TheWholeTorah.aiBeta

פרק לח - מלחמת גוג ומגוג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: פרק מלחמת גוג ומגוג

פרק ל"ח ביחזקאל הוא פרק חשוב מאין כמוהו: הוא הפרק העוסק במלחמת גוג ומגוג. הרעיון הזה מופיע כאן בפרק ל"ח, ויש ממנו חלקים גם בפרק ל"ב ביחזקאל כפי שמבאר המלבי"ם, ומלבד זאת יש בספר זכריה פרק י"ד נבואה דומה פחות או יותר למה שנאמר כאן, עם שינויים. דווקא מתוך השינויים הללו, כשנעמוד עליהם, נקבל תמונה כוללת של מה שעתיד להיות במלחמת גוג ומגוג.

גוג וארץ המגוג: שני ראשים, שתי חזיתות

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו׃

רש"י מפרש: גוג הוא שמו של המלך, וארץ המגוג הוא שם האומה. האומה נקראת מגוג ומלכה נקרא גוג. המלבי"ם מזכיר שיחזקאל כבר התנבא על העניין הזה בפרק ל"ב, שבאחרית הימים יבואו כל העמים שסביב לירושלים להילחם עליה ועל סביבותיה. וכאן מתברר שהמלחמה תהיה בשני אגפים: מצד אחד מצרים ואשור ועילם, שהם הישמעאלים; ומן הצד השני "נשיא ראש משך ותובל", שהם נסיכי אדום, כלומר העמים הנוצרים, ובעיקר עמי אירופה, מלכי הצפון. מי שמדבר היום על ההתחמשות המצרית יודע על מה הוא מדבר: בעניין גוג ומגוג מובא שמצרים תהיה חלק מן העמים הבאים להילחם.

שני הראשים הללו יבואו שניהם לירושלים, ותיווצר מלחמה ביניהם - בין הישמעאלים לבין בני אדום - על ירושלים. את התהליך נראה בהמשך. וחז"ל אומרים ששלוש פעמים יבוא גוג לירושלים: כאן מוזכרות שתי פעמים, בפרק ל"ב ובפרק ל"ח שלפנינו, והפעם השלישית היא זו המופיעה בספר זכריה.

אנחנו בעיצומו של תהליך

אילו היו אומרים לנו פעם שתפרוץ מלחמה כוללת בין עמי ישמעאל לבין עמי אדום, המציאות הזאת לא הייתה קיימת כלל. אבל כשאנו רואים את אמריקה נלחמת בעמי ערב וב"ציר הרשע" כלשונם, שוב אין הדבר מופקע מן השכל. כשאנו רואים את המשוגע מאיראן מתחמש, המלחמה הזאת נראית קרובה. וכשנקרא בהמשך "פרס כוש ופוט אתם" - הרי שגם איראן נמצאת בעסק; וכשהיא מכינה לעצמה פצצת אטום, וכשאנו זוכרים את דברי הגאון מווילנה שמלחמת גוג ומגוג תארך שתי דקות ("עוד לא הספיק למתוח את הקשת - כבר נגמרה המלחמה") - מה הן שתי דקות במושגים של אז? אלא שכיום, כשמדובר בפצצות אטום, ובפרט לנוכח התיאורים שנקרא בהמשך, המתארים בדיוק את מה שקורה כשנופלת פצצת אטום, אנו מבינים שהנביא כבר אז דיבר על מלחמה שמושגיה לא היו ידועים כלל בזמנו, ומוכרים לנו רק מן המציאות של היום.

מכאן מובן גם מדוע הרב אלישיב הזכיר כמה פעמים שצריך לדאוג מאוד ממה שקורה בעולם, וכך דיבר ביחס להתחמשות האיראנית. ומי היה מאמין שיעמוד אי פעם נשיא ארצות הברית ששמו חוסיין. אמרו לי בשם ר' חיים קנייבסקי שיש להיזכר בהורדוס: הרי בני חם עבדים הם, ופתאום קם אחד מבני חם והוא מושל - דבר שאינו נתפס בשכל. אף הורדוס עבד היה, ומלך עלינו, ועשה צרות רבות לעם ישראל, ובכל זאת בסופו של דבר התהפך הדבר לטובה והוא בנה את בית המקדש. לכן אין להתייאש ואין לקבוע מראש שמזה ייצא רק רע; צריך להתפלל להשם שהכל ייצא לטובה ושלא ייצא לנו מזה שום רע.

"לא ידענו עתה מי הם" - שמות שהם מהויות

המלבי"ם כותב על גוג וארץ המגוג: "לא ידענו עתה מי הם". וצריך לדעת: כשכתוב שם, אין הכוונה שכך בדיוק ייקרא האיש כשיבוא, אלא שהשם מבטא את מהותו. בכל דור ודור, אילו הייתה הגאולה צריכה לבוא עתה, היו הדמויות הפועלות כיום מקבלות את האפיון של גוג וארץ המגוג ושל כל הבאים להילחם; ובדור אחר יהיו אלה דמויות אחרות. כך גם במשיח: בדורו של האר"י היה הוא משיח בן יוסף, ומשלא זכינו לא התגלה; גם בדורנו יש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואיננו יודעים מי הם - רק כשיתגלו נדע, ובדור הבא יהיו אלה אנשים אחרים. וכן "ארמילוס רשיעא יהרוג את משיח בן יוסף" - האם נחפש בספר הטלפונים משפחת ארמילוס? אין זה שם מדויק של אדם, אלא מהותה של אותה קליפה הבאה להילחם כנגד עם ישראל, ובכל דור יכול להיות אדם אחר שהוא אותה בחינה.

מה כן מבואר אצלנו? שהוא יהיה נשיא משך ותובל, ומשך ותובל הם מבני יפת ואינם נימולים; והם יתעוררו באחרית הימים לאחר שעם ישראל ישב בשלווה, וכל זה יהיה על ידי שהשם יעורר אותם. את כל הדברים הללו נראה כעת בפסוקים.

"הנני אליך גוג" - במקום הרשע שם המשפט

וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל׃

בני אדום הם שהחריבו את בית שני, ומשך ותובל היו עמהם. הרומיים היו הראש לכל אותם עמים שנכללו אחר כך בשם הכולל "אדום". השם אומר לכל העמים הללו שבאו להילחם על ארץ ישראל ולהחריב את בית המקדש: מקום הרשע - שם המשפט. איפה היה מקום הרשע? ירושלים, שם החרבתם את בית המקדש, ולשם יביאו אתכם ושם תידונו, כמו שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". נמצא שכל מטרת הבאת הגויים לכאן היא כדי להעמידם למשפט ולהיפרע מהם. ואותה בחינה עצמה גם אצל ערב: הישמעאלים שהציקו כאן לעם ישראל צריכים לבוא לכאן כדי להידון. היכן התפוצצו? היכן עשו פיגועים? היכן הסתובבו עם טרקטורים? בירושלים ובמקומות האלה - ושם הם עתידים לתת את הדין. האם ייגרם מזה נזק לישראל? זאת נראה בהמשך.

"ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך"

וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת־כׇּל־חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם׃

רש"י מפרש "ושובבתיך" - אני אעשה אותך שובב, והולך בשרירות לבו נקרא שובב, כמו "וילך שובב בדרך לבו". כלומר: אביא אותך לילך בעקשנות שאין מאחוריה שום היגיון; ומה עומד מאחוריה באמת? בורא עולם. תהיה קשה עורף ותחליט ללכת בלי הסבר הגיוני. ומה הסיבה האמיתית? "ונתתי חחים בלחייך" - כשם שמושכים דג בקרס, וכשם שיש זמם בפי הבהמה שבו מושכים אותה, כך אמשוך אותך לבוא למלחמה כנגד ירושלים.

המלבי"ם מדייק: חיה יוצאת ממקומה באחת משתי דרכים - או בדרך שובבות, שלא מתוך מחשבה אלא בדרך שטות, וזה מרצונה; או שמושכים אותה בכוח, וזה כנגד רצונה. ולכאורה יש כאן סתירה: "ושובבתיך" מצד אחד ו"חחים בלחייך" מצד שני. אלא שהכוונה: תבוא בין אם תרצה ובין אם לא - ברצונך, או שאמשוך אותך בעל כורחך. ואפשר לבאר עוד: אתה תצא כאילו מרצונך, אבל דע לך שבסופו של דבר אני משכתי אותך. לך נדמה שזה רצונך, אך מי גרם לרצון הזה? אני, שנתתי חחים בלחייך.

ועמו יצאו גם עמים רבים שיבואו לעזור לו, "קהל רב" - שכן תמיד כשנלחמים כנגד ישראל מצטרפים כל מיני עוזרים ומסייעים ומתנדבים. והם יישאו צינה ומגן, וכולם יהיו תופשי חרבות.

השותפים למערכה

פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע׃

פרס - זו איראן. כוש - אתיופיה, אפריקה. פוט - מצרים. והם אותם עמים שהוזכרו לעיל: מצרים ואשור ועילם.

גֹּמֶר וְכׇל־אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת־כׇּל־אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ׃

גומר הם אלה שאינם נימולים, ובניו אשכנז וריפת ותוגרמה. המלבי"ם מבחין בין שני "תוגרמה": יש תוגרמה השוכנים בארץ יוון, והם שייכים לישמעאל וילכו עם מצרים; וכאן מדובר באלה הקשורים לאדום - "בית תוגרמה ירכתי צפון", אדום וכל נסיכיה ונסיכי הצפון. הרי שיש כאן שתי קבוצות: אחת המסונפת לישמעאל ואחת הקשורה לאדום.

"והיית להם למשמר"

הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכׇל־קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר׃

כביכול נאמר לו: התכונן, וכל אלה הנקהלים עליך - הבאים לעזור לך - אתה תשמור אותם שלא יעשו רע. והנמשל: כשישמעאל יבואו ויתחילו להצר כאן לישראל, יבואו עמי אדום, ובמלחמתם ינטרלו בסופו של דבר את בני ישמעאל. האם יצמח לנו מזה רע? נראה בהמשך. האם מטרתם לעלות לכאן היא להציל אותנו מהם? משתמע שלא, ותכף נראה שהוא עצמו לא ידע להסביר לגמרי מהי מטרת ביאתו הנה. אך התוצאה תהיה מלחמה בין בני אדום לבני ישמעאל - וזהו "והיית להם למשמר".

"ארץ משובבת מחרב מקובצת מעמים רבים" - נבואה שכבר התגשמה

מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל־אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הָיוּ לְחׇרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם׃

פסוק מדהים, המתאר מציאות שלא הייתה בזמנו של יחזקאל, ואנחנו כבר נמצאים אחרי התגשמותה. רש"י מפרש "מימים רבים תפקד" - חטאת לי מימים רבים וכעת אפקוד עוונך עליך; הגיע הזמן לפקוד עליך עוון ישן שכבר מזמן היה צריך לבוא לידי תשלום, בבחינת "וביום פוקדי ופקדתי". וכיצד? "באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב" - מסביר המלבי"ם: ארץ שהחרב הרגה תמיד בעמיה, ארץ שסבלה תמיד מחרב ורבים באו להילחם בה.

"מקובצת מעמים רבים" - ארץ שיושב בה עם שנקבץ מגלויות רבות שהיה מפוזר בהן: זה מגרמניה וזה מפולין, זה מעיראק וזה מתימן, זה ממרוקו וזה מקפריסין ומאסטוניה ומכל הארצות. שתי ההגדרות הללו כבר מתקיימות בנו: מאז קום המדינה לא הייתה לנו תקופה שאפשר לכנותה שקטה, וכולנו מקובצים מעמים רבים.

"על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד" - עד היום הרי ישראל היו לחורבה. "והיא מעמים הוצאה" - העם שאתה בא כנגדו הוא עם שהניחו לו לצאת מאותם עמים רבים, הוציאוהו כביכול ברצון ובהסכמה שילכו ויתיישבו בארץ. ומי נתן להם? האו"ם. והנה המלבי"ם כותב זאת עוד הרבה לפני הסכמת האו"ם, לפני השיבה לארץ ולפני מלחמות העולם. "וישבו לבטח כולם" - אין להם מלחמה כנגדך, הם יושבים לבטח ולא באו לעשות לך רע, ואתה בכל זאת, כביכול בלי סיבה מוקדמת, תבוא להילחם כנגדם.

"כשואה תבוא כענן לכסות הארץ"

וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכׇל־אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ׃

כאן מדבר הנביא אל גוג ואל כל העמים אשר עמו. "כשואה" - רש"י מפרש כחושך המכסה ארץ; הרד"ק מפרש כהמון מים רבים הבאים פתאום, כעין צונאמי. והכוונה שמרוב הסוסים והחיל והעם הרב שיבוא עמו ייראה הדבר כשואה, כדרך שמגזימים ואומרים על ריבוי גדול שנעשה חושך מרוב הבאים. וכן "כענן לכסות הארץ" - מרוב עם רב. וכיום אפשר להבין זאת טוב יותר: אם מדובר במלחמת מטוסים, הרי שהמון מטוסים יוצרים צל גדול, ממש כענן המכסה את הארץ.

אך למלבי"ם ביאור עמוק יותר: הרי הענן בא לתועלת ולא לנזק - הוא מגן מן השמש ומוריד גשם, ואיך אפוא נמשל גוג לענן? אלא שהוא יחפה על ביאתו ויציגה כביאה לטובה: כאילו באתי להועיל, באתי להושיב את הארץ באוכלוסין, לא באתי להרע אלא רק להביא תועלת למקום הזה, או בכל טענה אחרת.

"וחשבת מחשבת רעה"

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל־לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה׃

דווקא "ביום ההוא", ביום עלייתו - משמע שקודם לכן לא הייתה לו מחשבה רעה. נמצא שבתחילה באמת לא בא לכבוש ולא בא להרע, ויכול להיות שחלק מן העניין הוא כדי להרדים אותנו משמים, להסוות את ביאתו כאילו בא לטובה - "באתי ליישב כאן את המקום" או כל טענה אחרת. ואז פתאום תעלה על לבו מחשבה רעה.

"ארץ פרזות" - מלחמה שאין בה תפארת

וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל־אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם׃

ארץ קשה לכיבוש משלוש סיבות, וכשכובשים אותה מגיעה מדליה וכבוד. אבל כשהארץ קלה לכיבוש - אף אחד לא מחא כפיים לסדאם חוסיין שכבש את כווית. מה זו כווית? החצר האחורית שלו, בלי צבא ובלי כלום. אין גבורה בזה. מי שנלחם כנגד מדינה מבוצרת, כנגד מעצמה ויכול לה - הוא זה שקנה לו שם וכבוד.

הסיבה הראשונה: ביצורים. וכאן "אעלה על ארץ פרזות" - פרזות מלשון פרוצה, פתוחה, בלא חומה. הסיבה השנייה: אנשי מלחמה. אילו היו אנשי קרב, יכולת לומר נלחמתי בלוחמים וניצחתי; אבל "אבוא השוקטים יושבי לבטח". זהו צבא שכשל אף במלחמה כנגד כמה חיזבאלונים. פעם היה צבא מהולל, והיום זהו צבא של ועדות חקירה ושל בג"צים. "יושבי לבטח" - אינם מכינים את עצמם בנשק כנגד הצר הצורר אותם, כי כולם בטוחים שלא תהיה מלחמה ושיהיה בסדר. אין אפודים, האפסנאות לא מצאה אפודים, ובמלחמת לבנון האחרונה נאלצו לקחת אוכל מתוך הבתים. מי שסומך על הצבא צריך להילחץ; אנחנו רגועים משום שאנו בוטחים בבורא עולם.

הסיבה השלישית: "כולם יושבים באין חומה ובריח ודלתיים אין להם". הבג"ץ מערים קשיים על הקמת החומה: כאן יש שדה של פלסטיני, וכאן אנשים מתים - שימותו, ובלבד שהפלסטיני לא יצטרך לעשות עיקוף שיכביד עליו במסיק הזיתים פעם בשנה. שנים מדברים על החומה, ומערכת הביטחון אומרת כמה היא מועילה, ומבחינה גשמית חייבים לעשות השתדלות - אך בג"ץ החליט שלא, ואי אפשר לפגוע בזכויותיו של הפלסטיני למסוק את זיתיו. נמצא שמן המלחמה הזאת לא תצמח לך תפארת גדולה ולא כבוד גדול.

"לשלול שלל ולבוז בז" - שלוש מטרות

לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל־חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת וְאֶל־עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל־טַבּוּר הָאָרֶץ׃

כל מטרתך אינה אלא שלושה דברים. האחד: "לשלול שלל ולבוז בז" - רווחים, שלל, בז וקניין. השני: "להשיב ידך על חרבות נושבות" - להחריב את הארץ ולהשיבה למצבה הקודם, שהיו בה חורבות שנתיישבו ואתה מבקש להחזירן לקדמותן. השלישי: מפני שהעם הזה "מאוסף מגוים" - הם באו מכל האומות, ומתוך שזה בא מכאן וזה משם יש להם מסחר עם כל הגויים שמהם באו.

וכידוע העם היהודי מאז ומתמיד היה עם של סוחרים. הנה התעוררה אנטישמיות באמריקה אחרי הנפילה הגדולה של הבנקים - הסתכלו בשמות הבנקים, ליהמן ועוד: שמות של יהודים. שלושים אחוזים ממנהלי הבנקאות בעולם הם יהודים, בשעה שהעם היהודי הוא שני פרומיל מן העולם, כלומר 0.2%. ועל כן דווקא לכאן תרצה להגיע, מפני שמסחר כל העמים מגיע לכאן, וארץ ישראל תהיה בבחינת מעצמה מסחרית וכלכלית, "יושבי על טבור הארץ". וטענתך תהיה שהמסחר שכאן הורס ומקלקל ומזיק לכל העולם כולו, כשם שהיום המסחר בסין מזיק לכל העולם. ממה שכתוב כאן משתמע שכנראה המרכז המסחרי העולמי יעבור לכאן.

קושיית האומות: סוחר או שודד?

שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכׇל־כְּפִירֶיהָ יֹאמְרוּ לְךָ הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן לִשְׁלֹל שָׁלָל גָּדוֹל׃

"כפיריה" לפי רש"י - הסוחרים החריפים שבה, המפולפלים והממולחים; ולפי הרד"ק - המלכים והשרים שלה, כשם שהכפיר מלך על שאר החיות. הם יבואו ויאמרו לו: וכי כל מטרתך בבואך לכאן היא לאסוף כסף? הרי זה ביזיון לאומה היוצאת למלחמה כנגד אומה אחרת בשביל כמה מרבצי נפט, כמה מכרות זהב או מכרות יהלומים. בשביל כסף יצאת למלחמה?

המלבי"ם מדייק בכפילות "הלשלול שלל" ו"הלבוז בז": השלל הוא מה שנשאר מעצמו בשדה הקרב בזמן המלחמה, וזה מגיע למלך - וכמו שנאמר בשמואל א' פרק ל' "זה שלל דוד", כלומר זה מגיע לדוד. ואילו הביזה היא מה שהחיילים בוזזים איש לו, נכנסים לבתים ולוקחים ממה שמוצאים. לפיכך מדויקת הלשון: "הלשלול שלל אתה בא" - אתה, המלך, שהשלל מגיע לך; "הלבוז בז הקהלת קהלך" - הביזה היא של החיילים, ולכן נאמר עליה "הקהלת קהלך", האם הבטחת להם בז רב ולשם כך אספת את צבאך?

וממשיכים: "לשאת כסף וזהב לקחת מקנה וקנין לשלול שלל גדול" - האם באת כסוחר, לשאת כסף וזהב ולעשות כאן מסחר גדול? המלבי"ם מסביר שהדברים נאמרים בציניות: וכי זו כל מטרתך? באת כסוחר או באת כשודד? אם כשודד - הרי זה ביזיון לאומה היוצאת למלחמה בשביל עסקים, ולשם כך הקהלת את קהלך והעלית את כל הצבא? כך ישאלו אותו העמים שמסביב.

שתי נבואות: הרעה שתעשה, והעונש שנגזר

לָכֵן הִנָּבֵא בֶן־אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע׃

יש כאן שתי נבואות. מדוע נאמר "הנבא בן אדם" ולא "לכן אמור לגוג" - וכי עד עתה לא התנבא? מסביר המלבי"ם: "הנבא" מוסב על הרעה שיעשו לעם ישראל בעתיד, וזו נבואה לעתיד; ואילו "ואמרת לגוג" מוסב על העונש שתקבל, שאינו נבואה לעתיד אלא כבר נגזר עליך, דבר חתום וסגור. והרעה שעליה מדובר היא כל הגלויות, שואת יהודי אירופה, רדיפות חמלניצקי וחבריו וכל הצרות שתעשה. ולכל יש חשבון, ולכן "ואמרת לגוג" - העונש שיהיה בסוף: "הלוא ביום ההוא בשבת עמי ישראל לבטח תדע", אז תדע מה ייעשה עמהם.

וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב׃

תבוא מירכתי צפון; וכשם שאז, בגלות רומי, עלית כענן לקחת את ארצם כדי למלוך עליהם ולהרוס את בית המקדש, כך יהיה גם באחרית הימים. אלא שהפעם תכליתך האמיתית בבואך אל הארץ אינה להחריבה, אלא שיתקדש שמו יתברך בעולם: שיראו כולם מה נעשה בך, ושאתה משלם את המחיר על כל שהצרת לנו במשך כל הדורות. ואז תדע שהשם הוא האלוקים ושהוא נפרע ממי שעובר על רצונו.

"בהקדשי בך לעיניהם גוג"

וְעָלִיתָ עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל־אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג׃

כאן נאמרת הסיבה האמיתית: כדי שידעו אותי הגויים, כדי שיתפרסם שמי בעולם ויתקדש שמו יתברך. ומתי מתגדל ומתקדש שם השם בעולם? כאשר הוא נפרע מעוברי רצונו; כשרואים שהרשע משלם את המחיר, שם מתגדל ומתקדש שמו, שרואים שהשם עושה דין ברשעים. ולמה נזכר שוב "גוג" בסוף הפסוק? מפני שכאשר יתקדש שמי על ידי שאיפרע ממך, יאמרו הכל: הנה זהו גוג, זו האומה שעליה נכתבה הנבואה, והנה השם נפרע ממנה כפי שנכתב מראש.

"האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים"

כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הַאַתָּה־הוּא אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם׃

המלבי"ם מבאר: השם גוג והאומה מגוג היו ידועים בזמנו של יחזקאל, שהרי הוא מדבר על אומה מסוימת, אלא שבמשך הזמן נשתכח שמם. סנחריב בא ובלבל את האומות, והאומות הוסיפו והתערבבו זו בזו, עד שהיום איננו יודעים מי היא מצרים, מי הוא פוט, מי הוא כנען. אף בעמלק איננו יודעים בדיוק מי הוא העמלקי; יודעים ששורש עמלק נמצא בגרמניה, אך פרטים מדויקים אין לנו. לכך נאמר "האתה הוא" - יגיע מצב שלא יזכרו מי הוא, ולא ידעו מיהו אותו גוג שעליו נאמרה הנבואה. ורק כשתבוא על הארץ לכובשה ויראו שדברי הנביא מתקיימים, אז יאמרו הכל: האתה הוא גוג, זהו גוג שעליו נאמרה הנבואה מימים רבים.

"בימים ההם שנים" - בימים ההם התנבאו שבעוד שנים רבות תגיע; שהרי מימות יחזקאל עברו כמה אלפי שנים, לכל הפחות אלפיים שנה. ויש הסבר נוסף: "שנים" מלשון שניים, שחזרו ושנו על הנבואה הזאת כמה פעמים.

"תעלה חמתי באפי"

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי׃

חימה היא דבר השמור בלב, ו"אפי" הוא הכעס כשהוא יוצא החוצה. אומר השם: שנים ארוכות ודורות רבים הייתה לי חימה, אך חימה פנימית היא; וביום שיבוא גוג תעלה חמתי באפי - החימה הפנימית תעלה ותצא החוצה. ולכן אומרים על הכועס "עלה עשן באפו", שהרי אפו של הכועס מתחמם ונדמה כעולה ממנו עשן. הכעס הפנימי שהיה עצור עד עתה כנגד כל מה שעשו לנו הגויים - יצא עתה החוצה ויבוא לידי ביטוי.

וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ־עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם־לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃

"בקנאתי" - המקנא רוצה לנקום על מעשה שעשו, ואני אקנא את כבודם של ישראל. "באש עברתי" - עברה לשון כעס. "אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול" - כלומר: תראו שביום ההוא יהיה רעש גדול. ומה הוא אותו רעש? זאת נראה בפסוק הבא.

הרעש הגדול: רעידת אדמה או אטום?

וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכׇל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכׇל־חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל׃

לפי פשוטו של מקרא, כל מקום שכתוב "רעש" הכוונה רעידת אדמה, וכן בזכריה "ונסתם מפני הרעש כאשר נסתם" - כבר הייתה להם רעידת אדמה, והנביא אומר שהרעש יהיה מפחיד ומבהיל כמותה. אך המלבי"ם מוסיף פירוש: ייתכן מאוד ש"רעש" כאן הוא מליצה, ואין זו רעידת אדמה ממש אלא דבר שירעיד את האדמה - מכל התותחים וכלי הנשק שיהיו באחרית הימים יהיה רעש אדיר השקול לרעידת אדמה.

וכזכור, הגאון מווילנה אומר לפני כמאתיים וחמישים שנה שמלחמת גוג ומגוג תארך שתי דקות (ויש אומרים שתים עשרה דקות, וכן מביא הרב זילברשטיין ב"טובך יביעו") - וזה עוד לפני שחשבו על פצצות, לפני שמר דינמיט המציא את הפצצות. נמצא שהדבר היחיד שיכול להיות הוא אטום.

והמתבונן בפסוק כ' אינו יכול להבין בשום אופן שמדובר ברעידת אדמה. הרי "עוף השמים" - האם עוף השמים מושפע מרעידת אדמה? לא. ומתי כן יושפע? אם יהיה אטום - אז הקרינה היא כזאת שגם עוף השמים ירעד, וגם חיית השדה, וגם דגי הים: נשורת רדיואקטיבית היורדת לים הורגת את הכל, ואף הדגים אינם יכולים לחיות. ואילו מרעידת אדמה אין הדגים אמורים להיפגע כלל באופן טבעי (אם כי מפיצוץ בים דגים מתים מן ההדף). הרי שמלשון הכתוב אתה רואה שכולם ייפגעו, גם עוף השמים, ואין לזה הסבר אלא אם נדבר על אטום. ובהמשך, בתיאורים שבספר זכריה, נראה זאת בצורה מפורשת עוד יותר: תיאורי בני אדם שנפגעו באותה מלחמה, המתאימים למי שחווה, השם ירחם, פצצת אטום.

"חרב איש באחיו תהיה"

וְקָרָאתִי עָלָיו לְכׇל־הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה׃

"וקראתי עליו לכל הרי חרב" - אומר המלבי"ם שזו מליצה: ההרים עצמם כביכול יהרגו בהם, ואקרא להם שיהיו בבחינת חרב לפגוע באויבים שבאו כנגד עם ישראל. ומלבד זאת "חרב איש באחיו תהיה": כפי שהסברנו, יבואו לכאן גם עמים מאדום וגם עמים מערב, והם יילחמו אלו באלו, ועיקר המלחמה על אדמת ישראל תהיה של אדום בעמי ערב, בישמעאל - וזהו "חרב איש באחיו", אדום וישמעאל נלחמים איש באחיו.

ואנחנו - אם תהיה לנו זכות נהיה צופים מן הצד; ואם לא תהיה זכות, חלק מעם ישראל חלילה ייפגע, כפי שנראה בהמשך בספר זכריה. אך לפי המובא כאן, בנבואה זו לא מוזכרת כלל פגיעה בעם ישראל ולא שום נזק חלילה. הנבואה בזכריה קשה יותר מבחינת עם ישראל, ואלו הם שני מישורים ושני תהליכים אפשריים, והדבר תלוי בעם ישראל. אין דבר כזה שלא יהיה כלל - זו נבואה; אלא שהנבואה הזאת אינה לרעה לנו, ועיקרה לרעה לאומות: "ונשפטתי אתו" - להיפרע מאותן אומות שהיצרו לעם ישראל.

מן הטבע אל הנס: "ונשפטתי אתו"

וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגׇפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל־אֲגַפָּיו וְעַל־עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃

המלבי"ם מדייק: דבר ודם הם נזק טבעי - דבר היא מגפה, ודם הוא חרב, ואת אלה יוכלו לתלות בטבע ועדיין לא יכירו בהשם יתברך. ולכן נאמר "ונשפטתי אתו" - כביכול אבוא עמו למשפט, כאדם המתדיין עם חברו, והלה עדיין אינו מכיר בי. לפיכך אומר השם שאחר כך יביא גשם שוטף ואבני אלגביש אש וגופרית - אלו כבר עונשים שמימיים, בגדר נס, ולא תהיה עוד אפשרות להכחיש ולומר שזו דרך הטבע או מקרה. כשכולם יראו גשם שוטף המוריד אבני אלגביש אש וגופרית, יכירו הכל שזה מאת השם ואצבע אלוקים היא. וכל זה "עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו" - כל אלה שבאו עמו.

מהן אבני אלגביש? כפשוטו סוג של אבנים גדולות. וחז"ל דורשים: אל תקרא אלגביש אלא "על גב איש". שכאשר הוריד השם את הברד במצרים, העתיר משה שייפסק הברד - ומה נעשה באותו ברד שהיה בשמים? עמד ונשאר שם. ומתי ירד? אומרים חז"ל: כשיגיע זמן גוג ומגוג, אז ישחרר השם את אותו ברד שנתקע למעלה. וזהו "אלגביש" - על גב איש, כביכול על גב האיש משה שהתפלל שלא ירד, ובזכותו עדיין הברד עומד שם, וכשיבוא גוג ירד הברד הזה על ראשם.

"והתגדלתי והתקדשתי" - מקורו של הקדיש

וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃

על ידי כך אתגדל ואתקדש ואהיה מפורסם לעיני עמים רבים, ואז יכירו הכל כי אני השם. שכן קודם לכן, כשהיה רק דבר ודם, עדיין לא היה מוכרח שהדבר מאת השם; אבל כשיהיה גשם שוטף של אבני אלגביש אש וגופרית, כאן יתגדל ויתקדש שמו של הבורא בעולם וידעו שהשם הוא האלוקים. ואגב, זהו המקור למושג "קדיש": הקדיש מבוסס על הפסוק הזה - "והתגדלתי והתקדשתי", שזה מה שעתיד להיות לעתיד לבוא, וזה מה שאנו מבקשים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ששמו הגדול יתגדל ויתקדש כמו שעתיד להיות לאחר מלחמת גוג ומגוג.

לסיכום:

הפרק מתאר את מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים: שני ראשים, ישמעאל מזה ואדום מזה, נמשכים בחחים אל ארץ ישראל - ארץ שסבלה חרב תמיד, שנקבצו אליה גלויות מעמים רבים, שהוצאה מבין העמים בהסכמתם ויושבת לבטח, בלא חומה ובלא בריח. גוג יחפה על בואו כענן המביא תועלת, אך ביום ההוא תעלה על לבו מחשבה רעה לשלול שלל ולבוז בז, עד שהאומות עצמן ילעגו לו: כסוחר באת או כשודד? ואז יתקיים "תעלה חמתי באפי": רעש גדול שאינו רעידת אדמה רגילה, חרב איש באחיו בין אדום לישמעאל, ולבסוף עונשים שמימיים שאין להם הסבר טבעי - גשם שוטף, אבני אלגביש שנעצרו מימי משה, אש וגופרית. וכל התכלית אחת: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" - מקום הרשע שם יהיה המשפט, ושמו יתברך יתגדל ויתקדש בעולם, כפי שאנו מבקשים בכל קדיש וקדיש.