פרק ל"ב ביחזקאל הוא הפרק המסיים את סדרת נבואות החורבן על מצרים, והוא מחולק לשתי נבואות: הראשונה קינה על פרעה מלך מצרים, מלאה במשלים ובדימויים לקוחים מעולם החי ומעולם האמונה המצרית; והשנייה, מפסוק י"ז ואילך, נבואה עלומה על אחרית הימים, על מלחמת גוג ומגוג ועל מפלת כל האומות שיבואו להילחם בירושלים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
וַֽיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
מדובר בשתים עשרה שנה למלכות צדקיהו, כלומר שנה אחת לאחר החורבן.
בֶּן־אָדָם שָׂא קִינָה עַל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח־מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם׃
הנבואה קשה, ומלאה דימויים: כפיר, תנין, ומי שדולח את המים ברגליו. מסביר המלבי"ם שפרעה דומה מצד אחד לכפיר ומצד אחר לתנין. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות את ההבדל בין אריה לכפיר: האריה הוא הבוגר, והוא יוצא למרחקים לטרוף טרף; הכפיר הוא הצעיר, ואין בו עדיין עוז לצאת ולחפש טרף, אלא הוא נטמן במעונתו וממתין שיעבור בעל חיים לידו, קופץ עליו ומכניסו פנימה.
לכן אומר לו הנביא: בעיני הגויים אתה נחשב כפיר, שאין דרכך לצאת ולכבוש ארצות רחוקות, ואינך יוצר נזק רב בריחוק מקום. אבל עם כל זה אתה כן מזיק, ומזיק לכל שכניך, ובזה אתה כתנים בימים. המצרים האמינו שהתנים הגדול, הוא הקרוקודיל, קדוש ומושל במים, וכבר ראינו שפרעה כונה בשם זה בנבואה שלמה. והם האמינו שכאשר הוא דולח ברגליו את המים, הוא גורם שכל מאה הנהרות יסערו וישפכו את מימיהם אל הנילוס. נמצא שפרעה, שהוא המשל לתנין שבנילוס, האמין שהוא אלוה ושכוח זה נתון בשליטתו.
והנמשל: אף שביבשה אתה ככפיר שאינו יוצא מגבולו, בימים עשית נזק גדול. כבשת את העמים היושבים על נהר פרת ועל שפת הים, ומשכת אליך את כל שפעם, כדרך שהנילוס מושך אליו את שפע הנהרות. ועל ידי כן נחסרו הנהרות ו"ירפסו מימיהן", כי כשיש תנועה ותנודה במים עולה הרפש שבתחתית כלפי מעלה. "וַתָּגַח" מבאר המלבי"ם מלשון גחון: אתה שוכב על גחונך בנהרותיך, וברגליך אתה רוקע ומדליח את המים, וכל השפע מגיע אל נחל מצרים.
ולמה נאמר "כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים" ולא בנילוס? מסביר המלבי"ם שהמצרים האמינו שהאליל המושל על הים נלחם עם האליל המושל על הנילוס. בא הנביא ואומר: אתה מחזיק מעצמך תנין המושל גם בימים, לא רק בנהרות, ומכוח הנחה זו הרשית לעצמך ליטול שליטה על כל העמים אשר סביבותיך.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת־רִשְׁתִּי בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי׃
מהו ההבדל בין רשת לחרם? התרגום מפרש חרם מלשון סרוג, שגם הוא מין רשת. אבל המלבי"ם מסביר: את הרשת היו פורסים על פני המים כדי לעכב את הדגים ממהלכם, ולשם פריסתה נצרכו אנשים רבים שימתחוה מכמה כיוונים. אלא שדג גדול אינו עולה ברשת, שהרי הוא קורעה ואינו מתחשב בה. לכן לצוד דג גדול צריך חרם, ומבאר המלבי"ם שחרם הוא מין מוקש המחריבו וממיתו. בפשטות הכוונה לקרס ענק או לחניתות שהיו משליכים על הדג הגדול והורגים אותו, ומסתבר יותר שמדובר בקרס ענק שהיו זורקים עם פיתיון ומושכים בו את הדג ומעלים אותו. והנמשל: על ידי תחבולות ימשכו את פרעה מחוץ לארצו למלחמה עם מלך בבל, וזהו "וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי".
וּנְטַשְׁתִּיךָ בָאָרֶץ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֲטִילֶךָ וְהִשְׁכַּנְתִּי עָלֶיךָ כׇּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְהִשְׂבַּעְתִּי מִמְּךָ חַיַּת כׇּל־הָאָרֶץ׃
אתה כדוגמת הדג המת כשהוא מגיע ליבשה. אין צורך בפעולה כדי להמיתו, עצם הגעתו ליבשה היא מיתתו. כך כשאנטוש אותך על פני השדה, שם תמות מאליך. ואחר כך, כדרך לוויתן הנתקע בחוף ומת, באים עופות השמים וחיות הארץ לאכול מבשרו. הנמשל פשוט: כשייפול פרעה יעוטו כולם על השלל וירוצו לקחת את שלל מצרים. אף שהיום מצרים נחשבת ממלכה ואימפריה, כשתהיה כפגר מובס יבואו עוף השמים וחית הארץ ליהנות מבשרה.
וְנָתַתִּי אֶת־בְּשָׂרְךָ עַל־הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ׃
"אֶת־בְּשָׂרְךָ" מפרש הרד"ק: את בשר קטיליך, בשר ההרוגים, שהרי הנבואה מדברת על פרעה וחילותיו. וכיצד יהיה בשר ההרוגים על ההרים? יש מבארים שירצו לברוח אל ההרים להתחבא, וירדפו אחריהם ויהרגום שם. ויש מבארים בהמשך הדימוי הקודם: העופות נוטלים את הבשר ובורחים עמו אל ההרים, ושם אוכלים אותו.
ומהו "רָמוּתֶךָ"? הרד"ק מפרש שהגיאיות והעמקים יתמלאו כל כך בבשר ההרוגים עד שיהיו כרמה וכהר. יש מפרשים מלשון רוממות והגבהה: אתה התגאית בחילותיך הרבים ובצבאך הגדול, ואני אמלא את הגיאיות באותם שאתה מתרומם ומתגאה בהם, ותראה את פגריהם ממלאים את הגיאיות. רש"י מפרש "השלכתך", כמו "רָמָה בַיָּם", לשון השלכה, וכלשון הגמרא "רמינן אהדדי", "אורמינהו", שהיא השלכת דבר ממקום למקום. ואעיר: כמעט בכל הדפוסים נדפס ברש"י "השכלתך", וזהו שיבוש ברור של סדר האותיות, והנכון "השלכתך". והסבר נוסף, שאותו מביא רש"י וכן נוקט המלבי"ם: "רמותיך" כמו "רימותיך", מלשון רימה ותולעה, כלשון "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". כלומר בשרך יושלך על ההרים, והגיאיות יתמלאו מן הרימה והתולעה שיאכלו בבשר הרוגיך.
וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל־הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ׃
הדם יצוף אל ההרים, וירבה כל כך עד שישקה את הארץ, ואף ימלא את האפיקים, הם המקומות שהנחלים שוטפים בהם, וישטוף בהם כמים רבים. אומר המלבי"ם שלפרעה יהיו כמה מפלות, וכאן מתוארת המפלה הראשונה, שנפל מחוץ לארצו, וכמו שנאמר למעלה בפרק כ"ט "וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ... וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה", שיוציאוהו מחוץ לארצו ושם תהיה מפלתו הראשונה.
וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת־כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא־יָאִיר אוֹרוֹ׃
רש"י מפרש: כשהאש שלך תכבה, כדרך נר הנכבה שמעלה עשן, יעלה עשן ויכסה את השמים ויחשיך את המאורות. וכוונת הדברים, שכל מי שישמע ממפלתך יתאבל וישתומם, וכל אחד יאמר בלבו: אם פרעה נפל, מה יהיה עלינו? אם בארזים נפלה שלהבת, מכוח הבשורה הזאת יחשך עולמם, שהרי אם הצליחו לכבוש את פרעה, ודאי שמלך בבל יבוא גם עליהם.
המלבי"ם מסביר שכאן עוברים למפלה השנייה של פרעה, שהיא בתוך ארצו, כמבואר בפרק כ"ט פסוק ח'. וכדי להבין את המשל צריך לדעת את אמונת מצרים: הם האמינו שהאור והכוכב שלהם הוא המושל בשמים והוא ראש לכל הכוכבים והמאורות, והוא החזק מכולם. כבר הסברנו בעבר שהם האמינו שהטלה אלוה, ושמכוחו ינצחו את כל אויביהם, ולכן יציאת מצרים הייתה דווקא בחודש ניסן שמזלו טלה, ודווקא בט"ו בו, שהוא הזמן שמזל טלה ברום מעלתו וכוחו במרכזו כלבנה במילואה, להראות שאף במיטב כוחה של אמונת ההבל שלהם הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל.
כך גם כאן: הם האמינו שלעולם לא יכבה אור כוכבם, ושאם יאפיל עליו ענן, לא רק כוכבם יחשך אלא יעלה עשן גדול ויכהה את כל מאורות השמים. במילים פשוטות: אם אנחנו כאן, אז יש עולם; ואם איננו, אין אף אחד. תפיסה זו נמשכה להם, אומר המלבי"ם, מפני שבמצרים לא כהו מעולם כוכבי נשפם, שהרי אין שם עננים ואין גשמים, ויכלו להתגאות שכוכבם יאיר לעולם.
ולפי דמיונם מדבר אליהם הנביא: "וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם" משל על החורבן הראשון שבארץ מצרים, שאז נכבה אורם מעט. איפה הכוכב שלכם? איפה האלוה שאמור להציל אתכם? הנה נפלתם. ואז, לפי אמונתם, יוצא עשן ואד וענן, ונקדרים הכוכבים, ומתכסים השמש והירח ואינם מאירים למטה. ורמז בזה שהחושך אינו נוגע רק אליכם, אלא גם כל אלה שחשבתם שיהיו לכם לעוזרים ולמסייעים, גם אורם הוחשך, ולא יוכלו לעזור לכם.
כׇּל־מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל־אַרְצְךָ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
בשלב הבא יכבה האור לגמרי. לא רק כיסוי ענן המונע את האור מלמטה, אלא "בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם", קדרות גמורה בשורש עצמו, שגם בשמים לא יהיה להם אור. ואז "וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל־אַרְצְךָ", לא כענן שעדיין נותר עמו קצת אור, שהרי יום מעונן אינו לילה, אלא חושך גמור. וזהו משל לחורבן האחרון שבמצרים, שהיה חושך ואפלה, חורבן עולם ושממה.
וְהִכְעַסְתִּי לֵב עַמִּים רַבִּים בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם עַל־אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם׃
המלבי"ם מזכיר כאן הבדל שחזר עליו כמה פעמים: "גוי" הוא בדרך כלל האומות הפחותות, שאינן מסודרות בממלכה ובמלך; ו"עם" הוא ציבור בעל מלכות מסודרת, מלך ומושל ומנהיג. בתחילה יכעסו העמים שיש להם מלך, לפי שהשבר של מצרים התפשט הלאה והגיע גם לגויים הפחותים שהיו תחת מצרים, וגם הם נפלו ונחרבה ארצם. ומשם התפשט הדבר אל "אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם", שחיל כשדים, אחרי שהגיע למצרים, המשיך מתוך תיאבון לארצות נוספות, וגם הן לקו מנחת זרועם. נמצא שלא מצרים לבדה תלקה, אלא עמים רבים עמה.
וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל־פְּנֵיהֶם וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ׃
העמים, שיש להם מלך, מלכיהם יכעסו, ולא כעס פנימי הנשאר בלב אלא סער ושממה. ומהי "חַרְבִּי"? מלך בבל הוא חרבו של הקדוש ברוך הוא, כדרך שנאמר "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי", שאשור הוא המקל שבו מכה הקדוש ברוך הוא בשעת כעסו. כך כאן, כשרוצה השם להכות את מצרים, בבל היא החרב שבידו. וכשתתנופף החרב מעליהם ועל פניהם, יחרדו בכל רגע איש לנפשו, שמא תגיע המפלה גם אליו ותפגע החרב גם בו.
כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ׃
שימו לב לניקוד: אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה דרכן לבוא דגושות, ולכן היה ראוי לומר "כֹּה" בדגש. אלא שכשקודמת לה אות מאותיות אהו"י סמוכה, נופל הדגש, ולכן ברוב המקומות אנו קוראים "כִּי כֹה אָמַר". אבל כל זה כשהאהו"י סמוך; וכאן יש טעם מפסיק במילה "כִּי", ולכן חוזר הכלל הרגיל והמילה "כֹּה" מקבלת דגש.
ולעניין התוכן, כאן מתחיל הנמשל. "חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ" הוא הנמשל של המליצה הראשונה, שמלך בבל בא עליו בהיותו מחוץ לארצו, ושם, לאחר שמשך אותו בחרם, הרג את חילותיו.
בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת־גְּאוֹן מִצְרַיִם וְנִשְׁמַד כׇּל־הֲמוֹנָהּ׃
"בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ" הוא השלב השני, שמלך בבל הגיע למצרים עצמה והרג שם המון רב, וכבר ההמון שבמצרים נופל. "וְנִשְׁמַד כׇּל־הֲמוֹנָהּ" הוא הסיום, החורבן האחרון שלא הותיר מהם מאומה, ואותו הוא הולך ומתאר.
וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־כׇּל־בְּהֶמְתָּהּ מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם רֶגֶל־אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם׃
המציאות שלאחר החורבן: אומר המלבי"ם שמצרים הייתה שממה ארבעים שנה, היאור חרב, ולא עברה שם רגל אדם ובהמה, כמבואר בפרק כ"ט. ולא היה מי שידלח את הנהר, לא התנים הגדול השוכב בתוכו ורופס ברגליו, ולא רגל אדם ובהמה מבחוץ. וכשאין מי שידלח, כלומר שיערבב ויעלה את הרפש שמלמטה, המים זורמים בהשקט.
אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
אשקיע את מי הנהרות ואוליכם כשמן, ההולך בנחת ובהשקט, שאין בו סערה, שהוא סמיך ואין בו עפר ואין בו תערובות. והנמשל: מלך מצרים לא ייטול עוד את שפע האומות. עד עתה היה הנהר מעלה את הרפש מלמטה ומושך אל הנילוס את קנייני כל נהר ונהר; מעתה ינוחו הנהרות וילכו בהשקט, ולא יובילו את קנייניהם אל הנילוס. יהיה להם מנוח, ומלך מצרים לא ימשול בם ולא יהיו עבדים לו.
בְּתִתִּי אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ בְּהַכּוֹתִי אֶת־כׇּל־יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"נְשַׁמָּה" הוא ביטוי נוסף של שממה, חמור מן הראשון, ומלמד על שני שלבים: תחילה שממה, ואחר כך בחורבן האחרון נשמה. הארץ תהיה ריקנית ולא יהיו בה בריות למלאותה. ו"אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ" מפרש רש"י: ארץ שהיא עתה ממולאת בכל טוב תהפוך לשממה. ואז "וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה", שאני נאמן לשלם גמול לכל מי שהיצר ולכל מי שעשה רע.
קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל־מִצְרַיִם וְעַל־כׇּל־הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
שלוש פעמים נזכרה כאן לשון קינה, ומסביר המלבי"ם שמכל העניין מרישא עד גמירא, שהוא מפלת מצרים בשלוש מערכות, יעשו קינה, בכי וקינה כדרך שמקוננים על מת. על המפלה הראשונה, שמשכו את פרעה וחילותיו מחוץ לארצם והפילום במדבר, נאמר "קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ": יקוננו על הכפיר ועל התנים שבימים, על התנין שהוטל למדבר ובאו עליו כל עוף השמים וחית הארץ.
על המפלה השנייה, שכבר באו הכשדים לארצם, נאמר "בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ", שאז לא מצרים לבדה נפלה אלא גם גויים רבים עמה, כל העוזרים והמסייעים, והייתה קינה כוללת. ו"בנות" אין הכוונה דווקא לבנות, אלא כלשון "יהודה ובנותיה", "תגלנה בנות יהודה", שהן הערים והכפרים הסמוכים, וכתרגום "כפרנהא". ואפשר גם כפשוטו, שדרך הנשים הייתה לקונן. והעיקר כדברי המלבי"ם, שהחרב פגעה גם בסביבה, ולכן גם בנות הגויים מקוננות. ושם קוננו על הכוכבים ועל השמש והירח שנתכסו בענן, שהאור הגדול, הוא מצרים, נתכסה.
ועל החורבן השלישי, שנחרבה כל מצרים והייתה מדבר שממה ארבעים שנה, נאמר "עַל־מִצְרַיִם וְעַל־כׇּל־הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ", ואז קוננו על שנקדרו כל מאורות השמים ועל החושך והאפלה שעל מצרים. ודקדק המלבי"ם: מדוע גם בחורבן השלישי מי שמקוננות הן בנות הגויים ולא מצרים עצמה? אלא מפני שאין מצרים. הרי אמרנו שתושמד ותהיה שממה מוחלטת, ולא נשאר מהמון מצרים מי שיקונן, ורק יתר העמים נשארו לראות במפלתם והם המקוננים עליהם.
וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
אומר המלבי"ם: נבואה זו עלומה מאוד ולא נודע מה רצה בה, וכבר העיר האברבנאל שהיא נבואה עתידה על אחרית הימים, בימי גוג ומגוג, כשיתאספו כל הגויים על ירושלים, וכן האמת. אלא שדרכו של האברבנאל בהבנת תקופת גוג שונה, והמלבי"ם מבאר על פי דרכו שלו.
וכך מבאר המלבי"ם: כאשר ישובו ישראל לארצם, עתידות האומות להתאסף ולכבוש את ירושלים. ויבוא גוג נשיא משך ותובל מארצות הצפון והמערב, שהם הערלים הנקראים אדום, שאינם נימולים. ומשך ותובל הם מבני יפת הגרים באירופה, כמו שכתב היוסיפון לפני כאלפיים שנה. ועמם פרס, כוש ופוט, וכן בית תוגרמה, ואלה מיוחסים לישמעאל, שכולם נימולים ומחזיקים בדת ישמעאלים. והם יתאספו עם בני אדום לכבוש את הארץ מיד ישראל, אבל בבואם תיפול ביניהם מהומה וילחמו איש באחיו, אדום וישמעאל זה בזה, מפני שאמונתם מפורדת, ושם ישפוט אותם השם בחרב ובדם, כמו שיתבאר בפרק ל"ח ובזכריה פרק י"ד.
ראו כמה מדהימים הדברים: לפני מאתיים שנה, כשכתב המלבי"ם, מי עסק במלחמות דת בין האומות? זה כלל לא היה הנושא המדובר. והיום, דווקא בתקופה של שיא הקידמה, המלחמות הן מלחמות דת. על מה נלחמים עמי ערב עם אירופה ואמריקה? ביסודו זו מלחמת דת. הסמל שמוביל בן לאדן הוא סמל הדת, ואת האמריקאים הוא מגדיר בתואר "הכופרים". מלחמה של העולם הנאור כביכול מול העולם שמיוצג אצלם כעולם חשוך, וזו אמונת בני ישמעאל. "אמונתם מפורדת", בדיוק כלשון המלבי"ם.
ומכאן ואילך, מפסוק י"ח, מתאר הנביא מה יעלה בגורלם של אלה שיבואו למלחמה: כיצד כולם ילכו לאבדון, כולם ייכשלו ויפלו כאן באדמת ישראל, וינקמו אלו באלו. ומבחינתנו זו נקמה בשניהם, שהרי שניהם הצרו לנו, גם ישמעאל וגם אדום, בני יוון ובני יפת שהחריבו את בית המקדש, ובני אשור שהחריבו את הבית הראשון, וכל הצרות שעשו לנו במשך הדורות. כאן ישלמו את המחיר, שיילחמו זה בזה ויהרגו אלו את אלו.
בֶּן־אָדָם נְהֵה עַל־הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃
"נְהֵה" הכוונה התנבא עליהם, והורד אותו בעל כורחו. "וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם" הם בני אדום, שהם האדירים. גם היום בני אדום הם האדירים: המעצמה הגדולה בעולם היא אמריקה. מבחינה מספרית סין גדולה ממנה, וכן הודו, אבל כשמדברים על מעצמה, על כלי נשק ועל עוצמה, אמריקה נחשבת המעצמה הגדולה, והיא אדום. "הֲמוֹן מִצְרַיִם" הם מצרים ושותפיהם, אשור ועילם, המיוחסים לנימולים, לישמעאלים. וכולם ירדו אל ארץ תחתיות, אל הקבר, יסיימו כולם בקברים ולא ינצחו במלחמה.
מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת־עֲרֵלִים׃
ממי אתה נעים וחשוב יותר, שתחשוב כי לך יהיה סוף נעים ויפה ולא תרד אל הבור? רד ושכב שם בקבר עם הערלים.
בְּתוֹךְ חַלְלֵי־חֶרֶב יִפֹּלוּ חֶרֶב נִתָּנָה מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכׇל־הֲמוֹנֶיהָ׃
גם הם ייפלו עמך במלחמה שתהיה ביניכם, ואתה תשכב עמם יחד בקבר. ומשמעות "מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכׇל־הֲמוֹנֶיהָ": חללי החרב ימשכו עמם אל הקבר את כל אלה שהתחילו במלחמה. כלומר שני הצדדים ימותו, קרב שבו הורגים אלו את אלו. ובפשטות אפשר לומר שזה עקרון האטום. במלחמת חרב אין זה מצוי ששני הצדדים מתים, אחד גובר והשני מת; אבל אם אני שולח אליך פצצת אטום ואתה רואה ושולח אליי, שני הצדדים נמחקים ואין מנצחים במלחמה כזאת. וזהו שנאמר שהם נופלים ומושכים אחריהם: אני נופל, אמשוך גם אותו אחריי לבור שימות עמי.
יְדַבְּרוּ־לוֹ אֵלֵי גִבּוֹרִים מִתּוֹךְ שְׁאוֹל אֶת־עֹזְרָיו יָרְדוּ שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים חַלְלֵי־חָרֶב׃
"אֵלֵי גִבּוֹרִים" הם האנשים החזקים, כלשון "אילי הארץ". ומתוך השאול ימשכו אותם ויכניסו עמם פנימה את חללי החרב.
שָׁם אַשּׁוּר וְכׇל־קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב׃
גם הם יהיו חללים שיפלו יחד עם אותם ישמעאלים, שהם מצרים וכל המונה, ויחד עם אדום. כל העוזרים והמסייעים יהיו חלק מאותם קברות שיהיו לכל העמים שיבואו להילחם.
אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי־בוֹר וַיְהִי קְהָלָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים נֹפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר־נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
אשור כבר בא לכאן פעם אחת, בימי סנחריב, ומאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות נהרגו, וקבורתם סביבות ירושלים. וזהו "אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי־בוֹר": בהיסטוריה כבר ניתנו קברות אשור בפינת הבור, שם כבר שוכב הסבא שלך, ואתם שבאתם שוב למלחמה הצטרפו אליו ותהיו חלק מאותם קברות, ויקהלו סביבות אותו מקום של קבורת חילו של סנחריב.
ומהו "אֲשֶׁר־נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים"? יש ביטוי זה בחכמינו על אדם המפיל אימה יתרה, ואף על פרנס נאמר שאסור לו להטיל חיתיתו בארץ חיים, שגם אם הוא מנהיג עליו לנהל את עמו בחסד. ואלה הטילו את מוראם ואת פחדם בארץ החיים, ולכן יגיעו לכאן להישפט על כך.
שָׁם עֵילָם וְכׇל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר־יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃
עילם היא פרס, פרס ומדי. הם יבואו סביבות קבורתה כדי לנקום את נקמתם, שלאחר שיראו מה קרה למצרים יבואו להילחם ולנקום את נקמת מצרים. אבל בסופו של דבר כולם חללים, ואף אלה שבאו לעזור ולנקום את נקמת הנופלים ימותו גם הם. ומדוע ייהרגו רבים מעילם? אומר המלבי"ם שזה בא עליהם על שנתנו חיתיתם בארץ חיים, שהחריבו את הבית השני, ועל כך יבוא עונשם.
בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכׇל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי־חֶרֶב כִּי־נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן׃
כאן אומר המלבי"ם דבר מעניין מאוד: ידוע שהביזיון אצל הנימולים הוא כשנקברים עם ערלים. גם בעיני הישמעאלים האדומיים נחשבים בזויים מפני שהם ערלים ואינם מתוקנים. וזהו שנאמר שעל ידי שייקברו עמם "נשאו כלימתם". הם ניתנו בתוך חלליהם של האדומיים, שהם שפלים וטמאים בעיניהם, ויחד עמם ייקברו. ידוע שאצל הישמעאלים, כשרוצים שאדם מת לא יגיע לגן עדן לפי תפיסתם, עוטפים אותו בעור של חזיר. ואם כך לגבי עור חזיר, על אחת כמה וכמה שהקבורה עם ערלים, שהם מתייחסים אליהם כאל טמאים, היא כלימה גדולה עבורם. וזהו "וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן", שיהיו יחד עם החללים הערלים באותו בור.
שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל וְכׇל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים מְחֻלְלֵי חֶרֶב כִּי־נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
ומי הם אותם ערלים שעמם יילחמו מצרים ואשור ועילם? משך ותובל וכל המונה, הוא חיל גוג נשיא ראש משך ותובל, וכל סביבותיה. אלה הערלים הנוספים שיהיו באותה קואליציה שתבוא להילחם כנגד ישמעאל. וכל זה "מְחֻלְלֵי חֶרֶב", מלשון חללים, כחללי חרב, על כי נתנו חיתיתם בארץ חיים וציערו את עם ישראל.
וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת־גִּבּוֹרִים נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר יָרְדוּ־שְׁאוֹל בִּכְלֵי־מִלְחַמְתָּם וַיִּתְּנוּ אֶת־חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם וַתְּהִי עֲוֺנֹתָם עַל־עַצְמוֹתָם כִּי־חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
אומר המלבי"ם שאצל האומות היה מנהג: מי שהצליח בקרב וניצח ומת תוך כדי מלחמה, בשעת קבורתו היו שמים את חרבו תחת ראשו לאות כבוד, לומר שמת מיתת גיבורים במלחמה ולא סתם. וכאן נאמר שלא כך יהיה: הם לא ישכבו את גיבורים, לא תושם להם חרב תחת ראשם לתפארתם, לפי שישכבו עם ערלים ויקברו עמם. ועדיין "וַתְּהִי עֲוֺנֹתָם עַל־עַצְמוֹתָם", כי הטילו חיתיתם בארץ חיים. נמצא שגם ביזיון יהיה להם, וגם מיתתם באה על המעשה שעשו, על שהצרו לעם ישראל.
וְאַתָּה בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב אֶת־חַלְלֵי־חָרֶב׃
הנבואה נאמרה מלכתחילה כלפי פרעה, "נְהֵה עַל־הֲמוֹן מִצְרַיִם", "מִמִּי נָעָמְתָּ", והנביא פונה אל המלך ואל כל המונו. ועתה הוא חוזר אליו: גם אתה, פרעה, תהיה בין הערלים, בין משך ותובל שהם עמי אדום, ועמם תשכב, ששם יקברו אותך יחד איתם, ויהיה לך אותו ביזיון עצמו.
שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכׇל־נְשִׂיאֶיהָ אֲשֶׁר־נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם אֶת־חַלְלֵי־חָרֶב הֵמָּה אֶת־עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת־יֹרְדֵי בוֹר׃
כאן מדובר בשלב נוסף של המלחמה: אדום ומלכיה יבואו להילחם ולהינקם על מה שהיה קודם, על מה שעשו הישמעאלים לעמי אירופה, ויבואו למחות ולדרוש את כבודם. אבל גם להם יקרה מה שקרה לשאר, "הֵמָּה אֶת־עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת־יֹרְדֵי בוֹר".
ומסכם המלבי"ם שיהיו כאן שלוש מלחמות, שלושה שלבים: הראשונים הם מצרים, משך ותובל; ואחר כך אשור נלחם עם אדום; והמלחמה השלישית היא עילם עם נסיכי צפון, שגם הם מדברים על אירופה. ובזה מתיישבים דברי חז"ל שאמרו ששלוש פעמים יבוא גוג, שהרי אתה רואה כאן שלושה סיבובים של מלחמה. אלא שאין לנו ידיעה ברורה כיצד יהיה הדבר: אם בהפסקות או בבת אחת, יכול להיות שתסתיים מערכה ראשונה ומיד אחריה שנייה ומיד אחריה שלישית, ויכול להיות שייקח זמן. אבל את עצם המניין של שלוש הוציאו מכאן, משלושת מחזורי המלחמה.
שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכׇל־צִדֹנִי אֲשֶׁר־יָרְדוּ אֶת־חֲלָלִים בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים וַיִּשְׁכְּבוּ עֲרֵלִים אֶת־חַלְלֵי־חֶרֶב וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃
אחר כך יבואו נסיכי צפון והצידונים, ויוכו על ידי מחנה עילם. והם לא יילחמו בגבורה, וזהו "מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים", שיהיו להם ביזיונות בשדה הקרב על שלא לחמו בגבורה. וישכבו עם הערלים, ויהיו חללי חרב של מחנה עילם, וגם הם ייפלו שם בקרב.
אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִחַם עַל־כׇּל־הֲמוֹנֹה חַלְלֵי־חֶרֶב פַּרְעֹה וְכׇל־חֵילוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
את כל החללים האלה יראה פרעה, ויהיו לו תנחומים על עמו. שהרי בתחילה פרעה ועמו יוכו בכמות גדולה, וכשיראה שגם הצד השני נפל, יתנחם. שאם הצד השני מנצח בגבורה והצד הראשון נס על נפשו, זה ביזיון; אבל כשגם הצד השני נפל ונכשל כמותו, נחה דעתו קצת. וזהו "וְנִחַם עַל־כׇּל־הֲמוֹנֹה", שיתנחם על מיתת המונו בראותו שגם הנלחמים כנגדו נופלים.
כִּי־נָתַתִּי אֶת־חִתִּיתִי בְּאֶרֶץ חַיִּים וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים אֶת־חַלְלֵי־חֶרֶב פַּרְעֹה וְכׇל־הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
כביכול בא הקדוש ברוך הוא ואומר: עד היום אתם, האומות, נתתם חיתיתכם בארץ חיים; ועתה, כשיבוא השם וישפוט אותם, "נָתַתִּי אֶת־חִתִּיתִי בְּאֶרֶץ חַיִּים", אני אתן ואראה את כוחי בארץ החיים. ועל ידי זה יתגדל ויתקדש שמו של השם בעולם, כפי שמסיימת הנבואה בפרק ל"ח.
פרק ל"ב פותח בקינה על פרעה, המתואר ככפיר שאינו יוצא מגבולו אך כתנין שמושך אליו את שפע כל הנהרות. הקדוש ברוך הוא פורש עליו רשת ומעלהו בחרם, מוציאו מארצו ומפילו, ואחר כך מכה בארצו עד שממה ונשמה, בשלוש מפלות שכנגדן שלוש קינות. החלק השני של הפרק, נבואה עלומה על אחרית הימים, מתאר על פי המלבי"ם את מלחמת גוג ומגוג: קואליציה של בני אדום הערלים עם עמי ישמעאל הנימולים, שתבוא לכבוש את ירושלים מיד ישראל, ותיפול במלחמת פנים שתפרוץ ביניהם מחמת פירוד אמונתם. כולם ירדו אל ארץ תחתיות, יישכבו בבזיון בתוך ערלים ולא כמות גיבורים, ועוונם על עצמותם על שנתנו חיתיתם בארץ חיים והצרו לישראל. ובסוף הכל מתגלה תכלית הדברים: "כִּי־נָתַתִּי אֶת־חִתִּיתִי בְּאֶרֶץ חַיִּים", שהקדוש ברוך הוא יראה את כוחו בעולם ויתגדל ויתקדש שמו.