פרק ל"ז ביחזקאל הוא הפרק המוכר בשם "חזון העצמות היבשות" - הפרק שבו מראה הקדוש ברוך הוא לנביא את המתים שהחיה יחזקאל, ומודיע לעם ישראל שעתידים המתים להחיות. נלך על סדר הפסוקים ונראה את המשל ואת נמשלו.
הָיְתָה עָלַי יַד־יְהֹוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת׃
רש"י מבאר שכל מקום שנאמר בנבואה "יד ה'" הוא לשון כפייה. כביכול הרוח כפתה עליו ללכת. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אדם שנשתבשה דעתו נקרא בלשון העתיקה "נכפה" או "כפוי", לפי שהוא עושה מעשי שיגעון נגד רצונו, כאילו רוח פנימית כופה אותו לעשותם - לפעמים כפשוטו על ידי רוח, ולפעמים מחמת שיבוש בהגדרות הפנימיות של נפשו, ובעקבות זה הוא נוהג כשוטה. כאן הכוונה שהשם לקח את הנביא כאדם שאין לו רצון עצמי, אלא רוח שולטת בו ומוליכה אותו.
בדברי חז"ל כמה דעות בזיהוי העצמות שבבקעה. יש אומרים שאלו היו מבני אפרים: אותם אנשים שיצאו ממצרים לפני הקץ - כמדומני מאה ועשר שנים לפני זמן יציאת מצרים - שאמרו עתידה להיות גאולה, וסברו שכבר הגיע הזמן ושצריך להביא את הגאולה בכוח. הם יצאו ממצרים כדי לעלות לארץ, וכבר הגיעו לכאן, ואנשי גת שהיו בארץ הרגו בהם.
ובגמרא: רבי אליעזר אומר, מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה. ומה שירה אמרו? "ה' ממית ומחיה, ממית בצדק ומחיה ברחמים". רבי יהושע אומר, שירה זו אמרו: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". רבי יהודה אומר, באמת משל היה - כלומר כל המעשה הזה ראה יחזקאל בנבואה ולא התרחש במציאות. ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות - כלומר חיו עד סוף ימיהם לאחר שהוחיו. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. לרבי יהודה בן בתירא היו תפילין שהניח לו סבו מאותם מתים שהחיה יחזקאל.
ונחלקו עוד: אמר רב, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, כמו שהסברנו. שמואל אמר, אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים. ורבי יוחנן אמר, אלו המתים שבבקעת דורא - אותם שהמית נבוכדנצר כאשר עשה את הצלם, והרג את מי שלא היה מוכן להשתחוות לו.
הרד"ק אומר שהקדוש ברוך הוא מראה לנביא את כל זה כמשל: אתם, עם ישראל, חושבים שאתם בבחינת עצמות יבשות שאין להן אפשרות לחיות עוד? בואו ואראה לכם שכשהשם רוצה, גם עצמות יבשות מסוגלות לחיות. והמסקנה: כשהשם ירצה - גם אתם תיגאלו. הנבואה באה לעודד אותם שיאמינו שיש גאולה. ואפשר להוסיף הסבר נוסף, שהחזון בא לחזק את אמונתם בתחיית המתים עצמה, שיאמינו שעתידים המתים להחיות באמת. והמלבי"ם מדגיש: גם אם נאמר שמשל היה, דע לך שהנביא רואה את הדברים בפועל, כאילו הם מתהווים ממש לפניו.
וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל־פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד׃
המלבי"ם נוקט לפי השיטה שאלו היו אותם שמנו לקץ וכפרו בתחיית המתים, ולפי האמת אינם ראויים לתחייה. וכדי להבין את חידוש הנס יש להקדים: כתוב בספרי המקובלים שבכל אדם נשאר גם לאחר המיתה "קיסטא דחיותא", או "הבלא דגרמי" - הבל כלשהו שנשאר בעצמות גם לאחר שהנשמה מסתלקת לחלוטין מן הגוף. וזה כשאור בעיסה: כמו ששמים שמרים בעיסה והיא תופחת, כך נשאר ההבלא דגרמי בעצם אחת - עצם הלוז, וממנה תתהווה התחייה ויקום הגוף מחדש.
ועוד אמרו חז"ל שעתידים הצדיקים לשוב לעפרם ולהיות עפר, ורק לאחר מכן יקומו לתחייה. וטעם הדבר: תמיד כאשר צומח דבר מעולה ממה שהיה קודם, מוכרח הדבר הקודם להתבטל לגמרי ורק אחר כך צומח החדש. זרע החיטה נרקב באדמה ואחר כך מתהווה דבר חדש; זרע הוולד מסריח ורק אחר כך נוצר הוולד; הביצה מסרחת ורק אחר כך נולד האפרוח. תמיד הדבר החדש נוצר על גבי ההתבטלות המוחלטת של המצב הקודם.
ומעתה, אומר המלבי"ם, יש כאן שני עיכובים. האחד: העצמות עדיין לא בלו לגמרי - הרי הן קיימות, והנביא רואה אותן בבקעה, ולא ייתכן שיחיה הגוף מבלי שהגוף הקודם הגיע להעדר גמור. והשני: צריך שתישאר מעט לחלוחית באותה עצם הלוז, שם מונח הקיסטא דחיותא, רוח החיים המועטת - וגם זה לא נשאר, שהרי "והנה יבשות מאוד", העצמות היו יבשות לגמרי, ואף ההבלא דגרמי כבר לא נשאר בהן. ואף להירקב ולבלות לא ייתכן להן, שהרי היו מפוזרות על פני הבקעה ולא נתונות באדמה.
רש"י מבאר שיחזקאל היה כהן, ובתור כהן היה אסור לו להיכנס לתוך הבקעה שיש בה עצמות, ולכן העבירו סביב סביב. אבל הרד"ק מקשה על זה: הרי השם ציווה את יחזקאל להעביר תער על ראשו ועל זקנו, ואף שעל הכהנים נאמר "פאת ראשם וזקנם לא יגלחו" - כשהשם מצווה, אין הכהונה מעכבת. ובפרט שכאן כתוב במפורש "ויניחני בתוך הבקעה": אף שתחילה נאמר "סביב סביב", לבסוף נאמר שהיה בתוך הבקעה ממש. לכן אין כאן בעיה של כהן, מפני שקיבל ציווי ישיר מאת השם. או שנסביר שהכל היה בנבואה, ואם מעיקרא הכל היה בנבואה - אין מציאות ואין טומאה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה יָדָעְתָּ׃
השם שואל אותו: הנראה לך שעצמות אלו יחיו? כלומר, על פי טבע לא ייתכן שיחיו, מן הטעמים שהסברנו - הקיסטא דחיותא כבר לא נותר בהן, והעצמות גם לא נרקבו ולא בלו לגמרי, ובמצב כזה לכאורה לא תיתכן תחייה. ועל כן ענה יחזקאל "אתה ידעת": לפי הפרמטרים הראויים אין העצמות האלה ראויות לחיות, אבל אם אתה, השם, רוצה - גם עצמות אלו יחיו. שאצל בורא עולם אין כללים, וכל מה שירצה רצונו יתברך יתקיים.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל־הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה׃
מצווה אותו לקבל נבואה על העצמות ולדבר אל העצמות עצמן.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם׃
מה חסר לעצמות האלה? ההבלא דגרמי, הרוח המועטת שאמורה להישאר בהן ושממנה הן מתחילות לחיות. על כן אומר הקדוש ברוך הוא "הנה אני מביא בכם רוח" - אף שמצד עצמן אין העצמות ראויות לתחייה, שהרי יבשות הן לגמרי, ובנמשל: עם ישראל יבש כבר לגמרי מכל לחלוחית של מצווה - אף על פי כן תחזור אליהן החיות, כי אני מחדש בהן את הרוח.
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
רש"י מעיר שבספר איוב הסדר הפוך: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" - תחילה עור, אחר כך בשר, אחר כך עצמות, ולבסוף גידים, וכך אמרו חז"ל שהיא דרך יצירת הוולד במעי אמו. ואילו כאן הסדר מתחיל מן ההפך: "והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור". מבאר רש"י משל לאדם הלובש בגדיו: תחילה הוא לובש גופייה, אחר כך ציצית, אחר כך חולצה, אחר כך חליפה. וכשהוא פושט - האם מוריד את הגופייה ראשונה? להיפך: מוריד חליפה, אחר כך חולצה, אחר כך ציצית, ולבסוף גופייה. סדר הלבישה הפוך מסדר הפשיטה. יצירת הוולד היא כעין לבישה, וכאן זו כעין פשיטה, ולכן הסדר מתהפך: כאן העצמות הן הראשונות, שהרי היו קיימות כבר, ואחריהן גידים, בשר ועור. וזה בדרך נס, שפשט בגדיו התחתונים תחילה ואחר כך העליונים. והמלבי"ם אומר שגם לעתיד לבוא לא יהיה הסדר כך, אלא כפי "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" - עור, בשר, עצמות וגידים. רק כאן, מפני שהעצמות היו קיימות מקודם, היה בהיפוך.
ויש לשאול: הרי כבר נאמר "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", ולמה שוב "ונתתי בכם רוח וחייתם"? התשובה: הרוח הראשונה היא הקיסטא דחיותא, אותו מעט שממנו הכל מתחיל, השורש והגרעין - זה בהתחלה. לאחר מכן באים הגידים, הבשר והעור כסדר ההפוך שראינו, ואז "ונתתי בכם רוח" - זו הנשמה, רוח החיות במלואה.
וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי־קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה־רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל־עַצְמוֹ׃
כפי שאמר לי השם, כך באתי אל העצמות והתנבאתי עליהן. ומהו הקול והרעש שנשמע תוך כדי הנבואה? רוח התחייה שנפחה בעצמות, וכל עצם התקרבה אל עצמה, ומחמת זה נהיה קול רעש גדול.
וְרָאִיתִי וְהִנֵּה־עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם׃
כפי סדר הנבואה: עצם, אחר כך גידים, אחר כך בשר, אחר כך עור - אבל רוח אין בהם, והיא הנשמה. ולמה אין בהם רוח? אומר המלבי"ם: כל שינוי טבע יכול להיעשות על ידי הנביא, חוץ מלהחזיר נשמות לפגרים מתים, שזה רק בידי הקדוש ברוך הוא - "ברוך אתה ה' מחיה המתים". תחיית המתים היא רק על ידי בורא עולם. ולכן כאשר רצה אליהו הנביא שתחזור רוחו של בן הצרפית - התפלל, שכן אין לו מפתח להחזיר רוחות לבני אדם, ואין זה אלא ברצונו יתברך. ועל כן כאן, כהינבאו נעשה הכל: הבשר והגידים והעור חוזרים, אך עיקר חסר מן הספר - הרוח. המדענים יכולים ליצור הכל, יאמרו לך שייצרו במעבדה רגל של זבוב - כל הכבוד. עכשיו תזיז אותה, תביא בה את הרוח. אין. אין כוח לברוא רוח. גולם - זה כל מה שהם יכולים ליצור. רוח - רק מהשם יתברך.
כתוב כאן "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו", והמדרש מספר מעשה מופלא. נבוכדנצר היה יושב בארמונו, וחז"ל אומרים שמלבד כלי בית המקדש היה מושחת גדול, והיה שותה בכלי עצם שנעשו מעצמותיהם של יהודים. ובאותם ימים היה מושג של כלי עצם - היום אין מכירים זאת, אבל אף אצל יהודים מצינו כלי עור וכלי עצם וכלי שק וכלי זכוכית במשניות, והיו עושים מעצם של בהמה תרווד לערבב בו את הקדרה, שזה מצוין לכך. ולו היו סכו"ם וכלים מן העצמות, ודאי לא ברמה פשוטה אלא מגולפים ומהודרים. והוא יושב ואוכל, ופתאום רואה את הכוס פורחת לו מן החלון. שאל: מה זה? אמרו לו: מה אתה מדבר, אתה יושב כאן ויחזקאל מחיה מתים בבקעת דורא. ואז התחילו כל העצמות לשוב עצם אל עצמה, ופרחו לו כל הכלים מעל השולחן. יצא וראה, ואמר: "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה לדר ודר" - חמד ושיבח לבורא עולם כשראה את תחיית המתים שבבקעת דורא.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל־הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן־אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל־הָרוּחַ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ׃
מכל מקום שהלכו נשמותיהם לשוטט בארבע רוחות השמים - מכל עבר שתהיה, "בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה", מלשון "ויפח באפיו נשמת חיים", ועל ידי הנפיחה הזאת יחיו הגופים. ומקשה המלבי"ם: הרי על נפש הצדיק נאמר שהיא צרורה בצרור החיים, ואינה משוטטת בארבע רוחות - ומהו "מארבע רוחות בואי הרוח"? אלא כמו שהסברנו, אלו היו אנשים שלא האמינו בתחיית המתים, ועליהם נאמר "ואת נפש רוח הרשע יקלענה בכף הקלע", וממילא הנפש המקולעת הולכת ומיטלטלת בכל העולם. ומהו כף הקלע? הנשמה מתאווה לשוב אל הגוף, מפני שהיא עדיין קשורה בכל תאוות העולם הזה ונמשכת אחריהן, ועדיין רוצה ליהנות מכל אותן תאוות בשרים ותענוגות והנאות שהיו לו בעולם הזה, ואינה מעכלת שאין לה עוד גוף. וזהו צערה הגדול של הנשמה - שהיא חוזרת ונקלעת שוב ושוב מתוך שהיא נמשכת בחזרה אל אותן תאוות. והאברבנאל פירש ש"מארבע רוחות" חוזר על ארבעת סוגי הרוח שבאדם: הנפש הטבעית, הנפש החיונית, הנפש המדברת והנפש הניצחית - וכל ארבע הרוחות באו ונכנסו בתוך הגוף.
וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל־רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד־מְאֹד׃
כפי שאמר לי השם כך התנבאתי, ואז קמו ועמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד, מכל אותם אנשים שמתו בבקעת דורא.
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ׃
עד עכשיו ראית את המשל - בוא ואראה לך את הנמשל: אותם אנשים שאתה רואה נמשלים לכל בית ישראל. והם אומרים "יבשו עצמותינו", כלומר: כבר אנו בבחינת עצמות יבשות לחלוטין, לא נשארה בנו אפילו לחלוחית של חיות, אף לא אותו קיסטא דחיותא והבלא דגרמי. ולמה? לפי שאומרים: אין לנו מלך ואין לנו שרים, אין לנו גבורה, אין לנו כוח וחיל, התפזרנו כאבק ולא נשאר מאיתנו מאומה. ולכן "אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו" - נעשינו כעצמות הגזורות זו מזו, מפוזרות ומפורדות בבקעה.
וזו טענתם: אנחנו בגלות, אין לנו כלום, ומה הסיכוי שיישאר מאיתנו משהו? כמעט ולא אירע מעולם שעם שגלה חזר לארצו; עם שגלה - התפזר, נטמע ונגמר. תראו את הפלסטינים שגרו בחיפה וברחובות ובבאר שבע וביפו ובתל אביב, ואין מדובר לפני מאתיים שנה אלא לפני שישים ושבעים שנה: הם עדיין לא איבדו את תקוותם, ועדיין מדברים כל הזמן על "זכות השיבה" וחושבים לחזור. אבל מה הסיכויים שיחזרו, אפילו מבחינה גשמית בלבד? אפס בריבוע, כמעט שום סיכוי. וזה מה שאמרו אותם אנשים: כבר גלינו, איזה סיכוי יש לנו לחזור לארצנו ולהקים בה ממלכה מחדש? אנחנו בבחינת עצמות יבשות, אבדה תקוותנו, נגזרנו זה מזה ונחתכנו, ואין סיכוי שנשוב להיות גוף שלם וחדש.
חזון העצמות היבשות בא לעקור מלב ישראל את הייאוש. העצמות שבבקעה היו במצב שאין קשה ממנו: לא בלו לגמרי ולא נשאר בהן אף ההבל שבעצם הלוז - ואף על פי כן חיו, כי "אתה ידעת": אצל בורא עולם אין כללים. הקדוש ברוך הוא החזיר להן תחילה את רוח החיות המועטת, אחר כך גידים בשר ועור בסדר הפוך מיצירת הוולד, ולבסוף את הנשמה עצמה - שאותה אין שום נביא ושום חכם יכול להשיב, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד. וכל זה כדי שידע עם ישראל, האומר "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו", שכשם שהעצמות היבשות קמו לתחייה, כך יקום ויתחדש עם ישראל ויחזור לארצו.