פרק מ"ג הוא נקודת מפנה בנבואת המקדש של יחזקאל. עד כה ליווה אותו מלאך שבידו קנה המידה, והוא מדד עמו את הבית, מוצאיו ומובאיו. מכאן והלאה זוכה יחזקאל להתגלות של כבוד ה' בעצמו, החוזר ושוכן בבית העתידי. הפרק פותח בתיאור בוא הכבוד דרך שער הקדים, ממשיך בשלושת מראות המרכבה שראה הנביא, ועובר לתיאור קדושת המקום לעתיד לבוא: מדוע תתרחק העיר מן המקדש, ומה פירוש "ושכנתי בתוכם לעולם".
וַיּוֹלִכֵנִי אֶל־הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים׃
בסוף הפרק הקודם נמצא הנביא בצד המערבי, וכאן המלאך מוליך אותו אל "השער" בה' הידיעה, כלומר השער הידוע: השער שדרכו נכנס תחילה. וכל הסיור במקדש הרי התחיל מן השער הפונה קדים, לצד מזרח. כעת הוא נלקח שוב, ומתחיל מאותו צד עצמו.
וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ׃
מעיר המלבי"ם: עד כאן ההתגלות הייתה על ידי מלאך - "האיש" המוליך אותו והמודד עמו, איש האלוקים. כאן לעומת זאת רואה יחזקאל את התגלות ה' בכבודו, לא מלאך אלא קודשא בריך הוא בעצמו.
וכבר לימדנו המלבי"ם בכמה הזדמנויות, שכשנאמר "אלוקים" הכוונה להנהגה הכללית, וכשנאמר "אלוקי ישראל" הכוונה להשגחה המיוחדת על עם ישראל. כאן בא הכתוב לבטא את הקשר הייחודי של הקדוש ברוך הוא עמנו, כלומר שהוא מנהיג אותנו בהנהגה שהיא מעל הטבע, הנהגה ניסית. שהרי מדובר כאן על הבית השלישי, על ההנהגה העתידית: כאשר יחזיר הקדוש ברוך הוא את שכינתו אלינו, תהיה זו הנהגת "כבוד אלוקי ישראל" - כבוד ה' בהנהגה ניסית שמעל הטבע.
המלבי"ם מביא את האברבנאל, המסביר את "מדרך הקדים": צד המזרח, צד הקדם, ייתן אומר ודברים על כוח ה' ויכולתו, מצד התנועה המזרחית אשר הגלגל היומי מניע בה את כל צבא השמיים ממזרח למערב. בעצם האברבנאל מסביר שהצד המזרחי מבטא את דרך הנהגת ה' את עולמו, שהרי השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. ומוסיף האברבנאל שזה היפך תנועתם העצמית שהיא ממערב למזרח, כלומר תנועתם העצמית לכאן והקדוש ברוך הוא מניע אותם לכאן.
חז"ל אומרים: אילמלא קול גלגל חמה, נשמע קול המונה של רומי. כלומר, אלמלא היה קול גלגל החמה מנסר באוויר העולם, היה נשמע קול המונה של העיר למרחוק. וגם היום ידוע על פי המדע, וכן מביא הרב זמיר בספרו, שהשמש מנסרת באוויר הרקיע ויש בכך קול, והקול הזה מונע מן הקול ללכת למרחוק. הגמרא אומרת שבלילה הקול הולך למרחוק - אדם קורא קריאה ושומעים אותו למרחקים - וביום לא. נוטים לחשוב שהסיבה היא הרעש שבחוץ, אבל אפשר לעמוד גם במקום שקט לגמרי ולראות שהקול אינו נשמע למרחוק כמו בלילה. בלילה אין קול גלגל חמה מנסר, וביום הוא מנסר בחלל האוויר ומונע את הילוך הקול.
ובדרך דרש אפשר לבאר: "קול המונה של עיר" הוא קולם של ההמון המכחישים את מציאות הבורא. קול גלגל חמה משתיק אותם. מי שמסתכל בגרמי השמיים ובגלגל החמה רואה בהם את מציאות הבורא, וזה משתיק את המכחישים את מציאות הבורא ואת בריאת העולם בשישה ימים. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" - המתבונן בגרמי השמיים שומע את קול גלגל חמה ורואה בו את הנהגת ה'.
"וקולו כקול מים רבים" - כשיתגלה כבוד אלוקי ישראל בהשגחתו עלינו, תתגלה השגחתו לכל העולם. כקול מים רבים הנשמע למרחוק (מי שהיה פעם במפלי הניאגרה יכול להעיד על כך), כך ייוודע הדבר. מבאר המלבי"ם: ההכרה תבוא בין מצד שמיעת האוזן - "כקול מים רבים", שכל המציאות משמיעה את אדירות ה' במרום, כל הבריאה מוכיחה שיש אלוקים ושהעולם לא נברא מעצמו - ובין מצד ראיית העין, "והארץ האירה מכבודו", שעל ידי התגלות השכינה וכבוד ה' החופף על הנביאים, הארץ מאירה מכבוד ה'.
וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר־רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת־הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל־נְהַר־כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל־פָּנָי׃
זהו פסוק כמעט יחידאי בתנ"ך, שבו מופיעה אותה מילה בשמונה הטיות שונות: כמראה, המראה, אשר ראיתי, כמראה, אשר ראיתי, ומראות, כמראה, אשר ראיתי. שמונה פעמים מופיע כאן לשון ראייה. והמלבי"ם כדרכו מבאר מה בא יחזקאל לתאר.
כבר ביארנו לעיל שיחזקאל ראה את מראה המרכבה בשלושה מיני מראות, המכוונים כנגד שלוש הנהגות. המראה האחד: המרכבה כפי שנראתה בבוא הקדוש ברוך הוא לשחת את העיר, כשירד בחימה להחריב את ירושלים. המראה השני: המרכבה שראה בפעם הראשונה על נהר כבר, שם ראה את המרכבה יוצאת ללוות את הגולים לארבע רוחות השמיים, לבטא את החמלה והחסד והחנינה - "עמו אנוכי בצרה". ועם כל זה, מדגיש המלבי"ם, כל ימי הגלות אין ההנהגה בהשגחה צמודה של ה' בעצמו, אלא דרך שרי מעלה. ולכן הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה, ורק בארץ נאמר "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה". בחוץ לארץ ההנהגה כביכול מתלבשת בשר של אותה אומה, ודרכו מנהיג הקדוש ברוך הוא את ישראל. המראה השלישי: מראה המרכבה של בניין בית המקדש העתידי, הבית השלישי, שבו רואה הנביא את הנהגת ה' כשישיב שכינתו לציון וינהיג את ישראל בהנהגה שמעל הטבע, הנהגה ניסית ופלאית.
כעת, כשהוא מגיע פעם שנייה אל שער הקדים, רואה יחזקאל את שלושת המראות המתחלפים הללו יחד: המראה של הבא לשחת את העיר, המראה של ליווי הגולים, והמראה של הבית השלישי.
מסביר המלבי"ם, שהקדוש ברוך הוא הודיע לו שאחרי שייבנה בית המקדש השני, הוא עתיד להיחרב. כבר הסברנו זאת כמה פעמים, וגם הרב דסלר דיבר בזה: בית שני לא נועד להיות בית העתיד. הרי עוד לפני בניין בית שני מקבלים ישראל מסר על הבית השלישי, הוא הבית העתידי. בית שני, כפי שביאר המלבי"ם, היה תקופת מבחן, לבחון אותם ולראות אם יהיו ראויים. אם בתום ארבע מאות ועשרים שנה היו הגונים וראויים, היה יורד בית המקדש בנוי באש, היה זה הבית השלישי, והייתה באה הגאולה. אבל כיוון שלא היו ראויים ונכשלו בתקופת המבחן, ירדו לגלות של כאלפיים שנה שעדיין איננו רואים את סופה. ודאי שאנחנו יודעים שהסוף קרוב, "שית אלפין שנין הוי עלמא", ואנחנו כבר מתקרבים לקו הסיום. אך על כל פנים יצאנו לגלות נוספת מפני שלא הכנו את עצמנו בבית שני.
ומכיוון שמראש היה ידוע שבית שני הוא בית זמני, מטעם זה רבים לא עלו, כפי שהסברנו בעבר. רק חמישים אלף עלו מכל הגולה, ומיעוט הם מכלל העם. רגילים לחשוב שרק בני תימן לא עלו, אך לא כך הוא. ואלה שלא עלו, רבים מהם ידעו שהבית עתיד להיחרב, ואמרו: למה נעלה ונחווה חורבן נוסף וגלות נוספת, ולכן לא עלו.
וזה עומק המראות: הראייה "בבואי לשחת את העיר" באה לומר לו - מה שאתה רואה כבית שני, דע לך שהוא זמני ולא יישאר לעולם. לאחר מכן מראים לו שישראל יגלו ויפוזרו בארבע רוחות השמיים, והקדוש ברוך הוא ייצא עמהם וילווה אותם, וזהו המחזה השני של המרכבה. ולכן דווקא על נהר כבר, בחוץ לארץ, שם אין נבואות - הייתה שם התגלות אלוקית, לומר לו שהקדוש ברוך הוא גם שם, "עמו אנוכי בצרה". ולאחר מכן מראה לו ה' כיצד ישובו אל הבית השלישי, וזהו מראה המרכבה השלישי של בניין המקדש.
מזכיר המלבי"ם מה שראינו לעיל, שפני הקודש נדמו לו כמראות הצובאות: כביכול רואה בפני הקודש מין מחזה, כאדם המסתכל באספקלריה. אספקלריה פירושה מראה ("שפיגל"), כלומר הוא רואה כדרך מראה, שבה נחקקים כל המחזות שהוא רואה.
ומוסיף המלבי"ם, שההתגלות של הקדוש ברוך הוא במקדש הקטן - הוא בית המקדש - דומה להתגלות מרכבת ה' והנהגתו במקדש הגדול, הוא העולם, שברא ה' כדמות כבודו. ומרכבת ה' בעולם הגדול דומה למרכבת ה' השוכנת בעולם הקטן, הוא האדם שנעשה בצלמו כדמותו. וכבר דיברנו כמה פעמים על שלושת הקודקודים המקבילים: העולם, האדם והמקדש. המקדש בתבנית האדם, והאדם בתבנית המקדש, ושניהם בתבנית העולם, ויש ביניהם מקבילות רבות שספרים רבים עומדים עליהן.
ומשמעות הדברים: בעולם אנו רואים מציאות גשמית, אך כולנו יודעים שכולו בהנהגת ה', וכל תנועה וכל פעולה שבו קורית על פי רצונו. גם באדם, המסתכל רואה אוסף מולקולות, אך כולנו יודעים שתנועתו ומציאותו מתאפשרות רק מכוח הנשמה, חלק אלוה ממעל, המניע ומניד את האדם בכל פעולותיו. וכך גם בית המקדש: אינו מבנה אבנים. וברגע שנעשה מבנה אבנים בלבד, בא נבוכדנצר, בא טיטוס, וברגע אחד החריבו אותו. מתי קרה הדבר? ברגע שהתרוקנה ממנו הרוחניות. כשם שהאדם, ברגע שמתרוקנת ממנו הרוחניות, נעשה גופה, ורק כשהרוחניות בתוכו הוא אדם חי - כך גם בית המקדש.
אומר המלבי"ם: המקדש שראה יחזקאל בנוי בהר הוא המראה והאספקלריה שבה נראו לו שתי הצורות הגדולות: העולם הגדול והעולם הקטן. יחזקאל מסתכל במראה של בית המקדש, ודרכו רואה כבמראה את השתקפות העולם הגדול שהוא העולם, ואת העולם הקטן שהוא האדם. נמצא שבהסתכלותו במקדש הוא רואה את שלושת העולמות כאחד: את האדם, את המקדש עצמו, ואת העולם כולו. וכמו אדם המסתכל במראה ורואה את צורת פניו, כך המסתכל במראה של המקדש משיג ורוכש מזה את צורת המרכבה השוכנת בעולם הגדול, ואת מרכבת ה' השוכנת בנפש האדם.
ועתה מפרט הכתוב: "וכמראה המראה אשר ראיתי" - זו המרכבה השלישית שראה במחזה, כמו המראה שראה במראות הצובאות, בפני הקודש, שם ראה את המרכבה שהאלוקות מתגלית בכוחה העצום והרב. "כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר" - המרכבה שבאה להשחית את העיר, סימן לחורבן הבית השני. "ומראות" - מראות אחרות המתארות את הטלטול והגלגולים שיעברו ישראל בגולה, כפי שהראה לו ה' על נהר כבר.
ומוסיף המלבי"ם: במראה המרכבה הראשונה השיג על ידי החיות, חיות הקודש ועולם המלאכים, את ההנהגה, כמו שביארנו באריכות בפתיחת ספר יחזקאל. במראה השני ראה את ההנהגה שעל ידי השרפים ועולם הכיסא. ובמראה השלישי ראה את העתיד, ההנהגה האלוקית בעולם האצילות. והדברים הולכים ועולים: החיות והמלאכים הם העולם התחתון, השרפים והכיסא הם עולמות הבריאה והיצירה, והמראה השלישית היא כבר אצילות, העולם העליון. נמצא שהראה לו ה' את כל דרכי הנהגתו בכל העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - אך מתתא לעילא, מן המראות התחתונים ולמעלה עד בחינת האצילות.
"ואפול אל פני" - מכוח שראה שאחרי שייבנה בית שני ישוב וייחרב, נפל על פניו. הנפילה על הפנים מבטאת צער, כאב על אובדנם של ישראל.
וּכְבוֹד יְהֹוָה בָּא אֶל־הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים׃
הוא רואה את כבוד ה' בא אל הבית השלישי דרך שער הקדים, הוא השער המזרחי. וכפי שביאר המלבי"ם בישעיהו מ"ג, כבוד ה' יתגלה תחילה על עשרת השבטים שגלו למזרח, וכמו שכתוב "וייראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו": כבוד ה' יבוא ממזרח עם אלה שגלו במזרח, ואילו במערב בתחילה רק יישמע שמעו למרחוק. לכן רואה הנביא תחילה את כבוד ה' בא מדרך הקדים, אליהם, אל עשרת השבטים.
וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִאֵנִי אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד־יְהֹוָה הַבָּיִת׃
"רוח" כאן היא רוח הנבואה, הנושאת אותו ומביאה אותו אל החצר הפנימי, והוא רואה את כבוד ה' ממלא את הבית.
וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי׃
עד עכשיו קיבל את שפע הנבואה באמצעות המלאך שבידו קנה המידה, שהלך עמו ומדד את הבית, מוצאיו ומובאיו. מכאן והלאה הוא שומע את קול ה' עצמו. "ואשמע מדבר אליי מהבית" - אומר המלבי"ם, כמו שהיה אצל משה רבנו, שקול ה' היה מדבר אליו מבין הכרובים. "ואיש היה עומד אצלי" - זה המלאך שראה קודם. המלאך לא נכנס לקודש הקודשים, למקום הכבוד שממנו יוצא הקול, אלא עמד אצלו, לידו. אף לו לא הייתה רשות להיכנס פנימה אל המקום שמשם יוצא קול האלוקים, ונמצא ששניהם מקבלים את הדיבור האלוקי בשווה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם אֶת־מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת־מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכׇּן־שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית־יִשְׂרָאֵל שֵׁם קׇדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם׃
מבאר המלבי"ם: לעתיד לבוא, כפי שנראה בפרק מ"ח, תהיה ירושלים רחוקה מבית המקדש ארבעים וחמישה מיל, קרוב לארבעים וחמישה קילומטרים, ובכל השטח הזה לא יהיה מקום יישוב לשאר העם. ירושלים עצמה תתרחב מאוד, ואילו סביבות המקדש יהיו מקום מושבם של הכוהנים והלויים. וזה בהתאמה גמורה למה שהיה במדבר: באמצע המשכן והארון, סביבו הכוהנים והלויים, ומסביב הדגלים, שלושה שבטים לכל רוח. כך תהיה המציאות בירושלים העתידה: סביב המקדש הכוהנים והלויים המקודשים לעבודת ה', והעם רחוק מרחק גדול.
ולמה תשתנה המציאות? אומר המלבי"ם: בעבר, לא בבית ראשון ולא בבית שני, לא הייתה מציאות כזו, כי אז עיקר השכינה היה בשמיים - "השמיים כיסאי והארץ הדום רגליי". כביכול מכון שבתו יתברך בשמיים, והארץ אינה אלא הדום רגליים. כלומר, ה' מנהיג את הארץ על פי הטבע, על פי המערכה, על פי גרמי השמיים והכוכבים והמזלות, אלא שהוא מסובב את ההנהגה כרצונו - ועדיין ההנהגה היא הנהגה טבעית.
ואפשר להמשיל זאת: אפשר להושיב אדם ברכב ולהנהיג אותו באופן שאינו נוהג בעצמו, ואפשר להושיב אותו על שטיח ולהנהיג אותו. להושיבו על שטיח ולהנהיגו - זה נס גלוי. להושיבו ברכב ולהנהיגו - עדיין נראה שיש גלגלים ומנוע, וכאילו נוסע מעצמו. אנחנו היום כמו בתוך רכב. לעתיד ההנהגה תהיה על טבעית, כמו על שטיח עף, "וידא על כנפי רוח", מציאות רוחנית ולא מציאות גשמית. היום ההנהגה מגושמת יותר, ולכן "השמיים כיסאי", שם מקום כיסאו, "והארץ הדום רגליי", שהוא מוליך את הארץ בהנהגת הטבע.
אומר הקדוש ברוך הוא: לעתיד לבוא תשתנה המציאות. לא תהיה עוד הארץ רק הדום רגליים, כמו שכתוב "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", או "ושוליו מלאים את ההיכל", שמורה על זמננו, שרק שולי ה' כאן וקודשא בריך הוא כביכול למעלה. לעתיד לבוא הכיסא יהיה למטה, במקדש. ה' ישכון בבית המקדש שכינה קבועה, ולא תהיה הנהגת המערכה והטבע, קיץ וחורף, סתיו ואביב, אלא הכול בהנהגת ה'. וזה מה שנאמר "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם", ומדוע? כי "מלאך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים". לא השמש לאור יומם ולא הירח, שהם הנהגות טבעיות, אלא ה' בעצמו יושב בבית המקדש.
וזהו "את מקום כיסאי ואת מקום כפות רגליי": לא השמיים כיסאי, אלא ירושלים היא תהיה מקום כיסאי, ואשכון שם שכינת קבע, "בתוך בני ישראל". גם הכיסא יהיה למטה, ולא שהקדוש ברוך הוא למעלה ורגליו כאן, אלא בתוך בני ישראל ממש. ועיקר השכינה לא תהיה אלא בתוך בני ישראל, "ושכנתי בתוכם", שזו המטרה והתכלית - ששכינת ה' תאיר בנפשותינו. ולכן נאמר "לעולם", שהבית הזה לא ייחרב עוד, לא כבית ראשון ולא כבית שני.
ומשום כך יהיה צורך להרחיק את העיר מן המקדש: כפי גודל הקדושה וקביעות השכינה במקום, כך צריכה להיות הרחקת העם שלא יטמאו את המקום בטומאתם. בזמן שלמה ובזמן בית שני, כשהארץ הייתה רק הדום רגליים, היה אפשר שיגורו בעיר סמוך לבית המקדש. אבל כשה' בעצמו ישכון שם, רק הכוהנים והלויים המקודשים יותר יוכלו להיות מסביב, ושאר העם יהיו מרוחקים ארבעים וחמישה מיל ממקום המקדש.
והסיבה מפורשת בכתוב: "ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קודשי המה ומלכיהם בזנותם ובפגרי מלכיהם במותם". עד עכשיו טימאו את המקום מפני שישבו בעיר הסמוכה למקדש ופגמו בקדושתו. במה טימאו? "המה" - בזנותם, שזנו אחרי עבודה זרה. והמלכים - "במותם". אפשר לפרש מלשון במות, שעשו שם במות. ומבאר המלבי"ם בפירוש אחד, שהיו קוברים את המלכים בתוך העיר, ובמותם נקברו שם. נמצא שטימאו את המקום, שהרי מקום השכינה אינו מקום שראוי שיהיו בו קברים, ועל זה נאמר שהיו מטמאים "בפגרי מלכיהם".
ולמה קורא להם "פגרים"? אומר המלבי"ם: הם קרויים פגרים אף בחייהם. כשם שהגוף נעשה פגר כשהנפש מסתלקת ממנו, כך אדם שיש בו רק נפש בהמית ואין בו החלק אלוה ממעל, החלק הרוחני שבו - הוא פגר. וכמאמר חז"ל: רשעים בחייהם קרויים מתים. פגר מהלך הוא, נחשב כמי שנסתלקה ממנו הנפש האלוקית, ומת הוא ביחס לאדם המשכיל שיש בו נפש רוחנית.
בְּתִתָּם סִפָּם אֶת־סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת־שֵׁם קׇדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי׃
מסביר המלבי"ם: עד עכשיו היה בית המלכים קרוב לבית ה', וסף ביתם סמוך לסף בית ה'. ומהו הסף? כבר ראינו בתיאור מדידת הבית, שהסף הוא המקום שבעובי החומה שעוברים דרכו, הפתח, בצדדים ולמטה, כמו "וידי על הסף", והוא הנקרא בלשון חז"ל אסקופה - המקום שמתחת למשקוף, בתחתית, שאליו מחברים את הדלת. והסף יכול להיות רחב מאוד, וראינו שרוחבו יכול להגיע לשתים עשרה אמה, שש אמות מכאן ושש אמות מכאן, ובאמצע הייתה קבועה הדלת.
וכדי לקבוע את הדלת צריך מזוזות. כל מקום שנאמר "מזוזות", הכוונה למזוזות העץ שבאמצע הסף, שעליהן קבועות הדלתות, מה שאנו קוראים היום משקוף. המשקוף הימני והשמאלי בלשון חז"ל נקראים מזוזה, והמשקוף בלשון חז"ל הוא החלק העליון - על שם שהוא שוקף ומביט מלמעלה, או שהדלת שוקפת ונוקפת עליו. והמזוזה שאנו קובעים בפתח נקראת מזוזה על שם שקובעים אותה במזוזת הפתח.
אם כן, "בתיתם סיפם את סיפי": את סף פתחם עשו ממש סמוך לסף פתח בית ה', וכביכול רק קיר המקדש היה מפסיק ביני וביניהם. ועל ידי זה "טימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו", שהתועבות נעשו ליד פתח בית המקדש.
ולעתיד, לפי ערך קדושת המקום, גם טומאה קלה שבמקום חולין אינה מטמאה - במקום קודש תטמא. ודוגמה לדבר מדיני הטומאה: יש אבי אבות הטומאה, הוא המת. יש אב הטומאה, כגון שרץ, נבלה, שכבת זרע. דבר הנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, הנוגע בראשון נעשה שני, הנוגע בשני נעשה שלישי, והנוגע בשלישי נעשה רביעי. ועד היכן? בחולין - עד שני לטומאה, ואין דבר חולין מקבל טומאה יותר משני. אבל תרומה קדושה יותר: אם השני נוגע בתרומה הוא מטמא אותה, ואילו אם ייגע בחולין לא עשה כלום. והתרומה שנטמאה נעשית שלישי, ואם תיגע ברביעי - אין רביעי בתרומה. אבל אם תיגע בבשר קודש, בקורבן, יש רביעי בקודש, שקדושת הקודש גבוהה מן התרומה. ואין יותר מרביעי בקודש, חוץ מפרה אדומה, שבה אין הגבלה - חמישי ושישי וכמה שייגע ימשיך ויטמא, לחומרתה של פרה אדומה, ומי שירצה ימצא את הגדרים הללו בשיעורינו על מסכת פרה.
ומה למדנו מכאן? שדבר שבחול כבר אינו מהווה טומאה, בתרומה כן מטמא. ומה שבתרומה כבר אינו מטמא, בקודש כן מטמא. נמצא שיש דרגות: אותו דבר עצמו אינו מטמא כאן ומטמא במקום קדוש יותר. וזה מה שרוצה לומר הכתוב: כשקודשא בריך הוא ישכון בתוך בית המקדש, מה שפעם היה אפשרי - לגור בסביבות המקדש - לא יהיה אפשרי עוד. לפי גודל הקדושה, מה שפעם לא טימא, אז כן יטמא. ולכן העיר עצמה תהיה רחוקה ארבעים וחמישה מיל ממקום המקדש.
וראה מה קרה כשהיו קרובים מדי ועוד עשו שם תועבות: "וטימאו את שם קודשי בתועבותם אשר עשו ואוכל אותם באפי" - הגיע המצב לידי כך שכיליתי אותם בכעסי. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: את הזרים, שאינם כוהנים ולויים, יש להרחיק ממקום המקדש, והיושבים סביבותיו יהיו רק הכוהנים והלויים, כפי שהיה במדבר, ששם "הזר הקרב יומת". כך צריך ליצור עתה אותה הרחקה.
עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת־זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם׃
עתה ירחיקו את זנותם, היא הזנות אחרי עבודה זרה, ואת פגרי מלכיהם שהיו קוברים בירושלים, והעיר תהיה רחוקה מן המקדש - ועל ידי זה "ושכנתי בתוכם לעולם".
ומוסיף המלבי"ם: "ושכנתי בתוכם" - הכוונה באדם עצמו. כשהאדם מקדש עצמו והוא רוחני, הוא עצמו נעשה מקדש לשכינת עוזו, השכינה שורה בתוכו והוא בחינת בית מקדש. אלא שבזמן הזה, כשבא הקדוש ברוך הוא לשכון בתוכם בקודש, יש קיר מבדיל. ומהו הקיר המבדיל? זו הגווייה, זה הגוף. חומרו של האדם עכור, והמציאות המגושמת הזאת היא המבדילה בינינו לבין ה'.
ולכן, כדי ליצור חיבור אל האלוקות, חייב האדם למות. אם לא ימות לא יוכל להתחבר לקונו. רק כשימות וייפרד מן החומר המבדיל, תשוב הנשמה אל האלוקים אשר נתנה. לפני חטא אדם הראשון יכול היה האדם להתחבר לרוחניות גם בלא זה, שכן לא היה חומרו עכור ולא היה לו גוף גשמי ותאוותני. כפי שהזכרנו פעם, מציאות הגשמיות של אדם הראשון קודם החטא הייתה כמציאות הנשמה שלנו, ומה הייתה נשמתו - אין לנו בזה השגה כלל. נמצא שבמציאותנו היום, שאנו מגושמים ובעלי גוף חומרי, המציאות הזאת מונעת מאיתנו התחברות אל האלוקות.
ולפי זה הסברנו גם מה שכשאכל אדם הראשון מעץ הדעת הוציאו ה' מגן עדן, "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ושאלנו: ומה בכך שיחיה לעולם? שואל רבי חיים מוולוז'ין - וכי חלילה צרה עינו של הקדוש ברוך הוא שיחיה האדם לעולם? ומשיב: אם יחיה לעולם, לא יהיה לו לעולם תיקון. שהרי יישאר כלוא לעד בתוך הגוף, ולא תהיה לו שום אפשרות להתחבר אל האלוקות, כיוון שהגוף הוא חומר עכור המבדיל בינינו לבין ה'. וכדי שיוכל האדם לבוא לידי תיקון, צריך שהגוף יירקב וייבלה כאן בארץ, ואז תשוב הנשמה אל האלוקים אשר נתנה, שהיא חלק אלוה ממעל וחלק רוחני היכול להתחבר אל האלוקות. לכן חייב להיות המוות, ולכן אמרו חז"ל על "והנה טוב מאוד" - זה המוות. ומה טוב בו כל כך? שבלעדיו לא שייך להתחבר אליו יתברך. הדרך להתחבר אליו היא רק על ידי שהאדם יוצא מקישורי הגוף, הקושר ומחבר אותו אל הגשמיות ומהווה מסך מבדיל בינינו לבין ה'.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את "בתיתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי" גם בדרך משל: לא רק שסף בית המלכים היה על סף בית המקדש, אלא כך גם בחלקו הרוחני של האדם. האדם עומד כביכול על סף השכינה, קרוב מאוד אליה - אבל מגושם. יש קיר חוצץ, הלוא הם הגשמיות והגוף, החומר העכור החוצץ ומבדיל בינינו לבין ה', וכביכול אין הקדוש ברוך הוא יכול להיכנס פנימה. אבל כאשר תהיה המציאות רוחנית יותר, אז "ושכנתי בתוכם לעולם": הקדוש ברוך הוא ישכון בתוך האדם, ולא תהיה עוד ההפרדה והחציצה של החומר העכור.
בפתח הפרק חוזר יחזקאל אל שער הקדים ורואה את כבוד אלוקי ישראל בא מן המזרח - התגלות ה' בעצמו, לא על ידי מלאך, המבשרת הנהגה ניסית שמעל הטבע לעתיד לבוא. בפסוק שמונה לשונות הראייה נכללות שלוש המרכבות: זו שבאה לשחת את העיר ומלמדת שבית שני זמני היה, זו שליוותה את הגולים בנהר כבר להורות "עמו אנוכי בצרה", וזו של הבית השלישי - עלייה ממדרגת החיות והמלאכים, דרך השרפים והכיסא, עד עולם האצילות. המקדש הוא כאספקלריה שבה נשקפים העולם הגדול והאדם, העולם הקטן. ולעתיד לבוא לא יהיו עוד השמיים כיסאו והארץ הדום רגליו, אלא כיסאו יהיה בירושלים, ולפיכך תתרחק העיר מן המקדש כדי שלא תיפגם קדושתו, כשם שדבר שאינו מטמא בחולין מטמא בקודש. והתכלית האחרונה היא "ושכנתי בתוכם" - שהאדם עצמו יהיה מקדש לשכינה, כשיוסר הקיר המבדיל של החומר העכור.