פרק ל"ד ביחזקאל הוא הפטרת פרשת בחוקותיי לפי מנהג התימנים והאיטלקים. הפרק בא לאחר חורבן בית המקדש, לאחר שהתבטלה מלכות בית דוד: עיני צדקיהו עוורו, יכניהו היה בגולה, והנה באה נבואה אל הרועים, אל מנהיגי ישראל, שהם היו הגורמים למצב. הרועים הם מנהיגי ישראל, והצאן הם עם ישראל - "וְאַתֵּן צֹאנִי" - עם ישראל נחשבים לצאנו של הקב"ה. הרועים לא רעו את הצאן במקום הראוי לו, כלומר לא הנהיגו את עם ישראל כהוגן, ולכן ביטל אותם ה' ממלאכתם. הפרק כולו בא להראות שצדקו משפטי ה': הקב"ה הסיר את הרועים ממלכותם מפני שמלכותם לא הייתה כהוגן.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא עַל־רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הוֹי רֹעֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים׃
המלבי"ם מדייק שהנבואה כפולה: "הִנָּבֵא עַל־רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל", ושוב "הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים". ההסבר: "הנבא על רועי ישראל" - זו נבואה הנוגעת לעתיד, על אותם רועים שעתידים לרעות אותם. "הנבא ואמרת אליהם לרועים" - אל הרועים הנמצאים באותו הזמן, שגם הם זקוקים למסר הזה והוא רלוונטי גם לגביהם. "הוֹי" הוא לשון כאב, ויש אומרים שהוא ביטוי של נאום ופאתוס.
יש שני סוגי רועים. יש רועה שכל תכליתו להיטיב לצאן, כל מטרתו לעשות את מה שהצאן זקוקים לו - האנשים הללו נקראים "רועי הצאן", התכלית שלהם היא לרעות את הצאן. כך בחר הקב"ה במנהיגי ישראל: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" - חז"ל אומרים שהקב"ה בדק את דוד בצאן, וכן בדק את משה רבנו בצאן, ויעקב אבינו היה רועה צאן. ולעומתם יש רועה שכל עניינו מה הוא מרוויח מן הצאן: הוא מקבל את הגיזה, הוא מקבל את החלב. אצלו הצאן הם הרועים אותו, הצאן מעניקים לו ונותנים לו.
לפעמים זה הדדי: הוא רועה את הצאן והצאן רועים אותו - הוא מנהיג אותם בצדק וביושר, והם נותנים לו טובות הנאה ממה שיש להם, חלב וצמר. אומר המלבי"ם: בדורות הקודמים רועי ישראל היו כאלה "אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם" - לא נהנו מן הציבור אלא רק רעו את הצאן, וכל מטרתם הייתה להיטיב לצאן. כמו משה רבנו, שאפילו ניזוק על ידי שרעה את עם ישראל: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" - מוכן היה למסור נפשו עליהם, כי באמת הוא היה רועה אותם, וכל עניינו היה להנהיג אותם ולהיטיב להם.
על כן זועק הנביא: "הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם" - היכן הם אותם רועים שכל מטרתם הייתה להנהיג את עם ישראל ולהיטיב להם? היום המציאות התהפכה: "הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים" - הצאן הם הרועים את הרועים, הם אלה שכל הזמן רק מעניקים ונותנים לרועים, והרועים אינם נותנים לצאן מאומה. ומכאן ואילך מפרט הנביא לאורך כל הפרק את המציאות הקשה הזאת: איך כל עניינם של המנהיגים היה לקבל מן הציבור וליטול את כל מה שיש לו, בלי לתת לציבור מאומה.
אֶת־הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת־הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ׃
את החלב של הצאן אתם אוכלים, ואת הצמר שלהם אתם לובשים. "הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ" - את הצאן הבריאים והחזקים, שמהם הייתם יכולים ליהנות מן הגיזה ומן החלב בעודם חיים, אתם זובחים. וראוי היה שתשגיחו עליהם ותדאגו להם, ואילו אתם "הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ" - אינכם רועים אותם אלא שוחטים אותם וחושבים רק מה אני יכול לקבל ומה אני יכול להרוויח. להיטיב להם ולהעניק להם - אין לכם שום כוונה.
אֶת־הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת־הַחוֹלָה לֹא־רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת־הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת־הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחׇזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ׃
כאן מונה הנביא את הצורה שבה התנהלו הרועים עם הצאן, ועד כמה הייתה זו התנהלות קשה. "נַּחְלוֹת" ו"חוֹלָה" נראים לכאורה אותו דבר, אך מבאר המלבי"ם שיש ביניהם הבדל: "נחלות" - לשון נפעל, מי שחלתה מעט, אינה על קו הבריאות, זו תחילת החולי, רפת מזג וצריכה חיזוק. ו"החולה" - זו שכבר נפלה לחולי ממש וזקוקה לרפואה. את הנחלות הזקוקות לחיזוק לא חיזקתם, ואת החולה שכבר זקוקה לרפואה לא ריפאתם. "וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם" - מי שנשברה וצריך לחבוש את השבר, לא חבשתם.
כן מבחין המלבי"ם בין "נידחת" ל"אובדת": הנידחת היא זו שנידחה חוץ למקומה, והיא עדיין באזור, ואילו האובדת אבדה לגמרי ונעלמה לחלוטין - וכבר צריך ללכת ולחפש אותה. את הנידחת לא השבתם למקומה, ואת האובדת לא ביקשתם. נמצא שכל עניין רעיית הצאן לא היה לטובת הצאן אלא לרעת הצאן.
וזהו הסיכום: "וּבְחׇזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ". "רדייה" היא לשון לרדות בעם, ממשלה בעם בכוח, ו"בפרך" - שהעבדתם אותם בפרך. וכל המטרה הייתה כדי לאכול מבשרם, ולא לנהל ולהנהיג אותם בהשגחה וברחמים כראוי למי שרועה את הצאן.
וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאׇכְלָה לְכׇל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה׃
הצאן, אומר המלבי"ם, צריכים להיות מקובצים יחד, וצריך רועה השומר עליהם בעת קיבוצם - תמיד רועים את הצאן כקבוצה. וכאן לא רק שהייתה נידחת והייתה אובדת, אלא כלל הצאן נפוצו, "וַתְּפוּצֶינָה", מפני שלא היה רועה ולא היה מי שידאג להם. ומתוך שנפוצו, "וַתִּהְיֶינָה לְאׇכְלָה לְכׇל־חַיַּת הַשָּׂדֶה" - כל חיית השדה יכלה למשול בהם, כי לא היה רועה שמנהיג אותם.
ומדוע נאמר "וַתְּפוּצֶינָה" פעם שנייה? מבאר המלבי"ם: הפיזור הראשון היה מחמת שלא היה רועה, וכאשר באה חיית השדה נפוצו עוד, פיזור על גבי פיזור, ולכן חוזר ואומר "ותפוצינה".
יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכׇל־הֶהָרִים וְעַל כׇּל־גִּבְעָה רָמָה וְעַל כׇּל־פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ׃
עדיין הייתה אפשרות שיחזרו מעצמם ויתקבצו מעצמם, אבל על ידי הפיזור השני, שבאה חיית השדה והם נפוצו למרחוק, עלו אל ההרים, ומן ההרים נפוצו אל כל גבעה רמה, אל הגבעה שמתחת להר. ההר הוא הגבוה, ומתחתיו המקום הנמוך יותר שבו נמצאת הגבעה. וכעניין שנאמר בירמיהו פרק נ': "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי, רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם, מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" - על ידי שעלו להר ירדו לגבעה ושכחו את מקומם, ואז הייתה תפוצתם מרובה ונפוצו לכל עבר. וזהו "וְעַל כׇּל־פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי" - התפזרו פיזור רב, עד ששכחו את המקום שאליו הם צריכים לחזור.
מהי הכפילות? מבאר המלבי"ם: כאשר הצאן אובדות, הרועה יוצא לבקש אותן, וכשאינו מוצא הוא מתחיל לשאול אנשים - ראית אולי צאן שהסתובבו כאן? ואם מצא, הוא דורש ממנו בסימנים שיחזיר לו. בקשה היא החיפוש כדי למצוא, כמו "וּבִקַּשְׁתֶּם וּמְצָאתֶם", "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו", ודרישה היא כשאני מגיע אל מי שהצאן אצלו ונותן לו סימנים, כמו שנאמר "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", ואמרו חז"ל שהשבת אבידה היא על ידי סימנים. הסדר הטבעי הוא קודם לבקש ואחר כך לדרוש. וכאן בא הכתוב להורות עד כמה אין מי שמתעניין: אין דורש, ואפילו אין מי שיצא לבקש אותן מלכתחילה.
לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת־דְּבַר יְהֹוָה׃ חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־לֹא יַעַן הֱיוֹת־צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאׇכְלָה לְכׇל־חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא־דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת־צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת־צֹאנִי לֹא רָעוּ׃
"חַי אָנִי" הוא גזר דין שיש עמו שבועה, וחז"ל אומרים שזה גזר דין שאינו נקרע. כאשר ה' נשבע, הדבר יתקיים ויהי מה. "יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז" - לא היה מי שירעה אותם וכל חיית השדה משלה בהם, והסיבה: "מֵאֵין רֹעֶה", שאילו היה רועה היה מנהל ומנהיג אותם בבטחה. ודינם של הרועים כדין מי שהוליך את הבהמה למקום גדודי חיה וליסטים, שכתוב שהוא חייב. ואף שתאמר שהגויים שבאו הם כליסטים מזוין, שיש בו דין אונס - מי שהוליך את הצאן למקום גדודי חיה וליסטים אינו יכול לטעון אונס: למה לקחת את הצאן למקום הזה? וכן מי שהפקיר את הצאן אינו יכול לומר שזה אונס.
"וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי" - היה עליהם גם להשקיע מאמץ להציל אותם, ברועים ובמקלות. הדין הוא שאם באו גדודים או מזיקים על הצאן, הרועה מחויב ללכת ולהזעיק עזרה, ואז מגיעים אנשים עם מקלות ומגרשים בכוח את הזאבים או את הליסטים. ואם טמן ידו בצלחת ולא עשה כן, הוא נושא באחריות על מה שקרה לצאן. אף כאן: לא הלכו להצילם ברועים ובמקלות.
ובפרט, אומר המלבי"ם, שדינם כשומר שכר, שהרי "וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם" - הם נהנו מהצאן. וכעניין שאמרו חז"ל על בני יעקב שהלכו "לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם", ונקוד על "את" - שהלכו לרעות את עצמם. הפשט הוא שהלכו לדאוג לעצמם, מעין מה שנאמר כאן שהרועה אינו מבקש טובת הצאן אלא טובת עצמו. וביתר פנימיות: על ידי אותה רעייה רעו את עצמם בסופו של דבר, שהרי מתוכה לקחו את יוסף והשליכוהו לבור, וירד למצרים ונעשה שם מושל ודאג לפרנסם, והשבטים התפרנסו מכוח היותו מושל. נמצא שבכל המהלך הזה הם רעו את עצמם, ובסופו של התהליך דאגו לשבור אוכל לעצמם.
על כל פנים "וירעו הרועים אותם" פירושו שהמנהיגים רעו את עצמם, הנהיגו את עצמם ודאגו לעצמם. ואם תאמר: כנגד מה שנאמר "מֵאֵין רֹעֶה" - אולי החליטו הרועים לנטוש את המערכה ולא לקחת עוד אחריות על הצאן, וכביכול התנתקו מהם, ומה עוד תובעים מהם? על כך משיב הכתוב: לא ייתכן, שהרי "וירעו הרועים אותם" - הם נטלו מהם ונהנו מהם, וזו שליחות יד. וכיוון ששלח בהם יד, מיד הוא נושא באחריות ומחויב לרעות אותם ולשאת בכל מה שיקרה להם. ואם כן, אחרי שרעו את עצמם ונהנו מהם, ודאי שהיו צריכים לתת להם הגנה - ועל כן "וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ".
לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה׃ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֶל־הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא־יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא־תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאׇכְלָה׃
מדוע חוזר ואומר "לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ"? כדי לשלול את אותה אמתלה, שיאמרו התנתקנו מהם ולא לקחנו אחריות. אומר להם ה': אתם הרועים - כיוון שנטלת מן הצאן ונהנית מהם, אתה הרועה שלהם ואתה מחויב כלפיהם. וכעת העונש מכוון כנגד כל פרט: כנגד שהיה צאני לבז ולאוכלה - "וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם", הם יהיו חייבים לשלם, שהרי פשעו בשמירתם. כנגד "ולא דרשו רועי את צאני" - "וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן", אפטר אותם ולא אתן להם עוד לרעות את צאני, כלומר המלוכה והמשרה שהייתה בידם יטול אותה מהם הקב"ה וייקח מהם את הממלכה. וכנגד "וירעו הרועים אותם", שרעו את עצמם ונהנו מהם - "וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם", לא ירעו עוד את עצמם. "וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם" - שהיו נהנים מן הצאן ואוכלים בשרם ואינם נותנים מאומה, "וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאׇכְלָה", לא יוכלו עוד ליהנות מהם, כי ארחיק אותם מהנהגת עם ישראל.
כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים׃
אל תחשבו שברגע שאני נוטל מהם את הרועים לא תהיה לצאן הנהגה כלל, ומי ינהיג אותם. אומר ה': אחרי שסילקתי מהם את הרועים, אני בעצמי אהיה הרועה שלהם - "הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים".
"ביקור" בלשון התנ"ך הוא תמיד במשמעות של ביקורת. וזה אחד משיבושי הלשון העברית: אומרים "ביקור חולים", ומזה גוזרים "לקפוץ לבקר את פלוני" אף כשאינו חולה. על פי לשון הקודש אין זה נכון, שהרי ביקור הוא מלשון ביקורת. כשאדם הולך לבקר את החולה אין הכוונה לקפוץ ולשאול מה נשמע, אלא להעביר ביקורת על מצבו, לראות מה חסר לו ולדאוג לו. וכמעשה ברבי עקיבא, שהלך וראה את אותו תלמיד במצב נורא, ועזר לו וניקה וסידר, ואמר שכל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים.
וכן כאן: "וביקרתים" - כלשון המלבי"ם, לדעת תכונת הדבר ועניינו, לדעת מה חסר להם, מה הם זקוקים ומהם צורכיהם, ועל ידי זה יהיה להם רועה האחראי לדאוג להם למה שראוי להם, והוא הקב"ה בעצמו. ויש כאן שני עניינים: "ביקרתים" - ביקור העדר באופן כללי, לדעת כמה הם חסרים, ו"דרשתי את צאני" - הצאן שלי, שאראה בכל אחד ואחד מהם מה בדיוק הוא חסר ומה אני יכול לתת לו.
כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם־הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת־צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכׇּל־הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל׃
"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ" - העדר שלו דווקא. כשאדם עובד בעסק של מישהו אחר, כולנו יודעים כמה אכפת לו וכמה הוא מחפש איך לסיים ולברוח; אבל כשהוא עובד בעסק הפרטי שלו, הוא נשאר עד שתים עשרה בלילה אף שאיש אינו מוסיף לו במשכורת, כי זה העסק שלי. כך אומר ה': אבקר אותם כרועה הדואג לעדר שלו, שאכפת לו מהם ומשגיח עליהם היטב.
"בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת" - כאשר הצאן נפרשות, מלשון פורש ומתרחק, ומתי זה קורה? "בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל", שהוא יום חושך, והצאן אינן רואות לאן להתרכז, ולכן הן פורשות ממקומן ונפוצות. ואז מיד הוא מבקר אותן: סופר, רואה כמה חסרים, והולך לחפש את אלה שאינם. כך אומר ה': כן אבקר את צאני, והצלתי אותם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל - הן מחמת המנהיגים שהיו עיוורים והנהיגו אותם בעיוורון כיום ענן וערפל, והן מפאת האויבים שבאו עליהם. זמן שהוא ענן וערפל גרם למצב של פיזור, ואומר ה': אני ארכז אותם.
וְהוֹצֵאתִים מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן־הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
ביום ענן וערפל נפוצו לבין האומות, ורבים מהם היו שבויים בין העמים, כמו שנאמר "יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז", ו"וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאׇכְלָה" - שהעמים שכבשו אותם אכלו בהם בכל פה. אומר ה': אני אוציא אותם מרשותם, ומן הארצות שבהן היו מפוזרים אקבץ אותם, ואביא אותם אל אדמתם, אל ארץ ישראל, ושם ארעה אותם בהרי ישראל, באפיקים ובכל מושבי הארץ.
בְּמִרְעֶה־טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל׃
מבאר המלבי"ם שהצאן צריכים שני דברים: מקום מרעה, שבו הם רועים במשך היום, ומקום מרבץ, שבו הצאן שוכבות ורובצות בלילה, והוא הנקרא נווה הצאן. כאן מבטיח הקב"ה שהמרעה יהיה טוב, והנווה יהיה בהרים - מקום גבוה, שבו הם בטוחים מן הליסטים ומחיות רעות, ושם ירבצו.
ואף שבדרך כלל בהרים המרעה אינו שמן והנווה אינו טוב, שהרי קשה לעלות לשם והגידולים שם אינם כמו בעמק שבו הגידולים טובים הרבה יותר - כאן מבטיח הקב"ה: הנווה יהיה טוב, שם תרבצנה ושם תרעינה, ולא יצטרכו לרדת משם אל המרעה, כי בהרים עצמם ידאג להם למרעה טוב כראוי להם, אף שלא כמקובל. נמצא שיהיו מוגנים ושמורים, כדרך שההרים נותנים הגנה ושמירה, ומאידך גיסא לא יחסר להם מאומה מכל הטוב שישפיע עליהם.
נבואת יחזקאל בפרק ל"ד היא כתב אישום כנגד רועי ישראל, מנהיגי העם, שהפכו את היוצרות: במקום לרעות את הצאן ולהיטיב לו, הם רעו את עצמם ונהנו מן הצאן - אכלו את חלבו, לבשו את צמרו, זבחו את הבריאה, ולא חיזקו את הנחלות, לא ריפאו את החולה, לא חבשו את הנשברת, לא השיבו את הנידחת ולא ביקשו את האובדת, אלא רדו בהם בחוזקה ובפרך. מתוך כך נפוצו הצאן והיו לאוכלה לכל חיית השדה, בלי דורש ובלי מבקש. כנגד זה בא גזר דין בשבועה: הקב"ה דורש את צאנו מיד הרועים ומשבית אותם מרעות צאן, נוטל מהם את המשרה והמלוכה, ומבטיח שהוא בעצמו יהיה הרועה - ידרוש ויבקר את הצאן כרועה המבקר את עדרו שלו ביום ענן וערפל, יוציאם מן העמים ויקבצם מן הארצות אל אדמתם, וירעה אותם במרעה טוב ובנווה טוב בהרי ישראל, במקום המשמר ומגן, ולא יחסר להם דבר.