פרק מ"ב ביחזקאל עוסק כולו במה שנמצא בין החצר הפנימית לבין החצר החיצונה. עד כה למדנו על השערים, על העזרות ועל ההיכל, וכעת הנביא מוליך אותנו אל הבניינים שעמדו בחצר החיצונה: הלשכות, המעברים שביניהן, והאתיקים - אותן גלריות שנבנו בין בניין לבניין. בסוף הפרק המלאך מודד את החומה החיצונה מארבע רוחותיה, ומסיים בפסוק שממנו לקוח הביטוי המוכר: "להבדיל בין הקודש לחול".
נקדים ונסביר את המושגים. הנכנס אל הבית נכנס דרך השער המזרחי אל החצר החיצונה, ומשם יש כניסה אל החצר הפנימית. החצר הפנימית מחולקת לחצר מרובעת שבתוכה עומד המזבח - היא חצר הכהנים, ולפניה עזרת ישראל - ואילו החלק הפנימי יותר הוא האולם, ההיכל וקודש הקודשים. המלבי"ם קורא לכל אלה יחד בשם הכולל "החצר הפנימית", וכשאני אומר "ההיכל" כוונתי לכל החלק האחרון הזה: האולם, ההיכל וקודש הקודשים.
המלבי"ם עושה חשבון: החלל של החצר החיצונה מצפון לדרום הוא 326 אמה (מי שירצה יעיין בחשבונו בפנים). וכשעושים את החשבון מן הצד המזרחי אל המערבי מקבלים 313 אמה, ובתוספת 13 האמות שבסוף - שוב 326 אמה. והחלל מן החצר הפנימית עד הקיר של החצר החיצונה הוא 113 אמה. תכף נראה כיצד מתקבל מספר זה בדיוק.
כבר ראינו לעיל בפרק מ"א פסוק י' שמסביב לבית היה רוחב של עשרים אמה - כלומר בצמוד לחצר הפנימית, ועד עשרים אמה וחוצה היו לשכות. הלשכות הללו היו פתוחות מצד אחד פנימה ומצד שני החוצה, כך שהיוצא מן החצר הפנימית נכנס אל הלשכה, ומן הלשכה יוצא אל החצר החיצונה. לשכות אלה נקראות "לשכות העשרים" על שם רוחב הקירות שלהן - עשרים אמה. אורכן נמשך לכל אורך מאה האמה של קיר האולם וההיכל, ופתחיהן פתוחים לכאן ולכאן.
כנגד לשכות העשרים, בצד המערבי יותר, הקרוב אל ההיכל, עמדה לשכה ארוכה שאורכה מאה אמה ורוחבה חמישים אמה, והיא נקראת "לשכת המאה". מעט יותר לכיוון מזרח עמדה צמודה לה "לשכת החמישים" - קטנה ממנה באורכה אך שווה לה ברוחבה: חמישים על חמישים. אמנם השתיים לא עמדו בקו ישר ממש זו אחר זו, כפי שנראה בהמשך, אך רוחבן היה זהה.
בין לשכת העשרים לבין לשכת המאה היתה דרך ברוחב עשר אמות. כלומר לשכת העשרים, הצמודה להיכל, לא היתה צמודה ללשכת המאה, אלא הפרידה ביניהן דרך - מעין שביל מעבר - ברוחב עשר אמות. ומן הצד השני של לשכת המאה, לכיוון הקיר החיצון של החצר החיצונה, היה הפרש של 33 אמה.
ועתה החשבון: מלשכת המאה עד הקיר החיצון 33 אמה; רוחב לשכת המאה עצמה 50 - הרי 83; המעבר עוד 10 - הרי 93; ולשכת העשרים עוד 20 - הרי 113. זהו בדיוק מה שאמר המלבי"ם בתחילה, שמקיר ההיכל עד הקיר החיצון של החצר החיצונה יש 113 אמה, ואלו הן הלשכות הנמצאות ביניהן.
עוד מוסיף המלבי"ם, שבארבע פינות החצר החיצונה היו "חצרות קטורות" - חצרות שאינן מקורות, בלא תקרה - שגודלן 30 על 40 אמה. את פרטיהן נראה בפרק מ"ו. וכיוון שהחצרות הקטורות רוחבן 30 אמה, ואילו מלשכת המאה ועד הקיר יש 33 אמה, נמצא יתרון של שלוש אמות, והן היו המעבר הצר שבין החצרות הקטורות לבין לשכת המאה.
אתיקים הם, כפי שהסברנו, מבנה הנבנה על גבי קורות הנמתחות משני בניינים זה לזה - מעין גלריה. האתיקים עמדו בשני הצדדים של לשכת המאה ובשני הצדדים של לשכת העשרים. שתי הלשכות אורכן מאה אמה וביניהן רוחב עשר אמות, ומתחו ביניהן קורות בהתחלה ובסוף בלבד - לא לכל האורך - ועליהן בנו את האתיקים.
והנה, האתיקים לא נבנו על עמודים היורדים לרצפה, שכן עמודים היו מצרים את המעבר: הרי המעבר כולו עשר אמות בלבד, ואם היו מעמידים עמודים ובונים עליהם את הגלריה - היה המעבר נחסם. לכן בנו את הגלריות רק על גבי קורות שנמתחו בין הלשכות, בלא עמודים היורדים לקרקע.
וַיּוֹצִאֵנִי אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן וַיְבִאֵנִי אֶל־הַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר נֶגֶד הַגִּזְרָה וַאֲשֶׁר־נֶגֶד הַבִּנְיָן אֶל־הַצָּפוֹן׃
הנביא היה בחצר הפנימית, וכעת הוא יוצא אל החצר החיצונה מצד צפון. "ויביאני אל הלשכה אשר נגד הגזרה ואשר נגד הבניין" - הוא מוליך אותו לכיוון מערב, אל לשכות העשרים ולשכות המאה שהיו משוכות כנגד ההיכל. ומשם - אל הצפון, דרך הפתח שמאחורי הלשכה, פתח צר ברוחב אמה אחת.
אֶל־פְּנֵי־אֹרֶךְ אַמּוֹת הַמֵּאָה פֶּתַח הַצָּפוֹן וְהָרֹחַב חֲמִשִּׁים אַמּוֹת׃
משם הוא נכנס אל לשכת המאה. כשם שבלשכת העשרים היה פתח לכיוון צפון, כך בלשכת המאה שכנגדה היה פתח לכיוון דרום, והיוצא מלשכת העשרים רואה מולו את הפתח ונכנס ישירות אל לשכת המאה. אורכה מאה אמה ורוחבה חמישים אמות.
נֶגֶד הָעֶשְׂרִים אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְנֶגֶד רִצְפָה אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אַתִּיק אֶל־פְּנֵי־אַתִּיק בַּשְּׁלִשִׁים׃
הנביא מספר שמצא שם ארבעה אתיקים: שניים כנגד העשרים אשר לחצר הפנימי - הם האתיקים שבין לשכת העשרים ללשכת המאה; ושניים "נגד רצפה אשר לחצר החיצונה" - אתיקים הנמשכים מלשכת המאה והחוצה לכיוון החומה החיצונה של החצר החיצונה. אעיר שמלשון המלבי"ם לא התברר לי לגמרי, שהרי כנגד קצה לשכת המאה היו החצרות הקטורות, ולא ברור אם האתיקים היו מעליהן או לפניהן; אך על כל פנים כך עולה מדבריו, שהיו ארבעה אתיקים.
ודעו, שכל מה שאנו מסבירים כאן לצד צפון - בדיוק כך היה גם לצד דרום, והנביא יאמר זאת בהמשך במפורש. דרכו של הכתוב לתפוס צד אחד ולפרטו, ואחר כך לומר שכך היה גם בצד השני.
"בשלישים" - כל אתיק היה בשלוש קומות, שהרי הלשכות היו "משולשות", בנויות שלוש קומות. בין לשכה ללשכה אתיק, ובקומה שמעליה אתיק, ובקומה שמעליה אתיק, ונמצאו הגלריות המחברות בנויות שלוש קומות.
וְלִפְנֵי הַלְּשָׁכוֹת מַהֲלַךְ עֶשֶׂר אַמּוֹת רֹחַב אֶל־הַפְּנִימִית דֶּרֶךְ אַמָּה אֶחָת וּפִתְחֵיהֶם לַצָּפוֹן׃
כאן מפורש מה שאמרנו בעל פה: בין לשכת העשרים ללשכת המאה היה הפסק של עשר אמות שדרכן היה ניתן להלך, ומהן היה יוצא אדם מלשכת העשרים אל לשכת המאה דרך פתח ברוחב אמה - "דרך אמה אחת". "ופתחיהם לצפון" - פתחה של לשכת העשרים היה לכיוון צפון. ומעיר המלבי"ם, שהפתח שבצד דרום אינו נקרא "פתח" מפני שרוחבו אמה בלבד, ולכן אין הכתוב מזכירו; ואילו הפתח מלשכת העשרים והחוצה היה רחב יותר.
וְהַלְּשָׁכוֹת הָעֶלְיוֹנֹת קְצֻרוֹת כִּי־יוֹכְלוּ אַתִּיקִים מֵהֵנָּה מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּכוֹנוֹת בִּנְיָן׃
כאן מסביר המלבי"ם באיזו צורה בנו את האתיקים. כדי לבנותם צריך להשעינם על קירות הבניין. כיצד עשו? הקיר התחתון נבנה ברוחב שתי אמות, וכן הקיר שכנגדו; הקיר שמעליו כבר ברוחב אמה וחצי, ונמצאה בליטה של חצי אמה; והקיר שמעליו ברוחב אמה, ושוב נותרה חצי אמה. מבחוץ אתה רואה קיר תחתון עבה, ומעליו דק יותר, ומעליו דק יותר - אך מבפנים הרוחב היה שווה בכל הקומות.
ומה נתן לנו הדבר? על גבי אותן בליטות ניתן היה להניח את קורות האתיקים, בלי לנקב את הקירות כדי להכניס את הקורות. וכיוון שכך נעשה בשלוש הקומות, יצאו גם האתיקים בנויים שלוש קומות. וזהו "כי יוכלו אתיקים מהנה" - "יוכלו" מלשון אכילה, שהאתיק "אוכל", כלומר נוטל חלק מן הלשכה שמעליו ומן הלשכה שמעליה, שהרי כדי להניח את הקורות על הקיר היה צריך לצמצם מעט את רוחב הקיר העליון. ולכן "והלשכות העליונות קצרות... מהתחתונות ומהתיכונות בניין" - בדרך בנייה כזו, שבנאן צרות מעט יותר, ונתקצר מעט מן הבניין מחמת האתיקים.
כִּי מְשֻׁלָּשׁוֹת הֵנָּה וְאֵין לָהֶן עַמּוּדִים כְּעַמּוּדֵי הַחֲצֵרוֹת עַל־כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתּוֹנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ׃
מדוע נאלצו לבנות כך, ולא כדרך הרגילה - להעמיד עמודים מן הארץ ועליהם לבנות את הגלריה? על כך אומר הכתוב: "כי משולשות הנה" - שלוש קומות היו, "ואין להן עמודים כעמודי החצרות" - אין להן עמודים כדרך שנהוג בחצרות. ומדוע? כפי שהסברנו: עמודים היו מצרים את הרוחב. האתיקים עומדים במקום שרוחבו עשר אמות בלבד, וגם מלשכת המאה והחוצה, אף שיש שם 33 אמה, לא רצה לצמצם את הרוחב. לפיכך לא השתמש בעמודים כלל, אלא בנה את האתיקים ישירות על הדפנות. "נאצל" פירושו נגרע - כלשון "ואצלתי מן הרוח", לתת ולהעניק לאחר - כלומר נגרע מעט מקירות הלשכות כדי שיהיה לאתיקים על מה לנוח, על אותן בליטות שבדפנות.
וְגָדֵר אֲשֶׁר־לַחוּץ לְעֻמַּת הַלְּשָׁכוֹת דֶּרֶךְ הֶחָצֵר הַחִצוֹנָה אֶל־פְּנֵי הַלְּשָׁכוֹת אׇרְכּוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה׃
להבנת הדברים צריך להקדים: מלבד לשכות ה-50 על 100 היו גם לשכות של 50 על 50. לשכות המאה עמדו כנגד ההיכל, ולשכות החמישים עמדו כנגד עזרת הכהנים. והנה, אף שמן הדין קודשי קודשים נאכלים רק בתוך העזרה, כאן קידשו גם חלק מחוץ לעזרה ברוחב עשרים אמה, ובחלק המקודש הזה יכלו הכהנים לאכול.
לצורך זה עשו גדר באורך חמישים אמה, והיא הבדילה בין החלק המקודש לאכילת קודשי קודשים לבין החלק שאינו מקודש. הגדר החילה על החלק הסמוך לחצר הפנימית שם של קודש, מקום שאפשר לאכול בו קודשי קודשים, שהרי בחצר החיצונה אי אפשר לאכלם. הגדר הזו נקראת בהמשך "הגדרת הגינה", ואין הכוונה לגינה של פרחים אלא מלשון הגנה: גדר שתפקידה להגן ולשמור שלא יצאו הכהנים ויתרחקו אל תוך החצר החיצונה, אלא רק עד עשרים אמה, ובתוכן מותר לאכול קודשי קודשים כדין החצר הפנימית.
כִּי־אֹרֶךְ הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַחִצוֹנָה חֲמִשִּׁים אַמָּה וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה׃
כאן מלמדנו ההבדל בין שתי הלשכות: ברוחב שתיהן שוות - חמישים אמה, אך באורך נבדלות. לשכת החמישים אורכה כרוחבה, חמישים על חמישים, ואילו לשכת המאה - אשר על פני ההיכל - אורכה מאה ורוחבה חמישים.
וּמִתַּחַת הַלְּשָׁכוֹת הָאֵלֶּה הַמֵּבִיא מֵהַקָּדִים בְּבֹאוֹ לָהֵנָּה מֵהֶחָצֵר הַחִצֹנָה׃
כבר ראינו שהיוצא מעזרת ישראל דרך האולם - והמלבי"ם קורא "עזרת ישראל" לכל מה שנקרא החצר הפנימית, ולאו דווקא למקום הסמוך לעזרת ישראל בלבד - והולך מדרום לצפון אל לשכת החמישים, נכנס דרך פתח ברוחב אמה, ובראש לשכת החמישים היה גם כן פתח, וכנגדו בלשכה עצמה פתח נוסף שדרכו יצא אל הפתח החיצון שבצד צפון.
וכאן מסביר הכתוב את הבא ממזרח למערב: הנכנס בשער המזרחי של החצר החיצונה והולך מערבה, היה הולך אל הלשכות "מתחת" - מצד מזרח, שם במורד ההר. שהרי הר הבית הר הוא, וככל שעולים מערבה ההר הולך וגבוה. העומד מכיוון הר הזיתים והולך ועולה בהר הבית - עולה לכיוון מערב, הוא "רוח הים". "המביא מהקדים" - הבא מכיוון מזרח, "בבואו להנה מהחצר החיצונה" - מצד החצר החיצונה.
בְּרֹחַב גֶּדֶר הֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַקָּדִים אֶל־פְּנֵי הַגִּזְרָה וְאֶל־פְּנֵי הַבִּנְיָן לְשָׁכוֹת׃
אף על פי כן לא יכול היה להגיע מן המזרח למערב אלא ברוחב גדר החצר. שהרי בין לשכת החמישים לבין הגדרת הגינה היה מקום צר ברוחב עשר אמות, וכן בין לשכת המאה ללשכת העשרים - עשר אמות. אלא שלשכת החמישים לא היתה משוכה בקו ישר אחרי לשכת המאה, אלא בלטה מעט יותר החוצה. נמצא, שהעובר בין לשכת החמישים לבין החצר הפנימית אינו יכול להמשיך ישר אל עשר האמות שבין לשכת המאה להיכל, אלא נתקל בקיר לשכת המאה, מפני שלשכת המאה קרובה יותר אל ההיכל מלשכת החמישים. לפיכך היה צריך פתח, שדרכו נכנס באלכסון דרך הגדרת הגינה אל עשר האמות המפרידות בין לשכת המאה לבין ההיכל, שכן לא היה מהלך ישר שיוביל אותו לשם.
ומדוע נבנה כך, ולא עמדו הלשכות זו אחר זו בקו אחד? מסביר המלבי"ם, שכפי שביאר לעיל, החצר החיצונה בלטה 13 אמה יותר בצד החצר הפנימית מאשר בצד ההיכל. וממילא בצד החצר הפנימית - היינו עזרת ישראל ועזרת הכהנים - הוצרכו להרחיק את לשכת החמישים עוד 13 אמה החוצה, לכיוון הקיר של החומה החיצונה; ואילו בצד ההיכל לא הוצרכו להרחיקה, והיא נשארה קרובה יותר אל ההיכל. זה מה שיצר את המצב שהעובר בעשר האמות שבין לשכת החמישים לעזרת הכהנים נתקל בקיר לשכת המאה.
וְדֶרֶךְ לִפְנֵיהֶם כְּמַרְאֵה הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן כְּאׇרְכָּן כֵּן רׇחְבָּן וְכֹל מוֹצָאֵיהֶן וּכְמִשְׁפְּטֵיהֶן וּכְפִתְחֵיהֶן׃
עד כה לא לימדנו הכתוב שגם בין לשכת החמישים לבין הגדר היו עשר אמות, ולכן אומר "ודרך לפניהם כמראה הלשכות": כשם שבין לשכת המאה ללשכת העשרים היתה דרך של עשר אמות, כך גם בין לשכת החמישים לבין החצר הפנימית היתה דרך ברוחב עשר אמות. וההבדל רק באורך: הדרך שליד לשכת המאה אורכה מאה, ואילו כאן אורכה חמישים בלבד, כאורך הלשכה. ובשאר הדברים - "כאורכן כן רוחבן וכל מוצאיהן וכמשפטיהן וכפתחיהן" - הכל שווה, כפי שראינו לעניין הפתחים וההליכה מזו לזו, בין בלשכת החמישים בין בלשכת המאה.
וּכְפִתְחֵי הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם פֶּתַח בְּרֹאשׁ דָּרֶךְ דֶּרֶךְ בִּפְנֵי הַגְּדֶרֶת הֲגִינָה דֶּרֶךְ הַקָּדִים בְּבוֹאָן׃
כאן בא הכתוב לומר שכל מה שהסברנו עד עתה בצד צפון של החצר החיצונה - בדיוק כך היה גם בצד דרום: לשכת המאה ולשכת החמישים, החצרות הקטורות, ודרך עשר האמות המפרידה בין הלשכות. וכן העניין של "פתח בראש דרך... בפני הגדרת הגינה", שהיה צריך לעבור דרך הגדרת הגינה כדי להיכנס אל המשך הדרך שבין לשכת המאה ללשכת העשרים - הכל היה שווה, כמו בצפון כך בדרום.
וַיֹּאמֶר אֵלַי לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן לִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל־פְּנֵי הַגִּזְרָה הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ־שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר־קְרוֹבִים לַה' קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שָׁם יַנִּיחוּ קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ׃
עתה מבאר הכתוב למה משמשות הלשכות הללו - לשכות העשרים, שנתקדשו בקדושת העזרה. "לשכות הצפון לשכות הדרום אשר אל פני הגזרה" - אלו לשכות העשרים דווקא, לאפוקי לשכות המאה ולשכות החמישים שהיו חול. לשכות העשרים, שמן החצר הפנימית וחוצה, הן קודש, ובהן אפשר לאכול קודשי קודשים: מנחה, חטאת ואשם, עולה ושלמי ציבור - כל אלה קודשי קודשים הם, קודשים חמורים. ואף שמקום אכילתם בעזרה, כאן נתנו למקום הזה את קדושת החצר הפנימית, ולכן יכלו לאכול שם.
"הכהנים אשר קרובים לה'" - אומר המלבי"ם, שנראה בהמשך בפרק מ"ד שרק הכהנים מבני צדוק, שלא עבדו עבודה זרה, יוכשרו לעבודה. כהן שעבד עבודה זרה אי פעם אינו כשר עוד לעבודה, כשם שכהן שהרג את הנפש - אף בשגגה - אינו כשר עוד לעבודה. ובני צדוק הם ה"קרובים לה'", שהיו קרובים מאז ומעולם, ורק הם יאכלו את קודשי הקודשים. שהרי מי שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי גם לאכול, מלבד בעלי מומים, שהם היוצא מן הכלל: אינם ראויים לעבוד אך ראויים לאכול בקודשי קודשים. "כי המקום קדוש" - שהרי את עשרים האמה הללו קידשו בקדושת החצר הפנימית.
בְּבֹאָם הַכֹּהֲנִים וְלֹא־יֵצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וְשָׁם יַנִּיחוּ בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר־יְשָׁרְתוּ בָהֶן כִּי־קֹדֶשׁ הֵנָּה וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְקָרְבוּ אֶל־אֲשֶׁר לָעָם׃
זהו תפקיד נוסף של לשכות העשרים. כדי שלא יצאו הכהנים מיד מן הקודש - החצר הפנימית - אל החול - החצר החיצונה, עשו את הלשכות באמצע, ששם יניחו את בגדי הכהונה וילבשו בגדי חול. אסור לכהן לצאת בבגדי קודש, שהרי בגדי הקודש נועדו לשרת בהם בלבד, ואם משתמש בהם לצורך חול הרי הוא מועל בהם. לכן היו מניחים את בגדי הקודש בלשכות, לובשים בגדי חול ויוצאים; ובכניסתם - לובשים שם את בגדי הקודש, מניחים את בגדי החול, ונכנסים אל החצר הפנימית לעבוד. שכהן שעבד בבגדי חול - חילל, וחייב לעבוד דווקא בבגדי קודש.
ואגב, זו אחת הבעיות המרכזיות לאותם החולמים על חידוש העבודה בבית המקדש: מניין יהיו לנו בגדי כהונה? הרי בבגדי כהונה צריך להיות שעטנז, ואין היתר ללבוש שעטנז אלא בכהן העובד בבית המקדש. ומי אמר שאתה כהן, ומי אמר שאתה רשאי? שמא נשארת רק עם איסור שעטנז. ומשום כך אומרים גדולי ישראל שמבחינה מעשית אין הנושא הזה בר יישום.
וְכִלָּה אֶת־מִדּוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְהוֹצִיאַנִי דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים וּמְדָדוֹ סָבִיב סָבִיב׃
לאחר שסיים את מידות הבית הפנימי, מוציא אותו המלאך דרך הגדר - היא גדרת הגינה - החוצה, דרך השער המזרחי, שהרי משם נכנס בתחילה. ועתה הוא רוצה שימדוד את החומה שמסביב להר הבית, וזהו "ומדדו סביב סביב", והנביא רואה את המלאך מודד את החומה מבחוץ.
מָדַד רוּחַ הַקָּדִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה חֲמֵשׁ־מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה סָבִיב׃
מתחיל ברוח הקדים - המזרח - שהרי משם יצא, ומודדה מן הדרום אל הצפון.
מָדַד רוּחַ הַצָּפוֹן חֲמֵשׁ־מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה סָבִיב׃
אחר כך פונה לימין ומודד את הרוח הצפונית, ממזרח למערב, את החלק החיצון של החצר החיצונה.
אֵת רוּחַ הַדָּרוֹם מָדָד חֲמֵשׁ־מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה׃
לכאורה אינו מובן: אם הוא מקיף כסדר, החלק הבא שעליו למדוד הוא המערבי, והנה הוא מדלג עליו וקופץ מיד לרוח הדרום. אלא אומר המלבי"ם: מכאן אנו למדים שכמו בחומת עזרת נשים, הרוח הצפונית והדרומית והמזרחית שוות בשעריהן ובתאיהן ובאולמיהן, ואילו הרוח המערבית שונה מהן - שלא היו בה תאים ולא אולמות ככל שראינו בשאר הרוחות. וכן בהר הבית היתה רוח מערב משונה בבנייניה ובשעריה. לפיכך אין הנביא מזכיר את מדידת החומה המערבית בסדר הזה, אלא מדלג עליה ומודד את רוח דרום, כי רצונו לראות אם הדרום שווה לצפון בכל ענייניו.
סָבַב אֶל־רוּחַ הַיָּם מָדַד חֲמֵשׁ־מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה׃
ועתה אינו חוזר לאחוריו מדרום למערב, אלא מקיף דרך מזרח וצפון עד שהוא בא שוב למערב. ההיגיון הפשוט היה לומר: סיימת את הדרום, חזור לאחוריך ומדוד את המערב שנשאר. אלא כפי שהסברנו, המערב שונה במהותו מן השאר, והוא רצה לראות תחילה שהצפון זהה לדרום. ולכן הלך והקיף - כדרך שמקיפים עם ספר תורה - חזר למזרח, ולצפון, וממנו שוב למערב, ואז מדדו. וצריך להבין למה נקט המלבי"ם דווקא פירוש כזה, שהרי אפשר היה לפרש ש"סבב" היינו שהמלאך סבב על מקומו וחזר לרוח מערב. כנראה מבין המלבי"ם ש"סבב" משמעו תמיד הקיף, ולא כלשוננו "הסתובב" על מקומו.
לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל׃
אגב, הביטוי המוכר "להבדיל בין קודש לחול" - מקורו כאן. והמלבי"ם מבאר: "לארבע רוחות מדדו" - מדד את החומה הסובבת את כל ארבע הרוחות, והאורך חמש מאות קנים, שהם שלושת אלפים אמה.
ואם נחלק שטח זה לרצועות, נקבל שלושים ושש רצועות של 500 על 500 - שהיא מידת הר הבית הראשון. ועושה המלבי"ם חשבון: רצועה אחת לעם ישראל, ונשארו שלושים וחמש רצועות. ושלושים וחמש כנגד שבעים אומות, כלומר כל שתי אומות מקבלות רצועה אחת. נמצא שישראל, "בני בכורי ישראל", מקבלים רצועה שלמה של 500 על 500, ואילו כל שתי אומות יחד מקבלות רצועה אחת - הרי שכל אומה מקבלת חצי ממה שמקבלים ישראל. ומכאן רואים את מעלתם של ישראל על פני האומות.
פרק מ"ב מוליך אותנו במרחב שבין החצר הפנימית לחצר החיצונה: לשכות העשרים הצמודות להיכל, לשכת המאה (100 על 50) ולשכת החמישים (50 על 50), הדרכים של עשר אמות שביניהן, החצרות הקטורות שבפינות, והאתיקים - גלריות בנות שלוש קומות שנבנו על קורות המונחות על מגרעות הקירות, בלי עמודים, כדי שלא לצמצם את המעבר. סך הכל 113 אמה מן החצר הפנימית עד הקיר החיצון. לשכות העשרים נתקדשו בקדושת העזרה, ושם אוכלים הכהנים הראויים - בני צדוק - את קודשי הקודשים, ושם הם מניחים את בגדי הכהונה בצאתם ולובשים אותם בבואם. ולבסוף מודד המלאך את החומה החיצונה מארבע רוחותיה, חמש מאות על חמש מאות, ומדלג על רוח מערב השונה משאר הרוחות עד שהוא מקיף וחוזר אליה; וכל זאת "להבדיל בין הקודש לחול" - שזו כל מהותה של חומת בית המקדש.