פרק מ"א ממשיך בסיור שמראים ליחזקאל בבית המקדש העתידי, ומכאן ואילך עוברת הנבואה מן המידות אל הציפוי והקישוט: חיפוי הקירות בעץ, הכרובים והתימורים החקוקים, מזבח הקטורת, הדלתות והחלונות. נקודת המפתח שתלווה אותנו לאורך כל הקטע היא יסוד גדול של המלבי"ם: יחזקאל רואה את הבית בשלבי בנייה, בעיצומה של העבודה, ולכן בשום מקום הוא אינו רואה את חיפוי הזהב - אלא רק את שלב העץ שמתחתיו.
הבית היה בנוי אבנים, ועל האבנים חיפו בנסרים של עץ סביב סביב. מדוע? מפני שאין דרך לחפות זהב ישירות על אבן. לכן הצמידו לאבן את העץ, ועל גבי העץ ריקעו את הזהב. ובפרט שבעץ עצמו היו פיתוחים וחיטובים, כפי שנראה מיד.
דרך העבודה הייתה בטס זהב מרודד. היו מניחים את טס הזהב - תארו לעצמכם נייר כסף עבה - על גבי העץ, מחברים אותו במסמרים, ובאזמל ופטיש, בעדינות גדולה, היו מכים ומרדדים אותו עד שנכנס לתוך השקעים ועלה על גבי הבליטות שבעץ. וכך הזהב מבחוץ קיבל בדיוק את צורת הפיתוח שבעץ מבפנים: אם בעץ הייתה בליטה של עץ תמר, הזהב היה מקבל את צורת עץ התמר.
כך למדנו כבר בספר מלכים בבית שבנה שלמה. שם הסברנו שיש שתי דרכים נוספות לצפות בזהב: יציקה - לשפוך זהב רותח על גבי הדבר ולתת לו לנזול, ומה שנדבק הוא החיפוי; או טבילה - לטבול את החפץ בזהב רותח ולהוציאו מצופה. אבל כאן מדובר במאות מטרים, אולי קילומטרים של שטח, ולכן אי אפשר לשפוך זהב בצורה כזו, והדרך הייתה בטסי זהב מרודדים.
הַסִּפִּים וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת וְהָאַתִּיקִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ סָבִיב סָבִיב וְהָאָרֶץ עַד הַחַלּוֹנוֹת וְהַחַלֹּנוֹת מְכֻסּוֹת׃
אומר המלבי"ם: במראה שהראו ליחזקאל לא הראו לו את חיפוי הזהב, אלא רק את חיפוי העץ. כביכול הוא רואה בית בנוי אבנים, מחופה עץ, שעדיין לא הושלם.
על הקירות הישרים היו מכסים בנסרים רחבים של עץ - פלטות גדולות. אבל אצל הספים, אצל החלונות האטומות ואצל האתיקים אי אפשר היה לחפות בפלטות רחבות. מדוע? כי בכל מקום שיש בו עיגול, קשת, בליטה או זווית, אי אפשר להניח משטחי עץ גדולים. האתיקים, למשל, נשענו על עמודים בנויים כמין קשת מעוגלת, ובמקום קשתי ומעוגל פלטה אינה מתאימה.
מה עשו שם? השתמשו ב"שחיף עץ" - חתיכות עץ דקות, כמו סעיפים וענפים דבוקים, מעין לייסטים קטנים ודקים, שביניהם אפשר היה עדיין לראות את האבן, אבל הם חיפו את האבן ואפשרו לעקוב אחרי הצורה המעוגלת. זה בדיוק כמו היום, שכשרוצים להניח פאנלים על קיר מעוגל - הפאנל אינו יודע להתעגל, ולכן חותכים אותו לחתיכות קטנות ומדביקים. על גבי השחיף הזה מתחו אחר כך טס זהב אחד שלם, וזה נתן לדבר מראה של שלמות.
"וְהָאָרֶץ עַד הַחַלּוֹנוֹת" - מן הקרקע ועד גובה החלונות חיפו בפלטות שלמות, שם לא הייתה בעיה. "וְהַחַלֹּנוֹת מְכֻסּוֹת" - גם בין חלון לחלון אפשר היה להשתמש בפלטות, ולכן היה מכוסה בעצים רחבים. השחיף עץ שימש רק במקומות שנדרשה בהם עבודה מעוגלת ולא שווה.
עַל מֵעַל הַפֶּתַח וְעַד הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְלַחוּץ וְאֶל כָּל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב בַּפְּנִימִי וּבַחִיצוֹן מִדּוֹת׃
מעל הפתח ועד התקרה גם כן לא הייתה מניעה להניח פלטות עץ, שהרי כל הבעיה הייתה בפתחים, בחיתוכים, בפינות ובעיגולים; במקומות השטוחים לא הייתה בעיה. לכן מעל הפתח, בבית הפנימי ובעזרה החיצונה, היה מכוסה בפלטות עץ כדי שעל גביהן ימתחו את הזהב.
"מִדּוֹת" - כאן יש למלבי"ם פירוש מעניין: יחזקאל ראה שעל גבי העצים המכסים את הקיר נרשמו מידות ומדידות. הבונה מדד ורשם את המידות של הפתחים ושל כל מה שעתיד להיעשות שם בזהב. כמו שבנאים היום רושמים על הקיר בצבע אדום סימנים - גובה הריצוף, מקום השקע וכדומה - שהרי ממילא הטיח יכסה. כך גם כאן: העצים ממילא עתידים לקבל חיפוי, ולכן רשמו עליהם כמה זהב יבוא כאן, מה האורך ומה הגובה, כדי שאחר כך יוכלו לחפות את הכל. והכל היה משולשים, מרובעים, עיגולים ושטוחים, הכל מוכן במידות שונות - "לפי חוכמת הציור", בלשון המלבי"ם.
וְעָשׂוּי כְּרוּבִים וְתִמֹרִים וְתִמֹרָה בֵּין כְּרוּב לִכְרוּב וּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב׃
יחזקאל רואה שעל גבי העץ היו בליטות - העץ היה מחוטב בקישוטים. ומהו אופי הקישוטים? כרובים ותימורים. כרובים - בצורת מלאכים, מלשון "כרביא". תימורים - כבר ראינו לעיל שהכוונה לעצי תמר, ענפי דקל. על גבי אלה היו מרקעים את פחי הזהב, כלשון "וירד על הכרובים ועל התמורות את הזהב" - "וירד" היינו וירדד: רידד את הזהב על גבי הבליטות, עד שהזהב נכנס לתוך השקעים ועלה על הבליטות, והכל נראה עשוי זהב.
"וְתִמֹרָה בֵּין כְּרוּב לִכְרוּב" - בין מלאך למלאך היה עץ תמר. "וּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב" - לכל כרוב היו שני פנים, וזאת יפרש לנו הפסוק הבא.
וּפְנֵי אָדָם אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ וּפְנֵי כְפִיר אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ עָשׂוּי אֶל כָּל הַבַּיִת סָבִיב סָבִיב׃
לכל כרוב היו פנים מכאן ומכאן, מעין מה שראינו במעשה מרכבה שהיו פנים מכמה צדדים. כאן לכל כרוב היה מצד אחד פני אדם ומן הצד השני פני כפיר. וכיוון שאמרנו שהכרובים עומדים מכאן ומכאן ותמר באמצע, נמצא שלכל כרוב יש פנים לימין ופנים לשמאל - פנים אל התמר הימני ופנים אל התמר השמאלי. אל התימורה שמצד אחד היו פני אדם, ואל התימורה שמצד שני היו פני כפיר. וכך היה בכל הקירות, כרובים מול תימורות, עשוי לכל הבית סביב סביב.
מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם וְקִיר הַהֵיכָל׃
כאן יחזקאל מתאר באיזה שלב נמצאת המלאכה. מן הארץ ועד מעל הפתח כבר גמרו לעשות את הכרובים והתימורים בחיטובי העץ. ומעל הפתח ולמעלה? גם שם עתידים להיות אותם ציורים, אלא שכיוון שהבית נראה לו בשלב התהוותו - עדיין לא נגמרו כל הציורים. שם, כפי שראינו בפסוק הקודם, ראה רק "מידות": מדדו את השטח ואת הכמות, אבל עדיין לא ציירו.
"וְקִיר הַהֵיכָל" - בהיכל עצמו כבר הסתיימה מלאכת הכרובים בכל הקיר. אבל מה שהיה מחוץ להיכל - ראה שנעשה רק עד מעל הפתח, ומשם ועד התקרה היו רק מדידות שעדיין לא מומשו.
הַהֵיכָל מְזוּזַת רְבֻעָה וּפְנֵי הַקֹּדֶשׁ הַמַּרְאֶה כַּמַּרְאֶה׃
"מְזוּזַת רְבֻעָה" - ארבע מזוזות. לכל פתח שתי מזוזות, מימין ומשמאל; היו כאן שני פתחים - הדלתות הקדמיות ודלתות נוספות בהמשך - ובסך הכל ארבע מזוזות. ודרך אגב בלשון: מה שאנו קוראים היום משקוף ימני ושמאלי, בלשון התורה נקרא מזוזות, ואילו המשקוף הוא החלק העליון, על שם שהדלת שוקפת עליו - כלומר נוקשת ומכה בו.
"וּפְנֵי הַקֹּדֶשׁ הַמַּרְאֶה כַּמַּרְאֶה" - אומר המלבי"ם: כשהסתכל בפני הקודש נעשה לו הדבר כמראה וכאספקלריה, כאדם המסתכל בראי, כמראות הצובאות. ובאספקלריה הזו ראה מעין המראה שראה במעשה מרכבה. שהרי כל המחזה הזה, שהביאו לארץ ישראל להראות לו את בית המקדש, פתח בתחילה במראה המרכבה - "במראות אלוקים הביאני". וכעת הוא רואה שהציור והצורה שלפניו הם מעין מראה המרכבה שהראוהו קודם.
הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'׃
כאן מראים לו את המזבח הפנימי, הוא מזבח הזהב. ולכאורה קשה: כיצד הוא נקרא "מזבח עץ"? הלוא על מזבח זה מניחים גחלים ומקטירים קטורת, ומזבח של עץ אינו שייך כלל. אלא לפי היסוד שהסברנו: הכל כאן באמצע העבודה, ועדיין לא הספיקו לחפות את המזבח בזהב. המזבח עצמו היה בנוי עץ ומחופה זהב, וכך גם מזבחו של משה היה עשוי עץ ורק אחר כך חיפוהו בזהב. יחזקאל, שלא ראה חיפוי זהב בשום מקום, רואה בשלב זה רק את המזבח כשהוא עץ.
גובהו שלוש אמות ואורכו אמתיים. שימו לב שלא הוזכר כאן הרוחב, ואומר המלבי"ם שמן הסתם גם הרוחב אמתיים, שהרי המזבח אמור להיות רבוע - אמתיים על אמתיים. ונמצא שהוא גדול יותר ממזבחו של משה.
"וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ" - במזבח של משה נמנו הגג, הקירות והקרנות. כאן מוזכרים "מקצועות", ומקצוע הוא זווית וקרן, כלשון "מקצוע צפונית מערבית" ו"למקצועות" שבמשכן. הוא רואה שיש לו קרנות בקצוות; "ואורכו" - הגג שבו מודדים את האורך, עשוי עץ; "וקירותיו" - שבהם מודדים את הגובה, גם הם עץ.
נתבונן: מכלי המקדש לא הראו לו עוד דבר. באותו מקום שבו עומד מזבח הקטורת עומדים גם המנורה ושולחן לחם הפנים, ואת שניהם לא הראו לו. מדוע? אומר המלבי"ם: הראו לו רק את מה שבטל בזמן החורבן ועתיד לחזור כשייבנה הבית. ומה בטל בחורבן? רק המזבח. בזמן החורבן אין לנו מזבח, וכשייבנה הבית - "אז יחפוץ זבחי צדק" ואז נעלה עולה וכליל על מזבחו.
ולכאורה תשאל: וכי מנורה יש לנו? ואם היא מונחת אי שם בוותיקן, וכי זה נקרא שיש לנו אותה? אומר המלבי"ם: את המנורה הפיזית ואת השולחן הפיזי אין לנו, אבל יש לנו את ההיבטים שהם מורים עליהם. המנורה מורה על אור ה', והשולחן מורה על שפע המזון היורד ממנו יתברך - השולחן מרמז על השפע הכלכלי, על המזון שהקדוש ברוך הוא משפיע. ואת זה הקדוש ברוך הוא משפיע גם בזמננו. ראה את אחרון הנביאים, זכריה, הרואה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה - לרמז שגם בזמננו יש אור ה' השופע תמיד על שבעת קני האצילות, כלומר על שבע הספירות הנאצלות ממנו יתברך, כפי שלמדנו שם בדברי המלבי"ם.
ומכאן מיושב הקושי שבפסוק: הוא מראה לו מזבח, ואומר "זה השולחן אשר לפני ה'"? והרי המזבח אינו השולחן, ואילו היה מראה לו שולחן היה לו לומר "ויראהו את השולחן". אלא שאת השולחן לא הראה לו כלל. אמר לו: זה השולחן אשר לפני ה' עומד תמיד - איני צריך להראות לך אותו. השולחן תמידי; השפע האלוקי יורד ומשפיע מזון ומחיה לכל דרי עולם באופן תמידי. כל בני בשר, אומר המלבי"ם, על שולחן המלך תמיד הם אוכלים ומטובו ישבעו. לכן אינו נמנה בין הכלים הגנוזים העתידים להיבנות במקדש, שהרי הוא כביכול עומד וקיים למעלה. רק המזבח צריך בנייה, כי הוא כביכול התבטל ויש להקימו מחדש.
ועוד למדנו מכאן: שיעור השולחן ומידותיו כמידות המזבח. ועוד טעם שהראהו את המזבח דווקא כשהוא עץ שאינו מצופה ואינו ראוי להקטיר עליו קטורת סמים - מפני שהוא בא במקום השולחן של עץ אשר לחם הפנים לפניו תמיד. המזבח כביכול ממלא כאן את הפונקציה של השולחן, ולכן הראהו במתכונת של שולחן עץ.
וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ׃
לפתח ההיכל ולפתח קודש הקודשים היו שתי דלתות: דלת אחת מבפנים ודלת אחת מבחוץ. ועתה ידבר על ההיכל.
וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת׃
הדלתות שבהיכל היו נפתחות אל שער הפתח, הוא המפתן - המקום שבין המזוזות מימין ומשמאל. שתי מערכות דלתות היו: אחת בצד החיצוני של הכניסה ואחת בצד הפנימי, והצד השווה שבהן שכולן נפתחות אל המפתן. הנכנס מבחוץ פותח את הדלתות כלפי פנים, כלומר לכיוון מערב; והיוצא מן ההיכל פותח אותן כלפי חוץ - וכולן נשענות אל שטח המפתן.
אם המפתן רחב דיו, אין מניעה. אבל אם אינו רחב מספיק, הדלתות מתנגשות: הן אינן יכולות לעמוד יחד לצד הקיר, כי הדלתות ארוכות והמפתן קצר. המפתן כאן היה שש אמות אורך, ולפי זה המקסימום של כל כנף דלת הוא שלוש אמות: שלוש אמות לדלת הנכנס התופסת מן הקיר, ושלוש אמות לדלת הפנימית הנפתחת החוצה - ואז הכל חי בשלום, כל הדלתות פתוחות ואין בעיה. ונדגיש: בסך הכל ארבע דלתות, שכן בכל מערכת נפתחות שתי כנפיים, לימין ולשמאל.
דא עקא, שהפתח עצמו היה עשר אמות. אם כן כל כנף היא חמש אמות. תעשו חשבון: כנף של חמש אמות הנפתחת לכיוון היציאה, וכנף של חמש אמות הנפתחת לכיוון הכניסה - הן נושקות זו בזו, שתי אמות הן נוגעות אחת בשנייה.
כיצד פתרו את הבעיה? קיצרו את הדלתות ועשו שכל כנף תעמוד על שלוש אמות בלבד. ואם כן היו חסרות ארבע אמות באמצע הפתח - שתי אמות לכל כנף. לכן כל כנף נבנתה משני חלקים המתקפלים זה על זה, דלת מעין אקורדיון: חלק של שלוש אמות וחלק של שתי אמות. כשרצו לפתוח, קיפלו את חלק השתיים על חלק השלוש והצמידו את הדלת אל הקיר; וכך עשה גם היוצא מן הצד השני. ואז שתי הדלתות צמודות לקיר וצמודות זו לזו, בלי שהן נושקות ונוקשות זו בזו. וכשסגרו - נפרסו שוב וכיסו את כל עשר האמות.
וזה מה שאומר הכתוב: "וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת" - כל דלת מורכבת משתי דלתות. "שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת" - מוסבות היינו שכל דלת סובבת על חברתה, השתי אמות מתקפלות על השלוש אמות. "שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת" - כך בכנף זו וכך בכנף זו.
אומר המלבי"ם שזה כדעת רבי יהודה במסכת תמיד, ואף שהרמב"ם פוסק כחכמים, לעתיד לבוא יהיה כשיטת רבי יהודה. ואין זה ממש כמו שהיה בבית שני, ששם היו כנוסות חצי אמה בתוך עובי הפתח, אבל הכלל דומה לדברי רבי יהודה שם, וכך יתבאר אצלנו.
וַעֲשׂוּיָה אֲלֵיהֶן אֶל דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כְּרוּבִים וְתִמֹרִים כַּאֲשֶׁר עֲשׂוּיִם לַקִּירוֹת וְעָב עֵץ אֶל פְּנֵי הָאוּלָם מֵהַחוּץ׃
הכתוב מדגיש "אֶל דַּלְתוֹת הַהֵיכָל", ואומר המלבי"ם שכל מה שנתבאר בפסוק הקודם אינו מוסב על ההיכל והקודש כאחד אלא על ההיכל בלבד, שהרי פתח קודש הקודשים היה צר יותר, רחבו שתי אמות בלבד. לכן מדגיש הפסוק שלא תטעה לחשוב שהדברים אמורים גם בדלתות קודש הקודשים.
ועל הדלתות היו עשויים כרובים ותימורים "כאשר עשויים לקירות": בדיוק כמו שראינו בקירות - תימורה בין כרוב לכרוב, ולכל כרוב שני פנים, פני אדם אל התימורה מצד אחד ופני כפיר אל התימורה מצד שני.
"וְעָב עֵץ אֶל פְּנֵי הָאוּלָם מֵהַחוּץ" - לאולם לא היה משקוף מלמעלה, אבל על הפתח היו עצים עבים כמין תקרה. כמו שאמרו חז"ל: חמש אמלטראות של מילון היו על גבי פתחו של אולם. ומהן אמלטראות? כמין קורות מלבניות מעל הפתח, זו על גבי זו, כשכל אחת ארוכה ובולטת יותר מחברתה - מעין מדרגות הפוכות היוצאות ובולטות מעל הפתח. כמו שרואים היום בכניסות מעוטרות, שעושים מלמעלה קישוט שבולט עשרה סנטימטרים, ומעליו בולט חמישה עשר, ומעליו עשרים; פעם עשו זאת ממש מאבן, והיום מחומרים קלים. והעליונה שבהן אורכה היה שלושים אמה, והאמלטראות היו בולטות על הפתח מבחוץ - וזהו "ועב עץ אל פני האולם מהחוץ".
וְחַלּוֹנִים אֲטֻמוֹת וְתִמֹרִים מִפּוֹ וּמִפּוֹ אֶל כִּתְפוֹת הָאוּלָם וְצַלְעוֹת הַבַּיִת וְהָעֻבִּים׃
חוץ מן החלונות שראה בהיכל עצמו, שכבר הוזכרו לעיל בפסוק ט"ז - וחלונות ההיכל היו גבוהים מחמש עשרה אמה, שהרי עד גובה חמש עשרה אמה היו התאים שסביב ההיכל, ולכן החלונות היו מעליהם - כאן הוא רואה חלונות נוספים.
"וְחַלּוֹנִים אֲטֻמוֹת וְתִמֹרִים מִפּוֹ וּמִפּוֹ" - משני צדדיו של כל חלון ראה תימורים, חקיקה של עצי תמר לנוי. "אֶל כִּתְפוֹת הָאוּלָם" - בצדדי הפתח, משני צידי פתח האולם מצד מזרח, כשנכנסים ממזרח למערב, ראה מימין ומשמאל חלונות אטומות ותימורים.
"וְצַלְעוֹת הַבַּיִת" - גם לתאים שסביב הבית מכל צד היו חלונות. "וְהָעֻבִּים" - למעלה, קרוב לתקרה, שבה מניחים עצים עבים ועל שם כך נקראת "עובים", גם שם היו חלונות אטומות. נמצא, אומר המלבי"ם, שהיו חלונות על גבי חלונות: שתי סדרות של חלונות, האחת נמוכה יותר באמצע ההיכל, והשנייה גבוהה מעליה, סמוכה לקורות העץ העבות שבתקרה.
בקטע זה עוברת הנבואה מן המידות אל הציפוי והקישוט, והיסוד המרכזי לאורך כולו הוא שיחזקאל רואה את הבית בעיצומה של בנייתו: הקירות מחופים עץ - בפלטות רחבות במקומות הישרים ובשחיף עץ במקומות המעוגלים והזוויתיים - ועל העץ רשומות מידות למלאכת הזהב שטרם נעשתה. מן הארץ ועד מעל הפתח כבר נחקקו הכרובים והתימורים, כרוב שפני אדם לו מצד אחד ופני כפיר מן הצד השני ותמר ביניהם, ובהיכל הושלמה כל מלאכת הקיר. פני הקודש נראו לו כאספקלריה שבה שב וראה מעין מראה המרכבה. מזבח הקטורת נראה לו עץ בלבד, שטרם צופה, שלוש אמות גובה ואמתיים על אמתיים, ועליו נאמר "זה השולחן אשר לפני ה'" - ללמד שהשולחן, כמנורה, אינו צריך הראיה, שכן אור ה' ושפע המזון עומדים לפניו תמיד גם בזמן החורבן, ורק המזבח בטל וצריך בנייה מחדש. לבסוף למדנו על ארבע הדלתות המתקפלות שנפתחו אל המפתן בלי להתנגש, על האמלטראות הבולטות מעל פתח האולם, ועל שתי שורות החלונות האטומות המעוטרות תימורים סביב הבית.