TheWholeTorah.aiBeta

פרק לא - משל הארז לפרעה

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: אל מי דמית בגודלך

פרק ל"א ביחזקאל הוא נבואה נוספת אל פרעה מלך מצרים, והפעם בדרך של משל חריף: משל הארז. הנביא נשלח לשאול את פרעה שאלה אחת - למי אתה מדמה את עצמך בגדולתך? ומכיוון שמן הסתם הוא רוצה לדמות את עצמו לגדול שבמלכים, מציב לפניו הנביא את מלך אשור. תחילה יתאר הנביא באריכות את עוצמתו האדירה של אשור במשל לארז ענק בלבנון, ולאחר מכן יראה לו את מפלתו הנוראה. המסקנה היא הקו המרכזי של הפרק: אתה רוצה להידמות לו בגדולה? דע לך שתידמה לו גם במפלה.

וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּשְּׁלִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

"באחת עשרה שנה" - זו שנת החורבן, השנה האחת עשרה לגלות יהויכין ולמלכות צדקיהו. "בשלישי" - בחודש השלישי. בתאריך זה נמסר ליחזקאל מסר מיוחד המכוון אל פרעה.

בֶּן־אָדָם אֱמֹר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאֶל־הֲמוֹנוֹ אֶל־מִי דָּמִיתָ בְגׇדְלֶךָ׃

הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל: אמור לפרעה נבואה - אל מי דמית בגודלך? בגדלות שאתה נוטל לעצמך, למי אתה מבקש לדמות את עצמך? ודאי לגדול שבכולם. ומי הגדול שבכולם? מלך אשור. מעתה יתאר לו הנביא מי היה מלך אשור ומה עלה בסופו, ובזה יסתור את כל מחשבת הגבהות והגדלות של פרעה.

הארז שבלבנון - משל למלכות אשור

הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ׃

הארז הוא העץ הגדול שבכל אילני הלבנון, והוא סמלה של לבנון עד היום. כשבא שלמה לבנות את בית המקדש נטל ארזי לבנון, שכן ארז הלבנון הוא סימן לעץ אדיר ועצום. ולא עוד, אלא שהארז הזה היו לו מעלות יתרות: ענפיו היו יפים מאוד, והוא היה "חורש מצל" - מסובך בענפים רבים כיער העושה צל רב, וגבה קומה. "צמרתו" היא הענף האמצעי שבראש האילן, והיא הייתה "בין עבותים" - ענפים קלועים שסביבה, המייפים ומנאים אותה.

והנמשל הוא פאר מלכותו של מלך אשור: היו לו מחנות ועושר אדיר, והוא היה מצל וסוכך על כל העמים שסביבותיו. "גבה קומה" - מלכותו גבוהה מעל שאר המלכויות. הצמרת היא המלך עצמו העומד בראש, והעבותים הם השרים החשובים הסובבים וסוככים עליו, מלכים ואנשים חשובים העומדים סביבו.

המלבי"ם מדייק במילה "חורש": חורש הוא יער שעציו קרובים ומסובכים זה בזה. ומדוע נקרא כך? משום שהבא לשם יכול להסתתר בסבך העצים, כמו שכתוב "וישב דוד בחורשה" - דוד ברח והסתתר. הרי זה מלשון "חרש", דבר שנעשה בשקט ובהסתר.

מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ אֶת־נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת־תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כׇּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה׃

כאן מתוארים התנאים הסביבתיים של הארז. היה לו שפע מים מלמעלה, ועוד ברכת תהום רובצת תחת - "תהום רוממתהו", מים מלמטה. מכוח המים שמשני הצדדים הוא מתרומם ביותר. המים היוצאים מן התהום נעשים נהרות רבים, ההולכים סביבות מטעו של הארז להשקותו, ורק את מה שנשתייר - "תעלותיה" - הוא שולח אל שאר עצי השדה.

הנמשל: למלך אשור היה שפע אדיר מכל העולם, וכולם היו כפופים תחתיו. התהום שמלמטה הוא העושר העצמי של מדינתו, והמטר שמלמעלה הוא כל מה ששפכו עליו שאר האומות שמסביב. הוא קיבל את עיקר השפע בראשונה, וכל העמים - הם עצי השדה - קיבלו רק את התמצית, את מה שזולג ונשאר. וכל זה בא להראות את עוצמתו האדירה.

מהיכן זכה אשור לגדולה - דרשת חז"ל

רש"י מביא את דרשת חז"ל: מהיכן זכה אשור לגדולה? לפי שנמנע מעצת דור הפלגה, שנאמר "מן הארץ ההיא יצא אשור". כשכל עמי העולם נעשו קליקה אחת לבוא בעצה למרוד בו יתברך, פרש אשור מן המורדים, וצמרתו כביכול עמדה בפני עצמה ולא נשתלשלה עמהם. לכן זכה לצמרת כזו, לעוצמה ולגדולה כזו.

ועוד מעלה הייתה לו, וזהו "תהום רוממתהו": ששמע לקול יונה בן אמיתי. יונה ירד אל ירכתי תהום בבטן הדג, ובבואו להוכיח את אנשי נינוה קיבלו את תוכחתו - מלך אשור לבש שק, והם שבו מן החמס אשר בכפיהם. אותו נביא שהיה בתהום הוא שרומם אותם והחזירם בתשובה, וגם זו זכות שבגללה זכה לגדולה.

עַל־כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ׃

היות שקיבל את עיקר השפע - הגשם מלמעלה והתהום מלמטה - גבהה קומתו והתפתח יותר מכולם. "סרעפותיו" הם הסעיפים, הענפים הגדולים היוצאים מן הגזע ונושאים את הענפים הדקים. בארז הדבר ניכר במיוחד: גזע אחד ישר וגבוה, וממנו יוצאים ענפים לכל הצדדים בסדר מופתי, כצורת משולש, כסמל הארז של לבנון.

"פארותיו" (הא' נחה בהגייה) הם הענפים שבראש האילן, הנותנים לו פאר ונוי - מלשון פאר. בעץ פרי הם הענפים הנושאים את הפרי והמתרבים מאוד. הענפים הללו התארכו ונכפפו ופיארו את האילן, וזהו "ותרבינה סרעפותיו ותארכנה פארותיו". וכל זה "ממים רבים בשלחו" - ההתפשטות באה מכוח המים הרבים.

ומוסיף המלבי"ם: הפארות הן בראש האילן, ובדרך כלל אין העופות והחיות שוכנים תחתן אלא תחת הסרעפות שבאמצע. וכאן בא הכתוב לומר שהפארות התארכו כל כך עד שהן עצמן, העליונות, סוככו על הבריות שלמטה - הן שנתנו חיות לחיות שמתחת.

בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כׇּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים׃

העוף אינו מקנן בפארות שבראש האילן אלא במקום נמוך יותר, בסעיפים שבאמצע. החיות יולדות במקום שהצל קרוב יותר לגזע, תחת הפארות. והסרעפות היו מתפשטות מן האילן למרחוק.

הנמשל: החיות הן המלכים התקיפים, שהם חזקים הרבה יותר מן העוף, והם באו לחסות בצילו. ראה איזו עוצמה הייתה לארז זה, שהחיות הגדולות והתקיפות מוצאות מחסה בפארותיו - כלומר בעושר ובכבוד של מלכותו - והיו נזקקות להשפעתו. העופות הם האומות החלשות יותר, אך בעלות מסחר: כשם שהעופות נודדים ועוברים ממקום למקום מעל נהרות וימים, כך יושבי האיים השטים באוניות לסחורה. הם הביאו לשם את סחורתם עד שמצאו שם קן, מקום ומנוחה לסחור בו. נמצא שגם המלכים הגיבורים חסו בצילו וגם הסוחרים נזקקו לו.

ושים לב לדיוק: על העופות, החלשים יותר, נאמר "בסעפותיו" - הענפים הנמוכים; ועל החיות, שהם המלכים החזקים, נאמר "תחת פארותיו" - הענפים הגבוהים שהם הפאר, הקרובים לצמרת. ומכיוון שעל פי טבע אין החיות יכולות לחסות תחת הענפים הגבוהים, ביאר המלבי"ם לעיל שהפארות התארכו עד שגם תחתיהן חסו החיות - לומר לך שהמלכים התקרבו כביכול אל המלך עצמו לחסות בצל מלכותו. וזהו "ובצילו ישבו כל גויים רבים".

וַיְּיִף בְּגׇדְלוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי־הָיָה שׇׁרְשׁוֹ אֶל־מַיִם רַבִּים׃

"דליות" הן ענפים הנדלים ומתארכים. בדרך כלל, כשענפים חורגים מגבולם הם פוגמים בנוי האילן, ועוד שהם נוטים להתייבש ולהכביד על העץ כנטל, ולכן נוהגים לקצצם. כך מקובל בגפן: קוצצים את השריגים המתארכים כדי שהגפן תיתן כוחה בפירותיה ולא בשריגים. וכאן אומר הכתוב אדרבה - ככל שארכו וגדלו דליותיו הוסיף בכך נוי, והאילן גדל. והטעם: "כי היה שורשו אל מים רבים" - שורשיו יונקים ממים רבים, ולכן הדליות לא התייבשו אלא הוסיפו וצמחו לנוי.

ומבאר המלבי"ם את הנמשל: מלך חלש שמלכותו הולכת ומתארכת - ההתפשטות עצמה מחלישה אותו. שהרי כדי להחזיק מלכות מתפשטת צריך משאבים עצומים, לשלוח חיילות למקומות סכסוך רחוקים ועדיין לשרוד. ראה מה שקורה היום לאיראן: היא שולחת את גרורותיה לכל מקום בעולם שיש בו סכסוך כדי להשיג שליטה, והתוצאה היא שלאנשים בתוך איראן אין מה לאכול. כל הכסף הולך לנשק ולהתערבות מחוץ לטריטוריה, והמלכות עצמה מתמוטטת מבפנים. ועוד: כששולחים חיילות רבים החוצה נעשית המלכות חשופה למרד פנימי, שכן כשהצבא בבית הוא שומר על המלכות, וכשכולו בחוץ עלולים לעשות הפיכה ואין כוח לדכאה. אך כאן לא כך היה: מרוב חוזקו ותוקפו, אף שהתפשט למרחוק נשארה עוצמתו בתוך מדינתו גדולה ואדירה, והיציאה החוצה לא פגמה ביכולתו לשלוט בביתו ולא לחשוש מן המרד.

אין דומה לו אף בגן אלוהים

אֲרָזִים לֹא־עֲמָמֻהוּ בְּגַן־אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל־סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא־הָיוּ כְּפֹרֹאתָיו כׇּל־עֵץ בְּגַן־אֱלֹהִים לֹא־דָמָה אֵלָיו בְּיׇפְיוֹ׃

"ארזים אשר בגן אלוהים" - מבאר המלבי"ם, הארזים שנטע הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית. ואף הם "לא עממוהו". המילה "עממוהו" נגזרת משתי גזרות: מן הלשון "עם" ומן הלשון "עמם", ושני הביאורים נכונים כאן. "לא עממוהו" - לא היו עמו, לא באותו סדר גודל; עוצמתו כה גדולה עד שאפילו ארזי גן אלוהים לא הגיעו לתוקפו. ומצד לשון "עם", המורה על קיבוץ בני אדם: הארזים שבגן אלוהים לא היו עמו לעם אחד, אינם מאותה סדרה, הוא ברמה גבוהה מהם.

"ברושים לא דמו אל סעפותיו" - הברוש הוא אילן חזק, שני לארז, ואף על פי כן הסעיפים הרכים של הארז היו גדולים וחזקים יותר מן הברושים. ולא זו בלבד שלא היו כמותו, אלא אפילו לא דמו לו, לא התקרבו לעוצמת ענפיו. "וערמונים לא היו כפארותיו" - הערמונים גדלים ביופי נפלא, וכאן לא נאמר "לא דמו" אלא "לא היו", שהיו דומים לו במידת מה אך לא הגיעו ליופי צמרתו של הארז. ולבסוף: "כל עץ בגן אלוהים לא דמה אליו ביופיו" - אף העצים שנטע השם בגן עדן, כל עץ נחמד למראה, לא הגיעו ליופיו; יופיו היה דרגה מעל כולם.

והנמשל: לא היה מלך תקיף וחזק כמוהו מששת ימי בראשית. ולכן כשבא הכתוב לחזור אחורנית הוא חוזר עד גן עדן, ליצירת ששת ימי בראשית, לומר לך שמימות בראשית לא היה מלך אדיר כמוהו. גם הסעיפות וגם הפארות שלו - השרים, הגיבורים והעשירים - עלו על כל מלכי הארץ בגדולה, בעושר, בחשיבות ובממשלה. ולא רק בדורו: אף מלכי הארץ הקדמונים, שעליהם היו מספרים סיפורי גבורה בדמיון מפותח, אף תיאור מופלג שלהם לא הגיע למציאות עוצמתו של מלך אשור. כולם אפילו לא דמו אליו.

יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כׇּל־עֲצֵי־עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים׃

על ידי הדליות - הענפים הגבוהים והמודלים, מלשון לדלות ולהגביה - היה יפה ביותר וניכר למרחוק, עד שעצי עדן היו רואים אותו ומקנאים בו. כלומר כל המושלים שבדורות הקודמים היו רואים אותו ומתקנאים במעלתו. והם נקראים "אשר בגן האלוהים" לפי שהם כבר שם למעלה, ומבאר המלבי"ם שהם כמו מתפללים לנפילתו. מדוע? לפי שהם בגן האלוהים והוא מחוץ לגן - שורשו ונופו במקום הטומאה, רחוק מן הקדושה. לכן האבות הקדושים והצדיקים מתפללים כנגדו, והשרים העליונים עומדים כנגדו להפילו, שאין ראויה גדולה כזו למלך רשע כמוהו. כוחם של אלה שבגן האלוהים הוא שיפיל אותו.

גזר הדין: יען אשר גבהת בקומה

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל־בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגׇבְהוֹ׃

כאן הקדוש ברוך הוא כביכול מקבל את קנאתם ותפילתם של עצי עדן, של האבות הקדושים והצדיקים השואלים מדוע מגיעה למלך אשור מלכות וגדולה כזו. "יען אשר גבהת בקומה" - כמו שנאמר "אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור": לא סתם הייתה לו גדלות, אלא גדלות שהכיר בה והתגאה בה. תחילה "גבה בקומה" - הכוח והגבורה; ועוד "ויתן צמרתו אל בין עבותים" - שמלכו עלה על כל שאר המלכים; ומכוח זה "ורם לבבו בגובהו" - חשב שכוחו מעצמו, ושכח שכל מה שקיבל מאת השם קיבל.

וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ׃

"ואתנהו ביד איל גויים" - מסרו ביד נבוכדנצר, שהיה התקיף שבגויים והגויים החשיבוהו כאל. "עשה יעשה לו" - לפי גאוותו וגדולתו אשפילנו. ומזכיר המלבי"ם את נבואת ישעיהו שכבר התנבא כנגדו: "הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה והרמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו". ישעיהו כבר התנבא על סנחריב מלך אשור שייפול, ודימה אותו לארז לבנון אדיר שייגדע. אז הכרית אותו הקדוש ברוך הוא על ידי "אדיר", הוא מלאך השם, אך עדיין נותרה מלכותו קיימת. ועתה אומר השם: כבר גירשתיהו בעצמי, המכה הראשונה ניתנה על ידי מלאכי השם, ומעתה אמסרנו ביד גויים - ביד מלך בשר ודם שיקצוץ אותו קציצה סופית. "עשה יעשה לו כרשעו" - הוא יעשה לו, ולא אני; גם נבוכדנצר רשע כמותו, ועל ידי רשע ייפרע מן הרשע.

תיאור המפלה

וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל־הֶהָרִים וּבְכׇל־גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹרֹאתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כׇּל־עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ׃

אחרי כל הגדולה והעוצמה - בוא וראה את המפלה. "ויכרתוהו זרים" אלו הכשדים, שהם עריצי גויים, ועמם הזרים יכרתוהו ויעזבוהו. הדליות הארוכות יפלו על ההרים - אלו החיילות והגדודים שיפלו במלחמה. הפארות יישברו באפיקים - אלו העשירים והנכבדים שעמו, שיתפזרו ויגלו. ועמי הארץ שהיו חוסים בצילו ירדו מצילו ויטשוהו, כי יראו שאין עוד תחת מי לחסות, שהרי הארז עתיד להיכרת וליפול.

עַל־מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כׇּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל־פֹּרֹאתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה׃

שים לב לשינוי הלשון: העופות לא יקננו והחיות לא ילדו שם. אין זה עוד מקום של משכן ממש, אלא "ישכנו על מפלתו" - על ההריסות, על מה שנשתייר ממנו. בעבר שכנו תחת ענפיו, ועתה שנפל הם שוכנים על חורבותיו. האיים והסוחרים יעברו דרך שם למקומות אחרים, והגבוהים - השרים, העמים ומלכיהם - יחלקו את ארצו ביניהם. וכל זה להראות את גודל מפלתו: כל מי שחסה בצילו בעבר עובר עתה מעליו וחולק את ארצו, ואין איש מחשיבו עוד למלוכה ולממשלה.

המסר: לא יגבהו בקומתם

לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כׇּל־עֲצֵי־מַיִם וְלֹא־יִתְּנוּ אֶת־צַמַּרְתָּם אֶל־בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא־יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגׇבְהָם כׇּל־שֹׁתֵי מָיִם כִּי־כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל־יוֹרְדֵי בוֹר׃

כאן האזהרה למלכי מצרים ואשור. כשם שנאמר "יען אשר גבהת בקומה" - אתה פרעה, גבהת בקומה, ולמי אתה רוצה להידמות? למלך אשור. בוא וראה את מפלתו. מתוך כך ייזהרו כל "עצי מים" שלא יגבהו בקומתם ולא יתגאו, וידעו שהמים והשפע באים מאת השם, השם משפיל אף מרומם.

וזו הייתה תמיד הבעיה: כל מי שקיבל מעט גדולה וממשלה מיד התחיל לחשוב שהוא אלוה. כך היה בפרעה, כמו שראינו בתוכחה לעיל - "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו"; וכך היה בחירם, שבנה לו את המבנה האדיר בן שבע הקומות על פני הים ורצה לעשות עצמו אלוה. על כן אומר הקדוש ברוך הוא: "למען אשר לא יגבהו בקומתם כל עצי מים" - שיראו שאף שהם עצים השוכנים על המים ויש להם שפע רב, מקור השפע הוא מאת השם.

וכנגד "ויתן צמרתו אל בין עבותים" נאמר "ולא יתנו את צמרתם אל בין עבותים" - שלא יעשו כמותו; המלך שבראש לא יתגאה מעל השרים הסובבים אותו, ולא יגבהו המלכים על מלכים אחרים ולא ישפילו אותם. שהרי דרכם הייתה לשלוט באומה אחרת, להשפילה, לדרוש ממנה מס ולקחתם לעבדים, ולעשות בהם ככל העולה על רוחם - ומתוך כך גדלה תחושת הגבהות והעוצמה של המלך.

וכנגד "ורם לבבו בגובהו" נאמר "ולא יעמדו אליהם בגובהם כל שותי מים" - האלים שלהם, המלכים שעשו עצמם אלילים, לא יעמדו בגובהם; כל שותי מים, המקבלים את השפע, לא יחשבו עצמם בני אלים. הרי אינך אלא מקבל את המים ואת השפע מאת השם, ומדוע אתה מרגיש אלוה וסבור שהשפע נובע ממך?

"כי כולם ניתנו למוות אל ארץ תחתית" - כטענה שטען לחירם: אם אתה אלוה, אמור למי שבא להורגך "אל תפגע בי, אל אני". והרי הלעיג עליו: אתה אלוה? מה אתה מפחד מן המוות? הרי האלוה נצחי. מבאר המלבי"ם שמתנאי האלוהות שיהיה נצחי, והנה כולם בסופם ניתנו למוות. ולא עוד, אלא שהאלוה שוכן בעולם העליון, רם מעל רמים, ואילו אתה לאן תורד? "אל ארץ תחתית" - נמוך מכולם. לא למקום רם ונישא, לא לשמים ולא מעל הכוכבים, אלא אל ארץ תחתית, "בתוך בני אדם" - לא בתוך האלים שדימית עצמך להם, אלא בתוך בני אדם, "אל יורדי בור" - אותם אנשים שסופם לרדת לקבר.

אבל בעולם ביום רדתו

כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת־תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכׇל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה׃

"ביום רדתו שאולה" - נבוכדנצר כבש בשנה הראשונה למלכותו, ומאז החל לכבוש גויים רבים והצליח בכל מלחמותיו, עד שלבסוף כבש גם את מצרים והחריבה, וזה היה סיום מלחמותיו. תחילה כבש את אשור, כי כדי לקבל ממשלה הבין שעליו לפגוע בקודקוד, במלכות המושלת על כולם, ולבסוף את מצרים. ביום שהחריב את אשור נגזר מאת השם שיחריב את כל ממלכות הארץ.

"האבלתי כיסיתי עליו את תהום" - התהום נעשה כאבל. כשם שהאבל אינו יוצא החוצה ומכסה את ראשו, כך כיסה השם את פני התהום שלא ייצא להשקות את העצים. וממילא "ואמנע נהרותיה" - אותם נהרות שהיו הולכים סביבות מטעיו ומהם יצא השפע אל כל עצי השדה, אל כל העמים שחסו בצילו וקיבלו את התמצית - ייעצרו.

"ויכלאו מים רבים" - ומדייק המלבי"ם מה בין "לכלוא" לבין "למנוע" ו"לחדול": לשון כליאה מורה על עצירה בהכרח ובכוח, וקשורה ללשון "כלא", שהאדם נכנס לשם בעל כורחו. הגשמים היורדים מן ההרים שוטפים בכוח אדיר אל הנחלים ומהם נעשים נהרות, וכדי למנוע זאת צריך עוצמה אדירה כנגד הטבע. כך גם "ויכלא הגשם מן השמים" - צריך פעולה כוחנית לעוצרו. וכך כאן: השם יפעל פעולה מיוחדת לכלוא את המים שלא ישפיעו עליו. כנגד "ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה" שבתחילה, עתה עצר השם את השפע: התהום כוסה ואינו משפיע עליו, וממילא אין לו מהיכן להשפיע לשאר עצי השדה.

"ואקדיר עליו לבנון" - כל הלבנון נעשה קודר מרוב החום הבוער, שהרי המים נכלאו. כמו שאמרו שהקדוש ברוך הוא "הקדיר חמה", שהחמה יוצאת ושורפת. ולשון "לקדור" עניינה לעשות חור, שהחמה שורפת ומחוררת. "וכל עצי השדה עליו עלפה" - מרוב צימאון, כאדם המתעלף. הנמשל: השפע שהיה ניגר ממנו אל שאר האומות נפסק, וכל האומות שחסו בצילו לא היה להן עוד מי שיגן עליהן מפני הבא כנגדן - הוא נבוכדנצר מלך בבל - והגיעו למצב של עילפון, שלא היו מסוגלות לקיים את עצמן.

מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כׇּל־עֲצֵי־עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב־לְבָנוֹן כׇּל־שֹׁתֵי מָיִם׃
גַּם־הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל־חַלְלֵי־חָרֶב וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם׃

"מבחר וטוב לבנון כל שותי מים" - אלו הנבחרים, אותם ששתו מן המים שיצאו מתחת הארז האדיר והשקו את כל העמים שסביבותיו, משל לכך שכל השפע בא ממנו. כולם, כל הנתלים בו, ירדו עמו יחד לשאול. שכל מי שנסמך עליו נפל עמו, כעניין "וכשל עוזר ונפל עזור": ארצותיהם נכבשו אף הן בידי נבוכדנצר. "וזרועו ישבו בצילו בתוך גויים" - מבאר המלבי"ם שזרועו הם עוזריו, אותם שישבו בצילו ונהנו ממנו וסייעו לו תמיד, ואף הם נפלו עמו.

חתימה: הוא פרעה וכל המונו

אֶל־מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי־עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת־עֲצֵי־עֵדֶן אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת־חַלְלֵי־חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכׇל־הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃

עתה חוזר הנביא ומסכם את מה שפתח בו. הנבואה נפתחה ב"בן אדם אמור אל פרעה מלך מצרים ואל המונו אל מי דמית בגודלך", ועתה: אל מי דמית בגודלך? למלך אשור. "אל מי דמית ככה בכבוד ובגודל בעצי עדן" - אתה מרגיש גדול כמו המלכים שמתו וכבר אינם בעולם הזה, כביכול הם בעדן. אומר לו הקדוש ברוך הוא: גם בזה תידמה לו - "והורדת את עצי עדן אל ארץ תחתית", תרד עם אשור אל ארץ תחתית, ושם "בתוך ערלים תשכב את חללי חרב".

"הוא פרעה וכל המונה" - כולם יכירו ויאמרו: זה פרעה. וזה עצמו חלק מן הביזיון, שכשתרד לגיהינום יאמרו הנה זה פרעה, גם הוא חשב עצמו גדול, גם הוא העריך עצמו הרבה מעבר לגודלו, והנה הוא שוכב כאן בין ערלים. ו"ערלים" הוא תמיד ביטוי לדבר פגום ומזוהם ושפל, שהרי כל הגויים ערלים, ומה הוסיף בכך? אלא שזה כינוי לשפלות. "וכל המונו" - כל צבאותיך יפלו עמך שם.

זהו סיכום הנבואה: פתח ב"אל מי דמית בגודלך", ומסיים - אל תחשוב שרק בגדולה תידמה למלך אשור. אם באת לדמות לו, דע שזה מן ההתחלה ועד הסוף, מן העלייה ועד הנפילה. כמלך אשור תהיה גם אתה עם המון רב בשאול, רשום ביניהם, ויאמרו: הנה זה פרעה וכל המונו, גם הם נמצאים כאן בשאול יחד עם מלך אשור ועם כל המלכים שהתגאו וחשבו עצמם לאלוהויות, שסופם היה מפלה והשפלה.

לסיכום: הפרק בנוי כמשל אחד גדול - הארז שבלבנון. תחילה תיאור עוצמתו של אשור: מים משקים אותו מלמעלה ותהום מלמטה, סעיפים ופארות, עופות המקננים בו וחיות החוסות בצילו, גדולה שלא הייתה כמותה מששת ימי בראשית. ומיד לאחר מכן המהפך: "יען אשר גבהת בקומה ורם לבבו בגובהו" - ומכאן הכריתה בידי עריצי גויים, התהום המתכסה כאבל, השפע הנכלא, והירידה אל ארץ תחתית בתוך יורדי בור. כל זה נאמר לפרעה, שביקש לדמות עצמו לגדול שבמלכים ולעשות עצמו אלוה. והמסר לדורות: השפע כולו מאת השם, השם משפיל אף מרומם, ומי שרם לבבו בגובהו - סופו בארץ תחתית בתוך בני אדם. כן יעשה לנו השם גם בימים הללו, אמן ואמן.