פתיחה: נבואה על הר שעיר
פרק ל"ה ביחזקאל הוא נבואה על הר שעיר, הוא אדום. הפרק הזה משובץ כאן דווקא משום שהנבואות על שיבת ישראל לארצם ועל חורבנה של אדום קרובות זו לזו בזמן; ולפי שהדברים אירעו בסמיכות, כאשר הנביא מתנבא על שיבתם של ישראל הוא מתנבא גם על חורבנם של אדום.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל־הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו׃
אומר המלבי"ם: יש לנו חשבון ישן עם אדום. עוד מזמנו של עשיו קיימת האיבה, ובחורבן בית ראשון, כשבא נבוכדנצר עלינו, ראינו את אדום שמחים במפלתנו: כאילו יעקב משלם עכשיו את המחיר על שלקח את הבכורה מעשיו. אחר כך, בימי בית חשמונאי והורדוס, נעשה בהם שפטים, ואף נבוכדנצר החריב את ארצם - אבל שימו לב: החורבן ההוא לא היה חורבן עולמי לנצח, אלא חורבן זמני. וזה בדיוק מה שהנביא מזכיר כאן ומדרג בשלבים.
שלוש שממות: מנבוכדנצר ועד שממת עולם
(ג) וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר־שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה׃
"הִנְנִי אֵלֶיךָ" - הריני נלחם בך. "וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ" - להכות בך. "וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה" - זהו החורבן הראשון, חורבן נבוכדנצר, שעדיין לא היה חורבן החלטי.
(ד) עָרֶיךָ חׇרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"עָרֶיךָ חׇרְבָּה אָשִׂים" - את הערים אשים חרבות. וכאן יש קושי: אם הערים חרבות, ממילא הוא שמם, ומדוע צריך לומר עוד "ואתה"? היה די לומר "ושממה תהיה". מסביר המלבי"ם: "וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה" מוסב על האנשים - אנשי שעיר עצמם, בכל מקום שיהיו, גם מחוץ לעריהם, השממה תרדוף אותם. המצודת דוד לעומתו מסביר ש"ואתה" הוא כלל הארץ: יש את הערים שהן המקום המיושב, ויש את הארץ כולה, ולכן נאמרו בנפרד.
עוד מוסיף המלבי"ם שכאן מדובר בשלב נוסף: אם "נתתיך שממה ומשמה" הוא חורבן נבוכדנצר, הרי "עריך חורבה אשים" מדבר בתקופה מאוחרת הרבה יותר, על ידי בית חשמונאי. ומה שנאמר "וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה" - כידוע רבים מבני אדום באו להתגייר, נכנסו בברית מילה ובטבילה וקיבלו עליהם אלוהות הבורא; על כך נאמר "וידעת" - אתה תבוא להכיר באלוהותי.
"בעת אידם בעת עוון קץ" - איבה שאין בה תועלת
(ה) יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי־חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֺן קֵץ׃
אומר המלבי"ם: כאשר נכנסו הרומאים לירושלים, באו כביכול בני אדום לעזרתנו - אך בלבם שמרו את האיבה הקדומה. "וַתַּגֵּר" הוא מלשון הגרה, כדבר הנוזל ונשפך, כמו "והגרתי לגיא אבניה" - הורדת את בני ישראל על ידי חרב. וזהו שנאמר "גם אתה כאחד מהם... ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו": כשברחו ישראל בזמן החורבן, עמדו האדומים "על הפרק", כלומר בגבול ובמעברות, והיכו בהם.
"בְּעֵת עֲוֺן קֵץ" - היה קץ לעוונם, כבר נשלמו העונשים ונשלם עוונם. "בְּעֵת אֵידָם" - בעת שברם ומפלתם, כמו "שמח לאיד" שהוא לשון שבר. והרי כאשר אדם רואה את חברו במצב כזה, שנחתם אידו ונשלם עוונו, מן הדין לרחם עליו; ואתם לא נהגתם כן, אלא דווקא בעת אידם רדפתם אחריהם בחרב. ומדוע? כל מה שעשית, אומר המלבי"ם, היה מתוך איבה גרידא ולא לשם תועלת: לא משום שהזיקו לך ולא משום שעשו לך רעה, אלא מתוך אותה איבה קדומה.
"אם לא דם שנאת ודם ירדפך"
(ו) לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה כִּי־לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדְּפֶךָּ אִם־לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָּ׃
כאן נחתם גזר הדין בשבועה. "כִּי־לְדָם אֶעֶשְׂךָ" - כשם ששפכת דם, כך תתמלא אתה בדם הרוגים. "וְדָם יִרְדְּפֶךָּ" - דרכו של עולם שרודפים אחרי אויב כדי לשבות שבי או לקחת שלל; אבל כאן לא זו תהיה המציאות, אלא ירדפו אחריך רק כדי לשפוך דם. וזה מידה כנגד מידה: "אִם־לֹא דָם שָׂנֵאתָ" - שנאתך לישראל הייתה "שנאת דם", כלשון הביטוי "שונא אותו בדם". כלומר אתה שונא אדם משום שהוא מדמם של היהודים, לא מחמת נזק שנגרם לך ולא מחמת חשבון כלשהו. וכיוון שהשנאה לא הייתה לשם תועלת או רווח ולא מחשש נזק - "ודם ירדפך", רדיפה שכל תכליתה שפיכות דם ולא שבי ולא שלל.
רש"י מביא כאן הסבר מעניין: "דם שנאת" מוסב על עשיו, שהרי אדום שורשו מעשיו. עשיו לא רצה לעבוד את העבודה בבית המקדש, ולמה? "שנאת להיות מלכלך עצמך בדם קרבן עבודתי". לא נעים לך להתלכלך בדם הקרבנות - אמר לו הקדוש ברוך הוא: לכלוך דם הרוגים ירדפך. עוד מביא רש"י: יש אומרים, רוצחים אתה ירא כשאר כל אדם - לכן רוצחים ירדפוך. ויש אומרים "דם שנאת" בכיוון דברי המלבי"ם: שנאת את אחיך שהוא בשרך ודמך, שנאת מי שהוא קרוב ושאר בשרך, ולכן רדיפתך תהיה רדיפת דם.
(ז) וְנָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב׃
"שִׁמְמָה" - במשקל שמלה, שפחה, כפי שמסביר הרד"ק. ומתי יהיה זה? באחרית הימים. והשממה תהיה כה גדולה עד שלא יעבור שם איש - "והכרתי ממנו עובר ושב", אף אחד לא יעבור דרך מקומם. ולמה כפל הכתוב "לשממה ושממה"? מסביר המלבי"ם שכפילות הלשון מורה שאחרי שתהיה שממה יעשה אותה שממה נוספת - שממה על גבי שממה. כל כפילות בלשון מורה על ריבוי הדבר.
(ח) וּמִלֵּאתִי אֶת־הָרָיו חֲלָלָיו גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ וְכׇל־אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי־חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם׃
שלא תחשוב שכל שיארע לך הוא גלות מארצך - אומר השם: לא ילכו בגולה, אלא "ומלאתי את הריו חלליו", גופות בני אדום ימלאו את ההרים. ושלא תחשוב שיהיה זה רק במקום שבו נלחמו, שהוא ההרים - אומר "גבעותיך" וכו', גם שם יפלו חללי חרב, כלומר שגם אחרי הכיבוש יהרגו את כולם.
ומהם "הריו, גבעותיך, גיאותיך, אפיקיך"? כבר הסביר המלבי"ם לעיל: ההרים גדולים מן הגבעות, וההרים במרכז והגבעות הנמוכות סביבם. האפיקים הם המקומות שבהם המים שוטפים וזורמים בשטף, והם נמצאים בין ההרים הגבוהים, שמהם נוזלים המים ויורדים לאפיקים. והגאיות מקבילות לגבעות - הגיא נמצא בין הגבעות. כלומר: אפיקים בין ההרים, וגאיות בין הגבעות.
שממות עולם: "ואת עשיו שנאתי"
(ט) שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא (תישבנה) [תָשֹׁבְנָה] וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
רש"י אומר: לא כמו שאמרתי למצרים "ושבתי את שבות מצרים", ולא כמו שאמרתי "ושבתי את שבות בני עמון", שעתידה להיות להם תקומה - אצלך לא כן יהיה, "עריך לא תשובנה", שממות עולם לנצח. וזהו שנאמר "ואת עשיו שנאתי ואתן את הריו שממה". הרי אפילו מצרים ובני עמון עתיד השם להשיב את שבותם, ואילו על עשיו נאמר "שנאתי" - משום ששנאתו של עשיו הייתה שנאת עולם, ומעשיו יצא עמלק, ואין זו שנאה התלויה בדבר אלא שנאת דם; לכן את הריו נותן השם לשממות עולם.
מסביר המלבי"ם שזו השממה השלישית: לעיל היו "שממה ומשמה" ו"לשממה ושממה", וכאן התוספת היא הנצחיות - "שממות עולם אתנך", עד שהערים לא תשובנה. והרד"ק, שדרכו תמיד לחבר בין הקרי לכתיב, אומר ששני הדברים נכונים: הכתיב "תישבנה" - לא יהיה שם יישוב; והקרי "תשובנה" - ולא זו בלבד, אלא גם לא תשובנה לקדמותן, למה שהיו קודם. "וידעתם כי אני השם" - מתוך כך תדעו שאני השם המעניש, כמו שנאמר "המה יבנו ואני אהרוס", וזה יוכיח שהעונש הזה בא בהשגחה.
"את שני הגויים... וַיהוה שם היה"
(י) יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת־שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת־שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַיהֹוָה שָׁם הָיָה׃
הפסוק סתום, ובואו נראה כיצד מבארו המלבי"ם. בימי הגלות רצתה אדום לשעבד את עם ישראל שעבוד נצחי ושארץ ישראל תהיה שייכת לה. "שני הגויים" הם יהודה ועשרת השבטים, שהיו שתי ממלכות; "ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה" - גם את שומרון וגם את יהודה ארש לי לירושה. "וַיהוה שם היה" - אמרת שתירש גם את השם אשר שם היה.
כאן המלבי"ם מבאר בדרך נפלאה את כל הפסוקים על הנצרות, אלא שהוא חי בין הנוצרים והיה צריך לנקוט לשון ערומים ולהתנסח בעדינות רבה, ולכן הוא מדבר ברמזים; אך כל מי שמכיר מעט היסטוריה מבין לאן ולמה ירמזון מילותיו. אדום אמר שהוא נכנס תחת ישראל: הנוצרים טענו שהקדוש ברוך הוא זרק את עם ישראל מארצם על שהמרו את פיו ולקח תחתיהם את בני אדום. "אתם אמרתם שישראל חיללו את השם ואתם הגוי אשר בחר ה'" - שישראל אשמים בהריגת משיחו, אותו האיש שראשי התיבות של שמו ימח שמו וזכרו. ומכיוון שחיללו את השם, "וה' שם היה" - גם אותו רצית לרשת, ולומר שהקדוש ברוך הוא זנח את ישראל ולקח אותך.
מדרש רבי תנחומא: תוכניתו של עשיו
רש"י מביא כאן מדרש אגדה, ורבי תנחומא דורשו כלפי שהלך עשיו אל ישמעאל להתחתן בו - שעיר וחותנו. ומה הייתה מטרתו? לא אהבת ישמעאל, אלא לעורר את ישמעאל ולחממו כנגד יצחק: אביך אברהם מת והשאיר ירושה, ואותך נישלו ממנה, ויצחק השתלט על הכול, שנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע". כבר דיברנו על כך ששנאתו של ישמעאל היא שנאה תהומית, שהרי עשיו עוד קיבל חלק, ואילו ישמעאל גורש עם אמו ולא קיבל מאומה; ואף שלאחר מכן חזר, לא כתוב שקיבל ירושה - לכן שנאתו שנאת עולם.
אמר עשיו: אנצל את השנאה הזאת. אעורר את ישמעאל שילך ויהרוג את יצחק על עסקי ירושת אברהם, ואחר כך, כיוון שיצחק הוא אבי, אני גואל הדם - ואלך ואהרוג את ישמעאל. נמצא שאזכה בשתי ציפורים במכה אחת: גם ירושת ישמעאל וגם ירושת יצחק. אלה היו תוכניותיו של אדום. ועל כך אומר הכתוב "וה' שם היה" - מסביר רש"י: הקדוש ברוך הוא היה שם, יודע את תוכניותיך ואת מחשבותיך. "יען אמרך את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהיינה" - גם חלקו של ישמעאל וגם חלקו של יצחק, שניהם לי; "וה' שם היה" - והשם יודע.
"ועשיתי כאפך וכקנאתך"
(יא) לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ׃
"לכן חי אני" - הריני נשבע. "ועשיתי כאפך וכקנאתך" - על שעשית לישראל רעות רבות בימי הגלות. ומי שיודע מהי גלות אדום יודע שלא הייתה כשאר הגלויות שבין עמי ערב: זו הייתה גלות שעם ישראל סבל בה לאורך כל השנים - רציחות, רדיפות, גזירות ת"ח ות"ט, פוגרומים, עלילות דם, מה לא. "אף" הוא כעס, ו"קנאה" - שלא יכלו לשאת את עצם קיומו של עם ישראל: לפי התזה שלהם הקדוש ברוך הוא זנח אותם והם אמורים להיות שפלים ועובדים, ופתאום רואים שעם ישראל קיים; מכאן שנאה נוראה כלפי העם היהודי.
כבר הזכרנו פעם אחד מהארכיבישופים שלהם לפני חמש מאות שנה, שאמר שהראיה שהשם זנח את עם ישראל היא שלעולם לא ישובו לארצם. בשנת תש"ח חזרנו לארצנו, ולכן האפיפיור לא בא לבקר כאן - שהרי זה נוגד את התזה. ניסו למצוא הסבר ואמרו: הכוונה שלא ישובו לירושלים. אבל בשנת תשכ"ז חזרנו גם לירושלים - ואז פשוט לא מגיעים, לא רואים ולא שומעים. שיטת היענה: מה שלא ראית ולא שמעת אינו נוגע אליך, ואינך צריך להתמודד עם העובדות.
וכאן ראו עד כמה קשה לומר נבואה. הנביאים מלאים נבואות לאורך ההיסטוריה, וכל מה שהיה צריך להתגשם התגשם אחד לאחד. וכאן בא ארכיבישוף ואמר נבואה שלא החזיקה חמש מאות שנה - ונבואתו הייתה הגיונית לגמרי: היהודים מפוזרים, מה הסיכוי שישובו? תוך כמה עשורים ודאי ייכחדו. הנביאים לעומת זאת אומרים נבואות שאינן הגיוניות: מי שהוא היום אימפריה - ייפול. לומר היום שארצות הברית תיפול ווושינגטון תהיה שממה, מי יכול לומר כדבר הזה? ואת זה אמרו הנביאים על בבל, ודבריהם קיימים עד היום: בבל העתיקה שממה, "לא ירעה שם ולא יאהל שם ערבי", כפי שלמדנו. לומר נבואות המנוגדות לטבע - זו עוצמה אדירה, והן התקיימו.
וכיוון שהתהפכו כל תוכניותיהם, ועם ישראל שב לארצו, אינם יודעים כיצד לבלוע את העובדות. ומה עושים? עמי אדום עושים כל פעולה כדי לקעקע את ביצתם של ישראל: מקימים קרנות נגדנו, מעמידים אותנו לדין בהאג, קושרים את ידי הצבא שלא יוכל לפעול נגד אויביו - והכול בדרכי נועם, הכול דרך חוק וערכאות כביכול לגיטימיות. "יש כאן אפרטהייד", "יש כאן דברים נוראים", נער שאולי צה"ל הרגו לפני שנים - מיד צריך לבדוק. ובאותה שעה מאות אלפי הרוגים בחצר האחורית שלנו אינם מטרידים איש, כי זה אסד וזה עמו שלו. אבל אם מפנים כפר שנבנה שלא כדין - כל אירופה גועשת, ומיד קמים לנו מוכיחים ומטיפי מוסר. אלה בני אדום, והם לא ישתנו: אם יכולים - יכניסו אותנו למשרפות; ואם אין זה "פוליטיקלי קורקט" - יעשו זאת בדרכים עדינות ופסאודו-משפטיות.
וזה מה שאומר כאן המלבי"ם: עשית לישראל רעות רבות בימי הגלות על ידי אף וקנאה, כאילו קינאת קנאת אלוהים. שוב רומז המלבי"ם לנצרות: הם טענו שהיהודי צריך להיות נרדף וחובה לרדוף אותו, ולכן הכמרים היו תמיד בראש מעוררי הפוגרומים, שכן אמרו שזהו עונש מאת השם על שהרגו היהודים את משיחו. הייתה להם לגיטימציה דתית, ואדרבה - ככל שהיהודים נרדפים יותר, כך מתחזקת התזה שהשם זנחם ולקח אותם. "אשר עשית משנאתך בם" - כל זה לא מקנאת אלוהים אלא משנאה. "ונודעתי בם כאשר אשפטך" - כשאשפוט אותך ייוודע לכול שעם ישראל הם עמי ואנוכי אלוהיהם, ותיוודע האמונה האמיתית. שימו לב: המלבי"ם אינו מזכיר נוצרים כלל, אלא כותב "כאילו קינאת קנאת אלוהים" ו"ייוודע האמונה האמיתית" - וזה בדיוק מה שהוא מכוון אליו.
"שמעתי את כל נאצותיך"
(יב) וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שָׁמַעְתִּי אֶת־כׇּל־נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאׇכְלָה׃
כנגד מה שאמרת ששתי הארצות מגיעות לך - והסברנו לפי המלבי"ם שהכוונה לחלקם של יהודה ובנימין ולחלקם של עשרת השבטים - אומר השם: שמעתי את כל נאצותיך, את מה שאתה מנאץ אותי בזה. "אשר אמרת על הרי ישראל לאמור שממו" - אמרת שהם שוממים בגלל חטא ישראל, וזו טענת הנצרות שהשם זנח אותנו והשליכנו מן הארץ ולכן שממה. "לנו ניתנו לאכלה" - הירושה לא ניתנה לנו רק לגור שם אלא גם לאכול את פירותיה; כלומר כל מה שיש בארץ ניתן לנו, שהרי אנו כביכול התחליף של עם ישראל המקורי.
(יג) וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי׃
כנגד מה שאמרו "וה' שם היה", כלומר שהשם זנח אותם ועכשיו הוא אצלנו, ורצו לרשת גם את השם - בא הכתוב "ותגדילו עלי בפיכם". גם כאן רומז המלבי"ם, וכותב על "עניין הסיפורים המהבילים באלוהות" (ואגב, בכל הדפוסים נדפס "המבהילים", וזו טעות סופר ברורה; צריך לומר "המהבילים"). "והעתרתם עלי דבריכם" - הפרטים שסיפרו על האלוהות, שיש בהם הגנאי והדופי וההבל. והוא אינו מפרט - וזה עצמו מוכיח שאין הכוונה "מבהילים" אלא "מהבילים", שהרי הוא אומר שיש בהם גנאי והבל.
ועל מה מדובר? על הטענות המטופשות של הנצרות, שרוח הקודש כביכול החליטה לעבר את הבעולת הטומאה, ומזה נולד אותו האיש, שאינו בן אדם אלא בן רוח הקודש. את זה מכנה המלבי"ם "סיפורי הגנאי והדופי וההבל". הוא אינו מפרט, אבל מרמז. "ותגדילו עלי בפיכם" - זהו להגדיל פה ולומר כנגד השם דברים חמורים מאוד; ואומר המלבי"ם שהעניין נוגע לכבודו של מקום, שהרי אין שפלות גדולה מזו, לומר שרוח הקודש מתחברת עם אישה. ועל כך אומר השם: "אני שמעתי" - גם את הדברים הללו שמעתי.
והרד"ק מבאר "והעתרתם" מלשון ריבוי, כמו "ונעתרות נשיקות שונא" ו"עתר ענן הקטורת" - כלומר הרבה; וכן תרגם יונתן: "ואסגיתון עלי פתגמיכון", והרביתם עליי דבריכם, הרביתם דברים כנגד השם.
מידה כנגד מידה: שמחה כנגד שמחה
(יד) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה כִּשְׂמֹחַ כׇּל־הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
כנגד מה ששמחת על מפלתם של ישראל - מידה כנגד מידה, שממה אעשה לך. כאשר תשמח כל הארץ בשוב עם ישראל לארצם ותהיה שמחה גדולה, כנגדה תהיה לך שממה: תחילה תראה בשמחתם, ורק אחר כך תבוא מפלתך.
(טו) כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחֲלַת בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה־לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר־שֵׂעִיר וְכׇל־אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
הפסוק הקודם דיבר על שמחתך במפלתם של ישראל, וכאן על שמחתך בחורבן הארץ: "כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שממה" - כן אעשה לך, וכך ישמחו הכול על חורבן ארצך. נמצא מידה כנגד מידה בשניהם: הן על ששמחת במפלתם והן על ששמחת בחורבנם - כך ישמחו על מפלתך ועל חורבנך. "שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כולה וידעו כי אני ה'".
לסיכום:
פרק ל"ה הוא נבואת החשבון עם אדום, המשולבת בנבואות שיבת ישראל משום סמיכות הזמנים. הנביא מדרג שלוש שממות: חורבן נבוכדנצר ("שממה ומשמה"), חורבן בית חשמונאי ("עריך חורבה אשים"), ולבסוף "שממות עולם" שאין אחריה תקומה. חטאה של אדום הוא שנאת עולם שאינה תלויה בדבר - "דם שנאת" - שנאה שאין בה תועלת אלא עצם הדם והשורש, ועל כן ענשה מידה כנגד מידה: "ודם ירדפך", רדיפה שכל תכליתה שפיכות דם. אדום ביקשה לרשת את שתי הארצות ואף את השם עצמו, לטעון שישראל נזנחו והיא באה תחתיהם, וכנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא "וה' שם היה" - שמעתי את הנאצות, את הסיפורים המהבילים ואת פיכם שהגדלתם עליי. ובסוף, כשם ששמחה במפלת ישראל ובחורבן ארצם, כך תישום היא ותהיה שמחה בעולם על מפלתה - "וידעו כי אני ה'", ותיוודע האמונה האמיתית.