פתיחה: נבואה חוזרת על מצרים
פרק ל' ביחזקאל הוא המשך ישיר של נבואות החורבן על מצרים. המלבי"ם מסביר שהנבואה שלפנינו היא השלמה של הנבואה שנאמרה בשנה העשירית, שבה ניבא יחזקאל על חורבנות מצרים. לאחר מכן הסמיך הנביא את נבואת שנת העשרים ושבע, שהיא סופה הגמור של מצרים, כדי להודיע כיצד הסתיים העניין כולו. וכעת הוא חוזר לאחור ומספר שוב מה נאמר בשנה העשירית, שהרי מיד לאחר מכן יתאר את נבואות שנת י"א וי"ב. החזרה הזאת אינה מיותרת: כאן הדברים מתוארים ביתר פירוט ובסגנון אחר. ועוד הוסיף המלבי"ם יסוד חשוב: נבואה שנשנית או שנשלשת בהכרח תבוא. נבואה שנאמרה פעם אחת עשויה להשתנות על ידי שינוי מעשים, אך נבואה כפולה ומשולשת ודאי תתקיים.
הילילו הה ליום - שני ימים של פורענות
בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֵילִילוּ הָהּ לַיּוֹם׃
"הילילו" פירושו עשו יללה, וזה ביטוי החוזר בתנ"ך למעלה מעשר פעמים. עשו יללה ואמרו "אהה", שהיא זעקת כאב, על אותו יום של פורענות. ואף שכבר עברו חורבנות על מצרים, היום ההוא יהיה החורבן הטוטאלי, החורבן הגמור, ולכן עליו נדרשת יללה מיוחדת.
כִּי־קָרוֹב יוֹם וְקָרוֹב יוֹם לַיהֹוָה יוֹם עָנָן עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה׃
הכתוב מדבר על שני ימים. "כי קרוב יום" - קרוב היום שבו תיחרב מצרים, וזה יהיה מיד אחרי חורבן הבית. "וקרוב יום לה'" - זהו היום השני, יום החורבן המושלם בשנת כ"ז לנבוכדנצר, שמצדנו אינו קרוב כלל, שהרי יש עוד זמן רב, אך אצל הקדוש ברוך הוא הוא קרוב, שכן לפניו אין הזמן נחשב לזמן רב. היום הראשון הוא "יום ענן", ביטוי מליצי ליום של חושך ואפלה. והיום השני, הרחוק יותר, הוא "עת גויים" - שאז לא רק מצרים תיפול, אלא זו תהיה העת להיפרע גם מן הגויים. כל הגויים שהיה להם ברית עם מצרים, באותה הזדמנות שתיפול מצרים יפלו גם הם.
החרב במצרים והחלחלה בכוש
וּבָאָה חֶרֶב בְּמִצְרַיִם וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ בִּנְפֹל חָלָל בְּמִצְרָיִם וְלָקְחוּ הֲמוֹנָהּ וְנֶהֶרְסוּ יְסוֹדוֹתֶיהָ׃
כנגד מה שאמר "יום ענן", שהיא העת הקרובה, אומר הנביא "ובאה חרב במצרים" - החרב תתפשט בכל מצרים. וכנגד "עת גויים", שבה יבוא ה' בחשבון עם כל עוזריה ותומכיה של מצרים, אומר "והייתה חלחלה בכוש" - גם כוש תהיה חרדה. "ולקחו המונה" - ייקחו מן העם של מצרים, "ונהרסו יסודותיה" - ומיהם היסודות? אלו האומות המסייעות לה, שהן היסודות של המלכות והגבורה שלה.
כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכׇל־הָעֶרֶב וְכוּב וּבְנֵי אֶרֶץ הַבְּרִית אִתָּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃
כאן מפרט הנביא מי הם אותם יסודות. כל אלה מסייעים למצרים, וכשתיפול מצרים יפלו גם הם, שהרי הם כיסודות שעליהם מצרים מושתתת. הרד"ק מבאר מהי "חלחלה בכוש": כאשר בני כוש יראו שנופלים חללים במצרים, יחילו ויפחדו וירגזו שמא תבוא החרב גם עליהם, שהרי כולם בני חם, ואם חלק מהם נופלים - קרוב מאוד שמי שבא בחשבון עם מצרים יבוא בחשבון גם איתם. "וכל הערב" - מבאר הרד"ק שזה עם המקובץ מעמים שנתערבו יחדיו, וכך גם תרגום יונתן: "סומכוותם", אלו הנסמכים ומתערבים יחד איתם. "ובני ארץ הברית" - אלו שהיה להם ברית עם ארץ מצרים, שלא היו מן המשפחה שלה, להבדיל מכוש ופוט ולוד שכולם מבני חם ומצרים, כמו שכתוב "ובני חם כוש ומצרים ופוט", ו"מצרים ילד את לודים". כולם יפלו בחרב יחד עם מצרים, וזהו "עת גויים" - העת שבה כל הגויים הקרובים למצרים ישלמו את החשבון.
ארבעת מקורות הביטחון של מצרים
כֹּה אָמַר יְהֹוָה וְנָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם וְיָרַד גְּאוֹן עֻזָּהּ מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה בַּחֶרֶב יִפְּלוּ־בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
מסביר המלבי"ם שגבורתה של מצרים נשענה על ארבעה דברים: ראשית, על עמים רבים שהיו עוזרים לה ומסייעים בידה. שנית, על רוב ההמון שגר בתוך מצרים. שלישית, על היאורים שסבבו אותה, שהיו גם מגינים עליה וגם מקור בלתי נדלה להשקיית שדותיה. ורביעית, על האמונה שהם נסמכים על האלילים, ומלכם בראשם - התנין הגדול האכזר, האליל הגדול. כנגד כל אלה בא הקדוש ברוך הוא ומודיע בנבואה שכולם יאבדו. "ונפלו סומכי מצרים" - אלו העוזרים והסומכים לה, ומשם מתחילה המפלה, והם יפלו "ממגדול סונה", שהוא בקצה האחד.
וְנָשַׁמּוּ בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרָיו בְּתוֹךְ־עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה׃
כל הארצות שבאותו צד של מגדול סונה כולן יישומו, כלומר יהיו שוממות וייחרבו.
וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּתִתִּי־אֵשׁ בְּמִצְרַיִם וְנִשְׁבְּרוּ כׇּל־עֹזְרֶיהָ׃
על ידי האש שייתן ה' במצרים יישברו כל סומכיה. ומדוע צריך להפיל דווקא את הסומכים? מונה המלבי"ם שלוש סיבות. ראשית, כאשר יש למישהו סומך ומחזיק - אינו יכול ליפול, שהרי מישהו מחזיק אותו. לכן יפיל ה' את סומכי מצרים, כדי שלא יהיה לה מי שיחזיק אותה. שנית, כדי שגם הארץ שמסביבה תהיה שוממה. כפי שהסברנו בפרק הקודם, כשמקום מסוים שומם אך סביבותיו פוריות, אין תושביו נבהלים כל כך, שהרי יש מהיכן לקחת תבואה ואפשר להיות בקשר עם הארצות שמסביב. אבל כאן יהרוס ה' גם את הסומכים, כדי שכולם יהיו שממה, ובזה תגדל שממתה של מצרים - לא יהיה לה על מה להישען ומהיכן לקחת תבואה. ואז יתקיים "לא יעבור בה רגל אדם ובהמה", שהרי אילו הערים שמסביבה היו קיימות, היה מי שעובר דרך מצרים כדי להגיע אליהן; אבל כשגם הן שוממות, מי יעבור דרך מצרים? וזו תכלית השיממון המוחלט. ושלישית, "וידעו כי אני ה'" - בזה יכירו שהקדוש ברוך הוא שמסר את הדברים בנבואה הוא שהביאם בפועל, ודבר ה' יקום לעולם.
מלאכים בצים - להחריד את כוש היושבת בטח
בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַלְאָכִים מִלְּפָנַי בַּצִּים לְהַחֲרִיד אֶת־כּוּשׁ בֶּטַח וְהָיְתָה חַלְחָלָה בָהֶם בְּיוֹם מִצְרַיִם כִּי הִנֵּה בָּאָה׃
המתג באל"ף, ולכן יש לקרוא "בָּאָה" בלשון הווה ולא בלשון עבר. מבאר המלבי"ם: לא זו בלבד שעוזריה ומסייעיה במלחמה ייפלו ויישברו, ולא זו בלבד שיישברו האומות שבצד מגדול סונה כמו שראינו בפסוק ו', אלא באותו יום עצמו "יצאו מלאכים מלפני" - בהשגחתי ייצאו שליחים להחריד את כוש הנמצאת בצד השני. וכיצד אנו יודעים שהיא בצד השני? כמו שכתוב "ממגדול סונה ועד גבול כוש" - מגדול סונה בקצה אחד וכוש בקצה השני. המלאכים ייצאו להחרידם בתוך מדינתם שלהם, במקום שבו הם ישבו בטוחים.
ומדוע היו בטוחים? ראשית, מפני שהאויב היה רחוק מהם, במגדול סונה שבצד השני, ולכן לא היו מוטרדים. שנית, מפני שהיו מוקפים ים, ולהגיע אליהם צריך לעבור דרך ים, כמו שכתוב "ארץ צלצל כנפיים אשר מעבר לנהרי כוש". מי שכדי להגיע אליו צריך לחצות ים, מוטרד פחות, שהים מצד עצמו מהווה גבול שאינו פשוט. ואף על פי כן ייצאו מלאכים להחריד את כוש, ותהיה בהם חלחלה כיום מצרים - אותו פחד וחלחלה שהיו במצרים, שהרי החלחלה מגיעה עתה אל ארצם שלהם ואינה שמועה רחוקה. "כי הנה באה" - הנה עתה היא מגיעה עליהם. וכיצד תבוא אם הם מוקפים ים? על כך אומר הכתוב "בצים" - צים הם אוניות גדולות, אוניות מלחמה, כמו שכתוב "וצי אדיר לא יעברנו". ומכאן גם שמן של מספנות ישראל "צים", שהרי צים הוא ביטוי לספינות ולאוניות גדולות.
ביד נבוכדנצר - השחתה גמורה
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִשְׁבַּתִּי אֶת־הֲמוֹן מִצְרַיִם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל׃
עתה מתאר הנביא כיצד יוחרב המון מצרים ורוב העם שבה: הדבר יהיה מאת הקדוש ברוך הוא בשליחות נבוכדנצר. והשוו לכוש: שם הפעולה נעשית על ידי מלאכים ותכליתה "להחריד" בלבד, להביאם לידי חלחלה, ולא להשחית לחלוטין את ארץ כוש. אבל במצרים תהיה השחתה גמורה על ידי נבוכדנצר.
הוּא וְעַמּוֹ אִתּוֹ עָרִיצֵי גוֹיִם מוּבָאִים לְשַׁחֵת הָאָרֶץ וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל־מִצְרַיִם וּמָלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ חָלָל׃
"עריצי גויים" - גיבורים עזים וקשים. עריץ הוא מלשון גבורה, וכבר הסברנו בעבר שעריץ הוא בדרך כלל ביטוי לרשע: אנשים בלי חמלה. העריצים הללו יבואו בהשגחת ה', ותכלית ביאתם "לשחת הארץ". יש הבדל בין כובש לכובש: מי שבא לכבוש ארץ כדי להשתמש בה, אדרבה, הוא מעוניין בתשתיות ובכל מה שיש שם ואינו בא להשחית; אבל מי שבא לכבוש ולעזוב, הוא מעוניין להשחית שלא יישאר דבר, ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. וזה מה שנאמר כאן: "מובאים לשחת הארץ" - לא כדי ליטול דבר ולהשאיר את המקום לשימוש, אלא להשחית, כמו שראינו שלא עבר שם אדם ובהמה והמקום היה שמם. "והריקו חרבותם" - להריק את החרב פירושו להוציאה מנדנה, כמו "וחרב שלופה מתערה", והתער הוא המקום שבתוכו מכניסים את החרב.
ייבוש היאורים
וְנָתַתִּי יְאֹרִים חׇרָבָה וּמָכַרְתִּי אֶת־הָאָרֶץ בְּיַד־רָעִים וַהֲשִׁמֹּתִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ בְּיַד־זָרִים אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי׃
אמרנו שמצרים נשענה על כמה דברים: על העמים שסביבותיה, על רוב ההמון שבתוכה - ועל שני אלה כבר נאמר שייקחו אותם - ועל היאורים. עתה מודיע ה' כיצד ייפרע מהם גם בעניין זה. הם נסמכים על יאוריהם ומתגאים בהם, "לי יאורי ואני עשיתיני", ועל כן "ונתתי יאורים חרבה" - היאורים יתייבשו. ידוע שהיו למצרים טכניקות מתקדמות מאוד להשקיה: מן היאור הגדול היו מושכים מים דרך חפירות אל השדות. וברגע שיבוא האויב ויחריב את הארץ, לא ישמרו עוד לתקן את אותם יאורים, ועל כן ייחרבו. "ומכרתי את הארץ ביד רעים" - הארץ תימסר ביד אותם אנשים משחיתים. "והשימותי ארץ ומלואה ביד זרים" - הזרים ישוממו את הארץ אף במקום שעדיין יש בו יישוב. "אני ה' דיברתי" - ואז יהיה ניכר מה שדיברתי, שיראו את הדברים מתקיימים לנגד עיניהם.
אבדן האלילים והמרת היראה
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְנָתַתִּי יִרְאָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
זהו מקור הביטחון הרביעי של מצרים: האלילים. הם עבדו לטלה, האמינו שפרעה התנין הגדול הוא אליל, והאמינו שהיאור, הנילוס, הוא אליל. אומר המלבי"ם שעיקר עבודתם הייתה בנוף, היא ממפיס, ועליה אומר ה' שישבית ממנה את האלילים. "גילולים" הוא ביטוי לעבודה זרה, והם נקראים כך מפני שהם מאוסים כגללים. "ונשיא מארץ מצרים לא יהיה עוד" - הנשיא של מצרים היה ראש לאלילים, והוא לא יתקיים עוד. "ונתתי יראה בארץ מצרים" - ייפול בלבם פחד ויראה מיד ה'. שכן עד עתה היו יראים מאליליהם, וכעת כשיראו שהאלילים כרות ייכרתון, תהיה היראה מאת ה'.
סדר החורבן בערי מצרים
וַהֲשִׁמֹּתִי אֶת־פַּתְרוֹס וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּצֹעַן וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּנֹא׃
כאן מתאר הנביא את סדר החורבן. תחילה ישומם את פתרוס, שהייתה במצרים העליונה; אחר כך ייתן אש בצוען, שהיא עיר נוספת; ואחר כך יעשה שפטים בנֹא, היא אלכסנדריה שבחלקה התחתון של מצרים, כמו שראינו "אמון מנֹא".
וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל־סִין מָעוֹז מִצְרָיִם וְהִכְרַתִּי אֶת־הֲמוֹן נֹא׃
"סין" כאן אינה סין המוכרת לנו אלא מקום במצרים. המון נֹא והעם ילכו לחסות במבצר סין הסמוך להם, כדי שתהיה להם הגנה מפני הצרה הבאה עליהם. ועל כך אומר ה': אשפוך חמתי על סין, ובאותו מקום עצמו שבו ביקשו לחסות ולהינצל - "והכרתי את המון נֹא", גם אותם יכריתו שם.
וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם תָּחוּל סִין וְנֹא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ וְנֹף צָרֵי יוֹמָם׃
אומר המלבי"ם: אחרי כל זאת עדיין ישובו להקשות את ערפם, מכוח מבצר סין, ומכוח נֹא שאף היא הייתה מקום מבצר והים סובב אותה, כמו שכתוב "התיטבי מנֹא אמון היושבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה". כלומר, ללכת לנֹא נחשב סוג של התבצרות ומחסה. אומר ה': אתן אש במצרים עד ש"תחול סין" כיולדה - כאישה יולדת שאוחזים אותה חבלים וחלחלה. וכשהיא יושבת על המשבר להוציא את הוולד, נבקע השפיר, הקרום שבתוכו הוולד, והוולד יוצא. זה משל להבקעת המצור: "ונֹא תהיה להבקע" - מן החיל הזה תיבקע בטן היולדת. "ונֹף צרי יומם" - הם יהיו שונאי היום, מלשון "צריו" שהם שונאיו ומתנגדיו, ויאהבו את הלילה. מדוע? כי דווקא בלילה יוכלו לברוח ולהתחבא ולמצוא מקום סתר, ואילו ביום הם חשופים תמיד.
בַּחוּרֵי אָוֶן וּפִי־בֶסֶת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה׃
אוון ופי בסת הם שמות מקומות. ויש לשאול: מדוע נאמר "והנה בשבי תלכנה" בלשון נקבה, ולא "והם בשבי ילכו"? שני ביאורים בדבר. רש"י מסביר ש"הנה" מוסב על המדינות: הוא דיבר על בחורי אוון ופי בסת שיפלו בחרב, והמדינות הללו, כלומר האנשים היושבים בהן, ילכו בשבי. ואילו המלבי"ם, וכן הרד"ק בשם אביו, מבארים שהכוונה לנשים: בתחילה מדבר על הבחורים שיפלו בחרב, ואילו הנשים של אותו מקום בשבי תלכנה ולא ייפלו בחרב.
תחפנחס - וחָשַׂךְ היום
וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׂךְ הַיּוֹם בְּשִׁבְרִי־שָׁם אֶת־מֹטוֹת מִצְרַיִם וְנִשְׁבַּת־בָּהּ גְּאוֹן עֻזָּהּ הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה׃
אומר המלבי"ם שהמלחמה תגיע עד תחפנחס, ששם היה ביתו של פרעה, ושם טמן ירמיהו אבנים במלט במלבן אשר בפתח בית פרעה, כמובא בירמיהו מ"ג. ולכן נאמר "שם חשך היום": מתחילת המלחמה כאילו התחיל היום להעריב, כעין שקיעה, ועד שהגיע לתחפנחס - שם החשיך היום לחלוטין. שהרי כל המציאות הזו הייתה למצרים בבחינת חושך, כפי שראינו "ונוף צרי יומם", שהיום היה להם צרה. תחילת החושך בתחילת המלחמה, וגמר החושך, שקיעת השמש ולילה גמור, בהגיעו לתחפנחס.
ודקדוק חשוב: "חָשַׂךְ" כתוב בשי"ן שמאלית, מלשון מניעה וחיסכון, כמו "לא חשכת את בנך", שפירושו למנוע את הדבר. ולכן "חשך היום" פירושו שנמנע אור היום ונפסק לחלוטין. ומדוע לא נאמר "חָשַׁךְ" בשי"ן ימנית? מפני שחושך הוא דבר שעתיד לחזור ולהאיר, שאחרי כל לילה מגיע יום נוסף, והיה משתמע שעוד יאיר להם אור ההצלחה שנית. לכן נקט לשון "חָשַׂךְ" - דבר שנפסק לחלוטין ונחסך מהם.
ומוסיף המלבי"ם טעם ללשון זו: כי אז שבר את מצבות בית שמש. היו להם מצבות שבהן עבדו לשמש, ועצם המציאות ש"חשך היום" היא כסתירת לחי לאלוהיהם, להראות שהאליל שלהם, שהוא בחינת השמש, אינו יכול להועיל ולהציל אותם.
"בשברי שם את מוטות מצרים" - מצרים הייתה מטילה מוטות עול על המדינות שסביבותיה. כל מלך עוצמתי היה גובה מיסים מן המדינות השכנות הכפופות לו, ומי שסירב היה יוצא עליו למלחמה, שובה ומזיק לו; זהו העול והקושי שהיה מטיל על שכניו, כלשון "ואשבור מוטות עולכם". "ונשבת בה גאון עוזה" - גאוות עוזה, היא גאוות פרעה: "לי יאורי ואני עשיתיני", "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". דרכם הייתה בגאווה גדולה, ואותה גאווה ועוצמה תשבות, מלשון השבתה. "היא ענן יכסנה" - כמו שאמרנו, יום אפלה יהיה להם.
"ובנותיה בשבי תלכנה" - בפשטות הכוונה שייקחו את בנות המלך, בנות תחפנחס, בשבי. אבל הרד"ק, וכן רש"י על פי תרגום יונתן, מבארים שהכוונה ליושבי הערים והכפרים הסמוכים לה, וכלשון התרגום "כפרנהא". וזה ביטוי רווח בתנ"ך, כמו "תגלנה בנות יהודה", שאין הכוונה לבנותיו של יהודה אלא לערים הסמוכות ליהודה. אף כאן: לא רק תחפנחס תיפול, אלא גם הכפרים הנסמכים לה והיושבים סביבותיה, שבוודאי לא יהיה בהם כוח להילחם באויבים, והאויבים ייקחו אותם בקלות ויוליכום בשבי.
וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּמִצְרָיִם וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
עד כאן דיבר באופן פרטני על מקומות מסוימים, וכעת אומר מה יהיה בכל מצרים כולה. ועל ידי זה "וידעו כי אני ה'" - שיכירו שה' הוא אמר ויהי.
שבירת זרוע פרעה - ושיעור ברפואה
וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
מצודת דוד מבאר שאחת עשרה שנה היא לגלות יהויכין ולמלכות צדקיהו, וזו שנת החורבן. "בראשון" - בחודש הראשון.
בֶּן־אָדָם אֶת־זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי וְהִנֵּה לֹא־חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחׇבְשָׁהּ לְחׇזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב׃
אומר המלבי"ם: בזמן יהויכין ויהויקים שברתי את זרוע פרעה. ושימו לב שלא נאמר "זרועותיו" אלא "זרוע" - זרוע אחת בלבד נשברה אז, שכבר בימי יהויכין נטל ממנו ה' עד נהר פרת, שהיא זרוע אחת של ארצו, וכבשו ממנו חלק מן הארץ. ואף שפרעה רצה לחבוש את השבר, כלומר לתקן את המקולקל ולהחזיר לעצמו את מה שנלקח ממנו ולהתחזק שם, לא עלה בידו: "והנה לא חובשה" - לא נחבשה כראוי.
וכאן נותן לנו המלבי"ם קורס קצר ברפואה. יד שנשברה, כדי לחובשה היטב צריך לשים תרופות במקום השבר כדי להוציא את הדם שנצרר ונגלד שם; ואחר כך לשים חיתול מדברים רכים, כעין צמר גפן, שהוא דבר המחתל ומלפף; ואחר כך לחבוש ולכרוך היטב על החיתול בחוזקה. שאם תכרוך היטב בלי חיתול - אתה עלול להזיק ליד ולגרום לעצירת הדם; ואם לא תשים דבר קשה שיעמיד את השבר במקומו ויקבע אותו, השבר יתאחה בצורה לא נכונה או שלא יתאחה כלל, שהרי היד נעה כל הזמן. ואומר המלבי"ם: אם חובשים את השבר בלא רפואה ובלא חיתול, אף אם תתחלים היד, שוב לא תהיה ראויה למלחמה.
וזהו שנאמר: "והנה לא חובשה לתת רפואות לשום חיתול" - לא נחבשה באופן הנצרך לרפואה שלמה, שתחילה יש לתת רפואות ואחר כך חיתול, "לחובשה לחזקה" - שיהיה בה חוזק רב, "לתפוש בחרב" - שתוכל היד לחזור ולאחוז בחרב ולפעול כראוי. במילים פשוטות: מה שביקש פרעה להתחזק על נהר פרת ולקחת בחזרה את שניטל ממנו - החבישה לא עלתה יפה, ידו נותרה רפויה ולא הצליח לאחוז בחרב ולעמוד במלחמה כדי לכבוש בחזרה את אשר לקחו ממנו.
שבירת שתי הזרועות והפצת מצרים
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְשָׁבַרְתִּי אֶת־זְרֹעֹתָיו אֶת־הַחֲזָקָה וְאֶת־הַנִּשְׁבָּרֶת וְהִפַּלְתִּי אֶת־הַחֶרֶב מִיָּדוֹ׃
כאשר אפנה את פני אליו, לא יד אחת תישבר אלא שתי ידיו. "את הנשברת" - היד שכבר נשברה תישבר שנית; כך היה בימי יהויקים וצדקיהו, כשיצא פרעה מארצו ונלחם על נהר פרת, ובאותו מקום עצמו שכבר נשברה ידו נשברה שוב, שבר על שבר. "ואת החזקה" - היא עצם ארץ מצרים, שעדיין הייתה היד התקיפה שלא אירע בה שבר והייתה בתוקף ובעוז. "והפלתי את החרב מידו" - אפיל את החרב גם מן היד השנייה.
וַהֲפִצוֹתִי אֶת־מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִם בָּאֲרָצוֹת׃
מה בין "הפצה" ל"זרייה"? כאן מסתפק המלבי"ם במראה מקום ומפנה למעלה בפרק י"ב פסוק ט"ו. וכבר ביאר שם על פי דקדוק לשון הקודש, שאין מילים כפולות בלשון הקודש. זרייה נאמרת תמיד בדבר שאינו מחובר יחד, כמו "זורה ברחת ובמזרה", וכמו "לא זורו ולא חובשו" - שכשהיו צריכים לרפא פצע היו זורים עליו סממנים. ומכאן שהרפואה נקראת "מזור", על שם שהיו זורים סממנים על המכה (כשם שהיום שמים יוד, ויש ששמים קפה על דם שותת - ולא בטוח שזו ההמלצה הטובה ביותר). לעומת זאת "הפצה" היא מלשון ניפוץ, בדבר המחובר, כמו "ככלי יוצר תנפצם". ותמיד הסדר הוא שבתחילה גולים אל הגויים שסביבותיהם, אל העמים הקרובים, ואחר כך מפיץ ה' אותם לעמים הרחוקים יותר. לכן בתחילה נוקט "והפיצותי את מצרים בגויים" - אלו שסביבותיה, שהרי מצרים עדיין חטיבה אחת וכלי שלם וצריך לנפצו; ואחר כך, משהם כבר נפוצים ומפורדים, אין צורך אלא לזרותם בארצות, כמו "ויזרו כמוץ לפני רוח".
וְחִזַּקְתִּי אֶת־זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וְנָתַתִּי אֶת־חַרְבִּי בְּיָדוֹ וְשָׁבַרְתִּי אֶת־זְרֹעוֹת פַּרְעֹה וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל לְפָנָיו׃
הדבר ייעשה בשתי מלחמות שיילחם מלך בבל כנגדו בארצו, וכפי שראינו בתחילת הפרק "קרוב יום וקרוב יום לה'": "קרוב יום" - מיידי, ו"קרוב יום לה'" - מאוחר יותר, בשנת כ"ז לנבוכדנצר, שהוא קרוב רק לפני ה'. בפעם הראשונה יחזק ה' את זרועות מלך בבל והוא ישבור את זרועות פרעה. "ונאק נאקות חלל" - רבים יהיו החללים שייפלו מבני עמו. וכבר הסברנו את דברי הרד"ק, שנאקת חלל היא כאשר האדם בעת מותו מוציא נשימתו האחרונה והוא נואק, ונשמע קול יוצא מן הקנה.
וְהַחֲזַקְתִּי אֶת־זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וּזְרֹעוֹת פַּרְעֹה תִּפֹּלְנָה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּתִתִּי חַרְבִּי בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְנָטָה אוֹתָהּ אֶל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַהֲפִצוֹתִי אֶת־מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
כאן חוזר הנביא על גמר כליונה של מצרים, ויש להבין מדוע כופל את מה שכבר אמר בפסוק כ"ג. ובפשטות: מה שנאמר קודם הוא תוכנית הפעולה, ומה שנאמר כאן הוא הפעולה בפועל. "וידעו כי אני ה'" - אני ה' הנאמן לשלם גמול. מצרים תקבל את עונשה על מה שעשתה לישראל: גם היסטורית, וגם על היותה משענת קנה רצוץ לאורך כל הדורות - שקיבלו כסף כדי לבוא ולעזור ולהגן ולהושיע, ובסופו של דבר ראינו שלא עשו כן. ולא זו בלבד, אלא עצם קיומה של מצרים נתן לעם ישראל על מי לבטוח ועל מי להישען, ונמצא שקיומה היה גורם שלילי ביחס לעם ישראל, שבמקום לבטוח בה' נשענו על מי שאמור כביכול לעזור להם. וחלק מן הטעם במפלתם של מצרים היה בזה.
לסיכום:
פרק ל' חוזר ומשלים את נבואת השנה העשירית על מצרים, ומודיע שנבואה שנשנית בהכרח תבוא. הנביא מתאר שני ימים: יום החורבן הקרוב ויום החורבן הגמור "הקרוב לה'". אחד אחד נשמטים ארבעת מקורות הביטחון של מצרים: העמים הסומכים אותה נופלים, ההמון שבתוכה נלקח, היאורים חרבים, והאלילים והנשיא שבראשם נכרתים - עד שבמקום יראת האלילים ניתנת בארצם יראת ה'. החורבן הולך ומתפשט מפתרוס וצוען ונֹא, דרך סין ופי בסת, ועד תחפנחס ששם "חשך היום" לחלוטין. ולבסוף נשברות שתי זרועותיו של פרעה, ה"נשברת" וה"חזקה", החרב נופלת מידו ונמסרת ביד מלך בבל, ומצרים מנופצת ומפוזרת בגויים. תכלית הכול אחת: "וידעו כי אני ה'" - שיוודע שדבר ה' קם לעולם, ושהוא הנאמן לשלם גמול לאומה שהייתה לישראל משענת קנה רצוץ במקום שיבטחו בה' לבדו.