בחלקו הראשון של הפרק הוכיח הנביא את רועי ישראל, את המנהיגים שרעו את עצמם ולא את הצאן: את הנחלות לא חיזקו, את החולה לא ריפאו, לנשברת לא חבשו, את הנידחת לא השיבו ואת האובדת לא ביקשו. מכאן ואילך הופך הפרק פנים: הקדוש ברוך הוא מכריז שהוא עצמו ייטול לידיו את הרעייה, ומול כל מה שהמנהיגים לא עשו הוא מונה אחד לאחד את מה שהוא כן יעשה. משם ממשיכה הנבואה ומתארת את השלבים ההדרגתיים של הגאולה: מהסרת עול הגלות, דרך קיבוץ הגלויות והישיבה בארץ, ועד להתגלות מלכות בית דוד ולהתעלות עם ישראל ממדרגת צאן למדרגת אדם.
אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהוִה׃
בפסוקים הקודמים נאמר שהצאן ירעו בהרי מרום ישראל, במקומות גבוהים ומרוחקים. לכן בא הפסוק ואומר: אל תחשוב שדווקא משום שהם במקום גבוה ומרוחק יישארו בלא רועה. אומר הקדוש ברוך הוא: אני ארעה צאני. כלומר ההשגחה תהיה גם בשעת הרעייה וגם בשעת הרביצה, במנוחה. כדרך שאמר יעקב אבינו על עמלו בצאן: הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. המלבי"ם מדגיש שהרביצה איננה בהכרח בלילה בלבד, שהרי לפעמים מרביצים את הצאן גם בחום היום, בצהריים, אחת רועה ואחת רובצת. בכל אופן, גם בשעת רבצם, אומר השם, אמשיך להשגיח עליהם.
אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק, וְאֶת־הַשְּׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט׃
כאן הולך הנביא כסדר הדברים שאמר למעלה: מה שהמנהיגים לא עשו, את זה עצמו מבטיח הקדוש ברוך הוא לעשות. ארבעה דברים שהרועים עשו בהם את ההפך: את האובדת שלא ביקשו, אני אבקש. את הנידחת ממקומה שלא השיבו, אני אשיב. את הנשברת, שיש לה שבר יד או שבר רגל, אני אחבוש. ואת החולה, אני אחזק.
ואת השמנה ואת החזקה אשמיד: אלו הם העשירים, בעלי הכוח. בכוח עושרם וגבורתם היו רודים בעניים, נוטלים מהם בכוח, גובים מהם מיסים דרקוניים, והעניים היו למרמס תחת ידם. אומר השם: אותם אני אשמיד, ועל ידי זה יוכל שאר הצאן לרעות ולמצוא חיותו במרעה. "ארענה במשפט" - ביושר ובצדק, שכל אחד יקבל כראוי לו, ולא יבואו החזקים וייטלו בכוח מן הפחותים והחלשים.
שימו לב לדקדוק הלשון. למעלה חילק הנביא: את הנחלות, שהן רק מתחילות לחלות, יש לחזק; ואת החולה ממש, שנפלה לחולי, יש לרפא. וכאן נאמר "ואת החולה אחזק", והיה מן הראוי לומר "ארפא". מבאר המלבי"ם: הכתוב בא לומר שלא זו בלבד שאת הנחלה אחזק, אלא גם את זו שנפלה ממש לחולי לא רק ארפא - שרפואה אינה אלא הסרת החולי - אלא עוד אחזק אותה. לכן נקט דווקא את שתי הקיצוניות: את המצב הגרוע ביותר, החולה, הוא מביא אל המצב הטוב ביותר, החיזוק. זו הדאגה בדרגה הטובה ביותר האפשרית.
וְאַתֵּנָה צֹאנִי, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה: הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין־שֶׂה לָשֶׂה, לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים׃
כנגד מה שאמר על השמנה והחזקה, שהם העשירים שהיו לוקחים את כל השפע ולא מניחים לעניים מאומה, רודים בהם ונוטלים את ממונם, אומר השם: אני שופט בין שה לשה, לאילים ולעתודים. האילים והעתודים הם החזקים, בעלי הכוח והגבורה, והם היו נוטלים את כל המרעה ולא מניחים לצאן החלשות לרעות, שהרי לקחו את המרעה הטוב לעצמם, ולצאן החלשות לא נשאר מה לרעות.
ונזכיר להשוואה את דוד המלך. מסופר עליו שכאשר רעה את הצאן היה נוהג בדיוק להיפך: בתחילה היה מוציא את החלשות ואת הצעירים ונותן להם לאכול את החלק העליון של העשב, שהוא הרך. אחר כך את הבינוניים, שיאכלו את החלק התחתון יותר. ולבסוף היה מוציא את הבריונים והחזקים, המסוגלים להוציא את העשב מן השורש ולאכול את החלק הקשה, וזה היה חלקם. כאן, לעומת זאת, החזקות - במשל הצאן, ובנמשל העשירים - היו הולכות ולוקחות את כל העשב, ולא היו מותירות מאומה לצאן החלשות, לעניים.
הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ, וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם, וּמִשְׁקַע־מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן׃
וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה, וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה׃
אומר הנביא: וכי המעט הוא לכם שאתם באים ורועים את המרעה הטוב? נניח שהגדולים והחזקים לקחו לעצמם את המשובח - לכל הפחות לך הביתה והנח לצאן החלשות את השאר. אבל הם לא עשו כן. כשסיימו לאכול, היו רומסים את כל הנותר ברגליהם, כדי שלא יישאר לאחרים. "ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם" - את השארית היו רומסים. ואז שואל הכתוב: וכי רצונכם שצאני, החלשים, אלה שאינם מסוגלים להידחף בכוח כמותכם, ירעו את מרמס רגליכם, את מה שרמסתם?
וכן במים. "משקע מים" הוא מקום שהטיט שוקע בו אל מצולות המים, והחלק העליון של המים נשאר נקי וזך. הם היו שותים מן המים הנקיים שהטיט שקע בהם, ואת הנותרים היו רופשים ברגליהם: מכניסים את הרגל לתוך המים, כל המשקעים עולים למעלה, ומן המים נעשה בוץ. ועל זה אומר הנביא: ומרפש רגליכם תשתינה? וכי רצונכם שהצאן הנותרות ישתו את מה שעכרתם ברגליכם? רואים מכאן שלא היה כאן רק רצון ליהנות לעצמם, אלא גם צרות עין כלפי האחרים: שאם נשאר משהו, שלא יישאר לאף אחד ולא יישאר מאומה.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִה אֲלֵיהֶם: הִנְנִי־אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין־שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה׃
"הנני אני" - אני בהשגחתי. אשפוט בין שה בריה, היא החזקה, בריה כמו בריאה, ובין שה רזה, היא החלשה. אדרוש ואשפוט את השה הבריאה שתיתן דין וחשבון על שעשקה את הדלים, רצצה את האביונים ונטלה מהם אף את המעט שנותר להם.
יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כׇּל־הַנַּחְלוֹת, עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל־הַחוּצָה׃
זה כנגד החזקה שהזכיר קודם: היו הודפים את הנחלות עד שהוצרכו לצאת החוצה. ובנמשל זה משל לעריצים שהיו עושקים את הדלים ואת החלשים, לוקחים מהם את נחלתם, בוזזים את חלקם ומגרשים אותם מנחלתם. במשל "הנחלות" הן הצאן החולות, ובנמשל מדובר ממש בנחלות - שהיו נוטלים מהם את נחלותיהם ומפיצים אותם משם החוצה.
וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא־תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה׃
אושיע את צאני להצילם מן הבוזזים אותם, ואשפוט בין העושק ובין העשוק - לדון את העושק על מה שגזל מן העשוק.
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד, הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא־יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה׃
לאחר שישפוט השם וירעה את עם ישראל בעצמו, תתגלה מלכות בית דוד, והוא יהיה הרועה תחת השם. כביכול מסר הקדוש ברוך הוא את צאנו ביד רועה נאמן, הוא דוד המלך. כל המפרשים מבארים שאין הכוונה לדוד עצמו אלא לשורש מבית דוד, איש שיעמוד מבית דוד.
והדבר ייעשה בשלוש דרגות. הדרגה הראשונה: "הוא ירעה אותם" - יעמוד איש מבית דוד וינהיג את עם ישראל, ויחייב אותם לעשות משפט וצדקה ולא יתנהגו כדרך שהתנהגו הרועים עד עתה. הדרגה השנייה: "והוא יהיה להן לרועה" - שהם יקבלו אותו. שכן בתחילה ירעה אותם בכוח ויכוף אותם לעשות משפט וצדקה, ואחר כך יקבלו את הנהגתו מרצונם, ילמדו ממנו עד שיהיה רועה שלהם בהסכמתם.
וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם, אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃
זו הדרגה השלישית. הם יקבלו על עצמם עול מלכות שמיים, ותתגלה מלכות השם עד שיהיה להם לאלוהים: לא יעבדו עוד שום עבודה זרה ולא יחפשו תמיכה ועזר מכוחות אחרים בבריאה, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו יהיה הכוח היחיד שעליו יסמכו. ודוד המלך יעלה ממדרגת רועה למדרגת נשיא, שהיא בחינת מלך המשיח. "אני השם דיברתי" - כבר דיברתי בזה על ידי הנביאים שהתנבאו על המשיח, כמו שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי; כבר דיברתי ופירשתי את עניין המשיח והגאולה על ידי הנביאים בעבר.
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה־רָעָה מִן־הָאָרֶץ, וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים׃
שני פחדים היו לרועים: להניח את הצאן במדבר, מפני השודדים שבמדבר; ולהניחם ביער בלילה, שהרי "בו תרמוש כל חיתו יער", והחיות הרעות מסתובבות שם בלילה. לא המדבר ביום ולא היער בלילה. אומר השם: אכרות ברית שלום, ולא יעבור עוד רגל אויב ושודד, ועל ידי כך יישבו במדבר לבטח ולא ייראו מן השודדים. ואשבית חיה רעה מן הארץ, ועל ידי כך לא יחששו לישון בלילה ביערות.
וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה, וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ׃
עדיין יש לצאן מקום לדאגה: גם אם יהיו בטוחים מן השודדים ומן החיות, מה יאכלו אם אין דשא? על זה אומר: "ונתתי אותם" - את המדבר ואת היערים, "וסביבות גבעתי" - הסביבות שמסביב לארץ ישראל ולירושלים, אתן שם ברכה. שירד שם גשם בעיתו ויצמח חציר לבהמה.
ולמה צריך להדגיש "גשמי ברכה יהיו"? כי הגמרא אומרת שלפעמים נגזר בראש השנה שירד גשם, ואחר כך קלקלו ישראל והרשיעו. מה עושה הקדוש ברוך הוא? אינו מבטל את גזירתו, אלא מוריד את הגשם ביער ובמדבר. כמות המשקעים שנקצבה יורדת, אבל במקום שאין בו תועלת. ולפי זה היה מקום לחשוב שכאן, כשמבטיח הקדוש ברוך הוא להוריד גשם גם במדבר וגם ביערות - כדי שגם שם יהיו מוגנים וגם תהיה להם שם פרנסה ויצמח מרעה - אולי יבוא הדבר על חשבון השדות ומקומות היישוב. על זה אומר: לא ולא, גשמי ברכה יהיו. לא יתמעטו גשמי השדות והיישוב מפני הגשמים שירדו ביערות ובמדברות.
וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת־פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל־אַדְמָתָם לָבֶטַח, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּשִׁבְרִי אֶת־מֹטוֹת עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם׃
מעיר המלבי"ם: התבונן, הברכות הללו כבר כתובות בתורה. "ונתתי גשמיכם בעיתם", "ונתנה הארץ יבולה" - כנגד "והארץ תיתן יבולה" שכאן. "וישבתם לבטח בארצכם" - כנגד "והיו על אדמתם לבטח". "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "והשבתי חיה רעה מן הארץ" - כנגד מה שנאמר כאן. אלו נבואות שכבר הוזכרו בתורה. וכאן מתאר הנביא כיצד על ידי השופטים הרעים, שהם בבחינת חיה רעה וחרב ורעב, "וידעו כי אני השם": מכוח מה יידעו? מכוח השופטים הרעים. שכאשר הקדוש ברוך הוא נשפט עם העם ומעניש אותם, מתוך כך הם מכירים אותו.
ושימו לב לשינוי: בתחילה מתאר אותם ככבשים - ישבו לבטח במדבר וביערים, ואסיר מהם את אותם שופטים רעים. אחר כך מתאר אותם במדרגה גבוהה יותר, במדרגת בני אדם. ולכן נאמר "ונתן עץ השדה את פריו" - בהמות אינן אוכלות עץ השדה אלא עשב השדה, ואם מדובר כאן כבר בפרי העץ, סימן שעבר לדבר על בני אדם ואינו מדבר עוד על צאן.
בתחילה מתאר אותם כיושבים לבטח בארץ העמים: אף שעדיין הם בגלות, יסיר מהם את קושי השעבוד. וזה מה שמתאר, יושבים במדבר לבטח ויושנים ביערות לבטח. וזה לכאורה תיאור מצבנו היום: רוב עם ישראל בגלות, אבל אין זו גלות נוראה כל כך. הם מרגישים שם די טוב, עד שאינם מעוניינים כלל לעלות לארץ. כלומר קושי השעבוד בגלות הוסר, היהודי שבגולה אינו נרדף. אמנם אין זה ביטחון מלא, אבל גם אין זה מצב של רדיפה. ולאחר מכן יקבץ אותם הקדוש ברוך הוא מכל אותם מקומות ויושיבם לבטח בארצם.
וזה פשר "וידעו כי אני השם בשוברי את מוטות עולם": בשלב הראשון אשבור את מוטות העול, שאף שהם עדיין בין הגויים, אין העול רובץ עליהם בחוזקה. הגויים אינם רודים בהם בכוח, יש שוויון זכויות, והם מתפתחים ועוסקים בכלכלה ובשאר עניינים גם בין האומות. תחילה נשברות מוטות העול, והם עדיין בין האומות אך בלא עול.
וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד׃
חלק מהם היו עד כה לבז לגויים, שהגויים שללו את ממונם; ועל זה אומר שלא יבוזו עוד הגויים את ממונם. וחלק מהם היו נתונים תחת אומות שהן בבחינת חיה רעה שאוכלת את הצאן; ועל זה אומר: וחיית הארץ לא תאכלם, אותן אומות שהן כחיות פראיות לא יאכלו עוד את צאני. וישבו לבטח - ישבו בין האומות בבטחה ובהשקט.
וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם, וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ וְלֹא־יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם׃
השלב הקודם היה הרגיעה בין האומות; השלב הבא הוא הישיבה בארץ ישראל. כלל עם ישראל יגיעו לכאן, והשם ייטע אותם בארץ במטע טוב, מטע לשם השם, ולא ייעקרו עוד לעולם. ויהיה גם שובע, שלא יהיו "אסופי רעב" - כאלה הנאספים מחמת הרעב. ולא ישאו עוד כלימת הגויים: כאשר אנו בין הגויים יש עלינו כלימה שאנו גולים מארצנו, וכאן לא תהיה עוד כלימה אלא אדרבה, יהיו בארצם ברווחה ובהשקט.
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם, וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱהוִה׃
ואז יידעו הכול כי אני השם אלוהיהם איתם: השכינה דבקה בהם, יש להם ניסים, יש להם נבואה, כל אותן דרגות גבוהות שהיו לעם ישראל בזמן בית ראשון יראו שהן חוזרות ודבקות בהם. "והמה עמי בית ישראל" - שהדבר יהיה הדדי, שגם הם ידבקו בי וידבקו בעבודת השם. ואז יעלו לדרגת אדם, לאחר שעד כה דובר בהם בדרגת צאן.
וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהוִה׃
מפרש רש"י: אינכם כבהמות בעיניי, אלא אדם אתם. תתעלו מעל הערך הקודם שלכם, שהייתם במדרגת צאן, ותגיעו למדרגת אדם. שמי שעובד את השם נחשב במדרגת אדם ביחס למי שאינו עובד, שהוא במדרגת בהמה. ואתן צאני, צאן מרעיתי, תתעלו לדרגת אדם, כי אני השם אלוהיכם.
בשולי הדברים, ולאחר שסיימנו את הפרק, ראוי להזכיר שהפסוק הזה היווה עילה לתביעה קשה נגד יהודים במשפט המכונה משפטו של מנדל בייליס, שהיה כמדומני משפט עלילת הדם האחרון המוכר לשמצה מן ההיסטוריה. נער נוצרי נמצא הרוג באחד המפעלים, והאשימו בכך את מנדל בייליס והעמידוהו למשפט. בין השאר ביקשו להוכיח שם שהיהודים מתייחסים אל הנוצרים ואל הגויים כאל בהמות, ולכן אין להם כל בעיה להרגם, ואין לפי היהדות כביכול שום מניעה מכך. וכך הפכו משפט נגד אדם אחד למשפט נגד היהדות כולה, לתבוע את כלל היהדות על יחסה אל הגויים, וממילא אין פלא, טענו, שאותו מנדל בייליס היה מסוגל לרצוח את הנוצרי.
הרב מזא"ה היה זה שהנחה אז את עורך הדין, ועל כל שאלה מצד התביעה נתן לו הוראות כיצד להשיב. אחד הדברים שעלו במשפט היה הפסוק הזה: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", שחז"ל דורשים עליו "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". הנה, טענו, אדוני השופט רואה: אומות העולם אינן אדם בעיניהם אלא בהמות, ואם כן מה הפלא שהם מסוגלים לטבוח בהם. וזאת כמובן מפיהם של אלה שלאורך כל ההיסטוריה טבחו ביהודים, אלא שמעולם לא בלבלו הגויים את עצמם בעובדות; יש להם התיאוריה שלהם.
ומה השיב הרב מזא"ה? אמר לעורך הדין שיאמר כך: אדוני השופט, הנה עומד כאן למשפט אדם ששמו מנדל בייליס. המשפט הזה עשה רעש בכל העולם היהודי. אספו למענו תרומות, טיפלו בעניינו בכל מיני פורומים, פנו לממשלות ולדיפלומטים, ניסו להוכיח שזה משפט מבוים ולבקש שיניחו לו, בשתדלנות שחבקה את כל העולם. ואני רוצה לשאול את אדוני: אילו אצלכם היה גוי כלשהו נתבע בתביעה, האם היה מישהו מתעניין בו? אם הוא אדם מוכר, אולי שכונתו הייתה נרתמת מעט; אם הוא פחות מוכר, אולי הרחוב; ואם הוא אדם אנונימי, במקרה הטוב אשתו וילדיו. ואילו כאן יש יהודי שאיש אינו מכיר אותו, ויהודים מקצה העולם מרגישים קשורים אליו. מה הקשר? למה יהודי בקצה העולם קשור לעניינו של מנדל בייליס שמעולם לא ראה ולא שמע עליו?
ואמר: אגיד לך את הסיבה. חז"ל אומרים שעם ישראל נקראים שה, "שה פזורה ישראל". ולמה? שהשה, כשהוא חולה באחד מאיבריו, כל איבריו מרגישים. הוא חלש ועדין, יש לו כאב קטן ברגל וכולו נעשה חולה. כך עם ישראל: כשאחד מעם ישראל לוקה, הדבר מעסיק את הכלל. חייל אחד נמצא בכלא, והדבר מעסיק את כלל מדינת ישראל חמש שנים. היכן מצאת דבר כזה אצל האומות? את מי זה מעניין, למי אכפת שמישהו נכלא אי שם? זה עם ישראל.
ולעצם הדרשה: מי שאמר לך שאומות העולם אינן קרויות אדם ולכן הן כבהמה - אינו יודע לקרוא גמרא. אומות העולם אינן קרויות אדם, הן קרויות אנשים; ואדם זה רק עם ישראל. ומה ההבדל בין "אנשים" ל"אדם"? ש"איש" הוא ביטוי הסובל ריבוי: אומרים איש ואומרים אנשים. אבל "אדם" אינו סובל ריבוי: אין אומרים אדמים. עם ישראל נקראים אדם, כלומר חטיבה אחת, יחידה אחת. ואילו אומות העולם נקראות אנשים: כל אחד חי את חייו לעצמו ואין לו קשר עם זולתו. עם ישראל, לעומת זאת, נקראים בחינה אחת, מציאות אחת, אדם אחד.
ואגב, הטיעון הזה התקבל, משום שהוא טיעון אמת. היה שם בין התובעים אדם מומר שניסה לסייע להם למצוא מקורות יהודיים כביכול נגד הנוצרים; וכידוע אלו היו בדרך כלל העוזרים והצנזורים - מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. הקרן החדשה לא קמה אתמול; עם ישראל סובל מן הקרנות הללו ומן הנגיחות שלהן כבר מאות בשנים. עורך הדין רצה להראות עד כמה אותו מומר, שבא להציג עצמו כמלומד ויודע, אינו מבין דבר. שאל אותו: אתה מכיר את ה"בובע בסרע"? אותו אחד התחיל לחשוב ביידיש - "בובע" היא סבתא - ואמר: לא, מה עניין הסבתא הזאת? אינני מכיר את הסבתא הזאת. וכל האולם פרץ בצחוק, היהודים שם הבינו מיד: הכוונה למסכת בבא קמא ובבא בתרא, שכל ילד מכיר ויודע. והוא, מדברים איתו על מסכת בבא בתרא והוא חושב שמדברים על סבתא. זו רמת ידיעותיו, והוא בא להקשות עלינו ולומר שהוא יודע ומבין מה כתוב כאן. מספרים שהצחוק וההמולה גברו כל כך עד שהשופט נאלץ להשתיק את האולם.
אזכיר במילה אחת דבר שהרחבתי בו במקום אחר, ומי שירצה יעיין בזה במשנת הגלגולים. יש שם פרק שאני ממליץ מאוד ללמוד אותו, מהלך נפלא של האר"י ז"ל על סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון: כיצד אותן נשמות של מאה ושלושים השנה שבהן פרש אדם הראשון מאשתו חזרו והתגלגלו בדור המבול, בדור הפלגה, באנשי סדום, ובצאן לבן, עד שירדו למצרים, ובמצרים הלכו ונזדככו, והם הם עם ישראל. זה תיקונן של אותן נשמות גבוהות וקדושות שיצאו מאדם הראשון באותן מאה ושלושים שנה.
וזה רמוז כאן בפסוק. יעקב אבינו רעה את אותו הצאן שבו התגלגלו אותן נשמות, וזהו "ואתן צאני צאן מרעיתי" - ומי הן הצאן הללו? "אדם אתם": אתם נשמת אדם הראשון, שהצאן הזה הוא אדם, הוא תיקונו של אדם. "אני אלוהיכם נאום אדוני השם" - שהם עתידים להיגאל, צאן יעקב ירדו למצרים, ומשם נגאלו ויצאו ברכוש גדול.
בחלק זה של הפרק הופך הקדוש ברוך הוא בעצמו לרועה: הוא משגיח בשעת הרעייה ובשעת הרביצה, מבקש את האובדת, משיב את הנידחת, חובש את הנשברת ולא רק מרפא את החולה אלא מחזק אותה, ומשמיד את השמנה והחזקה - את העשירים שרמסו ועכרו כדי שלא יישאר לחלשים מאומה. משם ממשיכה הנבואה בשלבים: שבירת מוטות העול בגלות, הסרת הביזה והטרף מיד האומות, קיבוץ הגלויות ונטיעה קבועה בארץ, ברית שלום וגשמי ברכה, ולבסוף התגלות מלכות בית דוד בשלוש דרגות - רועה בכפייה, רועה בהסכמה, ונשיא בתוך עם שקיבל עליו מלכות שמיים. ובסוף הכול עולה ישראל ממדרגת צאן למדרגת "אדם אתם": חטיבה אחת, גוף אחד שכל איבריו מרגישים בכאבו של כל אחד מהם. יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה, אמן ואמן.