פתיחה: מבית של אבנים לבית של נפש
בחלק זה של הפרק עוברת הנבואה מן המדידות אל המסר. אחרי שיחזקאל נלקח לסיור מפורט בבית המקדש העתידי ונמדדו לפניו כל חלקיו, מצווה אותו הקדוש ברוך הוא להגיד את הדברים לעם. ומכאן ואילך עוסק הפרק בשתי סוגיות: תנאי בניין הבית - התשובה והכלימה על העוונות; ומידות המזבח וסדר חנוכתו לעתיד לבוא. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאור המלבי"ם.
"הגד את בית ישראל את הבית" - הם עצמם הבית
אַתָּה בֶן־אָדָם הַגֵּד אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֺנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת־תׇּכְנִית׃
השם מצווה את יחזקאל לתאר לישראל את הבית בנוי ומשוכלל, ראוי ומוכן כבר לרדת - הוא הבית השלישי. ואם כן, מדוע עדיין איננו כאן? על כך בא ההמשך: "ויכלמו מעוונותיהם". העוונות הם המבדילים בינינו לבין השם. הבית כבר מוכן, הוא "בקנה", הוא רק ממתין לנו: צעד אחד שלנו, ובית המקדש יורד לכאן בנוי באש. לשם כך הראה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל את הבית ומדד לפניו את מידותיו - כדי להראות שזה משהו קיים. יחזקאל עשה סיור בבית המקדש והוא ראה אותו בעיניו. ומתוך ההבנה שהעוונות הם המעכבים, יכלמו מעוונותיהם וימהרו לשוב בתשובה, ואז ייראה הבית בכבודו וימדדו את תוכניתו.
ומהי "תכנית" הבית? מסביר המלבי"ם, שבצורת הבית ובפרטיו טמונים רמזים רוחניים עליונים על הנהגת הקדוש ברוך הוא את עם ישראל ועל הנהגת האדם. האדם צריך להכין את נפשו, לתקנה ולישרה, שתהיה ראויה ומותאמת לבית המקדש: כשם שבית המקדש ראוי ומוכן להשראת השכינה, כך האדם צריך להכין את עצמו בתיקון מידותיו, בהנהגותיו ובעבודתו על יראת שמיים, כדי שיהיה ראוי גם הוא להשראת השכינה. וכשהאדם מקיים את מצוות השם ושומר את חוקיו ותורותיו, הוא עצמו נעשה בחינה של השראת שכינה, ואז תשרה השכינה גם בבית המקדש. שהרי אין השכינה שורה בבית המקדש כל עוד אינה שורה בתוכנו, ואינה שורה בתוכנו כל עוד לא תיקנו את מעשינו. נמצא שבניין הבית תלוי בבניין הנפש, וכצורת הבית כך צורת הנפש.
ומכאן דיוק נפלא בלשון הכתוב: אין כאן "הגד אל בית ישראל", כדרך כל לשון הגדה שבמקרא, אלא "הגד את בית ישראל". אומר המלבי"ם: הגד לבית ישראל שהם עצמם הבית. עליהם לתקן את בתי הנפש, את מעשיהם ואת הנהגתם, ומשימדדו את "תכנית" - את התוכן הפנימי, כיצד אני מתקן את מידותיי ואת הנהגתי - יהיו ראויים גם לתוכנית של הבית הכללי, שייבנה בית המקדש וישוכלל כראוי לו.
"ואם נכלמו" - מעלת הבושה מן החטא
וְאִם־נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר־עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכׇל־צוּרֹתָו וְאֵת כׇּל־חֻקֹּתָיו וְכׇל־צוּרֹתָו וְכׇל־תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת־כׇּל־צוּרָתוֹ וְאֶת־כׇּל־חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם׃
כל מה שראינו עד כה נאמר בתנאי. "אם" היא מילת תנאי: כאשר ייבנה הבית במידות ובצורה שראה יחזקאל, עדיין לא יגיע זמן התיקון עד שיטהרו מעוונותיהם. אם יכלמו מכל אשר עשו וישובו בתשובה שלמה - אז תודע להם צורת הבית ואז ייבנה. וכבר אמרו חז"ל: מי שעובר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו. זו בחינת "ויכלמו".
ומדוע דווקא הכלימה? כי לפעמים אדם עושה תשובה מן השפה ולחוץ - עושה מן השפה מפני שהוא לחוץ. הוא יודע שיש עונש, שיש גיהינום, ולכן הוא חוזר בתשובה. אבל להתבייש באמת בעוון שעשה - זה דבר נדיר ורחוק. ומי שזוכה להגיע לכך שהוא מתבייש בחטאו, מוחלין לו על כל עוונותיו. לכן מתנה הכתוב: "ואם נכלמו מכל אשר עשו" - ורק אז "צורת הבית... הודע אותם".
שלוש הצורות שבבית המקדש
בפסוק זה נזכר עניין הצורה שלוש פעמים: "צורת הבית ותכונתו", "וכל צורותיו", ושוב "וכל צורותיו וכל תורותיו", ולבסוף "וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם". אומר המלבי"ם שהדבר בא כנגד שלוש צורות: הצורה המוכרחת להיות; דברים שאינם מוכרחים; והצורה המיוחדת לבית השלישי.
הצורה ההכרחית: יש בבית המקדש אלמנטים שחייבים להיות בכל בית - בבית ראשון, בבית שני, במשכן ובמשכן שילה. שתהיה עזרה, שיהיה היכל, שיהיה קודש הקודשים, שיהיה מזבח, מזבח הזהב ומזבח הנחושת שהוא מזבח האבן. בשום שלב לא היה לנו בית מקדש בלי הדברים ההכרחיים הללו.
הצורה המשתנה: יש דברים שאינם מוכרחים והם משתנים לפי הזמן, כמו שהשתנו דברים בין בית ראשון לבית שני. לדוגמה, בבית ראשון היו כרובים ענקיים שבנה שלמה והיו צמודים אל קיר הבית, מלבד הכרובים שעל הארון, ובבית שני כבר לא היו. וכן הארון שנגנז בשלהי בית ראשון.
והצורה השלישית: זו צורת הבית השלישי, שהוא זמן התיקון. דברים אלו לא יכלו לעשות גם בזמן עזרא, אף שנבואת יחזקאל הייתה ידועה להם - שהרי יחזקאל קדם להם, הוא היה מן הגולים והם כבר מן השבים מן הגלות אחרי שבעים שנה. אף על פי כן, מכיוון שידעו שעדיין לא הגיע זמן התיקון, לא עשו את הדברים הללו כפי שמופיע בספר יחזקאל, לפי שהם ייחודיים לבית השלישי.
ומעתה, אומר המלבי"ם, מתפרש הכתוב: על הצורה המוכרחת בכל בית מקדש נאמר "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו" - תכונת הבית וצורתו הקבועה, החדרים והשערים, שחייבים להיות בכל בית. על מה שמיוחד רק לעתיד, שאי אפשר לעשות כמותו בזמן הזה כי עניינים אלו יתגלו רק לעתיד, נאמר "וכל צורותיו ואת כל חוקותיו" - בחינת חוק, דברים שטעמם נעלם. ועל הדברים המשתנים, שהיו בבית ראשון ולא בבית שני, ושהיה אפשר לעשותם גם בימי בית שני כשבנוהו מעין הבית הראשון - אלו אינם חוקים נעלמים אלא בחינת "תורות", שטעמם ידוע.
וגם את הצורה של הבית העתידי נצטווה לכתוב לעיניהם, למשמרת לדור אחרון, ואכן אנו רואים שיחזקאל כתב זאת לעינינו ותיאר את כל אשר ראה. ועל כן סיים: "וישמרו את כל צורתו" - שאם ישמרו את כל צורותיו וחוקותיו ויתנהגו כנדרש, בקדושה, בטהרה ובהטבת מעשיהם, יהיו ראויים ומוכנים לצורות הללו, שהרי הצורות מורות על דבקות בהשם ועל חיבורו אלינו. אם נכשיר מעשינו נהיה ראויים לכל זה, וייבנה הבית השלישי כראוי למעשיהם.
"זאת תורת הבית" - על ראש ההר וקודש קודשים סביב
זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל־רֹאשׁ הָהָר כׇּל־גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִנֵּה־זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת׃
כאן בא הכתוב לומר במה ייבדל הבית השלישי מן הבתים הקודמים. ראשית, "על ראש ההר" - נכון יהיה הר בית השם בראש ההרים, ההר עצמו יהיה הגבוה מכל ההרים שבירושלים. שנית, המקדש יעמוד בנקודה הגבוהה שבהר. הבית שנבנה בעבר לא עמד במקום הגבוה ביותר, שהרי הגמרא דורשת "ובין כתפיו שכן", ואמרו: מהו המקום היפה שבשור - המקום שבין כתפיו, שהוא נמוך מעט ואינו הגבוה שבכל. בבית השלישי לא יהיה כן, אלא הר בית השם יהיה על ראש ההר ממש, במקום הגבוה שבהר. הרי לנו שני דברים: במקום הגבוה ביותר שבהר, וההר הגבוה שבכל ההרים - להראות על ההתרוממות והמעלה של הבית השלישי.
ועוד: "כל גבולו סביב סביב קודש קודשים". בבית שהיה, ההר סביב לא היה קודש קודשים, שהרי סביבו היו יושבים וגרים כל ישראל. אבל בבית השלישי, כפי שראינו לעיל, העיר עצמה תהיה רחוקה עשרים וחמישה אלף אמה, ונמצא שהמקום יהיה כבזמן המשכן, שרק הכהנים והמקודשים שבעם יושבים בו. ממילא סביב סביב יהיה הכל קודש קודשים, ומקום המקדש עצמו יתקדש יותר מפני ששאר העם גרים רחוק. ומסיים: "הנה זאת תורת הבית" - בתורה הזאת צריכים להתנהג מי שרוצה שייבנה הבית.
מידות המזבח - מבט כללי
וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה־רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל־שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ׃
אומר המלבי"ם: המזבח כמעט ולא היה שונה מן המזבח שבבית שני, ולכן מספר הכתוב את מעשה המזבח בפני עצמו. שכן צורתו הכללית של הבית הייתה מיוחדת לעתיד ושונה מבית ראשון ומבית שני, אבל את מידות המזבח אפשר לעשות גם בזמן הזה. באופן עקרוני יש אפשרות גם להקריב קורבנות, והיו פולמוסים נרחבים מדוע אין מקריבים היום קורבנות ואף קורבן פסח, ורבים דיברו וכתבו בזה, אלא שבסופו של דבר הכריעו גדולי ישראל שאין לעשות כן. על כל פנים, מידות המזבח כמעט זהות למזבח שבבית שני, ולהלן נראה שהיו שינויים קלים בלבד.
נצייר לעצמנו את המזבח כשלוש קוביות: קוביה תחתונה רחבה, מעליה קוביה צרה מעט יותר, ומעליה קוביה צרה עוד יותר. מחובר אליו כבש שבו עולים עד הקוביה העליונה, ועל גבה מקום המערכה שעליו מקריבים את הקורבנות. בארבע פינות הקוביה העליונה עמדו ארבע קרנות, כל אחת ריבוע של אמה על אמה.
הקוביה התחתונה נקראת יסוד. בבית ראשון ובבית שני היה גובהה אמה אחת, ורוחבה שלושים ושתיים אמה על שלושים ושתיים אמה. בבית השלישי יהיה גובהה שתי אמות, וזהו השינוי בין הבית השלישי לבתים הקודמים - שגובה המזבח מתחיל בשתי אמות ולא באמה אחת. הדמים שנזרקו על המזבח היו יורדים אל היסוד. היסוד לא הקיף את המזבח מארבעת צדדיו, אלא בלט משני צדדים בלבד, ובשני הצדדים האחרים יש מחלוקת אם בלט מעט או לא בלט כלל.
מעליו הקוביה השנייה, גובהה ארבע אמות ורוחבה שלושים אמה. וכיוון שהתחתונה שלושים ושתיים והעליונה שלושים, נמצאת העליונה עומדת באמצע ונוצרת בליטה של אמה מכל צד - היא היסוד. הקוביה השנייה נקראת סובב, מפני שעל גבה היה הכהן הולך וסובב את המזבח וזורק את הדמים, וזהו "עלה בכבש ופנה לסובב": העלייה בכבש מביאה עד רום המזבח, ומן הכבש הייתה יציאה לימין שדרכה עלה אל הסובב.
מקום בליטת היסוד נקרא גם עזרה תחתונה או עזרה קטנה, ומקום בליטת הסובב ביחס לקוביה שמעליו נקרא עזרה גדולה או עזרה עליונה. על היסוד לא היה הכהן מהלך בדרך כלל, אבל על הסובב היה מהלך ומסתובב להזות את הדמים.
מעל הסובב הקוביה השלישית, הנקראת הראל, ורוחבה עשרים ושמונה אמה. לעומת שלושים אמה שמתחתיה נכנסנו אמה מכל צד, ונשארו עשרים ושמונה. נמצא שהקוביה העליונה עומדת באמצע הסובב, ומי שמהלך בסובב יכול להקיף לארבע הרוחות ברוחב אמה, מקום הילוך רגלי הכהנים. גובה ההראל עם הקרנות ארבע אמות, ובלי הקרן - מן הסובב עד גג המזבח - שלוש אמות. גג המזבח הוא מקום המערכות, התפוח שעליו הדשן, הקורבנות והעצים. ומעל גג המזבח ארבע קרנות בארבע הפינות, כל קרן בולטת אמה על אמה.
אמה אמה וטופח, חיק וגבול
המילה אמה מוזכרת בפסוק חמש פעמים: "ואלה מידות המזבח באמות אמה אמה וטופח". מסביר המלבי"ם, שהמידות לא היו זהות - פעמים אמה של חמישה טפחים ופעמים אמה של שישה טפחים, וכבר עמדו חז"ל מתי אמה של חמישה ומתי של שישה, אמה של כלים ואמה של בניין. האמה בסתם היא חמישה טפחים, וכשהיא רחבה יותר היא שישה טפחים. טפח הוא בערך מקום אגרוף ידו של אדם. וכשאומר הכתוב "אמה וטופח", כוונתו לאמה רגילה של חמישה טפחים ועוד טפח, דהיינו אמה של שישה טפחים.
"וחיק האמה" - החיק הוא היסוד, אותן שתי אמות תחתונות הצמודות לקרקע, שבבית ראשון ושני היו אמה ובבית השלישי יהיו שתי אמות. ונקרא חיק לפי שהוא נמצא בחיק הארץ. אומר המלבי"ם: "חיק האמה" - עליית היסוד נמדדת באמה סתם, אמה בת חמישה טפחים. וכן "ואמה רוחב" - רוחב בליטת היסוד ביחס לסובב, גם היא באמה בת חמישה טפחים. וזה כדעת הרמב"ם, שחז"ל אמרו שאמת יסוד בקטנה, ואין זה חוזר על כניסת היסוד וכדומה. המעיין ימצא במלבי"ם שנכנס לבאר את המחלוקת, ואין אנו נכנסים לכל פרטיה.
"וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח" - מסביר המלבי"ם שמדובר במה שנקרא בבית שני חוט הסיקרא. כידוע, בהזאת הדמים היו דמים שנזרקו בחלקו העליון של המזבח ודמים שנזרקו בחלקו התחתון. עולת העוף - למעלה, חטאת העוף - למטה; ובבהמה להיפך: עולת בהמה - למטה, חטאת בהמה - למעלה. סימן קל לזכור: "העוף עולה למעלה" - עולת העוף למעלה, ומכאן שמיצוי דם חטאת העוף למטה, ובבהמה הפוך. במשכן באה ההבחנה הזאת לידי ביטוי על ידי מכבר רשת מעשה נחושת, ובבית שני היה חוט אדום הנקרא חוט הסיקרא שחצץ בין החלק העליון לתחתון. אומר המלבי"ם: בבית השלישי יבלוט מן המזבח בניין כמידת זרת, מעין פס בולט, והוא יהיה הגבול בין הדמים העליונים לתחתונים, וזהו "גב המזבח".
פירוט המידות: מן החיק ועד הקרנות
וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד־הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד־הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה׃
"מחיק הארץ" הוא היסוד, "עד העזרה התחתונה" הוא חלקו העליון של היסוד, והמידה שתי אמות - כפי שהסברנו שגובה היסוד בבית השלישי שתי אמות. העזרה התחתונה או הקטנה היא בליטת היסוד, לעומת בליטת הסובב שלמעלה הנקראת העזרה הגדולה או העליונה. "ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה ארבע אמות" - מבליטת היסוד עד גג הסובב עולים את כל גובה הסובב, שהוא ארבע אמות. "ורוחב האמה" - גם שם רוחב הבליטה אמה; הן היסוד ביחס לסובב והן הסובב ביחס לחלק שמעליו, כל אחד בלט אמה ביחס לחלק שמעליו.
וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע׃
עתה עובר לקוביה השלישית העומדת על גבי הסובב, וגובהה ארבע אמות - והן ארבע אמות הכוללות את הקרנות: שלוש אמות עד גג המזבח ועוד אמה של הקרן. וזהו "ומהאריאל ולמעלה הקרנות ארבע" - מעל האריאל ארבע קרנות, וכשאמרתי לך ארבע אמות כללתי בהן את האמה העליונה שהיא הקרנות. אבל אם מדברים על ההראל עצמו עד מקום המערכה - הגובה שלוש אמות בלבד. המלבי"ם עושה כאן חשבון, שמיקום חוט הסיקרא בבית שני שונה ממיקומו בבית השלישי, לפי שהיסוד בבית השלישי תופס גובה נוסף, וממילא חציו של המזבח הוא במקום אחר; והוא מחשב בדיוק כמה זה יוצא, ואין אנו נכנסים לפרטים.
וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו׃
כאן מדובר ברוחב מקום המערכה, ולכאורה אינו מובן: הרי אמרנו שרוחב האריאל עשרים ושמונה אמה, וכיצד מגיעים לשתים עשרה? אלא שחז"ל אמרו שהכוונה למדוד מאמצע המערכה שתים עשרה אמה לכל צד. ועדיין לכאורה אינו מדויק, שהרי שתים עשרה לכאן ושתים עשרה לכאן הן עשרים וארבע, וחסרות ארבע אמות. אלא שהחשבון כך: המקום השימושי שבמזבח הוא מקום המערכה בלבד. אמה מסביב תפוסה על ידי הקרנות שבפינות, ואמה נוספת מכל צד היא מקום הילוך רגלי הכהנים, שהיו מהלכים סביב המערכה על גג המזבח. נמצא שמכל צד נכנסנו שתי אמות, ומשני הצדדים ארבע אמות, ורוחב מקום המערכה עשרים וארבע אמות. וכשמודדים מן האמצע שתים עשרה לימין, שתים עשרה לשמאל, שתים עשרה קדימה ושתים עשרה אחורה - מגיעים לעשרים וארבע על עשרים וארבע, ומחוצה להן אמה של הילוך רגלי הכהנים ואמה של הקרנות.
ומדוע מזכיר כאן "רבוע אל ארבעת רבעיו"? כבר הזכיר המלבי"ם לעיל שהיסוד לא היה מארבעת הצדדים אלא משני צדדים בלבד, ולכן כשהוא בא להבדיל בין היסוד לבין הסובב והאריאל, הוא אומר שאלה היו מרובעים ממש, בעוד שהיסוד לא היה מרובע ממש - בולט משני צדדים וקצר יותר משני הצדדים האחרים.
וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק־לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים׃
"והעזרה" - זו העזרה הגדולה, שהיא מקום הסובב, הקוביה השנייה, ורוחבה עשרים ושמונה אמה. וכשמודדים מן האמצע: ארבע עשרה לכאן וארבע עשרה לכאן, הרי עשרים ושמונה. "והגבול סביב אותה חצי האמה" - זהו המבנה הבולט מעט מן המזבח, שבא במקום חוט הסיקרא, ועומד באמצע המזבח להבדיל בין הדמים העליונים לתחתונים, ורוחבו חצי אמה. "והחיק לה אמה סביב" - החיק הוא היסוד, והוא אמה סביב. ומה בא להדגיש בזה, והרי כבר ראינו זאת לעיל? אומר המלבי"ם: היה מקום לומר שמפני בליטת הגבול בחצי אמה יש להרחיב את היסוד יותר. על כן משמיענו שלא כן, אלא היסוד היה אמה בלבד, ולא הוסיפו עליו את חצי האמה של בליטת הגבול.
"ומעלותיהו פנות קדים"
הכוונה שהעולה על המזבח היה פונה אל צד מזרח. נצייר לעצמנו את צורת בית המקדש: הכניסה הייתה מכיוון הר הזיתים - לא מן הכיוון שבו אנו נכנסים היום אל הכותל. הנכנס רואה מולו מיד, בחצר הפנימית שהיא עזרת כהנים, את המזבח. כבש המזבח היה בצד שמאל, דהיינו בצד דרום. למי שבא מכיוון הר הזיתים, שמאל הוא דרום - ואם נמשיל זאת למראה שלנו היום מכיוון הכותל, זהו לצד עזרת נשים; וצד עזרת גברים הוא הצפון, ושם נשחטו כל הזבחים שהם קודשי קודשים, ששחיטתם בצפון. איני מדבר על מקומו המדויק של המזבח, שהרי מקומו פנימה יותר, אלא רק כדי לתפוס את הצדדים.
נמצא שהכבש בצד דרום, והכהן העולה בו פניו אל הצפון. וכשעלה בכבש ופנה לסובב - פונה מיד לצד ימין, שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין - ונמצא שפונה לצד מזרח, לצד קדים. וזהו "ומעלותיהו פנות קדים".
חנוכת המזבח לעתיד לבוא
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם׃
עתה מודיע השם כיצד תיעשה חנוכת המזבח. כשבונים בית מקדש, וכפי שהיה במשכן, יש חנוכה - ואין החנוכה מסיבה בעלמא אלא קידוש המקום. אף כשהיו הסנהדרין מחליטים להוסיף על העזרות או על הלשכות, היה צריך מהלך שלם עם הסנהדרין כיצד לקדש את המקום. כך גם כאן: יש לקדש את המקום ולחנוך את הבית השלישי.
אומר המלבי"ם: דרך חינוכו של מזבח חדש היא על ידי התמידין, בקורבן תמיד של שחר. אלא שכאן לא תהיה החנוכה חנוכת המזבח בלבד, אלא חנוכה כללית לכלל בית המקדש. ואף שבזמן עזרא הייתה חנוכה למזבח, שם הייתה הוראת שעה ובצורה שונה, לפי שידעו שאין זה הבית העתידי ושהוא עתיד להיחרב, וכבר דיברנו בזה כמה פעמים. כאן מבטיח לו השם שהבית הזה הוא הבית השלישי, ויחזקאל עצמו - שהיה כהן - הוא שיעשה את עבודת חינוך הבית, ולכן החינוך נעשה בצורה שונה מזו שהייתה בבית שני.
ומוסיף המלבי"ם: אף במשכן היה החינוך בקורבנות שנהגו לשעה בלבד - קורבנות זמניים, "קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה" וכל קורבנות הנשיאים, שהיו חד פעמיים ואינם קרבים תמיד. וזהו "ביום העשותו": תחנוך אותו כדי שיהיה ראוי להעלות עליו את אברי העולה ולזרוק עליו את דם העולה, קודשי קודשים וקדשים קלים - שיהיה אפשר להתחיל ולהקריב עליו.
וְנָתַתָּה אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת׃
כבר הזכרנו שרק בני צדוק יהיו כשרים לעבודת המקדש לעתיד, מפני שהיו תמיד קרובים אל השם ולא עבדו עבודה זרה, וכהן שעבד עבודה זרה נפסל מלעבוד בבית המקדש. "הכהנים הלויים" - הכהנים שמשבט לוי. "הקרובים אלי לשרתני" - הם לא עבדו עבודה זרה אלא שירתו אותי, ולכן הם שיקרבו לשרת. ו"ונתתה" - אתה, יחזקאל עצמו, תיתן להם את הפר להקריבו, כפי שאמרנו שהוא בעצמו יהיה שם בחינוך המקדש.
וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל־אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל־אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל־הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ׃
אף כאן מודיע שיחזקאל בעצמו ייקח ויעשה את עבודת הדם. "ולקחת" היינו קבלת הדם בכלי, שכידוע שחיטה כשרה בזר, אבל מקבלה ואילך - מקבלת הדם מצוואר הבהמה והלאה - מצוות כהונה. "ונתתה על ארבע קרנותיו" - זה מתן קרנות. "ואל ארבע פינות העזרה" - אין זו עזרת בית המקדש, אלא כמו שהסברנו שיש עזרה גדולה ועזרה קטנה, וכאן מדובר בעזרה הגדולה שהיא הסובב. "ואל הגבול" - הוא הזרת הבולטת מן המזבח, מקום חוט הסיקרא, שבבית השלישי ייקרא גבול, וחצי הטפח העליון שייך לחלק העליון. "וחטאת" - כל מקום שנאמר בו חיטוי, הכוונה שנותנים את הדם באצבע, כדרך שהיו נותנים במזבח הפנימי בעבודת יום הכיפורים, כשהיה מחטא את המזבח מארבע פינותיו. "וכיפרתהו" - על ידי שפיכת השיריים ליסוד. ואין הכפרה כאן במובן של כפרה על חטא, אלא במובן של טיהור וניקוי, כלשון "כפורי" - כמו "לכפורי ידיה", לנקות את ידיו.
שלושה יסודות בתחיית המתים
מסביר המלבי"ם שמכאן מתגלים לנו כמה דברים בעניין תחיית המתים. ראשית, שבזמן שיחנכו את המקדש כבר תהיה תחיית המתים, שהרי אתה רואה שיחזקאל חי וקיים ועושה את העבודה, ויחזקאל הרי איננו אתנו - נמצא שמיד כשייבנה בית המקדש כבר תהיה תחיית המתים והוא יחנוך אותו.
שנית, שהתחייה תהיה בגוף ובנפש: שיקום ממש בלבוש בשר, גידים ועצמות, שלם בגופו מכל מום. שאם תאמר שיבוא כנשמה, כרוח או כמלאך - מלאך אינו כשר לעבודה; ואם תאמר שיהיה חסר - בעל מום פסול לעבודה. על כורחך שיבוא שלם בגופו בשלמות גמורה כגוף אדם.
שלישית, שיהיה מחויב במצוות כשאר בני אדם. שאם לא כן, כיצד יקיים את מצוות לבישת בגדי כהונה ואת מצוות הקרבת הקורבנות? הרי רק מי שמחויב בדבר יכול לעשות ולפעול, ומי שאינו מחויב אינו יכול. ומכיוון שאתה רואה שהוא עושה ופועל, בהכרח שיהיה בגדר מחויב, ויהיו כולם מחויבים במצוות כשאר בני אדם.
וכבר הבאתי במשנת הגלגולים את דברי האר"י הקדוש, שכשייבנה בית המקדש כולנו נשלים את החלקים החסרים לנו בתורה. שהרי כדי שהנשמה תגיע לזיכוכה עליה להשלים את כל תרי"ג המצוות, ויש מצוות שאין לנו אותן כלל, כגון הקורבנות. אומר האר"י הקדוש: כשייבנה בית המקדש נקריב את הקורבנות החסרים לנו ובזה נשלים את נפשנו. נמצא שעתידים להקריב קורבנות בבית המקדש ובזה תהיה השלמתם - ואין הדבר שייך אלא כשהאדם קם בצורת אדם בתחיית המתים וחייב במצוות, שהרי מי שאינו מחויב כיצד יקריב?
סדר שבעת ימי המילואים
וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ׃
אומר המלבי"ם: פר זה דומה לפר המילואים שנעשה בחנוכת המשכן, שמשה רבנו נתן מדמו על קרנות המזבח ואת הפר שרף באש מחוץ למחנה. אף כאן נצטווה לשרפו מחוץ למקדש, במקום שהיה מיועד לשריפת הנשרפים. וזהו "מפקד הבית" - המקום המופקד והמוכן לצורך זה מחוץ לבית המקדש, ששם היו שורפים את הפרים הנשרפים.
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר־עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר׃
אומר רש"י: דבר זה לא היה במשכן, ובמילואים של העתיד לבוא כך יהיה על פי הציווי ועל פי הדיבור. והמצודות מפרש "וחטאו" - שזורקי הדם יטהרו את המזבח בזריקת דם השעיר, כשם שטיהרו אותו ביום הראשון בזריקת דם הפר.
בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן־הַצֹּאן תָּמִים׃
גם זה ביום השני: לאחר החיטוי בדם שעיר החטאת יקריב פר ואיל לעולה.
וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהֹוָה׃
ישליכו עליהם הכהנים מלח, כמו שנאמר בתורה "על כל קורבנך תקריב מלח", ואז יעלו אותם עולה להשם.
שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר־חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן־בָּקָר וְאַיִל מִן־הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ׃
אומר הרד"ק: לא היה דבר דומה לזה בימי המילואים של משה, וגם בעולי הגולה לא ראינו שעשו קורבן כזה כשבנו את המזבח. ואף שחז"ל אומרים שהקריבו מילואים בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, בסדר הזה על כל פנים לא היו. נמצא שזה חידוש שעתיד להיות בקורבנות העתידים, ואל תנסה לדמותו למה שכבר היה, כי לא היה כדבר הזה. הנביא מצווה כאן על סדר ייחודי לחנוכת הבית השלישי, והדבר יימשך שבעה ימים מלבד היום הראשון שהקריבו בו את הפר.
שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו׃
בשבעת הימים הללו שבהם יקריבו שעיר ופר ואיל, יכפרו את המזבח בדם השעיר, ויטהרו אותו וימלאו את ידיו על ידי הקרבת העולה. שכן ביום הראשון, שהקריבו בו את הפר, לא מילאו את ידיו, לפי שהפר לא עלה על גבי המזבח אלא נשרף מחוץ למחנה. אימתי "יצא המזבח בידיים מלאות"? מן היום השני ואילך.
וִיכַלּוּ אֶת־הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת־שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"ויכלו את הימים" - יסיימו להקריב את כל שמונת הימים. ומן היום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם, היינו כל מי שיתחייב או ירצה להביא עולה או שלמים - רק מן היום השמיני והלאה. היום הראשון ועוד שבעה ימים - הרי שמונה ימים, ואז יוכלו להעלות עליו עולות ושלמים. ועוד נראה בהמשך שהיום הראשון יהיה בכ"ג באדר והיום השמיני בראש חודש ניסן, כפי שהיה בזמנו של משה רבנו בחנוכת המשכן, שהמילואים התחילו בכ"ג באדר והיום השמיני היה בראש חודש ניסן. ו"ורציתי אתכם" - אומר רש"י, לשון רצון: ארצה את עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי, שיהיו לרצון לפני הקדוש ברוך הוא.
לסיכום:
הפרק פותח בציווי "הגד את בית ישראל את הבית" - לומר לישראל שהם עצמם הבית, ושבניין המקדש תלוי בבניין הנפש; הבית מוכן לרדת, והעוונות בלבד מעכבים, ומי שמתבייש בעוונו מוחלין לו על כל עוונותיו. שלוש הצורות שבכתוב מלמדות על ההכרחי שבכל מקדש, על המשתנה מבית לבית, ועל הייחודי לבית השלישי שטעמו נעלם ויתגלה רק לעתיד. הבית השלישי יעמוד על ראש ההר הגבוה שבהרים, וכל גבולו סביב סביב קודש קודשים. אחר כך נמסרו מידות המזבח על חלקיו - יסוד, סובב והראל עם הקרנות - שכמעט אינן שונות ממזבח בית שני מלבד גובה היסוד ובניין הגבול שבמקום חוט הסיקרא. ולבסוף סדר חנוכת המזבח בשמונה ימים, שיחזקאל עצמו יעשה אותה, ומכאן למדנו שתחיית המתים תהיה בגוף שלם ובחיוב מצוות. יבנה לנו השם בית המקדש במהרה, אמן.