TheWholeTorah.aiBeta

פרק לז - חזון העצמות היבשות - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: המשך חזון העצמות היבשות

פרקנו פותח בחזון העצמות היבשות, וממשיך משם אל נבואת איחוד השבטים ומלכות בית דוד לעתיד לבוא. בחלק זה אנו עומדים מן הפסוקים שבהם הקדוש ברוך הוא מצווה את הנביא לבשר לעם שהמצב הנוכחי אינו סופי אלא זמני, ושבעתיד הכול ישוב לקדמותו. לנבואה זו שתי משמעויות: משמעות פשוטה, שאכן עתידה להיות תחיית המתים, ובני אדם החושבים שהמוות הוא סוף פסוק ואין עוד תקומה - יידעו שהמתים עתידים לחיות. ומשמעות שנייה, שהדברים הם משל, והנמשל הוא כלל האומה: האומה הגולה, המפוזרת, השחוחה והדוויה בגלותה, תשוב ותקום, יהיו לה מלוכה ושרים, והגוף הלאומי ישוב לתפקד כגוף שלם וחי.

לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃
הקימה בחוץ לארץ או גלגול מחילות

חז"ל נחלקו במתים שבחוץ לארץ: יש אומרים שיקומו בחוץ לארץ ויבואו לארץ ישראל ברגליהם, ויש אומרים שיהיה גלגול מחילות - יבואו במחילות מתחת לאדמה ויקומו כאן בארץ ישראל. ובכלל הדברים נאמר גם על הרוגי המדבר, שמשה רבנו בראשם, והדבר עצמו שנוי במחלוקת.

והנה דבר מעניין בפרקנו: הרד"ק מדייק מן הפסוקים שהתחייה תהיה שם, בחוץ לארץ, והם יבואו לארץ ברגליהם; ואילו המלבי"ם מדייק מאותם פסוקים ממש להפך - שיהיה גלגול מחילות. מכאן אנו למדים ששתי הדעות שבחז"ל יש להן מקור מן הכתובים. וכלל נקוט בידינו שאין מחלוקת ממש בדברי חז"ל, ובפרט לא בדברי אגדה, אלא יש בחינה כזו ויש בחינה כזו: ייתכן שיהיו צדיקים שיזכו לגלגול מחילות ואחרים שלא; וייתכן שהדבר תלוי במעלתם של ישראל - אם מעלתם תהיה גבוהה יזכו לגלגול מחילות, ואם לאו יקומו וילכו ברגליהם. שתי הבחינות אמת, ואין כאן סתירה.

כיצד מדייק הרד"ק? סדר הכתוב הוא: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" ורק אחר כך "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". פותח, מעלה, ואחר כך מביא לארץ. אילו היה גלגול מחילות, היה ראוי לומר תחילה "והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" ורק אחר כך "ופתחתי את קברותיכם והעליתי", שהרי שם בארץ הוא מוציאם מן האדמה. מכאן שהקימה קודמת לביאה.

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי׃
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְהֹוָה׃

אומר המלבי"ם: יש להמשיך ולקרוא את הכתובים. שני פסוקים לאחר "והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" נאמר "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם" - מתי באה בהם הרוח? רק לאחר שהגיעו לארץ. ואם הרוח נכנסת בהם רק כאן, כיצד באו לכאן? בהכרח בגלגול מחילות, שהרי בלא רוח אינם יכולים ללכת ברגליהם. נמצא שהמלבי"ם מדייק להפך מן הרד"ק: "והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" בגלגול מחילות, ונתינת הרוח כבר כאן בארץ.

"עַמִּי" - שתי קבוצות בתחיית המתים

שימו לב לדקדוק הלשון: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" - בלא "עמי", ורק אחר כך "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי". מדוע התיבה "עמי" מופיעה רק בסוף? אומר המלבי"ם: מכאן אתה למד שיהיו שתי קבוצות. חז"ל אומרים שהעלייה לחיי עולם תהיה לצדיקים בלבד, והרשעים לא יזכו לעמוד בתחיית המתים. לכן פתיחת הקבר נאמרה בסתם - היא תהיה בכל מקרה; ואילו ההעלאה נאמרה "עמי", והיא לצדיקים, שיזכו לעלות מן הקבר ולהישאר קיימים.

ומדוע יקומו האחרים? על כך נאמר: "רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". קימתם אינה אלא כדי שיראו את הכול ויבינו אז מה הפסידו, ויחזרו לעפרם. והנשמה הרי אינה אובדת לעולם, והצער הזה ילווה אותם לחרפות ולדראון עולם - שיבינו כמה טיפשים היו כשלא עשו את רצון השם, ואז כבר יהיה מאוחר.

הנמשל: קברי הגלות

על פי המשל, כלל האומה הרי היא כעצמות יבשות, והם מרגישים כמונחים בקבר - "אבדה תקוותנו". חולה יש לו תקווה, אולי יחלים; מת - גמרנו, מה שנותר הוא לומר קדיש. לכך אומר להם הקדוש ברוך הוא: "בפתחי את קברותיכם עמי" - השעבוד שאתם נתונים בו עתה, המצור והמצוק, הסבל מן האויבים והגלות, הוא הקבר שאתם שרויים בו, ואני אפתח את הקבר הזה ואתם תקומו מאותם קברים. הם ייצאו מן המצור והמצוק, ישובו לארץ ישראל, ושם יזכו שתשוב אליהם המלוכה.

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה"

פתיחת הקבר, הוצאת המת מתוכו והעלייה לארץ - כל אלה אינם דרך הטבע כלל, אלא נס שהוא בבחינת פלא פלאים, ועל כן "וידעתם כי אני ה'". אמנם דעו לכם שאחרי יומיים שלושה של תחיית המתים כבר היינו מתרגלים לדבר, והיו שואלים זה את זה אם פלוני כבר קם או לא קם, וזה כבר היה נראה לנו טבעי; אבל בשלב הראשון אין הדבר כן, וההכרה בהשם תהיה ברורה לעין כול.

מהי "רוּחִי"?

לשיטת הרד"ק, שכבר עלו מקבריהם והלכו ברגליהם, קשה: מהו "ונתתי רוחי בכם" רק לאחר בואם לארץ? על כורחך שאין הכוונה לנשמה ולרוח החיים, שהרי אותה קיבלו כבר בשעה שעלו מן הקבר, אלא לרוח השכל - התבונה והדעת, כעניין "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ומהו "כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי"? אומר המלבי"ם: "דיברתי" - שאתם עתידים להיחיות; "ועשיתי" - כבר בימי יחזקאל, בחזון העצמות היבשות שנתקיים בפועל. ומאחר שעשיתי כבר אז, ודאי אתם יכולים להבין שהעתיד צופן בחובו דבר כזה, שהרי מי שעשה אז הוא האומר שעתיד להיות. וכבר אז הייתם צריכים לדעת כי אני ה', וכשיתקיים הדבר בפועל תדעו זאת בשלמות - כפי שדיברתי ועשיתי בעבר, הנה זה מתגשם לנגד עיניכם.

וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

לאחר שתיאר הקדוש ברוך הוא לנביא כיצד יחיו העצמות, כיצד תשוב הרוח וכיצד ישוב העם להנהגת מלוכה, בא עתה לתאר לו את אופייה של אותה הנהגה באותה תקופה שלאחר תחיית המתים - עידן שלא היה כמוהו מעולם.

שני העצים
וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו׃

זהו ציווי נוסף, והוא המשך לנבואה הראשונה. על עץ אחד יכתוב "ליהודה ולבני ישראל חבריו" - וחברו של יהודה הוא בנימין. ועל העץ השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו" - וחבריו של יוסף הם שאר עשרת השבטים. ומדוע נקראים על שם יוסף? לפי שכאשר התפלגה הממלכה עמדו בראשה שני קודקודים: רחבעם בן שלמה מבית יהודה, וירבעם בן נבט שהיה משבט יוסף. הרי שהממלכה נחצתה כשבראש האחת יוסף ועמו עשרה שבטים, ובראש השנייה יהודה ועמו שני שבטים.

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ׃

יקרב אותם זה לזה, וכשיאחז בהם יידבקו בדרך נס ויהיו לעץ אחד - אותם שהיו נפרדים ובודדים יידבקו יחדיו בידו.

וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ׃

הנס ייעשה לעיני בני העם, והם ישאלו: מה פשר הדבר? שהרי אין הקדוש ברוך הוא עושה נס בחינם, וכיוון שנטל הנביא שני עצים ונעשו לעץ אחד בידו - ודאי יש כאן אות ומופת המורים על עניין.

דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי׃
משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

כדי להבין את הפסוק צריכים אנו הקדמה קצרה. כידוע יש משיח בן יוסף ויש משיח בן דוד. בברכת "בונה ירושלים" אנו מבקשים: "ותשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין", ואומר האר"י הקדוש שיש לכוון שם שלא ימות משיח בן יוסף על ידי ארמילוס הרשע. ולפי מה שמסופר, האר"י הקדוש עצמו היה ראוי להיות משיח בן יוסף, וכשאמר זאת לתלמידיו נתכוון בעצם על עצמו, שלא ימות בקיצור ימים - ואכן מת בקיצור ימים, ואילו היה חי היו זוכים לגאולה. ובכל מקרה יש לכוון כן, שכן כתוב שמשיח בן יוסף עתיד למות אם לא יהיו זכויות לישראל.

ומה משמעות שני המשיחים? למה לא יספיק אחד, שלא יהיו מחלוקות ומריבות? אמרו חז"ל שתחילת הגאולה נמסרה למשיח בן יוסף, ותפקידו הוא הגאולה הגשמית - הוא שיילחם את מלחמות ישראל כנגד האויבים. ואילו משיח בן דוד עניינו הגאולה הרוחנית, והוא זה שיאחז לאחר מכן בשבט המושלים, שהרי הוא משושלת בית יהודה ו"לא יסור שבט מיהודה", והוא שיהיה המלך בפועל. ומעניין שיש שהעירו בדרך צחות שהמשיח ודאי יהיה ספרדי - וכי מכיר אתה אשכנזי ששמו משיח, ועוד בן דוד? ובאמת פעם היו כולם ספרדים, שהרי מהיכן באו האבות? מחרן, מאזור עיראק. ויפה מנהגם של יוצאי פרס שמבקשים "ויקרב משיח" - אין להם נפקא מינה מי יהיה, ובלבד שיבוא.

איחוד השבטים

אומר המלבי"ם: בתחילה יצטרכו השבטים להתאחד. יהודה ובנימין אינם בעיה, שהרי הם ידועים כיהודים, בין היושבים בארץ ובין המפוזרים בעולם. מה שאין כן עשרת השבטים, בני אפרים, שאין אנו יודעים היכן הם - מעבר להרי החושך, מעבר לנהר גוזן וחלח וחבור ושאר המקומות שהגלה אותם סנחריב, ומאז לא נודע לנו מקומם. יש שבטים נידחים שמוצאים בהם מפעם לפעם סממנים של יהדות, וכן יש שאומרים כן על האתיופים, אך אלו דברים קלושים שקשה להסתמך עליהם.

ומקובלנו שהספרדים הם משבט יהודה והאשכנזים משבט בנימין, ויש לכך כמה הוכחות, אף שאינן ראיות גמורות. והתימנים, שגלו כבר בבית ראשון ולא עלו לבית שני, מסורת בידם שהם משבט יהודה. ובין כך ובין כך אין הדבר משנה לעניינינו, אלא שמציאות השבטים היא דבר שעתיד לחזור.

לכן ציווהו ליטול שני עצים: לסמל שבאחרית הימים עתידים השבטים להתקבץ. בשלב הראשון יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנידחים תחת דגלו של יוסף, שכן משיח בן יוסף הוא שיאסוף את הנידחים והוא שיעשה את המלחמות. זהו העץ השני, "ליוסף עץ אפרים", ועליו יתחברו יהודה ושבטיו - וזהו "וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה". עץ יהודה בא בשלב השני, שהוא הגאולה הנפשית והרוחנית שלאחר המלחמה ולאחר הגאולה הגשמית. ומהו "והיו אחד בידי"? בתחילה, כשימלוך אפרים, יהיה יהודה עמו אחד; ובשלב השני, כשתעבור המלכות ליהודה, יכפוף אפרים עצמו ליהודה כמו שהיה מתחילה - ובין כך ובין כך יהיו אחד.

וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם׃

כלומר, לא יניחם מידו ולא ימחק את הכתב, אלא יישארו בידו לעיניהם, כדי שיראו את הנס באופן תמידי ויהיה להם להוכחה.

קיבוץ גלויות וממלכה אחת
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם׃

זהו תיאור מפורט יותר של אותה נבואה עצמה שקראנו בחזון העצמות היבשות.

וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד׃

אני מביא אותם אל הארץ, וכאן תהיה מלכות אחת וגוי אחד ומלך אחד על כולם - כפי שהסברנו, בתחילה ימלוך משיח בן יוסף על כולם ואחריו משיח בן דוד על כולם. ולא יהיה עוד מצב של חציצה לשתי ממלכות, לפי שכולם יעבדו את השם שכם אחד. ודקדק בכפילות "עוד... עוד": כשם שהיה בעבר ממלכת אפרים וממלכת יהודה, כך כאן - בתחילה יהודה יהיה עם אפרים ואחר כך אפרים עם יהודה, ולכן נכפל "עוד", ללמד שלא יהיה כלל מצב של פירוד, אלא תמיד מצב של אחדות.

וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים׃

בתחילה נטמאו עשרת השבטים "בגילוליהם ובשיקוציהם", היא עבודה זרה; ועל שבט יהודה נאמר המשך הפסוק "ובכל פשעיהם", שנדבק מפשעי אפרים, שהכול התחיל מירבעם בן נבט. ואומר: לא יטמאו עוד. ובגלות השנייה, גלות אדום שאנו נתונים בה, המציאות היא שעצם ישיבתנו בין הגויים גורמת להתבוללות ולירידה מדרך השם. לכן נאמר "והושעתי אותם מכל מושבותיהם" - מכל אותם מקומות המדרדרים אותם מבחינה רוחנית, "אשר חטאו בהם וטיהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים".

מלך, רועה ונשיא
וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם׃

בשלב השני יהיה "עבדי דוד מלך עליהם", דוד הוא שימלוך לאחר משיח בן יוסף. ומבחין המלבי"ם בין שלושה תארים: "מלך" - מצד שנבחר למלוכה; "רועה" - מצד שהוא מנהיג את העם מתוך חמלה ורחמים, כבקרת רועה עדרו המרחם על צאנו; "נשיא" - מלשון מרומם ומנושא, כמו שנאמר "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", ולשון "וירום ונישא וגבה מאוד", שהוא מנושא מעל כל העם.

וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם׃

הם יישבו על הארץ בקניין של קבע ולא כאחוזת עראי. ומדוע נזכר דווקא יעקב, והרי הארץ הובטחה גם לאברהם וגם ליצחק? אלא שאצל יעקב היה עניין המרמז על שני העצים שכאן: האבנים שלקח וישם מראשותיו, שנתאחדו כולן לאבן אחת. מה שאירע לעצים כאן, אירע לאבנים אצל יעקב, ומה שקרה אצל יעקב מרמז על העתיד - שכל שתים עשרה האבנים עתידות לשוב ולהתאחד למרות הפירוד שיהיה ביניהן. לכן "אשר נתתי לעבדי ליעקב". "וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם" - לא יהיה עוד פחד ולא מי שיאיים עליהם וירצה לזורקם לים. "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" - מלשון מנושא ומרומם מעל כולם.

אומר המלבי"ם: שלוש הבטחות יש כאן. האחת - שינחלו את הארץ עד עולם. השנייה - שתשוב מלכות בית דוד. השלישית - שהברית בינינו לבין השם לא תיפסק לעולם, אלא תהיה קיימת לעד ולנצח נצחים.

ברית שלום ומקדש בתוכם
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׃

אומר המלבי"ם: "ברית שלום" כולל שלום בינינו לבין השם יתברך, ושלום בין העם לבין עצמו, וכן שלום בגופו, שלום בממונו ושלום בנכסיו. וזו "ברית עולם" - שלא יהיה בהם שום חיסרון, שום פגע רע ושום נזק.

ומהו "ונתתי את מקדשי בתוכם"? מבאר המלבי"ם: עם ישראל יגיעו לדרגה כה גבוהה עד שהשכינה תהיה בתוכם ממש, ולא יצטרכו את קדושת הארון והמקדש כדי להתחבר להשם, אלא "מקדשי בתוכם" - בתוכו של כל אחד ואחד. ואף על פי כן יהיה בית מקדש ומשכן, אלא שזה יהיה בשביל הגויים, כדי שיראו את קרבת השם אל עמו ואת החיבה היתרה שיש לישראל לפני המקום.

וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם׃

מוסיף המלבי"ם הבדל נוסף: "משכני עליהם" פירושו שאשרה שכינתי עליהם - שהם עצמם יהיו בבחינת מרכבה לשכינה כאבות הקדושים, והשכינה תחופף עליהם באופן פרטי. ואילו "מקדשי בתוכם" פירושו שייבנה להם בית מקדש, והוא לצורך האומות. ועוד הבדל: "משכני עליהם" תלוי בכוחם ובאתערותא דלתתא - צריך שתהיה התעוררות מצידם ומרצונם, ואז יזכו; אבל "מקדשי בתוכם" אינו מצד אתערותא דלתתא אלא אתערותא דלעילא, שמרצון השם יתברך ייעשה לנו בית המקדש.

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׃

אתם עצמכם לא תצטרכו את המקדש, שכולכם תהיו בעלי דרגה גבוהה ועצומה; אך כדי שיידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל - כשיראו את השכינה השורה בבית המקדש, דבר שניתן לראותו בעין - יידעו שהדבר בא מאת השם, למעלה מדרך הטבע, ברצונו יתברך, שלא באתערותא דלתתא אלא באתערותא דלעילא בלבד.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק אומר הקדוש ברוך הוא לישראל שקבריהם ייפתחו - בין כפשוטו, בתחיית המתים, ובין כמשל על האומה הקבורה בגלותה. נחלקו הרד"ק והמלבי"ם אם הקימה תהיה בחוץ לארץ או בגלגול מחילות, ושתי הבחינות אמת. הלשון "עמי" מלמדת שההעלאה לחיי עולם היא לצדיקים. לאחר מכן מצטווה הנביא ליטול שני עצים, עץ יהודה ועץ יוסף, ולאחדם בידו - רמז לאיחוד השבטים באחרית הימים: תחילה משיח בן יוסף והגאולה הגשמית, ואחריו משיח בן דוד והגאולה הרוחנית, עד שיהיו לגוי אחד ולממלכה אחת שלא תיחצה עוד. ואז יטהרם השם מגילוליהם ומפשעיהם, יושיבם על אדמתם לעולם, יכרות עמם ברית שלום נצחית, וישרה שכינתו עליהם ובתוכם, ובית המקדש יעמוד לעיני האומות לאות שה' מקדש את ישראל. יהי רצון שנזכה לכל זה במהרה בימינו, אמן ואמן.