישאו את עוונם כפי חטאתם, ולא יזכו עוד לשרת בבית המקדש כמשמרתם.
וְלֹא־יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל־כׇּל־קׇדָשַׁי אֶל־קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ׃
כאן, אומר המלבי"ם, עובר הכתוב לקטגוריה השלישית: לאחר שדיבר בישראל ובלויים, מדבר עתה בכהנים. אף הכהנים שעבדו עבודה זרה לא ייגשו אל ה' לכהן לו ולעשות את עבודות הכהונה. ומהי "כְּלִמָּתָם"? שיהיו נמצאים בבית המקדש ולא יהיו ראויים לעבודה. אילו לא היה במקדש כלל, לא היה ניכר שהוא בעונשו; אבל כשיהיה בבית המקדש ומנוע מלעבוד - בזה ייכר שהם נושאים את עוונם ותועבותם על עבודה זרה שעבדו, ובזה מקבלים את עונשם.
וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ׃
הם יהיו בעזרת הכהנים, אך פסולים לעבודה: לא ישמרו את משמרת המזבח, אלא את משמרת הבית - הדברים הנצרכים לבית, כגון להדיח את הרצפה ולהכין את הכלים וכיוצא בהם, המלאכות הפשוטות שאינן מצריכות כהנים ואנשים חשובים. וכבר ראינו לעיל בפרק מ' פסוק מ"ה שהיתה להם לשכה, ששם היו עומדים על הארץ ומנגנים עם הלויים העומדים על הדוכן. וזה שנאמר "וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ" - כולל גם הניגון, שהיו מנגנים בעומדם על הארץ ולא על הדוכן, ואף בזה ניכרת פחיתותם.
הפרק פותח בשער המזרחי הסגור לעולם - סגור לא מפני שהשכינה יצאה, אלא מפני שהשכינה נכנסה ולא תצא עוד, סימן לבית שלישי שלא ייחרב, ובה בעת סימן שהטמאים לא ייכנסו לעולם. משם עובר הנביא לתוכחה קשה על שהניחו בני נכר ערלי לב וערלי בשר לבוא אל המקדש ואף להקריב בו, חטא על פשע שהוסיפו על כל תועבותיהם. ולבסוף חילוק הדינים לעתיד לבוא: בן נכר שמישראל - לא יבוא אל המקדש כלל; הלויים שתעו - יבואו אך יעשו רק את המלאכות שכשרות בזר, ולא יחזרו להיות שוערים ומשוררים; והכהנים שעבדו עבודה זרה - יעמדו בעזרה ולא יעבדו, ודווקא בזה תהיה כלימתם ניכרת. הכל מידה כנגד מידה, ובכל אחד ניכרת המדרגה שאיבד.