פרק ל"ג - הצופה, האזהרה והתשובה
פרק ל"ג פותח שלב חדש בנבואות יחזקאל. הנביא מקבל משל מפורש על תפקידו שלו: משל הצופה העומד על החומה. מן המשל הזה נגזרת שאלת האחריות - אחריות הצופה, אחריות השומע - ומשם עובר הפרק אל לב העניין: כוחה של תשובה, ומול הטענות של בני הדור שהתשובה כבר לא תועיל להם.
המשל: ארץ שהחרב באה עליה
בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי־אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה׃
פשט הדברים: ארץ שנשקפת לה סכנת מלחמה, כיצד תבטיח את עצמה מפני התקפת פתע? מעמידים אדם אחד לצופה. בימינו התפקיד הזה נעשה על ידי לוויינים, שאמורים לדעת בכל רגע נתון אם יוצא מטוס משדה תעופה בסוריה לכיווננו, או אם יש תזוזת טנקים לכיוון לבנון או מצרים. בזמנם היו מעמידים אדם. גם באוניות העתיקות היה אחד עולה אל ראש התורן ומביט במשקפת, לראות מאיזה כיוון מגיעות אוניות ומאיזה כיוון נשקפת סכנה. האיש הזה נקרא "הצופה". וכל זה בגדר משל בלבד, שביאורו יבוא בהמשך הפרק.
שני מיני צופים ושלושה הבדלים ביניהם
המלבי"ם מבחין בין שני סוגי צופים. יש צופה שמעמידים כדי לראות אם אויב מתקרב אל העיר. ויש צופה אחר, שמעמידים אותו לאחר שהאויב כבר הגיע והתקרב, כדי שיתבונן במעשיו: מאיזה צד הוא מתכוון לפרוץ, היכן הוא מתכנן את המלחמה, לאן כדאי לירות חיצים ובליסטראות כדי לעצור אותו. בין שני הסוגים שלושה הבדלים.
הבדל ראשון - מספר הצופים. את הצופה שתפקידו לגלות אויב מתקרב מעמידים הרבה קודם, ומכל הצדדים, שהרי איני יודע מאיזה כיוון יבוא: מדרום, ממערב או ממזרח. לכן מעמידים צופים רבים. אבל הצופה שעומד לאחר שהאויב כבר בא - די באחד, שהרי כבר רואים מאיזה צד הוא בא, ודי בכך שיעמוד וישגיח על תנועותיו.
הבדל שני - איכות הצופה. לצופה מן הסוג הראשון אין צורך באסטרטג ובמומחה מלחמה עם דרגות על הכתף. די שיהיו לו עיניים טובות וראייה חדה, ולא יותר מזה. אבל מי שאמור לעקוב אחר מהלכי האויב כשהוא כבר בפתח העיר ולפרש את פעולותיו - חייב להיות אסטרטג, טקטיקן, מבין במהלכי מלחמה, כדי שידע לקרוא נכונה כל צעד שהאויב עושה.
הבדל שלישי - מי ממנה. את הצופים הראשונים, שבאים לוודא שלא יתקרבו אויבים אל העיר, מעמיד המלך או שר הצבא, כדי שאם יקרה דבר מיד יודיעו למלך ולצבא לצאת לקראת האויב. אבל את הצופה השני מעמיד כל העם. שכן כאן אין צורך להודיע לצבא שהאויב מגיע - האויב כבר כאן וכולם יודעים זאת. העם רוצה מישהו שיודיע לו מתי צריך לברוח. לכן העם מעמידים צופה מומחה, שיבין את המהלכים וידע לומר באיזה שלב המערכה אבודה: רבותיי, כל עוד נפשכם בכם ברחו, כי העיר עומדת ליפול ביד האויבים.
ביאור הפסוק לאור ההבחנה
עתה, אומר המלבי"ם, מתבאר הפסוק על דיוקו. "אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב" - לא שהאויב עדיין לא הגיע, אלא הקדוש ברוך הוא כבר הביא עליה חרב. החרב כבר כאן. ממילא אין צורך בצופים רבים. ואכן הכתוב מדייק: "וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ" - לא המלך ולא שר הצבא, אלא העם הם הממנים, כדין הצופה מן הסוג השני. "אִישׁ אֶחָד" - די באחד, שהרי האויב ידוע ומקומו ידוע, ואין צורך באנשים מכל הצדדים. "מִקְצֵיהֶם" - מן הקצינים שבהם, שכן צריך איש צבא מומחה שיידע לפרש את מהלכי האויב, ולא אדם פשוט. תפקידו לעמוד ליד החומה, ואם יראה תנועה חשודה, התקפה מכיוון מסוים, או פרצה חלשה שדרכה מתכוונים לתקוף - יודיע מיד לעם, כדי שידעו לכלכל את מעשיהם.
האפשרות הראשונה: הצופה מילא את תפקידו
וְרָאָה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה עַל־הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת־הָעָם׃
זו האפשרות הראשונה: הצופה מילא את תפקידו נאמנה. הוא רואה שהמצב אבוד, ותוקע בשופר להזהיר את העם - הצילו נפשכם, מהרו לברוח.
וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה׃
אדם שמע את קול השופר ולא נקט באמצעי זהירות. "שמעת שופר?" "שמעתי, אז מה? אל תלחיץ, יש לנו עוד עניינים". ואז נכנסו האויבים ונטלו את חייו. אומרים לו: אתה אשם. אל תאשים את הצופה. היו כאן סימנים, יכולת לקחת אותם בחשבון ולא לקחת. דמו בראשו יהיה.
אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט׃
ואם יטען: לא הכרתי את סוגי התקיעות, לא ידעתי שמקצב מסוים או מנגינה עולה ויורדת פירושם לברוח או להיכנס למחסה - על כך בא הפסוק ואומר: "אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע". לפרש במדויק אולי לא ידעת, אבל לשמוע קול שופר שמעת. אין שומעים קול שופר בכל יום ובכל שעה. היית צריך ללכת ולשאול: רבותיי, מה פשר הדבר?
ומוסיף המלבי"ם: בקול השופר יש עניין נוסף מעבר לבריחה - יש בו צד מוסרי. קול השופר מעורר לתשובה, והיו מתריעים בו על הצרות כדי שהעם ישוב. וזה גם עניין התקיעות בכל חודש אלול, שמעוררות לשוב בתשובה. לכן יש כאן כפילות: "דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ" ועוד "דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה". אומר לו הכתוב: על כל פנים לשוב בתשובה היה לך. מדוע לא תיקנת את נפשך בתשובה? אילו שבת, גם אם היית מת - היית מת כצדיק. עכשיו לא שבת וגם איבדת את חייך, אין לך לא חיים ולא חיי העולם הבא. וסוף הפסוק: "וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט" - אם באמת נזהר וברח, הציל את נפשו.
האפשרות השנייה: הצופה מעל בתפקידו
וְהַצֹּפֶה כִּי־יִרְאֶה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא־תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא־נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד־הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ׃
כאן הצופה מעל בתפקידו. תירוציו ידועים: אין לי כוח, זה מאמץ, אני עייף, וחוץ מזה כבר חודשים שלא שילמו לי משכורת. ובעקבות זה "וְהָעָם לֹא נִזְהָר" - העם היה שאנן ושלו, והאויבים באו בהפתעה ונטלו נפש.
ומה פירוש "הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח"? אם יבוא הנהרג ויאמר: אינני אשם, הצופה אשם - אומרים לו: לא. אילולא הייתה סיבה עצמית, עוון עצמי, לא היה מת. איש בחטאו יומת. ומיד מוסיף הכתוב: "וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ" - שלא יוכל הצופה לרחוץ בניקיון כפיו ולומר: אם לא היו לו עוונות לא היה מת, אם כן אני נקי. אומרים לו: על ידי מי גולגלה המיתה הזאת? על ידך, כי מעלת בתפקידך. זהו הכלל "מגלגלין חובה על ידי חייב" - כיוון שעל ידך באה הצרה, ידך תיתבע.
וכך בכל מקרה שאדם רוצח את חברו. וכי אפשר שאדם ימות רגע לפני שנכתב לו למעלה? ודאי שנגזר עליו. ואם כן יטען הרוצח: גברא קטילא קטל, ממילא היה צריך למות, מדוע תובעים אותי? אלא ביאור העניין: מי אמר לך להיות התליין? מי אמר לך להיות זה שמגלגלים על ידו את החובה? התנדבת שיגלגלו חובה על ידך - תשלם את המחיר.
הנמשל: הנביא הוא הצופה
וְאַתָּה בֶן־אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי׃
כאן עובר הכתוב מן המשל אל הנמשל. יחזקאל, אתה הצופה. כשם שהצופה אמור להזהיר את העם, כך אתה אמור להזהיר את ישראל מפני הצרות ומפני החורבן העתיד לבוא, ולעורר אותם לתשובה. ואם תזהיר - הצלת את נפשך; ואם לא, חלילה, יהיה עוונם תלוי בך.
בְּאׇמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃
"רָשָׁע מוֹת תָּמוּת" - זה הדגש: אתה מת מפני שאתה רשע; עשה תשובה, היה צדיק ולא תמות. ואם לא דיברת להזהירו, והוא המשיך בדרכו הרעה, גרמת לו שתי רעות. האחת - שימות. והשנייה - שימות כשהעוון על כתפיו. אילו הזהרת אותו, ראשית יכולת לגרום שימשיך לחיות, ושנית, בבוא זמנו היה מת כצדיק. משום כך "וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ".
וְאַתָּה כִּי־הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא־שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃
שימו לב לדיוק: בפסוק ח' נאמר "הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת", וכאן נאמר רק "הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת", בלי "רשע". כלומר: משהזהרת אותו, עשה תשובה במקצת, וגם אם ימות - ימות כצדיק, בלא עוונותיו. שתי אפשרויות יש כאן: ייתכן שיעשה תשובה שתביא אותו ממוות לחיים; וגם אם כבר נחרצה הגזרה ונקבע שימות, לפחות לא ימות כרשע אלא כצדיק, ויהיה לו חלק לעולם הבא. יש עוונות שאין להם כפרה אלא מיתה, כגון חילול השם, והמיתה היא סוג של מירוק - אבל הוא כבר עשה תשובה. וממילא "וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ".
טענת העם: "וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים"
וְאַתָּה בֶן־אָדָם אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי־פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה׃
כאן בא הקדוש ברוך הוא להתעמת עם טענות אנשי אותו הדור. הם אינם מכחישים: פשענו וחטאנו. אבל טענתם היא שהתשובה לא תועיל, אל תמכור לנו אשליות.
משל למה הדבר דומה: מלך שנתן הוראה לעבדיו לבנות גשר, והם עברו על פקודתו. שתי רעות נעשו כאן. האחת - שהמרית את פי המלך, והרי אתה מורד במלכות. השנייה - שהיה צריך להיות כאן גשר, ואין. ועל שני הדברים האלה, טוענים הם, לא מועילה חרטה: מרדת במלך - מה תועיל תשובה? אין גשר - מה תועיל תשובה? וזה לשון הכתוב: "פְּשָׁעֵינוּ" - מרדנו בבורא עולם, פשע נורא; "וְחַטֹּאתֵינוּ" - קלקלנו את עבודתו, היה לנו לעשות ולא עשינו. איך תועיל על כך תשובה?
וטענה נוספת בפיהם: הרי המצוות והאזהרות ניתנו לתועלתנו, כדברי הזוהר שהן תרי"ג עצות - עצות לטובתנו, כרופא האומר לחולה קח תרופה זו והיא תועיל לך. כל זה יפה אם החולה ניגש לרופא מיד בתחילת המחלה ונטל את התרופה. אבל אם הרופא נתן תרופה והחולה לא לקח אותה עד שהגיע לשערי מוות, ורק אז יאמר: תביאו לי את התרופה - מה תועיל? היא הייתה מועילה בתחילת המחלה. עכשיו, כשהנמק כבר התפשט בכל הרגל, אין ברירה אלא לכרות; ואם התפשט בכל הגוף, אין ברירה אלא המיתה. וזו כוונתם: "וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" - כבר הגענו למצב של נמק, כבר הגענו למצב שהתשובה לא תועיל, שהרי בזמן הראוי לא לקחנו את התרופה. "וְאֵיךְ נִחְיֶה"?
תשובת הקדוש ברוך הוא: שבועה
אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם־בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
"חַי אָנִי" - לשון שבועה. הקדוש ברוך הוא נשבע שהתשובה הזאת אמת ושכך יעשה. והדבר מדהים. כשאדם אומר לחברו דבר וחברו אינו מקבל, הוא מוסיף: אני מבטיח לך. ואם עליו להבטיח - סימן שהדבר פחות מתקבל על הדעת. ואם הוא אומר: אני מבטיח בהן צדקי - עוד יותר. ואם הוא אומר: אני נשבע לך - סימן שהדבר לגמרי בלתי הגיוני, עד שנצרכת שבועה. ואם אדם רגיל הוא, נאמר שאולי אין מאמינים לו מטבע הדברים. אבל אם צדיק אומר ונשבע, סימן שהדבר כה בלתי הגיוני שאפילו לצדיק לא היו מאמינים בלא שבועה. וכשבורא עולם בכבודו ובעצמו נשבע - סימן שהדבר משולל לחלוטין מן ההיגיון, עד שכביכול אף לו עצמו לא היו מאמינים בלא שבועה.
אומרים בעלי המוסר: זוהי התשובה. מצוות התשובה היא דבר כה בלתי הגיוני. כדברי המסילת ישרים: הרי שהוליד ממזר, הרי שרצח את הנפש - קלקולו קיים בעולם, מה תועיל לו תשובה? אינו נתפס בשכל. ועד כדי כך, שצריך בורא עולם בכבודו ובעצמו לבוא ולהישבע: איני חפץ במות המת, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
אין הקדוש ברוך הוא כמלך בשר ודם
ועל טענתם - כיצד ייתכן שמי שמרד במלך ועשה נגד רצונו תהיה לו תקנה - התשובה היא שאין ציוויו של בורא עולם דומה לציוויו של בשר ודם. מלך בשר ודם, אם לא שמעת בקולו, רוצה להינקם ממך: אני אראה לך, אעניש אותך, אהרוג אותך. אבל הקדוש ברוך הוא אין מטרתו להמית את בריותיו. אדרבה, גם כשהוא נותן עונש, ואפילו עונש מיתה, אין המטרה שתמות, אלא לתקן אותך ולזכך אותך, וכדי שתראה את האיום והסכנה שלקראתם אתה הולך ותשוב בתשובה. זהו "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע" - אין זה החפץ, אין זו התכלית. והתכלית: "כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".
פירושו המקורי של המלבי"ם: רשע אחר
המלבי"ם מחדש כאן פירוש מקורי. גם כשאני ממית את הרשע, אין המיתה תכלית לעצמה, אלא "בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ". ולכאורה קשה: הרי כבר מת, מה שייך בו "שוב מדרכו"? אלא הכוונה: גם כשאני ממית את רשע א', אין זו התכלית, אלא המטרה היא שרשע ב' ישוב מדרכו ויחיה. זו בחינת "למען יראו וייראו". כשמכניסים אדם לכלא או מעלים אותו לגרדום, לו עצמו זה כבר לא יועיל; זה מועיל לך, שלא תחזור על מעשיו, כשתראה לאן אפשר להגיע.
ומדוע מפרש כך המלבי"ם? משום שיש בידו כלל: כאשר הכתוב חוזר על אותו שם פעמיים, אין מדובר באותו אחד הראשון - שכן אם מדובר בראשון, די היה להזכירו פעם אחת. והדיוק בולט כאן: היה לו לומר "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה". מדוע נכתב "כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע"? אלא מכאן שמדובר ברשע אחר: אין אני חפץ במות רשע א', ואפילו אם ימות - המטרה היא שרשע ב' ישוב מדרכו, ישים אל לבו ויתקן את מעשיו להבא.
"שׁוּבוּ שׁוּבוּ" - סימן שהמצב עדיין הפיך
ועל טענתם "וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים", שכבר אין מה לעשות וצריך לכרות את האיבר, משיב להם: "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים". כלומר, עדיין יש לכם אפשרות רפואה. אין רופא אומר לחולה "קח את התרופה" אם הוא סבור שהמצב בלתי הפיך ואין ממנו חזרה. עצם זה שאני אומר לכם לקחת את התרופה מוכיח שהמצב עדיין בר שינוי. לכן "שׁוּבוּ שׁוּבוּ" - שנו את דרכיכם הרעות, תקנו את מעשיכם המקולקלים, כי עדיין התשובה שייכת בכם ועדיין היא יכולה לשפר את מצבכם. "וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" - אל תתרצו תירוצים, אלא שובו אל השם, והוא יחזור וירחם עליכם.
בפסוקים הבאים ממשיך יחזקאל ועוסק בסוגיית התשובה ובעניין ה"תוהה על הראשונות": כיצד התשובה מועילה, ומה קורה כשאדם מתחרט על מעשיו הרעים הקודמים או על מעשיו הטובים הקודמים, ומה עולה בגורלם של אותם מעשים.
לסיכום:
הפרק פותח במשל הצופה: כשהחרב כבר באה על הארץ, מעמיד העם איש אחד מקציניו לצופה, שיקרא נכונה את מהלכי האויב ויזהיר בשופר. השומע ואינו נזהר - דמו בראשו, ואף דמו בו, שכן לא ניצל את קול השופר אף לעורר עצמו לתשובה. והצופה שלא תקע - אף שהנהרג בעוונו נלקח, דמו נדרש מיד הצופה, שמגלגלין חובה על ידי חייב. זהו הנמשל ליחזקאל: צופה נתתיך לבית ישראל. מכאן עובר הפרק אל טענת העם שפשעיהם וחטאיהם עליהם ושהתשובה כבר לא תועיל, כחולה שנמק בשרו, ועל כך נשבע הקדוש ברוך הוא בשבועה - עדות לכך שהתשובה היא דבר שלמעלה מן ההיגיון - שאין הוא חפץ במות הרשע, ושגם המיתה עצמה נועדה לתקן ולהזהיר אחרים. "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" - עצם הקריאה היא ההוכחה שהמצב עדיין הפיך, ושהתשובה עומדת ומחכה.