פתיחה: בין מידת בשר ודם למידתו של הקדוש ברוך הוא
בחלק זה של הפרק ממשיך יחזקאל בעניין שבו פתח: אחריותו של הצופה, ומידת הדין והרחמים של הקדוש ברוך הוא כלפי הצדיק והרשע. עיקרו של החלק שלפנינו הוא גילוי מהפכני: אצל הקדוש ברוך הוא, ההיסטוריה של האדם אינה קובעת - אלא מצבו עכשיו. לאחר מכן עובר הנביא לבשורת הפליט על חורבן ירושלים, לטענת יושבי החרבות שנשארו בארץ, ולתיאור מר של אנשים הבאים לשמוע נבואה ואינם מקיימים דבר.
צדקת הצדיק ורשעת הרשע - ההיסטוריה נמחקת
וְאַתָּה בֶן־אָדָם אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא־יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ׃ (יב)
בורא עולם מבקש שנדע: כאשר אדם עושה תשובה, אין הקדוש ברוך הוא מסתכל כלל על מעשיו הקודמים. ההיסטוריה שלו נמחקת. וזה נכון לשני הכיוונים - בין לטוב ובין לרע: צדיק שהחליט להרשיע, צדקתו אינה נזכרת לו; רשע שהחליט להיות צדיק, רשעתו הקודמת אינה נזכרת לו.
זה שונה לחלוטין מטבע בני האדם. טבע האדם הוא שאם מישהו עשה לי רעה, אנחנו נוקמים ונוטרים, וגם אם יבוא לבקש מחילה נפטיר בשפה רפה "סלחנו", אבל נעדיף לא לראות אותו יותר. והכעסים הפנימיים, ככל שהעניין היה חמור וקשה יותר, ימשיכו וילוו אותנו. וכך גם הפוך: אם מישהו היה קרוב אלינו מאוד ועכשיו עשה משהו לא טוב, איננו אומרים "שכחתי את כל הצדקות שעשה", אלא אנחנו עדיין זוכרים את כל השנים שבהן היה נאמן מאוד. אצל הקדוש ברוך הוא זה לא עובד כך: היה רשע כל ימיו ונעשה צדיק באחרונה - כל רשעתו נשכחת; היה צדיק כל ימיו והרשיע באחרונה - כל צדקתו הראשונה נשכחת.
ובמה מדובר? בתוהה על הראשונות. "תוהה" מלשון מצטער ומתחרט. אדם שאומר: חבל שהייתי צדיק, איזה טיפש הייתי; אילולא הייתי צדיק יכולתי ליהנות מהחיים, שלושים שנה הייתי צדיק ובזבזתי את הזמן. על כך אומר בורא עולם: באמת בזבזת את זמנך, כל המצוות האלה לא ייזכרו לך. אבל אם לאחר שלושים שנות צדקות התחיל להרשיע, ושואלים אותו מדוע, והוא משיב "כי גבר עליי יצרי" - ואינו מתחרט על שהיה צדיק אלא אומר "הלוואי וכל ימיי הייתי צדיק, אלא שהתגבר עליי היצר" - כאן צדקתו תיזכר לו והוא יקבל עליה שכר.
זהו שאומר הכתוב: הרשע ששב מרשעו לא ייכשל ברשעתו הקודמת, מפני שכבר נמחלה ונסלחה. "וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ" - אפילו אם הצדיק חטא בשוגג ולא בפשע, והוא סבור שדרגתו גבוהה משל הרשע, אומרים לו: לא. הרשע לאחר שחזר בתשובה דרגתו גבוהה משלך ומצבו טוב משלך. ברגע שאתה חטאת והוא שב בתשובה, אין הצדיק יכול לחיות בה לעומתו.
הבוטח על צדקתו - ה"פלוס בבנק"
בְּאׇמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא־בָטַח עַל־צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כׇּל־צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה בּוֹ יָמוּת׃ (יג)
כאשר אמרתי לצדיק חיה יחיה, והוא ראה שנגזרו עליו חיים, אמר בלבו: אם כן אפשר להתחיל ליהנות מן החיים - ועשה עוול. על כך נאמר שכל צדקותיו לא תיזכרנה. וכדברי חז"ל, מדובר בתוהה על הראשונות.
כאן מקשה הרד"ק: מלשון הפסוק לכאורה משתמע שאין זה תוהה על הראשונות כלל. "וְהוּא־בָטַח עַל־צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל" - שואלים אותו מדוע אתה עובר עבירות, והוא משיב: אתה יודע כמה מצוות יש לי בבנק? מיליארדים של מצוות, אז אני שוחק מהן קצת. הוא אינו מתחרט על צדקותיו, אדרבה - הוא רואה בהן זכות, ומחשבן בדיוק: יש לי פלוס כזה בחשבון, שכמה אובר־דרפט שאעשה עדיין הפלוס יכסה אותו. זה ההפך מתוהה על הראשונות; שם הוא אומר "חבל שקיימתי מצוות, בזבזתי זמן", וכאן הוא אומר "טוב שקיימתי מצוות, עשיתי פלוס בבנק, עכשיו אני יכול לעבור עבירות".
מתרץ הרד"ק: שני הדברים יכולים להתקיים יחד. הוא חושב שיועילו לו צדקותיו אשר עשה אף על פי שהוא תוהה עליהן, כי עניין תהייתו הוא מחמת אהבת העולם ולעשות מה שלבו חפץ, והוא תוהה על הזמן שעבר שלא עשה בו כאהבת לבו. כלומר: שואלים אותו מה אתה אומר על אותו זמן, והוא משיב שאם היה יודע אז את מה שהוא יודע היום, היה מעדיף שלא לקיים את המצוות ההן והיה מנצל גם את הזמן ההוא להנאות העולם - זהו תוהה על הראשונות. ומאידך, לאחר מעשה, כשכבר יש לו זכויות, הוא אומר: לפחות יש לי פלוס בבנק, אני יכול להתחיל לעבור עבירות.
תשובת הרשע: משפט וצדקה
וּבְאׇמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׃ (יד)
מאידך גיסא, כאשר אני אומר לרשע "מות תמות" על העבירות שעשה, והוא שב מחטאתו - חטא בשגגה - ועושה משפט וצדקה. "משפט" זה בין אדם לחברו, כלשון "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ששם מדובר בנזקים שבין אדם לחברו. "צדקה" זה בין אדם למקום, צדיקות כלפי בורא עולם.
חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃ (טו)
כנגד ה"משפט", שהוא בין אדם לחברו, נאמר "חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם" - מה שחבל הוא משיב, ומה שגזל הוא משלם את דמיו. וכנגד בין אדם למקום נאמר "בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ" - הולך בחוקות שיביאוהו לחיי העולם הבא, ונזהר להבא לבלתי עשות עוול. לאדם כזה נאמר "חיו יחיה", לא ימות בעוונותיו הקודמים אלא ייגזרו עליו חיים.
"מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה" - החטאים עצמם נהפכים לזכויות
כׇּל־חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה׃ (טז)
כל חטאותיו לא ייזכרו לו, ולא עוד אלא שכיוון שעשה משפט וצדקה בתשובה מאהבה, כל העוונות והזדונות נהפכים לזכויות. ולפי זה יתפרש הפסוק בעומק: "כל חטאותיו אשר חטא לא תיזכרנה לו - משפט וצדקה עשה". והיכן עשה משפט וצדקה? בחטאותיו עצמם! החטאים ההם הפכו להיות בגדר של משפט וצדקה, ולכן "חיו יחיה".
על דרך זו אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: בראש השנה מה אנו עושים עם העבירות? תשליך - "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". לוקחים את העבירות ומשליכים אותן למצולות ים. ובסוכות? ניסוך המים, "ושאבתם מים בששון". כלומר: לך עכשיו לאותו נחל שלתוכו השלכת את כל עבירותיך, ושאב אותן משם בחזרה, חפש אותן! מדוע? כי ראש השנה ויום הכיפורים הם תשובה מיראה, מאימת הדין, ואילו סוכות הוא תשובה מאהבה, מתוך שמחה. וכיוון שאתה עושה זאת בששון ובשמחה, מתוך תשובה מאהבה, אתה כבר הולך לחפש את העבירות - שהרי הן עתידות להיהפך לזכויות.
וכן בסכך: ממה עושים את הסוכה? מפסולת גורן ויקב. חטא אדם הראשון במה היה? יש אומרים גפן וענבים, ויש אומרים חיטה. אדם הראשון קלקל בגפן עצמה, בחיטה עצמה. וכשמגיע חג הסוכות אנו הולכים לחפש דווקא את הפסולת של הגורן ושל היקב, כי אנו באים לתקן. שהרי בחטאו גרם אדם הראשון שהעץ, שהיה אמור להיות כולו פרי - "עץ פרי עושה פרי", שגם העץ עצמו יהיה ראוי לאכילה והעולם מתוקן - נעשה "עץ עושה פרי" בלבד, והעץ עצמו אינו ניתן לאכילה. אנו לוקחים את הפסולת הזאת ועושים ממנה סוכה, כביכול לומר: באנו לתקן את מה שעשה אדם הראשון. אדרבה, את החטא אנו מחפשים עכשיו, שכן עשינו תשובה מאהבה והחטא נהפך לזכות. אנו מחפשים את הפסולת כדי להפיק ממנה את השכר על העבירות שעשינו, שהן עצמן נהפכות כעת למצוות.
הגמרא דורשת "ולקחתם לכם ביום הראשון" - ומה זה ראשון, והרי זה בחמישה עשר בחודש? אלא ראשון לחשבון עוונות. יש פירוש המוכר לכול: עד עתה היינו טרודים בבניית הסוכה, בקניית ארבעת המינים ובכל ענייני החג, ולא היה פנאי לעבירות; הגיע החג, האדם פנוי, ומתחיל חשבון עוונות חדש. אך לפי הקו שהסברנו יש פירוש אחר: ביום הראשון, כיוון שהזדונות נהפכו לנו לזכויות, אנו מתחילים לעשות חשבון - כמה עוונות עשינו? בואו נחפש אותם ונספור אותם, שהרי כל עוון שעשיתי נעשה זכות, כל עוון הופך להיות בגדר מצווה. זהו "ראשון לחשבון עוונות". ומשום כך אמרו: מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד - שכן אצל בעלי התשובה כל אותן עבירות הפכו לזכויות.
ולכן גם על אלעזר בן דורדיא נאמר שקראו לו "רבי". רבי בכה ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ולא עוד אלא שקוראים לו רבי - שהרי אמרו שם "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". ולכאורה, על דקה אחת של תואר "רבי" מצטער רבי? אלא כוונת הדברים: כל הזדונות שלו, של שישים ושבעים שנה, כולם ברגע הזה נהפכו לזכויות. נמצא שהוא "רבי" של שישים שנה, "רבי" של שבעים שנה - שבעים שנה של צבירת זכויות, שהרי הזדונות נעשו זכויות. וזהו "כל חטאותיו אשר חטא לא תיזכרנה לו, משפט וצדקה עשה" - אדרבה, אותם חטאים עצמם הם בחינת משפט וצדקה, משנהפכו לזכות.
"לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי"
וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא־יִתָּכֵן׃ (יז)
אומר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: הם יאמרו "לא ייתכן דרך ה'" - אין הם מבינים זאת. ומדוע? כי אצלנו הדבר הפוך: אנו זוכרים את מה שהיה רוב הזמן, ואת מה שהיה ברגע האחרון איננו זוכרים. אם כל הזמן היה טוב והסתיים באקורד צורם, איננו זוכרים את הסוף אלא את כל הזמן הטוב; ואם כל הזמן היה רע ורק ברגע האחרון היה משהו טוב, איננו זוכרים את הטוב אלא את מה שהיה כל הזמן. לכן הם אומרים: איך ייתכן? אין זה לפי המקובל אצלנו ולא לפי מה שאנו רגילים.
משיב להם הקדוש ברוך הוא: "וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא־יִתָּכֵן". לאחר שהאדם שב ממעשיו הקודמים, צריך להעביר את העוון ולשאת פשע. ואפשר לפרש בשתי משמעויות: האחת - תפיסתכם היא שאינה מתקבלת, הבנתכם אינה נכונה. והשנייה - מה שאני אומר הגיוני מאוד, שכן "דרכם לא ייתכן": אותו אדם היה עד היום רשע, אך האם הוא ממשיך להיות רשע? לא, הוא שינה את דרכו. אם כן דרכו הקודמת, דרך הרשע, כבר אינה מתקיימת ואינה נמשכת, וממילא ראוי לדונו כצדיק. אדרבה, אומר השם, דרכי היא הנכונה יותר.
"וּמֵת בָּהֶם" - למה בלשון רבים?
בְּשׁוּב־צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם׃ (יח)
כאשר שב הצדיק מצדקתו, כלומר מתחרט על מעשיו הטובים ועושה עכשיו מעשים רעים - "ומת בהם". ולכאורה היה צריך לומר "ומת ברשעתו"; מהו "בהם" בלשון רבים? אלא גם בגלל העוולות וגם בגלל הצדקות. בגלל העוולות מובן, אך כיצד ימות בגלל הצדקות?
משל למה הדבר דומה: שני נערים הובאו לפני שופט. האחד בן טובים, מבית של יראים ושלמים; והשני בן רעים, גדל במשפחה מפורקת, הורים נרקומנים, ממש משפחת פשע. שניהם חטאו. לבן הטובים נתן השופט שנתיים מאסר, ואילו לבן הרעים נתן התראה חמורה וחמש שנים על תנאי, ופטרו בעבודות שירות. התפלא הראשון ואמר: אדוני השופט, פעם אחת פשעתי ואתה נותן לי עונש כה חמור, ולזה שמתייצב תמיד על דרך לא טובה אתה נותן עונש קל? השיב לו השופט: בהחלט. את אביך אני מכיר, אדם צדיק הוא, ואת משפחתך אני מכיר, כולם אנשים יראים ושלמים; ואתה, מתוך משפחה כזאת, הלכת ועשית כך? זהו עוון חמור ונורא, עוון בל יסולח, ולכן התביעה עליך קשה. אבל הלה, מסכן, במקום שגדל בו - עצם זה שלא נעשה גרוע יותר כבר מעלה היא.
זהו שכתוב כאן. צדיק ההולך ועושה עוול - חמור הרבה יותר מאדם פשוט שעושה עוול. אתה היו לך השגות, הגעת לדרגות, הכרת את בחינת האלוקות; כיצד יכולת לעזוב את כל זה וללכת לעשות עוול? ההוא לא הכיר כלום ולא ידע כלום, ולכן הידרדר לעבירה; אבל אתה ידעת והכרת את גדולת הבורא, ולכן התביעה עליך גדולה יותר. זהו "בשוב צדיק מצדקתו ועשה עוול ומת בהם" - גם צדקתך הקודמת תהיה גורם למיתתך עכשיו, שכן היותך צדיק כזה בעבר הייתה צריכה למנוע ממך לעשות את הרשעה הזאת. נמצא שאותה צדקה היא אחד הגורמים לעונש הגדול שתקבל כעת.
"עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה" - שכרו הגדול של בעל התשובה
וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה׃ (יט)
מסביר המלבי"ם לפי אותו קו. אדם שהיה רשע שנים רבות ועכשיו נעשה צדיק - למי קל יותר להיות צדיק, למי שגדל ממילא בבית של צדיקים, או למי שהיה רחוק מאוד והתרגל לתאוות רעות ולמנהגים מקולקלים? ודאי שלזה שגדל בחברה טובה. השני היו לו הרגלים מקולקלים, תאוות רעות והרבה דברים שליליים, ולהתגבר על טבע כזה ולשנותו קשה עד מאוד.
זהו שאומר הכתוב: עצם זה שהיית רשע גדול מלכתחילה הוא סיבה גדולה לתת לך שכר גדול יותר על הצדקה שאתה עושה כעת, שכן מוכח שהיה קשה לך הרבה יותר לשבור את טבעך. מגיע לך שכר גדול הרבה יותר ממי שלא היה רשע גדול כל כך. וכשם שלצדיק אומרים: מגיע לך עונש גדול יותר, שהרי היית צדיק גדול, כיצד נעשית רשע - כך אומרים לרשע: מגיע לך שכר גדול יותר, שהרי היית רשע גדול, כיצד הצלחת להתגבר ולהיות צדיק?
"וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" - אותו רשע מתחיל לנהוג ביושר ובצדק בין אדם לחברו, ומיישר דרכיו גם בין אדם למקום. ומהו "עליהם הוא יחיה"? גם על רשעותיו הקודמות וגם על צדקתו עכשיו, שהרי על צדקתו יקבל שכר גדול הרבה יותר בגלל הרשעה הקודמת. ולפי הפשט שהסברנו לעיל על פי הרד"ק הדבר מובן עוד יותר: כיוון שהזדונות נהפכו לו לזכויות בתשובה מאהבה, "עליהם הוא יחיה" - גם על הזדונות עצמם תחיה, שהרי הפכו לזכויות.
וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (כ)
ואם גם על זה תאמרו "לא ייתכן דרך ה'", הרי התשובה: "איש כדרכיו אשפוט אתכם". איני מביט על ההיסטוריה ולא על מה שהיה בעבר, אלא על דרכיו - לפי מה שקורה איתו כעת. אם אני רואה שהשתנה לטוב, אני דן אותו לטוב; אם השתנה לרע, אני דן אותו לרע.
בוא הפליט ופתיחת פי הנביא
וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא־אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר׃ (כא)
כאן עובר הנביא לעניין אחר. "לגלותנו" - הכוונה לגלות יהויכין, שבה גלה יחזקאל. "בעשירי" - חודש טבת, שהוא החודש העשירי, ו"בחמישה לחודש" - בה' בחודש. בא אליו הפליט מירושלים והודיע לו: הוכתה העיר, נכבשה העיר והוכו אנשיה.
והרי כבר אמר לו השם בנבואה שביום החורבן יבוא הפליט ויבשר לו את הבשורה, ומאז ידבר ולא ייאלם עוד. כך נאמר בפרק כ"ד: "ואתה בן אדם, הלוא ביום קחתי מהם את מעוזם משוש תפארתם את מחמד עיניהם ואת משא נפשם בניהם ובנותיהם" - "מעוזם משוש תפארתם" זה בית המקדש, וגם בניהם ובנותיהם שילכו בחרב. "ביום ההוא יבוא הפליט אליך להשמעות אוזניים" - יבוא אליך לבבל מי שנפלט מן הקרב בירושלים וישמיע לאוזניך את הבשורה הקשה. "ביום ההוא ייפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת וידעו כי אני ה'". והדגש "להשמעות אוזניים" בא ללמד: הנביא שומע בדרך אחרת, בדרך רוחנית, ואילו כאן השמיעה תהיה גשמית, מפי בשר ודם. לא אני אבוא להודיעך אז - אני מודיעך כעת, ואז יבוא פליט ויבשר לך את הדבר.
וכן אמר לו השם: "ולשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה". יהיה מצב שבו תהיה כאילם, אך כשיבוא הפליט ייפתח פיך ותתחיל לומר נבואות לישראל. וההסבר לכך: ירמיהו היה נביא החורבן, הוא שהתנבא על ירושלים שתיחרב ועל כל העתיד להיות, ולא יחזקאל. יחזקאל לא נתייחד לנבא על החורבן, ולכן בתקופה ההיא אמר לו השם "לשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח". גם בגלות עצמה היה להם ציווי מירמיהו, שאמר להם להוליד שם בנים ובנות ולבנות בתים, כי עוד שבעים שנה עליהם לשהות שם - הכול היה תלוי עדיין בירמיהו. אך משנחרב הבית נסתיים תפקידו של ירמיהו והתחילה שליחותו של יחזקאל, ומאז נפתח פיו לנבא ולא נסתם עוד. ובהמשך נראה שהיו לו נבואות על הגאולה ועל חזון העצמות היבשות.
וְיַד־יְהֹוָה הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת־פִּי עַד־בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד׃ (כב)
יד ה' הייתה עליו בערב, עוד לפני בוא הפליט - באה עליו רוח נבואה, ואותה נבואה פתחה את פיו. כלומר עד הזמן שהגיע הפליט דיברה בו הנבואה ואמרה לו שמעתה הוא יכול לפתוח את פיו ולהתנבא, כי מעתה יהיו מוכנים לשמוע לו. וכך אכן היה: מאותה נקודה החל להתנבא להם, והעם היה מוכן לקבל את נבואותיו.
טענת יושבי החרבות
בֶּן־אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת־הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה׃ (כד)
לאחר שנחרב בית המקדש נותרו עדיין אנשים רבים בירושלים וביהודה, יושבים בחרבות, בשדות ובמערות. הם סברו שעדיין יש כאן יישוב בארץ ישראל, וממילא קדושת הארץ לא בטלה, ויש להם טעם להישאר. אך הנביא אמר להם שהארץ תהיה שממה, "מעוף השמיים עד בהמה נדדו הלכו" - וראינו שחמישים ושתיים שנה אפילו עוף לא עבר בארץ ישראל; וגם קדושה ראשונה בטלה, שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. ואילו יושבי החרבות טענו שהקדושה עדיין קיימת וארץ ישראל בקדושתה עומדת.
ומה נימוקם? קל וחומר. אברהם היה אדם יחיד שהאמין בה', ובכל זאת זכותו היא שהביאה לירושת הארץ והשם הבטיח לו אותה; אם כן אנחנו, אנשים רבים המאמינים בה', לא כל שכן שמובטחת לנו הארץ. ועוד טענה: "ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה". מה קל יותר - לתת פעם ראשונה, או להחזיק במה שכבר ניתן? ודאי שלהחזיק קל יותר. אברהם קיבל את הארץ בנתינה חדשה אף שהיה יחיד; אנחנו, ראשית רבים אנחנו, ושנית - נדרש מאיתנו רק להחזיק בארץ, ולא נתינה מחודשת. ואם הוא יכול היה לקבל את הארץ, כל שכן שאנחנו נוכל להחזיק בה. משום כך הבינו שהם יכולים להמשיך לשבת בארץ הקודש.
תשובת הנביא: שלוש העבירות החמורות
לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עַל־הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל־גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ׃ (כה)
הנביא טוען להם טענות קשות: הארץ ניתנה רק בתנאי שיקיימו את מצוות ה' ויעשו את רצונו יתברך, כי לי הארץ - ואילו אתם אינכם מיישרים דרככם כלל. בפסוק זה נרמזות שלוש העבירות החמורות: "ודם תשפכו" - שפיכות דמים, כדברי המלבי"ם; "ועיניכם תשאו אל גילוליכם" - עבודה זרה; וגילוי עריות בפסוק הבא. "על הדם תאכלו" כפשוטו הוא אכילה שאינה כשרה, ומבארים הרד"ק והמצודות דוד שזה סוג של עבודה זרה: היו זובחים זבחים לשדים, שופכים את הדם על הארץ ואוכלים סביב הדם, וגם אוכלים את הבשר עם הדם.
עֲמַדְתֶּם עַל־חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ׃ (כו)
"עמדתם על חרבכם" - עדיין אתם שופכים דם נקי. ומדוע נאמר "עשיתן" בלשון נקבה? הרד"ק מבאר שהוא מדבר כנגד הנקבות. רש"י מפרש שהכוונה למשכב זכור, ומניין לו? מלשון הנקבה - "עשיתן תועבה", כלומר אתם הזכרים נהגתם כנשים. והמלבי"ם מפרש: "עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה" - בחרב אנסתם על התועבה, בכוח הכרחתם אנשים לעשות תועבה. ואי אפשר לפרש לדעת המלבי"ם שהכוונה לשפיכות דמים, שהרי שפיכות דמים כבר נאמרה בפסוק הקודם - "ודם תשפכו". ועם כל זה "והארץ תירשו"? וכי עם כל אלה אתם חושבים לרשת את הארץ?
גזר הדין: חרב, חיה ודבר
כֹּה־תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חַי־אָנִי אִם־לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאׇכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ׃ (כז)
אמרנו שהם הסתתרו בחרבות ובמערות. אומר להם הנביא: אלה שבחרבות יפלו בחרב; מי שמתחבא בשדה, במקום שאין שם אויבים, חיה רעה תאכל אותו; ואלה שבמצדות ובמערות ימותו בדֶבֶר, במגפה.
וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר׃ (כח)
"שממה ומשמה" - כפילות המורה על רוב השיממון, שיהיה שיממון נורא. "ונשבת גאון עוזה" - הדבר שהיה גאוותה ותוקפה יבוטל. "ושממו הרי ישראל מאין עובר" - מרוב שהמקום יהיה שומם, אפילו לעבור דרך שם לא יעברו. שהרי היכן אדם עובר דרך? במקום שיש בו מאכל ומשתה, שאפשר לקנות בו, שיש בו פונדק, שיש בו חיים. אבל הארץ תהיה שממה כזאת שאפילו עוברי דרך לא יהיו בה.
וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּתִתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כׇּל־תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ׃ (כט)
מתוך כך יכירו שהשממה הזאת באה בהשגחה ואינה דבר מקרי, אלא מתוכנן. שהרי כיצד ייתכן שארץ שהייתה פורייה כל כך תהיה שוממה בצורה כה קיצונית? מכאן יבינו שכל זה על כל תועבותם אשר עשו.
שומעים ואינם עושים
וְאַתָּה בֶן־אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר־חַד אֶת־אַחַד אִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ־נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת יְהֹוָה׃ (ל)
ראו עד כמה מדהים הדבר: גם אז "סדנא דארעא חד הוא", המציאות לא השתנתה. השם אמר ליחזקאל שמעתה ייפתח פיו ויתחיל להתנבא, אך מיד הוא מגלה לו: דע לך שהאנשים בגלוי מקבלים את דבריך, אך בסתר הם עובדים עבודה זרה. שם, אצל הקירות ובפתחי הבתים, הם מדברים בגנותך ומתלוצצים עליך. "ודיבר חד את אחד" - כשהוא מדבר אל אדם זר, אחד אל אחד, מיוחד שבעם, "איש את אחיו" - אדם אל חברו, והם אומרים: בואו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת ה'. כאילו הם משתוקקים לשמוע מה השם אומר, ובאותה שעה עצמה, אצל הקירות ובפתחי הבתים, הם עושים מעשיהם במחשך.
וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא־עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי־עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ׃ (לא)
"ויבואו אליך כמבוא עם" - הם באים כדרך שהעם מתאסף לשמוע דרשה או דברי מוסר שהוא חפץ בהם. "וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו" - אבל לקיים אינם מקיימים כלום. ובמקום שיקבלו מוסר, "כי עגבים בפיהם" - הם עוד עושים ליצנות וצחוק מן הדברים שאתה אומר. ולא די בזה, אלא "אחרי בצעם לבם הולך" - לבם רחוק מאת ה', והם עושים בפועל מעשי בצע, מעשי גזלה ומעשי עוולה. כל מה שנראה כלפי חוץ אינו אלא רושם; אל תתרגש ממה שהם עושים. כך מגלה לו השם בנבואה.
וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם׃ (לב)
הם באים בסך הכול לשמוע אותך. הנביא היה מדבר בשפה מליצית ובלשון גבוהה מאוד - הרי אנו זקוקים לפירושים כדי להבין מה הנביא אומר - ולפעמים היו באים לשמוע את השפה המליצית ואת העושר הלשוני. בשבילם זה כמו קונצרט; לא באו לקבל מוסר. "והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן" - זה נשמע להם נחמד, אך איש אינו שם לב לדברים היוצאים מפיך. "ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם" - אינם מקיימים את הדברים, אלא נותנים דעתם רק על נועם המליצה, טיב השיר ויופי הדיבור. יבדקו אם הדברים מתאימים, אם הם במשקל הנכון, אם הם מחורזים ויפים - זה מה שיבדקו אצלך, אך את המוסר אינם מקבלים.
וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם׃ (לג)
וכאשר תבוא הרעה - "הנה באה", וכבר נעשה הדבר ולא יוכלו עוד לתקן, כבר יהיה מאוחר - אז יבינו למפרע: נביא היה בתוכנו, טיפשים היינו שלא שמנו לב לדבריו. אך אז כבר לא יהיה ניתן לתקן. לכן אומר לו השם: אמור להם שיקבלו את המוסר עכשיו, לפני שיגיעו למצב שבו ייאלצו לקבל את הרעה, ורק אז יבינו שהיה טוב להם לעשות כדבריך - אלא שאותה הבנה שוב לא תשנה את מצבם.
לסיכום:
הפרק מלמד יסוד עצום בעבודת ה': הקדוש ברוך הוא אינו דן את האדם לפי ההיסטוריה שלו אלא לפי דרכו כעת - "איש כדרכיו אשפוט אתכם". צדיק התוהה על הראשונות והבוטח על צדקתו, אין צדקותיו נזכרות לו, ואף הן עצמן מכבידות את דינו; ואילו הרשע השב בתשובה מאהבה, לא זו בלבד שחטאיו נמחקים, אלא הם עצמם נהפכים לזכויות ועליהם הוא חי, ושכרו גדול משל מי שלא נדרש לשבור את טבעו. לאחר מכן מגיעה בשורת הפליט על חורבן ירושלים, שבה נפתח פיו של יחזקאל ומתחילה שליחותו לאחר תקופתו של ירמיהו. יושבי החרבות שטענו קל וחומר מאברהם נענים שהארץ ניתנה רק בתנאי של קיום מצוות, ובידיהם עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות - ולכן תישום הארץ. ולבסוף מתוארים שומעי הנבואה הבאים כאל קונצרט, נהנים מיופי המליצה ואינם מקיימים דבר, ורק כשתבוא הרעה יבינו שנביא היה בתוכם - אלא שאז כבר יהיה מאוחר לתקן.