פתיחה: מנבואת פורענות על הר שעיר לנבואת נחמה על הרי ישראל
לאחר שהנביא סיים את דברי הפורענות על הר שעיר, הוא פונה עתה אל הצד השני של המטבע: נבואת נחמה על הרי ישראל. הפרק שלפנינו הוא אחד מפרקי הנחמה הגדולים שבספר, ובו הבטחה כפולה: פורענות לאומות ששמחו במפלת ישראל, וגאולה, יישוב ופריחה לארץ ישראל ולעם היושב עליה.
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה׃
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ׃
האויב ששמח: צור ו"במות עולם"
המלבי"ם מזכיר לנו את הרקע: יחזקאל התנבא לעיל על האומות השכנות לארץ ישראל - צור, בני עמון, מואב, אדום, פלשתים וצידון - וניבא לכל אחת מהן חורבן ופורענות, מפני ששמחו במפלת ירושלים או אף סייעו בפועל לנפילתם של ישראל. לכל אחת ואחת ייחד הנביא נבואה נפרדת ועונש נפרד, שכן לא הושוו בחטאיהם: חטאו של כל אחד היה שונה מחברו.
לגבי צור ראינו: "יען אשר אמרה צור על ירושלים האח, נשברה דלתות העמים, נסבה אליי, אמלאה החרבה". ארץ ישראל הייתה רוכלת העמים, בריח תיכון המחבר בין יבשות, וגם צור הייתה רוכלת העמים. לכן שמחה צור ואמרה: כל אותם סוחרים שעברו עד עתה דרך ישראל, יבואו מעתה אליי; "אמלאה החרבה" - מחורבנה שלה אתמלא אני, האושר והמסחר יעברו אליי. על כך ניבא הנביא את שקיעתה של צור, וכבר דיברנו שאכן שקעה וכיסוה המים.
וזהו שנאמר כאן: "יען אמר האויב עליכם האח" - האויב שמח ואמר: כמה נפלא שישראל נופלים. "ובמות עולם למורשה היתה לנו" - ישראל היא כבמה, מקום גבוה שכולם באים לסחור בו, מרכז המסחר של כל העולם, ועתה אנחנו נירש אותה.
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל־שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת־עָם׃
הפליאה הגדולה: "כה אמר" - והיכן האמירה?
כאן מבאר המלבי"ם את העיקרון של כל הפרק. הנביא חוזר ואומר "כה אמר ה' אלוהים" פעם אחר פעם, אך אינו מביא כלל מה הייתה האמירה. "ולא נמצא מאמר ה' עד הפעם השישית", כותב המלבי"ם, "ולא נמצא דוגמתו במקרא". לא ראינו בשום מקום שהנביא יאמר פעמים רבות "כה אמר ה'" בלי לומר מה אמר, ורק בסוף יאמר את תוכן האמירה. ומוסיף המלבי"ם: "והוא פליאה נשגבה מאוד, ואין איש מן המפרשים שם על לב" - איש אינו מתבונן בשאלה זו, כיצד ייתכן שחמש פעמים נאמר "כה אמר ה'" ואין אמירה.
ומתרץ המלבי"ם: כל "כה אמר" שכאן חוזר על מה שנאמר לעיל. על כל אומה ואומה, כשאתה מוצא "כה אמר" - שאל מתי אמר? והתשובה: למעלה, בנבואות שכבר נאמרו. כשמדובר כאן במפלת צור שאמרה "האח, ובמות עולם למורשה היתה לנו", הכוונה ב"כה אמר ה'" היא שכבר אמר ה' את עונשה בנבואה מיוחדת שם. אל תחפש היכן אמר ה' כאן, שכן כל "כה אמר ה'" שבפרקנו פירושו: כה אמר ה' שם. זו תזכורת בלבד, על כל אחד ואחד כבר נאמר הדבר.
בני עמון: "שמות ושאוף אתכם"
בפסוק ג עובר הנביא לדבר על בני עמון, שלקחו מנחלתם של ישראל והתיישבו במקומם. כמו שנאמר "מדוע ירש מלכם את גד", וכן בעמוס "על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם" - את הרי הגלעד בקעו כדי להרחיב גבולם ולנשל את ישראל מישיבתם בגלעד. אם כן, בני עמון שללו לעצמם חלק מארץ ישראל.
"יען ביען שמות ושאוף אתכם" - עשו אתכם שממה, על ידי "ושאוף". ומהו "שאוף"? מבאר המלבי"ם: כאדם השואף רוח לקרבו, כך כל התאב לבלוע דבר נקרא שואף. גם בלשוננו היום אומרים על אדם שיש לו שאיפות. מישהו התלוצץ פעם על בחורים מסוימים המסתובבים עם סיגריה ועם חיתוך כמין מדרגה בשיער, וכינה אותם "בעלי שאיפס ובעלי מדריגס" - בעל שאיפה ובעל מדרגה. על כל פנים, בני עמון שאפו לבלוע את גבולכם.
ומדוע? "להיותכם מורשה לשארית הגויים" - הם רצו שתהיו ירושה לגויים. והתבונן: גם ישמעאל בן נתניה נשלח להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שארץ ישראל תישאר שממה ותהיה להם לירושה, ומי ששלחו? בני עמון.
ולא הסתפקו בכך: "ותעלו על שפת לשון ודיבת עם" - כמו שנאמר "שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון". הם גידפו את ישראל, את אמונתם ואת קדושתם. ועל כך ראינו לעיל בפרק כ"ה את נבואת פורענותם, וזהו ה"כה אמר ה' אלוהים" שכאן. ומדייק המלבי"ם ב"שפת לשון ודיבת עם": כמו "את כל הגויים והלשונות". האומות מתחלקות מצד הלשונות - כל עם ולשונו, ומתחלקות מצד ההנהגות והנימוסים - כל אומה ודרכה. וכל לשון וכל עם דיברו לרעה על ישראל, ולכן הזכיר שני דברים אלו.
לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יֱהֹוִה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב׃
מואב: הלועגים
כאן, אומר המלבי"ם, עובר הנביא לדבר על מואב. מואב לא לקחו מגבול ישראל ולא נקמו בהם בפועל, אלא לעגו עליהם בלבד; ישראל היו בפניהם ללעג ולבוז, וזהו "אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים". וגם כנגדם ראינו נבואת פורענות לעיל בפרק כ"ה, וזה ה"כה אמר ה' אלוהים" שנאמר עליהם.
"חורבות שוממות" ו"ערים נעזבות"
מה ההבדל בין נעזבות לשוממות? מבאר המלבי"ם: הכוונה לערים שנחרבו וגם נשארו שממה. שהרי ייתכן שיש חורבה שאינה שממה - נחרבה, אך משתדלים לבנותה מחדש; וייתכנו ערים שלא נחרבו כלל אך הן שוממות, שהעיר נטושה מיושביה. כאן נאמרו שני הדברים גם יחד.
וכבר דיברנו בעבר: בזמנם, כשעיר נחרבה, היו משתדלים לבנותה באותו מקום, שכן כל התשתיות כבר קיימות. וטעם נוסף: שלא כבימינו, שבית שנהרס מצריך הוצאות לפינוי השברים, בזמנם היה בחורבן יתרון גדול. מה פירוש נחרב? האבנים נפלו. ואבנים אלו אבנים שלמות הן, לא בלוקים שנשברו ואין בהם תועלת. לוקחים את אותן אבנים ובונים מחדש, ואדרבה - במקום לחצוב אבנים חדשות, לשנע ולהביא, דבר מסובך ומורכב, הרי האבנים מונחות לפניו והוא מעמידן על מקומן. לכן הוצרכו לעשות חרם מיוחד על יריחו שלא תיבנה, ולכן היה לחיאל בית האלי אינטרס לבנותה, שהדבר היה משתלם ולא הצריך הוצאות גדולות. וכאן אומר הנביא: לא רק שייחרבו, אלא גם יישארו שממה.
"לבז וללעג"
מה ההבדל בין בז ללועג? מבאר המלבי"ם: "בז" - מפני שהדבר נקלה בעיניו, כמו "ומיכל בת שאול... ותבז לו בלבה" כשראתה את דוד מפזז ומכרכר. "לועג" - כשרואה אדם שחברו עושה מעשים שאינם ראויים, הוא לועג לו. שני ביטויים שונים הם, וכאן נאמר שהיו גם לבז וגם ללעג לשארית הגויים אשר מסביב.
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל־שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל־אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ־אֶת־אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל־לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז׃
אדום ופלשתים: השאיפה שהארץ תישאר שוממה
ה"כה אמר" שכאן מוסב על הנבואות שנאמרו כנגד אדום ופלשתים. הם נקמו בישראל מתוך שנאה, והיו מעוניינים שארץ ישראל תישאר שממה - לא כדי לקחתה לעצמם, אלא כדי שתישאר שוממה, שכן היה להם עניין להוכיח מתוך שממתה שעם ישראל עזב את דרך ה'. על כך אומר ה': באש קנאתי דיברתי, בקנאה אעשה בהם נקמה.
ומדוע נאמר "שארית הגויים"? מבאר המלבי"ם: פלשתים כבר הוכו על ידי פרעה ולא נשארה מהם אלא שארית. ואדום - "אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב ובשאט נפש" - על ששמחו במפלת ישראל, וכבר ראינו בסוף הפרק הקודם שייענשו על שמחתם: "כה אמר ה'... כשמוח כל הארץ שממה אעשה לך, כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שממה כן אעשה לך, שממה תהיה הר שעיר". נמצא שפלשתים כבר קיבלו תשלום ראשון, ולכן נאמר בהם "שארית הגויים", ואילו באדום נאמר "כולא" - אדום כולו יימסר.
"למען מגרשה לבז" - מגרש הוא מקום פנוי. הם לא ביקשו לרשת את הארץ כדי לבנותה, אלא שתישאר כמגרש פנוי לפני העיר, מקום שאין בו בית, אין בו שדות ואין בו כרמים. רצו שארץ ישראל תישאר כמגרש ריק, לבוז ולקלון, שכן מראה המקום השומם משמש להם טענה: הנה עם ישראל, כיוון שחטאו ועזבו את אלוהיהם, ה' עזבם ובחר בנו הנוצרים. רצו להותיר את המקום ריק כמזכרת עוון, לבוז ולקלון. ועל כן ניבא עליהם פורענויות: על פלשתים לעיל, ועל אדום בפרק ל"ה.
לָכֵן הִנָּבֵא עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם׃
מצרים וצידון: המבזים
כאן נכללות עוד אומות שלא נקמו בישראל ולא ירשו את הארץ, אלא רק ביזו את ישראל על חורבנם - כגון מצרים וצידון. גם עליהן נאמרה פורענות, כמו שראינו לעיל בפרקים כ"ח וכ"ט. על כך אומר: "הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי" - את הפורענויות שראינו לעיל. ומדוע? "יען כלימת גויים נשאתם" - שביישתם את ישראל בין האומות ובין העמים, ולכן אפרע מכם, וזו הנבואה שנמסרה כבר למעלה.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי אִם־לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ׃
"אני נשאתי את ידי" - זהו גזר דין שיש בו שבועה, גזר דין שאינו מתבטל. כל הגויים כלימתם יישאו, ובסופו של דבר בא נבוכדנאצר והחריב את כולם.
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא׃
"אין לך קץ מגולה מזה"
לעומתם, אתם הרי ישראל - ההפך הגמור. "ענפכם תתנו" - תוציאו ענפים, והענפים יתנו פרי. ואל תחששו שמא תתנו פירות והגויים יאכלום, שהרי נאמר "לעמי ישראל כי קרבו לבוא" - עם ישראל כבר קרובים להגיע, ובימי כורש כבר החלו לשוב לארץ. וטעם הדבר, מבאר המלבי"ם: ארץ ישראל ארץ מושגחת היא. כשאין עם ישראל עליה היא עוצרת את פירותיה, וכשעם ישראל חוזרים אליה היא חוזרת ונותנת את פירותיה.
וזו גמרא מפורשת ונפלאה, שאנו רואים את התגשמותה מול עינינו. בסנהדרין צ"ח עמוד א': אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". ופירש רש"י: כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה.
במשך אלפיים שנות גלות הייתה ארץ ישראל חרבה ושוממה. נוסעים מפורסמים שהגיעו לכאן, כמארק טוויין ואחרים, מתארים ארץ שוממה וחרבה; אחד מהם מספר שנסע מילין רבים, קילומטרים על גבי קילומטרים, ולא ראה אפילו עץ אחד. "נראה שרובצת עליה קללה קדומה", כותב גוי. כיצד ייתכן? מקום שהוא מרכז הסהר הפורה, ואין מצליחים ליישבו - הכול ביצות ומלריה ומה לא. ומשהגיע עם ישראל לארץ, הנה פתאום מתחילה הארץ לתת את פריה. פלא עצום. כשאתה רואה את ארץ ישראל נותנת פירותיה, אות היא שאנו כבר מתדפקים על פתחה של הגאולה.
כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם׃
וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה׃
שלבי הגאולה: תחילה האדמה, אחר כך האדם
מבאר המלבי"ם: בתחילה תחול ההשגחה - "ונעבדתם ונזרעתם", שקודם כול לא תהיה האדמה שוממה. ובשלב הבא - "והרביתי עליכם אדם". המלבי"ם מדבר על התקופה שהכיר, תקופת כורש: אותם ששבו בימי כורש ובימי ארתחשסתא, תחילה עבדו וזרעו, ואחר כך באו והתיישבו, ולבסוף "והחורבות תבנינה" - אותן חורבות שוממות וערים נעזבות נבנו מחדש.
ואנו, הנמצאים בתקופה מאוחרת יותר שהמלבי"ם לא זכה לראותה, יכולים לדבר גם על זמננו. הרי החלוצים בתחילה ייבשו את הביצות והחלו לגדל גידולים - זה השלב הראשון, "ונעבדתם ונזרעתם". ורק לאחר מכן הקימו את המדינה, ובשלב הבא הגיעו העליות של תש"ח ושל שנות החמישים - "והרביתי עליכם אדם". עדיין לא הגענו ל"כל בית ישראל", שכן לצערנו רוב עם ישראל עדיין בגולה, אך אנו בשלבים, והגאולה, כדברי הגמרא, כאיילת השחר - קמעא קמעא, מעט מעט, ואנו כבר בתוך התהליך. "ונושבו הערים והחורבות תבנינה" - ערים שהיו חרבות מתיישבות, ומקומות שהיו חרבים הולכים ונבנים.
וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"והרביתי עליכם אדם ובהמה" - השבים מן הגולה יפרו וירבו שם, ועל ידי כן "והושבתי אתכם כקדמותיכם": כשם שבתחילה הייתה הארץ מיושבת כולה, כך הייתה גם בימי בית שני, בימי החשמונאים ובימי הורדוס. ואם ניקח זאת לזמננו, ודאי שהארץ מיושבת היום אף יותר משהייתה בימי בית שני, שאז היו חלקים גדולים שלא היו מיושבים. גם היום יש חלקים שאינם מיושבים, אך הרבה פחות. בימי בית שני, למשל, הגולן לא היה חלק מארץ ישראל, ולכן גם היום אינו נחשב חלק מארץ ישראל מבחינה הלכתית; וכן אזור אילת והערבה אינם נחשבים חלק מארץ ישראל להלכה, ולכן מגדלים שם גידולים בשנת השמיטה. ארץ ישראל במקורה ודאי גדולה הרבה יותר - ואיני מדבר על מן הפרת ועד החידקל, אלא אפילו על ארץ ישראל של כיבוש ראשון.
ומכיוון שכן, אומר המלבי"ם, אי אפשר לפרש את "והיטיבותי מראשותיכם" על בית שני. אלא ודאי שמדובר בעתיד לבוא, שאז ייטיב לנו יותר ממה שהיה בראשונה, כשיצאנו ממצרים ונכנסנו לארץ. ואז "וידעתם כי אני ה'" - תכירו בהשגחתו וביכולתו של הקב"ה.
דיוק נפלא: "ורבו ופרו" ולא "ופרו ורבו"
בכל מקום הביטוי הוא "פרו ורבו", ורק כאן נאמר "ורבו ופרו". מדוע לשון הפוכה? מבאר המלבי"ם: בכל מקום מדובר בפריה ורביה, שההתרבות היא פועל יוצא מן הפריון - בתחילה הוא פרה ומוליד ילד, ועוד ילד, ואחר כך הם מולידים עוד ועוד, וכך מתרבים. אבל כאן מדובר בגאולה, ובגאולה הסדר הפוך: תחילה יבואו לכאן רבים - "ורבו", ורק אחר כך יולידו בנים - "ופרו". דיוק נפלא: תחילה ירבו בהגיעם לארץ, ואחר כך יפרו ויולידו, ועל ידי זה יתרבה העם היושב בארץ ישראל.
וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא־תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם׃
מבאר המלבי"ם שזה לעתיד לבוא. מהו "והולכתי"? בבית שני שבו מעצמם, וגם לא שבו כולם. אבל לעתיד אומר ה': אני אוליך אותם - לא יבואו מעצמם, אלא "והולכתי עליכם אדם", אני אביאם. ואז יהיו "את עמי ישראל" - כבר יהיו עמי, ותהיה לי השגחה מלאה עליהם. ואז "וירשוך והיית להם לנחלה" - נחלה היינו ירושה עולמית, הנשארת לתמיד, שלא תוסיף עוד הארץ להגלות את ישראל מעליה. וזהו "ולא תוסף עוד לשכלם" - לא תהיה עוד מציאות של משכלה ועקרה. עם ישראל נקראים "בני שיכולייך", שהארץ כמו משכלת אותם ומאבדת אותם בשעה שהם גולים מעליה, ומעתה לא תוסיף עוד לשכלם.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית׃
"ארץ אוכלת אדם" - שתי תקופות
רש"י מפרש: למודה היא הארץ הזאת להשחית את יושביה. האמוריים כלו בה - הרי האמורי ישב כאן והקב"ה הגלה אותו מפנינו; ואחר כך באו ישראל וגם הם גלו ממנה. לפיכך היו העמים אומרים: ארץ אוכלת אדם היא, משכלת את כל הבא לשבת בה.
והמלבי"ם מבאר: לעם ישראל שבגלות אומרים "אוכלת אדם את" - אותם מעטים הדרים בך בזמן הגלות, הארץ אוכלת אותם בדבר, בחולאים וברעב. וכידוע, כשלא היה כאן יישוב היו טיפוס ומחלות ודבר וביצות - ארץ אוכלת אדם ממש. דבר פלא: היו עליות שהגיעו לכאן בשנות העשרים, ניסו ליישב את הארץ, קנו שטחים, כמו אותם שהגיעו לחדרה ולמקומות נוספים, וראו עד כמה הדבר קשה, ולבסוף חזרו לאירופה - ואז קם הצורר הנאצי, השם יצילנו, ואיבדם. אנו רואים שלא היה פשוט לבוא ולהתיישב כאן, מלבד כל הניסיונות עם הישמעאלים מסביב, הרדיפות והפדאיונים ומה לא.
"ומשכלת גוייך היית" - כשרוב עם ישראל היה יושב בארץ, הארץ שיכלה אותם, שהרי גלו בבית ראשון וגלו בבית שני, שתי פעמים, וזו כבר כחזקה, שבפעם השלישית כביכול אין לוקחים סיכון. הארץ הזאת משכלת את גוייך, היינו את העמים שישבו בה - גלו ממנה.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "אדם" ל"גוי": "אדם" מציין יחידים, ואילו "גוי" מציין קיבוץ אנשים וריבוי אנשים. לכן "אוכלת אדם את" מדבר על היחידים שהיו כאן בזמן שרוב עם ישראל היה בגלות, ואילו "ומשכלת גוייך" מדבר על הזמן שרוב עם ישראל ישב כאן. שתי תקופות חילק כאן המלבי"ם.
לָכֵן אָדָם לֹא־תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי־עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"אדם לא תאכלי עוד" - הקב"ה יסיר מן הארץ כל מוות וכל חולי וכל צרה, גם מן היחידים. "וגוייך לא תשכלי עוד" - וגם כשיבואו לכאן כלל ישראל, לא ימותו ולא יגלו; לא תהיה עוד גלות. והכתיב הוא "לא תכשלי", והקרי "לא תשכלי".
וְלֹא־אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי־עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא־תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
גויים ועמים, כלימה וחרפה
שימו לב לשני חילוקים בפסוק: תחילה "גויים" ואחר כך "עמים"; ותחילה "כלימה" ואחר כך "חרפה". כלל בידי המלבי"ם: "גויים" הם הפחותים שבאומות, ו"עמים" הם האומות המסודרות, שיש להן מלכות וממשלה. אם נתרגם למושגים של ימינו: "עמים" הם כעמי אירופה ואמריקה, ואילו "גויים" הם שבטים שונים שאין להם ממשלה מסודרת, והם פחותים יותר.
"ולא אשמיע אליך עוד כלימת הגויים" - אותם גויים פחותים שישבו בארץ ישראל היו מכלימים ומביישים את העם היושב בה, והיא שומעת את כלימתה. ומה היו אומרים? שמושבה של ארץ ישראל רע, שהארץ הזאת ארץ משכלת וארץ גרועה. ואילו העמים, האומות החשובות שיש להן מלך, לא ישבו כאן, ולכן נאמר בהם "וחרפת עמים לא תשאי עוד" - נשיאה מרחוק. הגויים היו בתוכנו, יושבים כאן בארץ ומשמיעים לנו חירופים, ולכן נאמר בהם "לא אשמיע"; העמים לא ישבו כאן, והיו נושאים את דבריהם מרחוק, ולכן נאמר בהם "לא תשאי".
ומה ההבדל בין כלימה לחרפה? אומר המלבי"ם: לשון חרפה קשה תמיד מלשון כלימה, שכן ייתכן שאדם מכלים את חברו על לא דבר, אך אין אדם מחרף את חברו על לא דבר. חירוף בא תמיד מחמת סיבה, ואילו כלימה יכולה להיות בלא סיבה, בלא טעם ובלא בסיס אמיתי. נמצא שחרפה חמורה יותר. ולכן אצל הגויים, הנחותים יותר, הייתה רק כלימה; ואילו אצל העמים, בעלי הממשלות המסודרות והמלך, היה זה כבר חירוף, וחירופיהם היו קשים יותר - שאמרו שקללת ה' חלה על הארץ בעוונות ישראל.
"וגוייך לא תכשלי עוד נאום ה' אלוהים" - את היושבים בה לא תכשילי עוד בחטא, שכן כולם יהיו צדיקים, כמו שנראה בהמשך הפרק.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פונה הנביא אל הרי ישראל בנחמה, ומזכיר בקצרה את נבואות הפורענות שכבר נאמרו על האומות מסביב - וזהו סוד ה"כה אמר" החוזר בלא אמירה, כפליאת המלבי"ם: כל "כה אמר" מכוון לנבואה שכבר נאמרה למעלה. צור חמדה את המסחר, בני עמון שאפו לבלוע את הגבול, מואב לעגה, אדום ופלשתים ביקשו שהארץ תישאר מגרש שומם לבוז, ומצרים וצידון ביזו וביישו - ועל כולם נשא ה' את ידו בשבועה שלא תתבטל. ולעומתם, הרי ישראל יתנו ענפם ופרים לעם ישראל השב, ו"אין לך קץ מגולה מזה". סדר הגאולה מתגלה בפסוקים כשלבים: תחילה עבודת האדמה וזריעה, אחר כך ריבוי אדם ויישוב הערים ובניין החורבות, ולבסוף "ורבו ופרו" - תחילה ריבוי בעלייה ואחר כך פריון. ולעתיד לבוא יוליך ה' בעצמו את עמו לארצו, תהיה הארץ להם נחלת עולם, ולא תהיה עוד ארץ אוכלת אדם ומשכלת, ולא יישמעו עוד כלימת הגויים וחרפת העמים.