פתיחה: המערכה האחרונה של גוג
פרק ל"ט ביחזקאל הוא המשך ישיר לנבואת גוג ומגוג שבפרק ל"ח, אלא שכאן מדובר בשלב נוסף: אחרי המפלה שראינו בפרק הקודם, גוג מתחזק ושב למערכה. כך אומרים חז"ל, ששלוש פעמים יבוא גוג על ארץ ישראל, והמערכה המתוארת כאן היא המערכה האחרונה. הפרק מתאר את נפילתו הסופית, את הביזה ואת הקבורה שלאחריה, ואת קידוש שם שמים שיצא מכל זה.
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא עַל־גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל׃
לכאורה יש לשאול: מה פשר ההקדמה "ואתה בן אדם הנבא"? שיאמר לו הקדוש ברוך הוא את הנבואה ודי. מסביר המלבי"ם שיש כאן ייחוד: הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל שנבואה פרטית זו ייחדתי לך, ששאר הנביאים לא התנבאו בה ולא זכו אליה. ומה התוספת שבה? שגוג, אחרי המפלה שכבר ראינו, יתחזק שוב ויבוא למערכה נוספת, והיא האחרונה.
וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ושובבתיך" הוא מלשון מרידה, כאותו "שובב" ההולך אחרי שרירות ליבו. כלומר: אביא אותך למרוד, אכניס בלבך מרדות שתתעקש לצאת. מצד הטבע לא תהיה לך סיבה לצאת למלחמה, אבל אני אדרבן אותך, כדרך שהיה עם פרעה. "ושישאתיך" הוא כמו "השיאני" - "הנחש השיאני ואוכל" - אפתה אותך ואביא בלבך עצה לצאת.
עוד דרשו חז"ל ב"ושישאתיך" מלשון שישה: אביא עליך באותה שעה שישה נגעים, שישה דינים שתישפט בהם, והם דבר, דם, גשם, אבני אלגביש, אש וגופרית. והמלבי"ם מוסיף הסבר נוסף: יילחמו שם שש מחנות, שלוש מול שלוש, והוא יהיה השישי. שהרי כפי שראינו בפרקים הקודמים, עיקר המלחמה לא תהיה בינינו לבינם, אלא בין כוחות הקואליציה לבין כוחות ישמעאל: ישמעאל ושלושת המחנות שעמו, כנגד אדום שכולל את עמי אירופה ואמריקה.
וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל׃
הקשת נאחזת ביד שמאל, והמיתר נמשך ביד ימין. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אלחם בך באופן שלא תוכל כלל לירות. אכה את הקשת מיד שמאלך ואפיל את החיצים מיד ימינך. במושגים שלנו: הכוח הארטילרי שלו יושבת, הטילים לא ישוגרו, ואף מערכות היירוט לא יעבדו.
עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכׇל־אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כׇּל־כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאׇכְלָה׃
"אתה וכל אגפיך" - כל אלה הנמצאים איתך ומסייעים לך, כולם ייפלו. וגופותיהם יינתנו מאכל לעופות ולחיות. ולכאורה יש כאן אריכות: "עיט", "ציפור", "כל כנף" - כל אחד לבדו היה מספיק. מבאר המלבי"ם שיש כאן שלוש דרגות: "עיט" הוא העוף הדורס, שדרכו לאכול בשר. "ציפור" כולל גם עופות שאינם דורסים, אפילו דרור מצוי שאין דרכו באכילת בשר, ומדוע יאכל? משום שהבשר יהיה מופקר על פני השדה ואין מי שיקברנו, והציפור שאינה מוצאת מזון תבוא ותנקר בו. ו"כל כנף" כולל אף זבובים ויתושים וצרעות, כל בעלי הכנף. במילים פשוטות: כולם יחגגו עליך ויעשו ממך סעודה.
עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
אתה תבוא על הרי ישראל, וכאשר תרד מן ההרים כדי לתקוף, ייגוף אותך הקדוש ברוך הוא ותיפול על פני השדה. כמו שראינו בזכריה, ויפלו על פני השדה.
האש תגיע גם אל ביתם
וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
לא רק כאן, בשדה הקרב, תישלח בהם אש וגופרית, אלא גם במחוזותיהם ובעריהם. הכיליון והמגפה יגיעו גם למדינה שלהם, אל "יושבי האיים לבטח" - אלה היושבים באיים בלי פחד ובלי חשש, בטוחים שהמלחמה רחוקה מביתם. בא הנביא ואומר: אל תחשוב שאם המלחמה מתרחשת הרחק ממך, ביתך מוגן. האש תהיה גם בביתך.
וְאֶת־שֵׁם קׇדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא־אַחֵל אֶת־שֵׁם־קׇדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל׃
כאשר הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, מתקדש שמו בעולם, כמו שראינו בנבואה הקודמת: "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים". עד היום היה בכך גדר של חילול השם, שהרי רואים את עם ישראל מוכה וחבול והשם כביכול אינו עושה מאומה. על כך נאמר "ולא אחל את שם קדשי עוד" - לא יימשך עוד מצב כזה, אלא מעתה יתקדש שמו יתברך.
"וידעו הגויים כי אני ה' קדוש בישראל" - כל הגויים יכירו שהקדוש ברוך הוא מרומם בישראל ומנהיג אותם בהנהגה על טבעית. שהרי כל העונשים שיבואו עליהם, הדבר והדם ואבני האלגביש, הם עונשים ניסיים שאינם טבעיים כלל. כשיראו זאת האומות, יבינו שהכול מאיתו יתברך, ואז יתברר לכולם שמה שלא הגן הקדוש ברוך הוא על ישראל עד היום לא היה מחמת חוסר יכולת חלילה, אלא מפני שישראל לא היו ראויים. ואת זה נראה בפסוקים מפורשים בהמשך הפרק.
הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי׃
היום הזה אינו ידוע לשום נביא וחוזה. אומרת הגמרא: ליבא לפומא לא גליא - כביכול הלב לא גילה לפה, דבר כה נסתר שאפילו מן הלב אל הפה לא יצא. ממילא, אומר המלבי"ם, לא ייתכן שהדבר יושג בעולם החיזיון והנבואה. רק כאשר הדבר יקרה בפועל ותיווצר המציאות, אז יכירו הכול: הנה זה היום אשר דיברתי. עד אז הדבר חתום וסתום, כמו שנאמר בדניאל "כי סתומים וחתומים הדברים" - קץ הימין נסתר, ואי אפשר להתנבא עליו בצורה ברורה ומפורשת.
הנשק יהפוך לחומר הסקה
וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים׃
כאן מתאר הנביא את גודל המפלה: כמות הנשק שתיוותר אחרי המלחמה תהיה כה עצומה, עד שהנשק עצמו ישמש להסקה ולבישול. המגן, הצינה, הקשת, החיצים, מקל היד והרומח - בכולם יבערו אש שבע שנים, ולא יצטרכו לחטוב עצים מן היערות. במונחים של ימינו אפשר לומר שאותם חומרי נפץ וכלי נשק ישמשו להפקת אנרגיה, נניח לצורכי חשמל, במשך שבע שנים, ולא נזדקק כלל לעצים.
ומדוע ישתמשו בכלי הנשק להסקה ולא לשימושם המקורי? כי נגיע לתקופה שעליה נאמר "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". וכבר ראינו מעין זה בימינו: היה הסכם בין אמריקה לרוסיה להשמיד טילים בליסטיים מסוימים, ומן המתכת שלהם ייצרו כל מיני חפצים, בין השאר עטים מיוחדים מחומרים יקרים. על דרך צחות: "וכתתו חרבותם לאתים" - לעטים.
וְלֹא־יִשְׂאוּ עֵצִים מִן־הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן־הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ־אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת־שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת־בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
אדם שרוצה להסיק יוצא לשאת עצים מן השדה, ובמקום שאין יער מלקטים קוצים וענפים. אומר הכתוב: גם לא יישאו עצים מן השדה, וגם במקום שיש יערות לא יחטבו מהם, כי כל צורכי ההסקה לשבע שנים יסופקו מכלי הנשק. "ושללו את שולליהם" - מכיוון שממילא ייצאו לשדה לשלול שלל ולבוז בז, ייקחו גם את אותם כלי נשק שנותרו שם, "ובזזו את בוזזיהם".
קבורת גוג - שכרו של יפת
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם־שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת־הָעֹבְרִים וְקָבְרוּ שָׁם אֶת־גּוֹג וְאֶת־כׇּל־הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג׃
כאן מבשר הנביא שננהג בגוג בהנהגה שהיא מעבר למה שאדם נוהג באויבו, בהומניות ממש: "אתן לגוג מקום שם קבר". שואלים חז"ל: במה זכו גוג וחייליו לקבורה? ומשיבים, שכאשר נתגלה ערוות נח ונתקלל כנען, לקחו שם ויפת את השמלה לכסות את ערוות אביהם. שם הזדרז בקיום המצווה, ולכן זכה למצוות ציצית, שהיא כאן בעולם הזה. יפת לעומתו התעצל קצת - הוא בא, אבל בעצלתיים, לא בהתלהבות. ולפי שהתעצל, אף שכרו יגיע בעצלתיים ובאיחור: לא בעולם הזה ולא בחייו, אלא רק לעתיד לבוא בימי גוג, אחרי מותו, שיזכו לקבורה. מכאן אנו למדים עד כמה חשובה כל הזדרזות למצווה. שם, שהזדרז, זכה לציצית, שבזכותה זוכים לראות פני שכינה, והיא גם הגנה לאדם בעולם הזה.
והיכן יהיה מקום הקבר? "גי העוברים קדמת הים". מבאר רש"י על פי התרגום שזהו מקום שבו היו עוברים את ים כנרת כדי להביא פירות גינוסר - פירות שהגמרא בברכות מעידה שהיו משובחים ושמנים ביותר. "קדמת הים" היינו מזרחה לים כנרת. נמצא שעיקר המלחמה ועיקר מפלתם יהיו באזור ים כנרת, במקום שהיה דרך מעבר.
"וחוסמת היא את העוברים" - שני ביאורים בדבר. האחד: מרוב הגוויות והגופות שיהיו שם לא ניתן יהיה כלל לעבור, הכמות האדירה של הנופלים תחסום את הדרך. והשני: העוברים יחסמו את אפם, כי לא יוכלו לנשום מרוב הריח הנורא של הגופות המרקיבות, עד שכל מי שיגיע לשם ייאלץ לסתום את נחיריו.
וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת־הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים׃
מדוע צריך לקבור אותם? "למען טהר את הארץ". מקום שיש בו מת הוא מקום טומאה. וכשם שהתורה מצווה שכל הנסקלים נתלים, ומיד אחר כך קוברים אותם, ואסור להלין את הנבלה על העץ משום "כי קללת אלהים תלוי" - שהאדם נברא בצלם אלוקים, וביזוי הגופה הוא כביכול ביזיונו של בורא עולם - כך גם כאן. וכמות הגופות תהיה כה אדירה, שחברות החסד יעבדו שבעה חודשים שלמים כדי לטהר את הארץ. ועוד: לא יישאר מן האויבים איש לקבור את אחיהם. רק אנחנו נישאר, ואנחנו נהיה אלה שנקבור אותם.
וְקָבְרוּ כׇּל־עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם יוֹם הִכָּבְדִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
ידוע שאנשים מתרחקים מגופה ששכבה זמן רב בלא קבורה. בכל אסון טבע גדול אחת הבעיות הקשות היא מי יקבור את המתים, משום שגופה המתחילה להירקב גורמת סכנה עצומה של מגפות ומחלות. כך היה בצונאמי, שהיה צריך להזדרז ולקבור את המתים לפני פרוץ המגפות, ובפרט במקומות נחשלים שאין בהם חיסונים, ועלולים למות אחר כך יותר משמתו מלכתחילה. והנה כאן עם ישראל יקברו במשך שבעה חודשים, ופירוש הדבר שיהיו שם גופות בריקבון מתקדם. מי מוכן לקבור אנשים כאלה?
וכשיראו האומות שישראל קוברים אותם בלי חשש שמא יידבקו מהמחלות ומן הדבר - "והיה להם לשם", לשם ולתפארת. יפארו ויכבדו את ישראל ויאמרו: ראו איזו מסירות, איזו מעלה יש להם, שהולכים ומתעסקים בכך אף שמגיעים לכלל סיכון, ובלבד שלא יישארו הגופות כדומן על פני האדמה. ויאמרו: אין לך כאומה זו רחמנים. יש לך אדם שקובר את אויבו שעמד עליו להורגו? כך לשון רש"י. בזה ישבחו את ישראל על מעלתם ועל גדולתם.
ומהו "יום הכבדי"? כאשר יראו שכל עם ישראל נגעו וטיפלו בגופות במצב שוודאי גורם נזק, ואף על פי כן אף אחד מישראל לא ניזוק, הדבר והמחלות אינם פוגעים בהם - יתכבד שם השם בעולם. הכול יאמרו: רואים את השגחת השם עליהם, ה' ישמור את נפשם. בזה יגדל כבוד שמים.
אנשי תמיד ומלאכת הטיהור
וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת־הָעֹבְרִים אֶת־הַנּוֹתָרִים עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה־חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ׃
"אנשי תמיד" - לא מתנדבים שהובאו ליום אחד למבצע חד פעמי, אלא אנשים שתפקידם הקבוע יהיה קבורת המתים. אותם יבדילו ויפרישו למלאכה זו. והם "עוברים בארץ", נודדים ממקום למקום. שכן יהיה מקום מרוכז שבו נמצאים רוב ההרוגים ושם אין קושי לקוברם, אבל יהיו עוד הרבה מתים מפוזרים על פני הארץ, וזה יצריך חיפוש וחקירה ובדיקה היכן הם. לצורך זה יבדילו אנשים מיוחדים, כמעין בלשים, שילכו לחפש את הגופות. "מקברים את העוברים" - אותם שלא נמצאו במקום המלחמה אלא היו עוברים במקומות אחרים ומתו שם.
ומדוע דווקא שבעה חודשים ולא יותר? מבאר המלבי"ם: לא מפני שלא יישארו עוד גופות, אלא מפני שאחרי שבעה חודשים כבר יתעכל הבשר. וכאמור, גם עוף השמים לא ינוח, וגם חית הארץ תעשה את שלה, שהרי הקדוש ברוך הוא קרא לכל חית הארץ ולכל עוף השמים לאכול את בשרם. ממילא לא יישאר עוד מה לקבור מלבד עצמות, ובעצמות עוסק הפסוק הבא.
וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל־גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג׃
"ועברו העוברים" - אומר הרד"ק שאין הכוונה כאן לאותם אנשי תמיד שזה תפקידם, אלא לסתם אנשים העוברים בארץ. כאשר יעבור אדם ויראה עצם אדם מושלכת על פני השדה, כי כאמור לא יישארו אלא עצמות, יבנה אצלה ציון.
מהו ציון? מלשון סימן. בזמנם לא היה מקובל לעשות מצבה עם שם ותאריך ודברי שבח. היו קוברים את האדם, מניחים אבן על מקום קבורתו וצובעים אותה בסיד לבן, כסימן וכציון בלבד. ומעין זה הלשון "מצוינים שם" שנאמר על ישראל במצרים - לא שקיבלו ציונים טובים במבחנים, אלא שהיו מסומנים ומובחנים, כל מי שראה אותם אמר: זה יהודי, שם ישראל עליו.
גם בתימן ברבים מבתי הקברות לא היו רושמים שמות על הקברים כלל. היו קוברים ומניחים אבן, בלא חריתה ובלא מצבה. ואף תרבות של ביקור קברים לא הייתה מקובלת שם, אלא רק בשעת צרה: כשהייתה צרה היה כל בית הכנסת יוצא לבית הקברות, מתפללים, בוכים ושבים בתשובה, ובדרך חזרה כבר היה הגשם תופס אותם. דבר קבוע היה אצלם. אבל לעלות עוד ועוד לקברים סתם כך, לא היה מנהגם.
ומדוע בכל זאת חשוב לציין את מקום הקבר, אם ממילא איננו יודעים מי קבור שם? משום הלכות טומאה וטהרה. כהן אסור לו לעבור על גבי קבר, ואף לכל אדם אסור לדרוך על גבי קבר. ובפרט אם עבר שם אדם עם טהרות, הרי נטמאו, שהוא מאהיל על המת. לכן היו עושים ציונים וסימנים - היזהר, כאן יש קבר, עבור מסביב. ומקום שהיה בו קבר ואבד ואיננו יודעים היכן הוא, נקרא "בית הפרס": קבר שנפרס ונחרש במחרשה, ויכול להיות שעצמות המת מפוזרות בכל השטח, וכהן אינו יכול להיכנס לשם. לכן מציינים, כדי שלא תהיה כל הארץ מלאה מקבורתם, אלא יידעו שכאן מקום קבר ויעברו מסביבו ולא ייטמאו.
וְגַם שֶׁם־עִיר הֲמוֹנָה וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ׃
כשם שהגיא ייקרא "גיא המון גוג", ולשם ירכזו את העצמות ככל האפשר (ואם לא יוכלו, יעשו סימון על אותו מקום), כך גם העיר שבה נטעו את אוהליהם, סמוך לאותו גיא, בבואם להילחם כנגדנו - גם היא תיקרא על שמם, "עיר המונה", על שם ההמון הרב שבא כנגדנו. וכלשון התרגום: "אף לתמן יתרמון קטילי רומי, קרתא דסגיאין איתרגישתה, ויתדכון ארעא" - גם לשם יושלכו הרוגי גוג, אותה עיר שהמון רב התרגש ממנה לבוא ולהילחם בארץ. וקריאת השם באה כדי שיידעו להיזהר שהמקום ההוא מקום טמא. "וטהרו הארץ" - שהרי יידעו שהמתים מרוכזים דווקא באותו מקום ולא בשאר העיר.
לסיכום:
בפרק זה מתאר יחזקאל בנבואה מיוחדת שנתייחדה לו את המערכה האחרונה של גוג: הקדוש ברוך הוא בעצמו ידרבן אותו ויפתה אותו לעלות מירכתי צפון, ישבית את נשקו, ויפילנו על הרי ישראל למאכל לעיט לציפור ולחיית השדה, ואף בארצו ובאייו תבוא בו אש. מכל זה יתקדש שם שמים: לא עוד חילול השם של עם מוכה וחבול, אלא הכרה בעולם כולו שהקדוש ברוך הוא קדוש בישראל ומנהיגם בהנהגה על טבעית. כמות השלל תהיה כה עצומה עד שהנשק ישמש להסקה שבע שנים, וכמות ההרוגים כה גדולה עד שקבורתם תימשך שבעה חודשים. ובכל זאת יקבור אותם עם ישראל - בזכות זריזותו של יפת בכיסוי ערוות אביו - ובעצם המסירות והרחמנות הזאת, ובכך שאיש מישראל לא ייפגע, יהיה "יום הכבדי" וקידוש שמו יתברך בעולם.