פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו עומדים על המשך נבואת מלחמת גוג ומגוג: לאחר תיאור מפלתו של גוג על הרי ישראל, פונה הנביא בלשון מליצית אל עופות השמים וחיות השדה ומזמינם לסעודה הגדולה שהקדוש ברוך הוא מכין להם מפגרי המחנה. ומשם עוברת הנבואה אל המהלך הגדול שמאחורי כל זה: ביטול חילול השם שנוצר בגלות, קידוש שמו יתברך בעולם, השבת שבות יעקב וריחום בית ישראל, קיבוץ גלויות שלם ובלי שיור, וגילוי פנים ושפיכת רוח הקודש על בית ישראל.
הזמנת העופות והחיות לזבח הגדול
וְאַתָּה בֶן־אָדָם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אֱמֹר לְצִפּוֹר כׇּל־כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל־זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם׃
כאן מבואר מדוע לא יישאר מן ההמון הגדול הזה בשר על העצמות אלא עצמות בלבד: מפני שהקדוש ברוך הוא קורא לכל חית הארץ ולעופות השמים, לציפור כל כנף, ואומר להם: הקבצו ובואו, האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם. כביכול מכין להם הקדוש ברוך הוא סעודה וזבח גדול, וסעודה זו תהיה מבשר ומדם.
בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם־נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם׃
הרד"ק מבאר ש"אילים כרים ועתודים פרים מריאי בשן" הוא משל על הגדולים: אתם תאכלו את הגדולים ואת המשובחים שבהם. ומצודת ציון מפרש: "כרים" הם הכבשים השמנים, "עתודים" הם הזכרים שבעיזים, "מריאי" הוא הפטום והשמן, כלשון "ושלם מריאיכם לא אביט", ו"בשן" הוא מקום מרעה שמן, כמו "פרות הבשן". נמצא שכוונת הכתוב לפטומים ולמשומנים שבמריאי הבשן. והמלבי"ם מסביר שהמקרא בא לתאר את איכות המאכלים וטובם: בשר גיבורים, דם נשיאי הארץ, כולם אילים וכרים, והבשר והדם טוב ומשובח.
וַאֲכַלְתֶּם־חֵלֶב לְשׇׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם לְשִׁכָּרוֹן מִזִּבְחִי אֲשֶׁר־זָבַחְתִּי לָכֶם׃
אתן לכם לאכול חלב לשובעה, שתהיה כמות אדירה שיש בה כדי לשבוע. "ושתיתם דם לשיכרון" - עד שיהיו כביכול שיכורים מרוב הדם. "מזבחי אשר זבחתי לכם" - מסעודתי אשר הכינותי לכם.
וּשְׂבַעְתֶּם עַל־שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב גִּבּוֹר וְכׇל־אִישׁ מִלְחָמָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
על שולחני אתן לכם לשבוע: מלבד הגיבורים שהזכרנו, יהיה לכם גם סוס ורכב, ושאר כל מיני מאכל מיתר הנופלים. לא רק בני אדם, אלא גם הסוסים, וכל איש מלחמה, כולם יהיו לכם לסעודה.
"ונתתי את כבודי בגויים" - משפט מידה כנגד מידה ויד ה'
וְנָתַתִּי אֶת־כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כׇל־הַגּוֹיִם אֶת־מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת־יָדִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָהֶם׃
"ונתתי את כבודי בגויים" - הגויים יראו כיצד אני מעניש אותם על חטאיהם מידה כנגד מידה, ובזה מתגדל ומתקדש שם ה'. והיכן כאן המידה כנגד מידה? זה מה שהסברנו: מדוע מביא הקדוש ברוך הוא את גוג לכאן, ולא מחסל אותו במקומו? מפני ש"מקום המשפט שמה הרשע" - אותו מקום שבו הרשיעו האומות, כאן בישראל, בירושלים, במקום שבו החריבו את בית המקדש, לשם יעלה הקדוש ברוך הוא את גוג להישפט עמו. ועל ידי כך "ונתתי את כבודי בגויים", שהרי "ראו כל הגויים את משפטי אשר עשיתי" - הם רואים שזו מידה כנגד מידה. "ואת ידי אשר שמתי בהם" - הם רואים שיש כאן יד ה'; אין זה עונש טבעי אלא עונש ניסי, וכשרואים עונש ניסי ברור לכל שהוא מאת ה' יתברך. שני הדברים הללו יחד, המשפט של מידה כנגד מידה ויד ה' הגלויה, יביאו להכרה שהכל מאתו יתברך, ובזה יתגדל שמו בעולם.
וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם מִן־הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה׃
מן היום ההוא ידעו בית ישראל כי אני ה' אלוהיהם, שאני משגיח עליהם בדרך ניסית.
ביטול חילול השם שנוצר בגלות
וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֺנָם גָּלוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם׃
כפי שהזכרנו, בתחילה היה בזה גדר של חילול השם. שהרי רואים שעם ישראל הם עַם ה', ובמקום להיות העם המוגן ביותר, השמור ביותר, בעל הכלכלה המפותחת ביותר וההגנה הטובה ביותר - הוא העם הנרדף ביותר, המוכה ביותר והסובל ביותר. עד כדי כך שבאו הנוצרים ואמרו: אדרבה, עצם היות ישראל נרדפים הוכחה היא שה' עזב אותם ולקח אותנו. נוצר מזה חילול השם גדול בעולם. ועל כך אומר ה': כאשר יראו כיצד אני נפרע מן האומות, יבינו הגויים שכל מה שהיה עד היום היה מפני שעם ישראל חטאו ולכן נפרעתי מהם, ולא חלילה מבלתי יכולת ה' ולא מפני שמאס בהם. ובזה יתבטל אותו חילול השם שהיה מתחילה. "על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם" - ומחמת הסתר הפנים בא כל סבלם: "ואתנם ביד צריהם", שמדות והריגות וחורבן, "ויפלו בחרב כולם".
כְּטֻמְאָתָם וּכְפִשְׁעֵיהֶם עָשִׂיתִי אֹתָם וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם׃
כעת יידעו שמה שהסתרתי פניי מהם בזמן הגלות היה "כטומאתם וכפשעיהם". וכפי שהסברנו בשיעורים הקודמים, כשהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מאיתנו זו מידה כנגד מידה: "ואנוכי הסתר אסתיר" - כאשר עם ישראל מסתירים פניהם מאת ה', ה' מסתיר פניו מהם, "ה' צלך על יד ימינך". ולעתיד יתברר שהמעשה התחיל מעם ישראל, הטומאה והפשע התחילו מהם, ולכן הסתיר ה' פניו. וממילא אין כאן חילול השם, שיאמרו "מבלתי יכולת ה'", שהרי עתה מתברר שה' יכול ומסוגל, והנה הוא מוציאם וגואלם.
"אשיב את שבות יעקב" - עשרת השבטים, ו"ריחמתי" - בית ישראל
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עַתָּה אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כׇּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קׇדְשִׁי׃
"לכן" - כיוון שכבר קיבלו את עונשם, הגיע הזמן שאשיב את שבות יעקב ואַרחם את כל בית ישראל. כנגד הגלות שהייתה נאמר "אשיב את שבות", וכנגד הייסורים שקיבלו נאמר "ורחמתי" - לא אמשיך להגלותם ולא אמשיך לייסרם.
ומדוע נאמר "שבות יעקב" ולא "שבות בית יעקב", ומה ההבדל בין "יעקב" ל"בית ישראל"? מבאר המלבי"ם על פי חז"ל: "יעקב" הם עשרת השבטים. שם יעקב הוא מלשון עקבה, שלא בדרך היושר, בדרך הקלקלה, ואילו "ישראל" הוא לשון שררה ודרך ישרה. כאשר עם ישראל במצבם הנחות הם נקראים יעקב, וכשהם בדרגתם הגבוהה נקראים ישראל. עשרת השבטים נידחים הם, ואיננו יודעים היכן הם, אך הם לא סבלו שמדות ופורענות, אלא נטמעו בין האומות ושקטו במקומם. "בית ישראל" הם יהודה ובנימין, שהם אלה שסבלו את השמדות והפרעות. לפיכך אומר הכתוב: "אשיב את שבות יעקב" - אשיב את גלותם של עשרת השבטים, שגלו ועתידים לחזור (ואף שיש בזה מחלוקת בחז"ל, מכאן מתברר לפי ביאור המלבי"ם שהכוונה להשיב את גלותם). ו"רחמתי כל בית ישראל" - הרחמים הם כנגד הפרעות והשמדות שהיו ליהודה ובנימין. "וקנאתי לשם קדשי" - על ידי זה לא יהיה עוד גדר של חילול השם כבתחילה, אלא אקנא לשמי לעשותו מפורסם וגדול בגויים.
"ונשו את כלימתם" - שני ביאורים
וְנָשׂוּ אֶת־כְּלִמָּתָם וְאֶת־כׇּל־מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי בְּשִׁבְתָּם עַל־אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד׃
פשוטו של מקרא: "ונשו" מלשון נשיאה, כמו "ונשאו", שהרי כתוב בשי"ן ולא בסמ"ך, וכאילו חסרה כאן האל"ף. והכוונה שלאחר שיקבלו את עונשם ויבוא הקדוש ברוך הוא וירומם אותם, הם יישאו בפיהם ויזכרו את כלימתם שהייתה באה עליהם בגלות. כאשר יישבו לבטח בארצם יזכרו את כל מעלם אשר מעלו בה', ויודו לה' שעל אף כל מה שעשינו והכעסנו, הנה "בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד" - ה' עושה עמנו טובה תחת רעה, ואינו מביא עלינו כפי מה שהיינו ראויים, אלא פסק את הגלות והשיבנו לארצנו.
והמלבי"ם מפרש באופן נוסף: מן הגלות הייתה להם כלימה, ונאמר "ונשו את כלימתם" כנגד הכלימה, "ואת כל מעלם" כנגד החטא, ולשון נשיאה כאן היא לשון כפרה, כמו "אשרי נשוי פשע". כלומר יתכפר להם על מה שהיה קודם, והדבר לא ייזכר עוד אלא יישכח, כי ה' יישא את עוונם. ומוסיף המלבי"ם שלשון זו קרובה ללשון "נשה" שהוא שכחה, כמו "נשני ה' את כל עמלי" - שהדבר יישכח מהם.
"בשובבי אותם מן העמים" - קיבוץ גלויות בעל כורחם
בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים׃
פשוטו של "שובבי" הוא לשון השבה: כאשר אשיב אותם מן העמים. אך אפשר לפרש שהגאולה לא תהיה פשוטה, ולא בקלות יבואו. כמו שראינו אצל גוג "ושובבתיך", שהכוונה שאביא אותך בעל כורחך, כך גם כאן: "בשובבי אותם מן העמים" - אאלץ אותם לבוא. עם ישראל לא יעזבו בקלות את ארצות מושבם ואת הגלות, ויהיה צורך לאלצם, כפי שאנו רואים היום שמגיעים מצרפת וממקומות נוספים, מפני שהאדמה בוערת תחת רגליהם והם מרגישים לא בטוחים; וכשהמצב שם נעשה נוח יותר, שוב הדבר נפסק.
אמר החתם סופר שאינו מפחד מרדיפות הגלות, אלא מפחד שהגלות תנעם לנו. וכן אמר החזון איש, שאינו חושש מן השלטון שיזיק לנו כאן, אלא חושש מן השלטון שינעם לנו ונהפוך להיות שותפים לו בשביל טובות הנאה, ואז נשכח את התורה ונעגל פינות כדי לעשות את רצון הממשל. לכן אומר הכתוב: אני אשובב אותם מן העמים, אקח אותם כביכול בעל כורחם, לא יהיה פשוט להוציאם, ויהיה צורך ללחוץ עליהם ולקבצם מכל הארצות בכוח.
"ונקדשתי בם" - שני מסלולים לקידוש השם
"ונקדשתי בם לעיני הגויים רבים" - שה' יתקדש לעיני גויים רבים על ידי המעשים הטובים שיעשו, ועל ידי הניסים שיעשה עמם. כשעם ישראל עומדים במעלתם ובקדושתם ובדרגתם הרוחנית הגבוהה, וכל הגויים רואים כיצד אנו הולכים בדרך ה' וה' משפיע עלינו טובה - בזה מתגדל ומתקדש שמו בעולם.
הרב דסלר אומר שמטרת בריאת העולם כולה היא שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, כמו שנאמר "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - כל הבריאה כולה אומרת כבוד לה' יתברך. ולעם ישראל שני נתיבים כיצד לקדש את שמו, והכל תלוי בהם וברצונם. הדרך האחת היא הדרך שה' מבקש מאיתנו: לעשות רצונו. ואם תעשה רצון ה', כל ההבטחות הטובות מובטחות לך, כמו שהיה בתקופת שלמה: שובע בארץ, ומכל האומות יבואו לראות את חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, וכולם יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". יבואו משלחות לראות כיצד מנהלים כלכלה נכונה וכיצד חי עם האמון על עבודת ה', על יראת שמים ועל דרך המוסר, וה' ישפיע עליכם שפע רב לעיני כל הגויים, שיראו שיש אלוקים בישראל ושהעם הזה חי בצורה על טבעית - וזה קידוש השם עצום.
ומאידך, אם לא נרצה ללכת בדרך ה', לכאורה העולם מפספס את המטרה שלשמה נברא. אומר הרב דסלר: לא כך הוא. דע לך שבסופו של דבר רצון ה' ייעשה, וקידוש השם יהיה בעולם. וכיצד? על ידי שתסטו מן הדרך יביא עליכם ה' מכות וייסורים, וגלות ופיזור נורא ואיום, ולא תהיה אומה שלא תרדוף אתכם. וכל העובר ישום וישרוק ויאמר "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חורי האף הגדול הזה" - כולם יתפלאו: איך ייתכן עם כה קטן, נרדף שנים כה רבות, בכל כך הרבה ייסורים וסבל; פלא עצום כיצד הוא שורד, ופלא נוסף מה חורי האף הגדול הזה. ואז יגיעו למסקנה: "על עוזבם את אלוהיהם" - העם הזה המרה את פי ה', ולכן הוא סובל. ונמצא ששם שמים מתקדש גם כך. במילים פשוטות אומר הקדוש ברוך הוא: שמי יתקדש בעולם, ואתה תבחר כיצד - אם על ידך או על גבך.
לכן נאמר כאן: כאשר אשובב אותם מן העמים ואקבצם מארצות אויביהם, "ונקדשתי בם לעיני הגויים רבים" - אתקדש בהם על ידי שיעשו את הטוב בעיני ה'. ומה שהיה אז קידוש השם לעיני גויים רבים על ידי שעם ישראל חוטף מכות, יהיה אז קידוש השם גדול הרבה יותר, על ידי שעם ישראל יעשה את רצון ה' ויקבל טובה מאתו יתברך.
"וידעו כי אני ה'" - שגם הגלות הייתה מידו ולטובתם
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל־הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל־אַדְמָתָם וְלֹא־אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם׃
שאני גואל אותם עתה - ברור לכל שזה מאת ה'. אלא שכאשר אגאלם, יתברר לכולם למפרע שגם מי שהגלה אותם היה אני ה'. לא מפני שנבוכדנאצר הגיע לכאן והחליט להחריב את המקדש ולהגלותנו, ולא מפני שטיטוס הגיע והחריב את הבית השני והגלה, ולא בגלל נסיבות פוליטיות כלשהן. לכולם יהיה ברור שהגלות הייתה מתוכננת ושהייתה עונש על הנהגתנו, והראיה שהנה ה' גואל אותנו כעת - מי שגואל אותנו הוא זה שהגלה אותנו.
ועוד יתברר אז שהגלות עצמה הייתה לטובתנו. שהרי אם היו נשארים כאן בארץ היו מדרדרים למצב שאין ממנו חזרה, ועל ידי הגלות חזרו למסלול. מי מחזיר את ישראל למוטב? עשיו. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" - כשאין הקול קול יעקב, ידי עשיו גוברות, וכשאנו חוטפים מכות אנו חוזרים אל ה'. נמצא שלכל הגלות הייתה מטרה חיובית, שעל ידה ישמור עם ישראל על דרכו ועל עבודת ה' שלו. וזו מציאות שאנו רואים בעינינו: היכן התקרב עם ישראל אל ה'? באותן גלויות שבהן היה נרדף. ואילו בגלויות שבהן לא נרדף, כשהתחילה האמנציפציה ושוויון הזכויות ונתנו לנו להתקרב אל הגוי - שם הייתה הצרה הגדולה ביותר. היכן הכתה ההשכלה בכל פה? באירופה. באותם מקומות שלא רדפו אותנו, שם כבר התחיל עם ישראל להמציא לעצמו תורה חדשה.
גם בעליית עזרא ונחמיה, אלה שבאו בתקופת כורש היו מיעוט: חמישים אלף, שישים אלף מוזכרים בפסוקים, אבל מיעוט היו, והרוב נשארו בארצות גלותם. לא רק התימנים לא עלו, אלא גם מרבים משאר הארצות לא עלו. אבל כאן אומר הכתוב שבגאולה העתידה "וכינסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם" - לא יישאר אף יהודי בין האומות.
"ולא אסתיר עוד פני מהם" - שיבת הנבואה
וְלֹא־אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת־רוּחִי עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
בתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה עדיין היה הסתר פנים, ולא היה מצב של גילוי והארת פנים. כמה מלחמות היו שם כנגד אלה שבאו להפריע לעבודתם, וכנגד המלשינים שהלשינו לכורש שכביכול הם מורדים בו; היו להם מאבקים קשים מאוד, וזו הייתה מציאות של הסתר פנים. אבל בגאולה העתידה לא כך יהיה, אלא מצב של גילוי פנים.
"אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל" - בתקופת בית שני כבר לא הייתה נבואה; הנבואה נסתיימה בחגי, זכריה ומלאכי, ואחריהם התחילה תקופת אנשי כנסת הגדולה ותקופת הזוגות, אבל נבואה לא הייתה. וחז"ל אומרים שחמישה דברים נעדרו בבית שני, וביניהם הארון, האורים ותומים, והנבואה. ועל כך מודיע הקדוש ברוך הוא שהגאולה העתידה תהיה שונה: "ושפכתי את רוחי על בית ישראל", וכמו שנאמר "בניכם חלומות יחלמון זקניכם חזון יראו" - הילדים והבנים והגדולים כולם יגיעו למצב של התגלות אלוקית. "כמים לים מכסים" - שלא יהיה צורך במאמץ גדול כדי להשיג נבואה, אלא תהיה כנחל שוטף, שבמאמץ קל יוכל אדם להשיגה. רוח הקודש והנבואה ישובו עליהם, ולא יהיה עוד הסתר פנים.
לסיכום:
חלק זה של הפרק פותח בסעודת הזבח הגדול שמכין הקדוש ברוך הוא לעופות השמים ולחיות השדה מהמון גוג, זבח משובח של "בשר גיבורים" ו"מריאי בשן", ועובר משם אל תכלית כל המהלך: "ונתתי את כבודי בגויים" - הגויים יראו משפט של מידה כנגד מידה ויד ה' הגלויה, ויכירו שהגלות והייסורים לא באו מבלתי יכולת ה' אלא בעוון ישראל וכטומאתם וכפשעיהם, ובזה יתבטל חילול השם שנוצר בגלות. אחר כך מבטיח ה' להשיב את שבות יעקב (עשרת השבטים) ולרחם על בית ישראל (יהודה ובנימין) שסבלו את השמדות, לכפר על כלימתם ועל מעלם, ולקבצם מן העמים אף בעל כורחם. קידוש שמו יתברך ייעשה אז בדרך הטובה - על ידי מעשיהם הטובים ועל ידי השפע והניסים - ולא על גבם בייסורים. ולבסוף: קיבוץ שלם שלא יישאר ממנו יהודי בגלות, סוף להסתר הפנים, ושפיכת רוח ה' על בית ישראל בשיבת הנבואה. יסייענו ה' שיהיה זה במהרה בימינו, אמן.