בפסוקים הקודמים נאמר "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם", ולאחר מכן "וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם" - ובכך רמז הנביא שגאולת כורש לא תהיה גאולה נצחית, אלא עם ישראל יבוא לבית שני ויחזור ויגלה. מכאן ואילך בא הנביא להסביר מדוע כך יהיה: מדוע אין הקב"ה גואל אותנו מיד גאולה תמידית, אלא גואל ולאחר מכן חוזר ומפיץ אותנו. זהו נושאו של החלק שלפנינו.
(16) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
(17) בֶּן־אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי׃
"בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם" - הכוונה לימי בית שני. הם עשו מעשים מקולקלים וטימאו את הארץ, ואף על פי כן אומר הקב"ה: לא גירשתי אותם מעל פניי, שגירוש משמעו לנצח. אלא הריחוק שלי מהם היה "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה" - כמו הנידה שבעלה פורש ממנה אך ממתין לה שתיטהר וחוזר אליה. כך המתין הקב"ה שישובו אליו, בבחינת "שובו אליי ואשובה אליכם".
"בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם" - כלל שהמלבי"ם חוזר עליו בכמה מקומות: "דרך" היא תכונת הנפש, ו"עלילות" הן הפעולות. גאווה היא תכונת נפש, כעס הוא תכונת נפש; אך כשאדם כעס ולבסוף גם הכה - הכעס הוא "דרכם" וההכאה היא "עלילותם", כי עלילות הן תמיד הפעולות הצומחות מאותן תכונות. כאן מאשים אותם בשניים: הן בתכונות נפשם המקולקלות והן במעשים הרעים שיצאו מהן.
(18) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל־הַדָּם אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ עַל־הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ׃
המלבי"ם מבחין תמיד בין "חמה" ל"אף": החמה היא הכעס הפנימי הבוער בקרבו של אדם, והאף הוא הכעס הניכר כלפי חוץ - "אש קדחה באפי". הקושי הגדול יותר הוא דווקא בחמה הפנימית שאי אפשר להוציאה. כך ביאר המלבי"ם באחשוורוש "וחמתו בערה בו": אחשוורוש לא יכול היה לגלות את כעסו כלפי חוץ, שכן גילוי הכעס היה מסגיר שנפגע ממה שנעשה, ולכן החמה נותרה בוערת בפנים.
"עַל־הַדָּם אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ" - זו שפיכות דמים; "וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ" - גילוי עריות או עבודה זרה. על שני אלה נאמר שהארץ מקיאה את יושביה: "כי הדם הוא יחניף את הארץ", ובפרשת עריות "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה".
(19) וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים׃
שימו לב לדיוק הלשון: "וָאָפִיץ" מוסב על הקב"ה, אך "וַיִּזָּרוּ" אינו "ואזרה אותם". בתחילה הפיץ אותם הקב"ה בגויים, ומן הגויים הם עצמם זרו והתפזרו לארצות הרחוקות. וכפי שראינו כמה פעמים בביטוי "ואפיץ ואזרה", הזריה קשה מן ההפצה, שהיא פיזור רב יותר.
ואף על פי כן - "כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים": לא היה זה עונש של כליה ולא של הסתר פנים, כאילו הפקיר אותם הקב"ה ואינו מתחשב במה שקורה להם. אדרבה, העונש היה עונש בהשגחה. והרי יש הבדל גדול בין עונש בהשגחה לעונש שלא בהשגחה: בעונש שלא בהשגחה יש יתרון, שהקב"ה כביכול משליך אותנו אל המזל, ואם לפי הנסיבות הטבעיות לא אמור להיות רע - לא יהיה רע; הכול תלוי בהנהגת הטבע. אבל בעונש בהשגחה יש חיסרון ויש יתרון: החיסרון - הרע מגיע בהכרח, שהרי הקב"ה משגיח להביא את הצרה; היתרון הגדול - יש מי שבודק תמיד את המינונים, שלא יהיו קשים מדי ולא יביאו לידי כליה. הקב"ה לא זרק אותנו מפניו אל פגעי הטבע, אלא נותן את העונש בדיוק כפי הנדרש. וזהו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם".
והיכן רואים זאת כאן? ב"כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים". ראשית, זו לשון משפט, והמשפט תמיד מכוון ומדויק. שנית, זו מידה כנגד מידה: "כדרכם" כנגד רוע הלב ומחשבותיו, "וכעלילותם" כנגד הפעולות שעשו. מכאן תבין שהעונש לא היה יתר על המידה אלא במינונים המדויקים, וסימן הוא שההשגחה לא סרה מהם.
(20) וַיָּבוֹא אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קׇדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם־יְהֹוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ׃
לכאורה היה צריך לומר "ויבואו אל הגויים אשר באו שם", שהרי בסוף הפסוק לשון רבים. רש"י מביא פירוש פשטי: קודם נאמר "בית ישראל", שהוא לשון יחיד - לא "ישראלים" אלא "בית ישראל", ולכן ממשיך באותו ביטוי "ויבוא".
ורש"י מביא גם מדרש אגדה: "ויבוא" - הקב"ה בא אל הגויים אשר באו שם בניו. הקב"ה ירד עמהם לגולה, בבחינת "עמו אנוכי בצרה", והטה אוזן לשמוע מה אומרים השבאים. ומה הם אומרים? "עַם־יְהֹוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" - הרי אלו עם ה' ולא היה בכוחו להצילם. מכאן נוצר חילול השם נורא: אם עם ה' גולים, משמע חלילה שאלוהיהם חלש.
גם המלבי"ם מפרש ש"ויבוא" מוסב על הקב"ה, ומוכיח זאת מהמשך הפסוק: "וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קׇדְשִׁי" - שם קודשי הוא שבא אל הגויים. ולמה בא? כפי שביאר קודם: "כדרכם וכעלילותם" - העונש בהשגחה מלאה, והקב"ה בא לוודא שהעונש לא יעלה על המידה, שיהיה מידה כנגד מידה בדיוק כפי המגיע להם, וכדי שירגישו ויבינו שהעונש השגחי. וכשאדם מבין שהעונש השגחי, קל לו יותר לשוב. כשישראל שבעים שנה לא שמרו שמיטות, ואז "תרצה הארץ את שבתותיה" וכנגדן גלו שבעים שנה - מיד אתה מבין את הקשר, מבין שאתה משלם מחיר על קלקול מסוים, ומתקן את דרכיך.
אלא שדווקא מזה נוצר חילול השם אצל הגויים: הם רואים שאף שישראל בגולה, ה' עמהם וההשגחה מלווה אותם והוא לא עזבם. על כן הם שואלים: "עם ה' אלה" - עדיין השגחתו דבוקה בהם, ואם כן "ומארצו יצאו" - למה גלו? מדוע אינו מחזירם לארצו, שהיא מקום ההשגחה, "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה"? ומסקנתם המוכרחת: מבלתי יכולת ה', כביכול חלילה הוא מוגבל ונאלץ לגלות עמהם ולהשגיח עליהם שם, ואינו יכול להשיבם לארצם. ומכאן חילול השם הגדול.
(21) וָאֶחְמֹל עַל־שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁמָּה׃
עד כה דובר בחילול שחיללו הגויים בדבריהם החריפים. עתה אומר הקב"ה: חמלתי על שם קודשי אשר חיללוהו בית ישראל - לא הגויים, אלא עם ישראל עצמם. כיצד? במעשיהם הרעים שם בין העמים. ואז נאלץ הקב"ה להענישם ברדיפות, ברציחות, בפוגרומים ובכל מה שעבר עלינו, ואז מתחזקת אצל הגויים ההכרה שאין ביכולתו לגאול אותם ולהצילם - הנה הם נרדפים כאן. והם אינם מבינים שדווקא זה מוכיח את ההשגחה, שהקב"ה נמצא ופועל בתוך המציאות, ושישראל משלמים מחיר על מעשיהם גם בגולה. וכך בכל פעם מחדש מתחלל שם קודשו על ידי ההנהגה שלו עם העם.
(22) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית־יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־לְשֵׁם־קׇדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאתֶם שָׁם׃
התשועה העתידה לא תהיה "למענכם". שכן אילו הייתה למענכם, הייתה תלויה בזכויות ובחובות - האם אתם ראויים, האם אתם הגונים, האם כדאי לעשות. ואז מה יקרה אם ישראל יחטאו שוב? ייאלץ הקב"ה להגלותם שוב. לכן אומר הקב"ה: אין זה למענכם ואין זה תלוי בזכות או בחובה, אלא אני עושה למען שמי וכבודי המחולל בגויים. ומכיוון שכך, בהכרח אדאג שלא תגלו עוד ושלא יתחלל שמי בגויים שנית. וכיצד יהיה הדבר - יתבאר בפסוקים הבאים.
(23) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם׃
שני החילולים נזכרים כאן: "הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם" - מה שחיללו הגויים באמרם "עם ה' אלה ומארצו יצאו"; "אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם" - מה שחיללנו אנחנו בקלקול מעשינו שם, כאמור בפסוק כ"א. וכנגד שניהם יבוא התיקון. "בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם" - הקב"ה יקדש שמו על ידי ישראל, בכך שיביא אותנו לידי תשובה, כמו שנאמר "ביד חזקה אמלוך עליכם", "והבאתי אתכם אל מדבר העמים", "וברותי מכם המורדים בי" - ימשול בנו ביד חזקה ויכוף אותנו לשוב, ויתקדש שמו יתברך על ידינו.
(24) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל־הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם׃
זה כנגד החילול השני: אפילו אם נהיה בעלי מעשים טובים, עצם היותנו גולים הוא חילול השם, שהגויים אומרים "עם ה' אלה ומארצו יצאו". כנגד זה - "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם", אוציא אתכם מן העמים ששם אתם משועבדים תחתם; "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל־הָאֲרָצוֹת" - מן המקומות שאליהם התפזרתם מן הגויים, וקיבוץ נאמר תמיד על דבר מפוזר, "אקבץ נדחות"; "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם" - ושוב לא ייאמר "ומארצו יצאו", אלא יהיה ברור לכול שישראל מחוברים אל הקב"ה ואינם גולים.
(25) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכׇּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃
כדי לתקן את חטאי העבר וכדי שלא תחטאו לעתיד לבוא, פועל הקב"ה שתי פעולות. על העבר - "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". והנה למעלה נאמר "כטומאת הנידה היתה דרכם", וטומאת נידה טעונה טבילה במקווה; ואילו טמא מת די לו בהזיה, אלא שמי ההזיה אינם מים טהורים. המלבי"ם מבאר: מי הנידה, מלשון "וידו אבן בי", הם המים שמיידים ומזים - מי אפר פרה אדומה - והם מטמאים את המזה ואת הנושאם, "יכבס בגדיו", ונמצא שאינם קרויים מים טהורים אלא מים טמאים. אם כן, לכאורה לא תועיל כאן הזיה של מים טהורים.
אלא שלעתיד לבוא יהיו כאן שני יתרונות: ראשית, תיטהרו במים טהורים גם בלא טבילה, ודי בזריקה בלבד בלי להיכנס למקווה; ושנית, לא תצטרכו מים טמאים של מי נידה, אלא מעט מים, והמים יהיו טהורים.
ומהו הנמשל? מבאר המלבי"ם: כשמדברים על טהרה, הכוונה לטהרת הדעת, לטהרת השכל, המחשבות והמעשים; וכשאומרים "כמים לים מכסים", הכוונה לריבוי הדעת, ידיעת ה' ועבודתו. לעתיד לבוא ייטהרו במעט מים טהורים שיזרקו עליהם - בהארה קלה ובמי הדעת והתשובה תיטהרו. היום, כדי לשוב בתשובה, צריך מאמץ ויגיעה ופעולה רבה; אבל אז, במעט מים טהורים תיטהר הדעת ותתקרבו אל ה'.
ועוד: בזמן הזה אין הטהרה מועילה אלא לטהר את הגוף - מי שטבל במקווה, גופו נטהר ונפשו לא נטהרה; וגם אינה מועילה אלא לטומאה, לא למעשה גילולים ועבודה זרה. אבל בטהרה של לעתיד לבוא - "מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם", בין טומאת הגווייה בין טומאת הנפש, "וּמִכׇּל־גִּלּוּלֵיכֶם" - אף מן העבודה זרה.
הערה חשובה בנוסח: בהרבה דפוסים נדפס "לא מועילה טהרה אלא לטומאת הגויים ולא לטומאת הנפש", וזה שיבוש מוכח. במקור היה כתוב בקיצור "הגוי'" עם קו, והכוונה "הגווייה", ובאו לפתוח את הקיצור וקראו "הגויים". וההוכחה מהמשך דבריו: "רצה לומר בין טומאת הגווייה בין טומאת הנפש". מכאן מתחילות כל התקלות - אנשים הבאים לפתוח ראשי תיבות וקיצורים בלי הבנה בעצם העניין. ראיתי פעם ספר, והוא עדיין אצלי בבית, שכתב על זוג שהלך לרב שיברכם שיזכו ל"זרע שבת קודש". שברתי את הראש - מה פירוש הביטוי הזה? עד שהבנתי שהוא ראה "זש"ק" ותרגם "זרע שבת קודש". כך אדם רוצה לעזור ולהסביר, ומקלקל יותר משהוא מתקן.
(26) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃
מה שגרם לחטא, אומר המלבי"ם, היו הלב והרוח. הלב מתאר את כוח הממשלה שבאדם - הוא המרכז, הוא המלך והמושל, והאדם הולך אחר תאוות ליבו, ומה שהלב רוצה ושואף הוא עושה. הרוח היא חלק הדמיון - הציורים והתיאורים שהאדם מדמה לעצמו.
וכיצד מתחילה כל עבירה? הרוח מציירת את הציורים הרעים ומעלה אותם אל הלב. הכול מתחיל בדמיון: אדם מדמיין לעצמו שהעבירה היא משהו נפלא, ואז ליבו מתחיל להתאוות, ומשמתאווה - הלב, שבידו כוח הפעולה והוא נותן הוראות לכל האיברים, גומר את הרע. אומר הקב"ה: אתן לכם לב חדש שכל נטייתו לטוב, וכן הציורים העולים ברוח - הדמיונות - יהיו רק טובים, והמחשבות מחשבות טובות.
וכמה גדול כוח הדמיון: הפרסומאים של ימינו יודעים זאת היטב. רוצים למכור לך פיצה - אין מצלמים פיצה, אלא מציירים לך אותה נמתחת ונחתכת והגבינה הצהובה נמרחת, ולא משנה כמה גבינה יש שם באמת ומה טעמה - הבלוטות כבר מתחילות לעבוד. על ידי דמיון וציור בצבעים בורקים מושכים את הלב.
ועד עתה לא היה הלב מוכן לקבל מוסר - לב אבן, שקשה לחקוק בו וקשה להשפיע עליו. לכן "וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" - לב שיושפע ממה שיאמרו לו ומן המוסר שישמע, וההשפעות יתנו בו את אותותיהן וישנה את דרכיו.
(27) וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם׃
"וְאֶת־רוּחִי" - זו רוח הקודש. על ידי הניסים והנפלאות שבהם יתמיד הקב"ה את מציאותו בינינו, תשרה רוח ה' בקרבנו, וכמו שנאמר בנבואות אחרות "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" ו"אשפוך את רוחי על כל בשר". ומכוח השראת השכינה ורוח הקודש ישתנה טבענו להיות טבע הנוטה אל הקדושה והטהרה, וזהו "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ" - הטבע יהיה מזוכך ומאליו תלכו בחוקיו; "וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" - לא תעשו עוד רע ולא תקלקלו את דרכיכם.
(28) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃
תשבו בארץ ולא תהיה עוד גלות - והטעם מובן מאליו: אם מעשינו טובים, ורוח ה' בקרבנו, ובחוקיו אנו הולכים ומשפטיו שומרים, ואיננו מכעיסים לפניו - מפני מה תהיה גלות? נמצא שהדבר עצמו מבטיח שהגלות תיפסק.
ודקדק המלבי"ם בסדר: בתחילה הכול בהתערותא דלעילא - "וזרקתי עליכם מים טהורים", "ואת רוחי אתן בקרבכם", "ועשיתי את אשר בחוקיי תלכו" - הכול מאתו יתברך. אבל אחר כך "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם" - מכאן ואילך התערותא דלתתא: אתם מעצמכם תהיו נכונים אל הקדושה, תסגלו מצוות ומעשים טובים ותפעלו לקרבת ה', ועל ידי כן "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים".
וזה מקביל לגאולת מצרים. דרכו של הקב"ה לדרוש שישראל יפתחו את הפתח ויעשו את הצעד הראשון - "שובו אליי ואשובה אליכם". אבל ביציאת מצרים לא כך היה: הכול נעשה בהתערותא דלעילא, וישראל כמעט לא עשו מאומה. שתי מצוות בלבד היו בידם, ואף הן לכאורה חלשות מאוד: דם פסח ודם מילה. דם פסח - לשחוט קורבן ולאכול; ואף בזה לא הלכו בשמחה, שהרי סירבו למול, עד שהוציא הקב"ה ריח גן עדן של הפסח, ואז הלכו ומלו כדי שיזכו לאכול מקורבן הפסח. אם כן מכוח מה נגאלו? הכול מהתערותא דלעילא. וזה רמוז ב"פסחתי אני על הפתח": תמיד אומר הקב"ה "פתחו לי פתח", שההתחלה תבוא מצדך, ואילו ביציאת מצרים פסח ה' על הפתח ולא המתין שנפתח, שאילו היה ממתין לא היינו נגאלים כלל והיינו מגיעים לחמישים שערי טומאה. כך גם לעתיד לבוא: הפתיחה תהיה מצידו יתברך, שיזרוק עלינו מים טהורים, ואחר כך "והייתם לי לעם" - ההתערותא דלתתא תבוא מתוכנו. וזהו מעין מה שאמרו חז"ל "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגאולה העתידה תהיה מעין הגאולה הקדומה.
(29) וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב׃
"וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם" - אף שיצר הרע עדיין קיים, אושיע אתכם מן הטומאה שלו. ואמרו חז"ל שמיום שבטלה טהרה בטל ריח הפירות, ויש אומרים טעם הפירות; וכשתיוושעו מטומאתכם לא תהיה עוד מציאות של ביטול טהרה, אלא אדרבה הטהרה תרבה - "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" - ולכן "וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ", ריבוי דגן בהשגחה מאתו יתברך ולא יהיה רעב.
(30) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם׃
אף שרעב כבר אין, מפני ריבוי הדגן, מוסיף הקב"ה לרבות גם את פרי העץ ותנובת השדה, שהם כמותרות, שהרי עיקר פרנסת האדם הוא הדגן והלחם. והטעם: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם". מבאר הרד"ק שהגויים היו מחרפים את ישראל ואומרים: ראו היכן אתם יושבים, בארץ הזקוקה לגשמים יותר משאר ארצות, ולכן הרעב מצוי בה. וכך אנו רואים באברהם שירד מן הארץ מפני הרעב, וביצחק, ובאלימלך ונעמי שירדו מפני הרעב; ואדם הגולה מארצו לארץ אחרת מחמת הרעב - חרפה וביזיון הם לו.
ומדוע באמת עשה ה' את הארץ כך? מדוע לא נתן לנו את שווייץ של המזרח התיכון? התשובה: היא הנותנת. "ארץ אשר למטר השמים תשתה מים". למצרים, כנחש הקדמוני, זרק הקב"ה את הנילוס ואמר להם: הנה לכם נהר והשקיה, עזבו אותי ואל תפנו אליי. אבל את ישראל רוצה הקב"ה תמיד בקשר עמו, ולכן אנו מתפללים לגשמים ומתחננים לפניו שישפיע עלינו שפע. וכעניין המן: יכול היה הקב"ה לתתו פעם אחת בשנה, אך היכן היה הקשר? רצה שהקשר יישמר, ולכן בכל יום ויום יוצאים לאסוף את המן, זוכרים מי נותנו, מתפללים אליו ומתחברים אליו יתברך. אלא שכשיש בצורת ורעב - יש חרפה בגויים, "ראו איזו ארץ יש לכם"; וכשתהיה התבואה רבה, תיפסק חרפתם.
והמלבי"ם מוסיף: מה עניין פרי העץ לחרפת הגויים? אלא שאף שדגן כבר יש להם, אם יחסר להם פרי העץ ייאלצו לקנותו מן הגויים שסביבם, ואז יאמרו: הנה באים לקנות כאן, סימן שיש להם חרפת רעב. לכן ירבה הקב"ה גם את פרי העץ וגם את תנובת השדה, ולא תזדקקו לגויים כלל.
(31) וּזְכַרְתֶּם אֶת־דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֺנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם׃
עדיין תזכרו את הדרכים הרעות שהיו לכם, ומדוע? "וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם" - שיהיו כמונחים לפניכם ותתחרטו עליהם תמיד. רש"י מפרש "ונקוטותם" מלשון נמק - תימקו בעצמכם בבושתכם, כאדם הנמק ומצטמק ורע לו, על הגמול הרע שגמלתם כביכול לקודשא בריך הוא ועל הטובה שהוא גומל לכם חלף זאת. והרד"ק מפרש מלשון "אקוט בדור" (ושם יש גם מפרשים לשון קללה), והיינו מלשון לכרות ולחתוך ולקטוע, כלשון "קט" שעניינו חיתוך - אף שאינה עברית, קרובה היא; כלומר תהיו כנכרתים בעיני עצמכם, וכשתזכרו את עוונותיכם תאמרו: בצדק הגלה אותנו הקב"ה מארצנו.
והמלבי"ם מדייק: "דרכיכם הרעים" - תכונות הנפש וטבעיה, כגאווה, נקמה ואכזריות, וכולן היו רעות. אלא שיש חידוש: אף שתכונות הנפש שליליות, אפשר שיצאו מהן מעללים טובים. כיצד? אדם בעל גאווה פותח גמ"ח כדי להראות כמה הוא איש חסד וכמה הוא נותן ומסייע - ממידה שלילית יצא דבר חיובי, שהוא עוזר לאחרים. וכן מי שיש בו נקמה ואכזריות ומשתמש בהן כנגד מחללי שם שמיים ואויבי ה' - המידה אינה טובה, אך הוא משתמש בה במקום שיש ממנה תועלת. לכן מוסיף הכתוב: "וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־טוֹבִים" - לא רק הדרכים היו רעות, אלא גם הפעולות היוצאות מהן לא היו טובות; לא השתמשתם באותן תכונות לדבר חיובי אלא לשלילי.
ומהי הכפילות "עַל עֲוֺנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם"? "עוון" הוא תמיד ביטוי לעיוות השכל, וזה החמור מכול - שהאדם פועל מתוך שכל מעוות ונותן היגיון וצידוק למעשהו הרע. כל עוד עשית דבר שלילי מתוך שנמשכת אחר תאוות ליבך, יכול אתה לומר "התגברה תאוותי"; אבל כשאתה גם מצדיק אותו בטיעון שכלי - הרי עיוותת את שכלך להצדיק את רעתך. ולכן העוון מקביל ל"דרכים", שהן המידות וההנהגה הנובעת מעיוות השכל, שהשכל אומר לו שכך ראוי להתגאות ולנהוג; והתועבות הן המעשים השליליים, כנגד "מעללים".
(32) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי־עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
שתי סיבות יש לזכירת הדרכים הרעות: האחת - "ונקוטותם בפניכם", כדי שתתחרטו עליהם; והשנייה - "יִוָּדַע לָכֶם" שלא למענכם עשיתי. ומה נרוויח בידיעה זו? "בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ" - על ידה תתביישו ותיכלמו. והבושה, אומר המלבי"ם, היא הבושה הפנימית, והיא מגדרי התשובה וכפרת העוון, וכמו שאמרו חז"ל שכל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו. וההבדל בין "בושו" ל"היכלמו": בושה היא כשאדם מתבייש מעצמו, וכלימה כשאחרים מכלימים אותו. וכאן יהיו שניהם - נתבייש מצד עצמנו וניכלם מן האחרים על המעשים הרעים, וזו עצמה תהיה תשובה של התעוררות מצדנו להתקרב אליו יתברך.
(33) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֺנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת־הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת׃
הקב"ה מודיע שאחרי התשובה הגמורה וטהרת העוונות לא יישאר מהם שום רושם כלל, וכך גם לא יישאר שום רושם מחורבן הארץ - כי הא בהא תליא: בשעה שיש לישראל עוונות הארץ נחרבת, ובשעה שאין להם עוונות הארץ בנויה. לכן "ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם" - מיד "והושבתי את הערים ונבנו החורבות", והערים הנעזבות יחזרו וייבנו.
(34) וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כׇּל־עוֹבֵר׃
(35) וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן־עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ׃
"נשמה" היינו מקום שומם. עד עתה הייתה הארץ שממה, ומעתה "תֵּעָבֵד" ותיזרע. וכל מי שעבר בה עד כה אמר: איזו ארץ אוכלת יושביה, איזו ארץ שוממה, ארץ שאינה ראויה כלל למלכה; ועתה יתפלאו הכול ויאמרו: הארץ הלזו שהייתה נשמה - כיצד נעשתה כגן עדן, והערים שהיו חרבות ושוממות והרוסות - כיצד הן עומדות עתה בצורות?
והמלבי"ם מדקדק בכפילות "הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת": אפשר שמקום יהיה חרב ולא שמם, שגרים בתוך אותה חורבה; וכאן היה גם חרב וגם שמם. ועוד יש הבדל בין "חרבות" ל"נהרסות", כפי שראינו "חורבותייך ושוממותייך וארץ הריסותייך" - שהם ביטויים שונים. ושממה נופלת גם על כלל הארץ, כמו "בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה", שכלל הארץ בגדר שממה; ואילו "הריסה" היא מקום שבור ומקולקל יותר ממקום חרב.
(36) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי׃
הקב"ה ידאג שהגויים יידעו את כל הנעשה עם ישראל, ויבינו שאין זה בדרך הטבע אלא על פי רוח הקודש. וכשם שברא הקב"ה את עולמו באמירה - "הוא ציווה ויעמוד" - כך גם כאן: "אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי", הדיבור שדיבר ה' אל נביאיו הוא שהביא הכול לידי מעשה בדרך ניסית, שדיבורו של הקב"ה פועל כבר את הדברים בטבע.
הנביא מסביר מדוע לא הייתה הגאולה הראשונה נצחית: ישראל טימאו את הארץ בדרכיהם ובעלילותיהם, בשפיכות דמים ובגילולים, ונענשו בהפצה ובזריה - אך עונש בהשגחה, מדוד ומידה כנגד מידה, שאין בו כליה. מכאן נולד חילול השם: הגויים ראו שההשגחה עמנו בגולה, ומכך הסיקו כביכול על חוסר יכולת, וישראל עצמם חיללו את שמו במעשיהם. לכן הגאולה העתידה לא תהיה תלויה בזכויותינו אלא "לְשֵׁם קׇדְשִׁי", ולפיכך היא תהיה בהכרח גאולה שאין אחריה גלות: קיבוץ מן הגויים, זריקת מים טהורים שתטהר את הדעת בהארה קלה, לב חדש במקום לב האבן, רוח חדשה שתטהר את הדמיון, ורוח ה' בקרבנו שתטה את טבענו אל הקדושה. בתחילה הכול בהתערותא דלעילא, כ"פסחתי אני על הפתח" שביציאת מצרים, ואחר כך "והייתם לי לעם" מצדנו. ואז יתרבו הדגן ופרי העץ ותיפסק חרפת הרעב, נזכור את דרכינו הרעות ונתבייש ונשוב, הארץ הנשמה תהיה כגן עדן, והגויים ידעו כי "אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".