פרק כט - פרעה התנים הגדול - חלק ב

אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה. מקץ ארבעים שנה, על מתי מדברים? המלבי"ם עושה את החשבון, כמו שהסברנו קודם, בשנה ה-27 לנבוכדנאצר, אז נחרבה מצרים. נבוכדנאצר בסך הכל מלך 45 שנה. כמה עוד שנים נשארו לו עד תום מלכותו? 18 שנה. דהיינו, 18 שנה אחרונות של נבוכדנאצר, מצרים הייתה חרבה. אחריו אוויל מרודך בנו מלך 22 שנה. אם אתה מוסיף את זה ל-18 שנה של סוף ימי נבוכדנאצר, ביחד קיבלת 40 שנה. ולמה? כיוון שבשנה הראשונה לבלשאצר נמסרה הנבואה של פרס לדניאל, ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס והתחילו להתקבץ. אז מקץ 40 שנה אקבץ את מצרים. אומר הקדוש ברוך הוא, מצרים תתחיל בחזרה להתקבץ מהגויים שנפוצו שמה.

ושבתי את שבות מצרים והשבותי אותם ארץ פתרוס, על ארץ מכורתם, והיו שם ממלכה שפלה. אז הקדוש ברוך הוא כביכול יקרא להם דרור לשוב לארצם, וגם אצלם זה יהיה ברישיון של מלך פרס, והם ישובו לארץ פתרוס. ארץ פתרוס זה הייתה הארץ ששמה הם התחילו, מצרים התחילה להיות שם לגוי. אבל הוא אומר, דע לך שעדיין הממלכה הזאת תהיה מלכות שפלה. אומר המלבי"ם, והשבותי, מה ההבדל בין והשבותי לבין ושבתי? מסביר המלבי"ם, הביטוי ושבתי הוא נקרא ביטוי קל, פועל קל. והשבותי נקרא פועל כבד. הסברנו פעם את ההבדל בין הפעלים הקלים לבין הכבדים, שהפועל קל הוא קל על מוצאי הלשון. ושבתי, קל להגיד. אבל והשבותי, תראו כמה עיקומים צריך לעקם את הפה כדי להוציא את המילה הזאת. זה נקרא פועל כבד. כמו רצח, זה פועל קל. מרצח, תראו כמה מוצאי הלשון צריך לשנות כדי להגות מרצח. תמיד הביטוי, הפועל הכבד, בא לומר שהדבר נעשה ביתר עוצמה. לעומת זאת הפועל הקל, רצח, נאמר על דבר שנעשה ביתר קלות. אז כאן אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין ושבתי לבין והשבותי? ושבתי, הכוונה היא בביטוי שהוא קל, זה אומר שהשם יחזיר אותם למדרגתם. אבל והשבותי, זה אומר שיחזיר אותם לארצם. לא רק יחזיר אותו למצב הקודם מבחינת הדרגה, אלא יחזיר אותו גם כן לארצו כמו שהיה קודם. ומה זה על ארץ מכורתם? מכורתם הכוונה כמו מגורתם, המקום שבו הם גרו. לעומת זאת המצודת ציון מסביר שמה שכתוב ושבתי, הכוונה אשיב. שבות הכוונה היא שבי. ושבתי שבות מצרים, הכוונה היא אני אשיב את שבות מצרים. זה לא שהמלבי"ם חולק, כיוון שהמלבי"ם לא הסביר את זה. המלבי"ם הסביר את ההבדל בין ושבתי לבין והשבותי. את ההבדל ביניהם מסביר המלבי"ם. מה שהמצודת ציון רק מסביר, מה זה שבות? שבות מצרים הכוונה היא את שבי מצרים, אלה אשר היו שבויים מבני מצרים.

מן הממלכות תהיה שפלה, ולא תתנשא עוד על הגוים, והמעטתים לבלתי רדות בגוים. מן הממלכות תהיה שפלה. אומר, אל תחשוב שמה שאמרתי לך קודם, והיו שם ממלכה שפלה, אל תחשוב שזה רק שפלה ביחס למצב הקודם שלהם, אבל עדיין יהיה להם דרגה גבוהה. אומר לך לא, לא רק ביחס למצב הקודם שלהם, אלא גם ביחס לשאר הממלכות הם יהיו נחשבים לשפלים. ומן הממלכות תהיה שפלה. וזה נותן הסבר למה הפסוק כופל. והיו שם ממלכה שפלה, מן הממלכות תהיה שפלה. ממלכה שפלה, הייתי חושב ביחס למצבם הקודם. הוא אומר לך לא, אלא אפילו מן הממלכות הקיימות כעת, גם ביחס אליהם היא תהיה שפלה. זאת אומרת שתהיה שפלה לחלוטין. כולם ירימו ראש כנגדה. ואל תחשוב שהגם שהיא תהיה תחת ממלכות אחרות, אבל על כל פנים יש ממלכות ויש קיבוצים של גויים שהם לא ממלכה, אלא הם אוסף של עממים, זה גדר של גוי, אין לו מלכות. אומר לך לא לא, תדע לך, ולא תתנשא עוד על הגוים. לא רק ביחס לממלכות היא תהיה שפלה, גם ביחס לגויים שאין להם מלכות בכלל, גם ביחס אליהם היא לא תתנשא. וזה הוא אומר, על ידי שאני אמעיט אותם כדי שהם לא יוכלו לרדות בגויים. וזה יהיה התכלית לזה היא כמה עניינים. א', כדי שלא ימשלו בגויים, לבלתי רדות בגויים, שלא ימשלו בהם לרדות בהם בפרך, השם הסיר את העול של הגויים, הסיר את מצרים. דבר נוסף, ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם, וידעו כי אני אדוני אלוהים.

הרי ראינו שהצרה של ישראל הייתה שהם סמכו על מצרים. וברגע שמצרים שפלה, מי ילך לסמוך עליה? אז הם לא יהיו כאלה שהם מבטח לעם ישראל, שהם מזכיר עוון. כי כשאתה סומך על מצרים זה מזכיר עוונך, שאיבדת אמונתך וביטחונך בבורא עולם וסמכת על בשר ודם. אז הם לא יהיו עוד למבטח לישראל שיזכיר את עוונם בפנותם אחריהם, שכשישראל יפנו אחריהם זה יזכיר את עוונם. אז אז, על ידי כן שהם יושפלו, לא יהיו כן. והתכלית השלישית, וידעו כי אני השם. שעל ידי זה יכירו את אלוהותו של הבורא יתברך, שהשם עושה עם מלכי הארץ כרצונו, ולא יכול לחשוב לו שפרעה הוא התנין הגדול, לי יאורי ואני עשיתיני, יכירו שיש בורא אחד לעולם והוא מושל בכל.

ויהי בעשרים ושבע שנה בראשון באחד לחדש, היה דבר השם אלי לאמר. ב-27 שנה, המלבי"ם אומר, כתב בסדר עולם שבשנת 27 למלכות נבוכדנאצר, כפי שראינו לעיל, הוא כבש את מצרים. ב-27 למלכות נבוכדנאצר. זה ה-27 שנה שעליה אנחנו מדברים כעת. האברבנאל כותב, למה לא כותב לנו את החשבון כמו שהוא כותב תמיד, שהחשבון הוא ביחס לגלות יהויכין? למה פה הוא מחשב את זה לפי החשבון של מלכות נבוכדנאצר? כיוון שלעיל ראינו שהחורבן יימשך 40 שנה. ואתה לא תדע ממתי מונים את ה-40 שנה. הוא אומר לך, בוא ואומר לך ממתי מונים. הודיע לנו שב-27 למלכות נבוכדנאצר אז היה החורבן של מצרים, ואז אנחנו נבין שכשימות אוויל מרודך, שזה אומר 18 שנה שנשארו עוד לחייו של נבוכדנאצר, ועוד 22 שנה חיי אוויל מרודך, יושלמו לנו 40 שנה, אז יבוא זמן גאולתם של מצרים, שישיב השם את שבותם אל ארץ פתרוס.

בן אדם, נבוכדראצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור. כל ראש מקרח וכל כתף מרוטה. ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה. ומתאר כאן את נבוכדנאצר, כביכול הוא שליח של הקדוש ברוך הוא, כיוון שכאן הוא היה בחינת שבט אפי להיפרע ממצרים. הקדוש ברוך הוא אמר נבואה קשה על חורבנה של מצרים. מי יוציא את זה אל הפועל? זה היה נבוכדנאצר. אז נבוכדנאצר כביכול, מה שנקרא, היה הקבלן הריסות של הריבונו של עולם. הוא זה שנשלח להרוס את מצרים. כידוע שלקבלן צריך לשלם על העבודה. איפה קיבל נבוכדנאצר את שכרו במה שהוא הלך והרס את מצרים? עכשיו אומר המלבי"ם, ככל שהעבודה קשה יותר, כך גם כן השכר הוא גדול יותר. אז איפה פה השכר על העניין הזה? הוא אומר, הנה תראה, אל צור העביד את חילו עבודה גדולה. אומר, תתבונן שכאשר נבוכדנאצר הלך לכבוש את צור, הוא העביד את חילו עבודה גדולה. היה שמה קושי גדול לכבוש את צור. עד שכל ראש מקרח. היו נושאים את האבנים של המצור ואת אבני הקלע, היו נושאים את זה על הראש או על הכתף. ומרוב שנשאו את אבני הקלע ואבני המצור על מנת להילחם כנגד צור, מרוב שנשאו את זה על כתפם ועל ראשם, כבר הראש הפך להיות קרחת, כבר לא נשאר בו שערות. כל ראש מקרח. והכתף כבר נהייתה מרוטה, כבר לא יכול להשתמש בה. הכתף כבר חרגה מהמקום. כל ראש מקרח וכל כתף מרוטה. אומר, ממילא יוצא שאז במציאות הזאת היה צריך לקבל שכר על העניין הזה. אומר, תדע לך שבסופו של דבר הוא לא קיבל כלום. מהו השכר? אומר המלבי"ם, בדרך כלל שמלך כובש ארץ אחרת, ישנם שני מיני שכר. יש את השכר של החיל ויש את השכר של המלך. השכר של החיל זה השלל והביזה. מה שהם לוקחים מהמקום שאותו הם כבשו. השכר של המלך זה או הארץ שאותה הוא כבש, עכשיו היא שלו, או הכבוד העצום שיהיה לו, אני כבשתי מדינה פלונית. על ידי זה הוא מפיל את חיתתו על שאר העמים, תיזהר, אל תתעסק איתי, אני כבשתי כאן וכבשתי שם. על ידי זה הוא מפחיד את שאר העמים ומעלים לו מס והם חוששים ויראים ממנו. אומר, בוא תתבונן, פה לא נבוכדנאצר ולא חילו קיבלו שכר על כיבושה של צור. כיוון שראינו לעיל שאחרי שהם עמלו זמן רב כדי לכבוש את צור, עלה הים, הציף אותה, שטף הכל. יוצא אם כן שהם לא נשארו עם מאומה. אז הם עבדו מאוד מאוד קשה, כתף מרוטה, ראש קירח, אבל בסופו של דבר יצאו מבלי כלום. הנהר שטף הכל.

לכן כה אמר אדוני אלוהים, הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים, ונשא המונה ושלל שללה ובזז בזה, והיתה שכר לחילו. הרי גם על חורבן צור מגיע לו שכר, מכיוון שגם על חורבן צור הייתה נבואה. אומר הקדוש ברוך הוא, מה יהיה שכרו של נבוכדנאצר על מה שהוא עשה שם בצור? הרי ראינו ששכר הוא לא קיבל. אומר השם, אני אתן לו את ארץ מצרים ונשא המונה. הוא ייקח את המון מצרים. הסברנו שההמון הכוונה היא ריבוי העם, ולכן זה נקרא המון, מכיוון שכשיהיה המון יש המיה, שיש ציבור גדול, קריה הומיה, יש רעש גדול. לכן זה נקרא המון. אז הוא יישא את המונה, ייקח אותם לעבדים ולשפחות, ושלל שללה. זה יהיה השכר של החיל. את כל זה החילות יקבלו, על ידי זה שהם יקבלו את השלל והביזה. מה ההבדל בין שלל לביזה? אז המלבי"ם הסביר את זה כמה פעמים, שמה שנשאר, הרכוש שנשאר אחרי המלחמה, הוא נקרא שלל. לעומת זאת, מה שאנשי החיל כל אחד לוקח לעצמו, זה נקרא ביזה. ביזה זה כל חייל לוקח לעצמו. שלל זה לעומת זאת מה שמחלקים בסוף. לכן תמיד רואים חלוקת השלל. לא מחלקים את הביזה, כי ביזה כל אחד לוקח לעצמו. אבל שלל זה מה שהמלך מצווה לאסוף למקום אחד ואת זה לחלק לכולם.

אומר השם, פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים אשר עשו לי, נאום אדוני אלוהים. ופעולתו, שהייתה כוונתו בעבור הפעולה. מה זה ופעולתו אשר עבד בה? הרי כמו שאמרנו, המלך, הכוונה שלו זה לא בשביל השכר, זה לא בשביל הכסף, זה החיל. אבל המלך, מה רוצה? המלך, הפעולה יקרה בעיניו. מה? לכבוש ארץ. הפעולה יקרה בעיניו. לקבל כבוד, אני הוא זה שכבשתי. אז הגם שלא יהיה לו שכר, כיוון שבסופו של דבר תתבוננו, הרי מצרים כמו שאמרנו תהיה חרבה לגמרי, היא לא תהיה ממלכה. אז מה אמרנו המלך מרוויח? אחד מהשניים. או המקום שהוא כבש, או השם. המקום שהוא כבש, אין לו כלום. מה יהיה לו? ארץ שממה. מדבריות יש הרבה. זה לא ייתן לו שום דבר. אבל עם כל זה, כבשת מקום גדול, רם ונישא. אה, כבוד כן יהיה לו. זה פעולתו אשר עבד בה, נתתי לו את ארץ מצרים, שהוא הצליח להחריב כזאת ממלכה גדולה. את זה הוא כן יקבל, את הכבוד הזה כן יהיה לו. למה באמת השם לא ייתן לו את ארץ מצרים עצמה? אתה רוצה לתת לו שכר, הרי ראינו ששכר המלך יכול להיות גם כן המקום אותו הוא כבש. למה שהשם החריב את מצרים, עשה אותה חרבה לגמרי, שהיא לא יכולה לשמש אפילו כשכר, אלא רק הכבוד יישאר פה? זה מיד אומר הכתוב, מפני אשר עשו לי, נאום אדוני אלוהים. פירושו של דבר, הרי ראינו שמצרים, פרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני. ראינו שהוא היה משענת קנה רצוץ לבית ישראל. על זה מגיע לו חורבן. לא מגיע לו שהארץ תיפול ביד מלך אחר ועדיין יהיה לה קיום, אלא שתהיה חרבה לגמרי. ולכן העונש שלהם היה 40 שנה של חורבן. ומה יקבל נבוכדנאצר? אז חילו יקבל את הביזה ואת השלל, ואילו הוא עצמו יקבל את השם והכבוד על זה שהוא כבש מקום גדול ועצום ורב כמצרים.

המלבי"ם אומר, בלשון הקודש יש הבדל, תשים לב, פעולתו אשר עבד בה. ולפני כן ראינו, והייתה שכר לחילו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין שכר לחילו לבין פעולתו? יש הבדל בין שכר לבין פעולה. פעולה, קנים מבטא את הביטוי פעולה, הכוונה היא להסתכל על הפעולה שהוא עשה, על העסק שהוא עשה, על הפעולה שהוא עשה. לעומת זאת, כשאני מדבר על שכר, אני מדבר על הרווח שיצא לי מזה. מה קיבלתי תכלס מהעניין? כשאני מדבר על פעולה, זה מה הייתה הפעולה שהוא פעל. כשאני מדבר על שכר, זה יכול להיות מאוד, גם אם בן אדם פעל על ידי אמצעי, לדוגמה חיילים ומשרתים וכולי, הוא יקבל שכר. לעומת זאת, תמיד כשאני אומר פעל משהו, מגיע לו פעולתו, זה מה הוא פעל בעצמו. אם הוא עשה על ידי אחרים, אני אגיד מגיע לו שכרו. אם הוא עשה בעצמו, אני אגיד מגיע לו פעולתו. אומר המלבי"ם, לפי זה אתה תבין למה אצל החיל הוא תופס לשון שכר. מכיוון שאצל החיל, כמו שאמרנו, אתה עשית על ידי מישהו אחר, על זה מגיע שכר. ומה שהוא עשה בעצמו, פעולתו אשר עבד בה, זה מה שהוא פעל מכוח עצמי, זה נקרא פעולתו. מה שעשה מכוח חילותיו, על זה אמרנו מגיע, על זה משתמשים בביטוי שכר, כי שכר נותנים גם על מה שפעלת מכוח מישהו אחר.

ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון פה בתוכם, וידעו כי אני השם. אומר המלבי"ם, המפרשים נלחצו בזה מאוד. הפסוק הזה הוא פסוק תמוה, הוא פסוק קשה, וכל המפרשים מנסים ליישב אותו. אני אקרא לכם את לשונו של רש"י. ביום ההוא אצמיח קרן, לא שמעתי ולא מצאתי פירוש מקרא זה. מהו צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים? איזה קרן צמחה לישראל? פירושו של דבר, איזה תועלת, איזה גדולה היה אז לישראל כשנפלו מצרים? הרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים. אז בזמן מפלת מצרים היינו בגלות. אז במה צמחה קרנם? כך תמה רש"י. רש"י מסביר שביום ההוא הכוונה היא אחרי 40 שנה. אומר המלבי"ם, אבל באמת בזמן ההוא לא נאמר מה-40 שנה. הרי ביום ההוא אנחנו מדברים פה, הוא מתנבא בשנה העשירית. השנה העשירית זה לא אחרי 40 שנה. הוא מדבר ביום ההוא בזמן שיחזקאל נמצא. דבר נוסף, אם אתה מדבר אחרי 40 שנה, יחזקאל כבר לא היה קיים. אז איך הוא אומר אתן לך פתחון פה בתוכם? לך, ליחזקאל, יהיה פתחון פה בתוכם. איזה פתחון פה? יחזקאל כבר לא קיים. יחזקאל מת בימי נבוכדנאצר. והרי מצרים חרבה אחרי 22 שנה של מלכות של אוויל מרודך שהיה אחריו. אז איזה פתחון פה היה ליחזקאל שבכלל לא היה קיים אז?

ולכן מסביר המלבי"ם, שאחרי שנבוכדנאצר כבש את מצרים וסיים את מלחמותיו, אז הוא עשה את הצלם בבקעת דורא. מה שלמדנו באריכות בספר דניאל. ואז היה הנס עם חנניה, מישאל ועזריה, שהם לא רצו להשתחוות לצלם, והוא השליך אותם לכבשן האש. ואז הוא ראה אותם מרקדים בתוך כבשן האש, והרביעי כמלאך השם ביניהם. ואז, על ידי זה, אומר המלבי"ם, התרוממה קרן ישראל. זה הכוונה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל. תתרומם קרנם. לא מדברים פה על גאולה, הם לא נגאלו אז, הם עדיין היו בגלות בבל. אבל על כל פנים, נתרוממה קרנם, ראו ששם השם נקרא על קדושיהם. וחז"ל קיבלו שבשעת המעשה של חנניה, מישאל ועזריה, באותו הזמן החיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא. ואז באו העצמות וטפחו לו על פניו, על פניו של נבוכדנאצר. אלוהיהם של אלה מחיה מתים כעת בבקעת דורא. אמרו לו חבריהם של אלו מחיי מתים בבקעת דורא, שזה בעצם סימן לגאולה העתידה, לתחיית המתים. מה אלה אותם עצמות שטפחו לו על פניו? העצמות הללו כתוב שאלה היו, הוא היה משתמש בין השאר בכלי עצם. זה כלים שהיו עושים מעצמות, או של בהמות או של בני אדם. והוא השתמש שם בעצמות של המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא. וכל עצם רץ ויתחבר אל עצמיו. אז כאשר העצם רץ כדי להתחבר אל עצמיו, והוא בדיוק משמש פה על ידי איזה כף או צלחת למלך בבל, אז הוא בא אליו וטופח לו על פניו, הוא עף כדי ללכת להתחבר אל החלק שלו שם בבקעת דורא. זה מה שכתוב טפחו לו על פניו. אז אם כן יוצא שבזה היה התרוממות וצמיחת קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון פה בתוכם, וידעו כי אני השם. בזה ראו את גדלותו של הבורא, בזה היה ניכר העוצמה הרוחנית של עם ישראל. אבל לא מדברים כאן על איזושהי גאולה והצמחת קרן ישועה מוחלטת שעם ישראל יצאו מגלותם, לא על זה מדברים.

נראה עוד פירוש שהרד"ק מביא בשם אביו. הוא אומר שבזמן מלכות מלך בבל, הכוונה מלכות בנו, ואז הייתה צמיחת קרן לבית ישראל. מה הייתה אותה צמיחת קרן? שבשנת 50 לגלות בבל נולד כורש. וכורש כידוע הוא זה שנתן את הרשות לבנות את בית המקדש, להחזיר ולבנות את ירושלים. כורש נקרא משיח, כמו שכתוב למשיחו לכורש. אז משם התחילה בעצם צמיחת קרן לבית ישראל, שהוא שלח אותם מן הגולה והשיב אותם לארצם. אומר הרד"ק, כך הוא מביא בשם אביו, דבר פלא, אם זה לא טעות סופר, אני לא יודע, ניסיתי לחפש, לא ראיתי גרסה אחרת. הוא אומר, והיה אז בן 20 שנה, ודריווש חתנו בן 62. שומעים? זאת אומרת, אם הוא היה בן 20 שנה, אז מתי הוא ילד? ובת כמה הייתה בתו? כן? אומר לך, דריווש חתנו היה בן 62. טוב, יכול להיות אולי מדבר על תקופה יותר מאוחרת, לא יודע. זה באמת היה דבר תמוה בעיניי, אבל כך מביא הרד"ק. עדיין מקושיות המלבי"ם לא ניצלנו, כי יש כאן כתוב ולך אתן פתחון פה בתוכם, משתמע שיחזקאל קיים. אז בזה אפשר להסביר שמה שכתוב אתן פתחון פה בתוכם, הכוונה היא שכעת יראו שנבואותיך יתקיימו. זה אתן פתחון פה, לא שאתה תהיה קיים, אלא יהיה פתחון פה. אה, עכשיו אתם רואים שמה שיחזקאל אמר אז זה אמת. זה הכוונה אתן פתחון פה בתוכם. יהיה כביכול פתחון פה לאותם נבואות שמסרת. אתה מוסר היום, אז בעתיד יראו שהם אמת. זה הלך אתן פתחון פה בתוכם, אבל לא מתכוונים להגיד שיחזקאל בעצמו יהיה קיים. ועל ידי זה וידעו כי אני השם, כי הנה מסרתי נבואות אלה מקדם ומראש הודעתי, וכעת הם יראו שזה יתקיים, יהיה בזה פתחון פה להוכיח שאתה נביא אמת והשם קורא הדורות מראש.

מי ששם לב, בפרק שלנו מופיע בפסוק י"ב, כה אמר השם אלוהים, הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים. ובדרך כלל אנחנו יודעים שהשם שלו מופיע נבוכדנאצר. אבל במקומות מסוימים מופיע נבוכדראצר. והשאלה המתעוררת היא למה? ממה בעצם נובע השינוי? למעשה אני מצאתי בזה, לפי מה שאספתי, הייתי תשעה טעמים. צריכים לדעת שבקדמונים דיבר בזה, הכוונה מדרש, דיבר בזה רק הילקוט שמעוני, וגם בו אין לנו תשובה מקיפה אלא יותר תשובה נקודתית. אומר הילקוט שמעוני, והיה לב גיבורי אדום כלב אישה מצרה. לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדראצר מלך בבל. זה בירמיהו. אמר רבי אלעזר, נבוכדראצר כתיב, שעצרן, יש גרסה שאצרן, יותר הגיוני מסתדר עם נבוכדראצר מלשון עצר. שעצרן במדבר והרגם, ונתקיים בו ידו בכל ויד כל בו. זאת אומרת, שם הוא מדבר על המציאות שהייתה שם, שנבוכדראצר עצר אותם במדבר, כמו אסף וכינס אותם במדבר והרג אותם. אז לכן שם כתוב נבוכדראצר. תשובה לכל שאר המקומות אין לנו בזה. אלא אם כן נגיד שבעקבות המעשה שקרה שם, בעקבות זה קרא לו מאז בעוד מקומות נבוכדראצר. אבל להסביר למה השם הזה הוא השם שמופיע במקומות מסוימים, עדיין אין לנו בזה הסבר.

יש הסברים נוספים. רש"י במסכת ערכין אומר, על המילה קציר וקצין, אומר רש"י, נו"ן ורי"ש מתחלפות. לכן אתה יכול לראות קצין והכוונה היא קציר או הפוך. ורש"י מביא לדוגמה, כדכתיב נבוכדנאצר נבוכדראצר. הנה דוגמה לנו"ן ורי"ש מתחלפות. זאת אומרת, אליבא דרש"י אין בזה שום דיוק, אלא נו"ן ורי"ש יכולות להתחלף ביניהן, כמו שאנחנו יודעים שלפעמים אותיות בומ"ף מתחלפות, אותיות הגרון מתחלפות וכדומה. הרד"ק אומר שכאשר שם מסוים בתנ"ך מופיע בכמה וריאציות, אות היא שכל השמות הללו הם שמותיו. אם אתה תראה פעם ירמיה ופעם ירמיהו, ופעם יונתן ופעם יהונתן, וכן הלאה על זה הדרך, השמות הללו, כל השמות הם שמותיו של אותו אדם. ולכן הנביא פעם מכנה אותו בשם זה ופעם בשם זה. יוצא אם כן שגם נבוכדנאצר וגם נבוכדראצר אלה היו שמותיו, ולכן פעם קורא אותו כך ופעם קורא אותו כך.

ראיתי טעמים נוספים. טעם נוסף מובא, שלפני שהוא החריב את בית המקדש קראו לו נבוכדנאצר, שזה לשון נאה, מלשון נצר. לעומת זאת, אחרי החורבן קראו לו נבוכדראצר, שזה מלשון צורר. כך מביא המעם לועז בשם כתב יד קדום לתלמיד הרב מגרמייזא. רבותינו אומרים, כך מביא במדרש הביאור לרבי סעדיה בן אור אלדמארי, לפי שהחריב את המקדש נבוכדראצר נקרא מלשון רשע. לפי שהיה נוצר גבורתו של הקדוש ברוך הוא מן הרשעים, נקרא נבוכדנאצר. מה זאת אומרת נוצר גבורתו של הקדוש ברוך הוא מן הרשעים? אולי הכוונה היא שהשם נתן לו גבורה גדולה והוא היה מן הרשעים, אז לכן קראו לו נבוכדנאצר, נוצר גבורת השם. וכיוון שהחריב את בית המקדש נקרא נבוכדראצר, זה כנראה מסתדר עם מה שאמרנו קודם שזה מלשון צורר. יש עוד טעם שמביא, מביא את זה באוצרות יוסף. הוא מביא שכאשר הוא החריב את בית המקדש, כתוב שהשם אמר לירמיהו שהשם יאבד מהם קול ששון, קול רמים ואור נר. כך מובא בפסוק. אומר הרב, האור נר זה רמוז פה העניין של נבוכדנאצר. למה? כי נבוכדנאצר פעם נקרא בנו"ן, פעם נקרא ברי"ש. השינוי של נו"ן ורי"ש זה נר. זה הכוונה יאבד מהם אור נר, על ידי הנר, מי? נבוכדנאצר, שפעם בנו"ן, פעם ברי"ש. אבל לכאורה יש עוד שינוי, כי נבוכדראצר פעם כתוב באל"ף אחרי הרי"ש, סליחה, באל"ף אחרי הנו"ן, ופעם כתוב בלא אל"ף. פעם כתוב נבוכדנצר, נו"ן צד"י רי"ש. פעם כתוב נבוכדנאצר, עם אל"ף אחרי הנו"ן. הוא אומר, מה האל"ף הזאת מרמזת? כיוון שכתוב שהשם ימעיט מהם אור נר. אז האל"ף מרמזת לאור. והנו"ן רי"ש, המתחלפות, מרמזות לנר. עוד רמז שמובא, באוצרות ירושלים הוא מביא, כיוון שהוא הגלה את ישראל והחריב את בית המקדש והיה רשע עריץ, לכן השם שינה אותו מנו"ן לרי"ש, שזה האות הראשונה של רשע. הרי"ש רומזת לרשע. לכן קראו לו נבוכדראצר. שם רשעים ירקב, לכן הזכיר את זה בשמו. עוד הסבר, מכיוון שנבוכדנאצר, אומר ייתכן שהשם הוא נבוכדראצר. ולמה קראו לו נבוכדנאצר? כי הוא עכר נצר ישי. מי שעכר נצר ישי, הכוונה החריב את בית המקדש וביטל את המלכות וכולי, זה היה נבוכדנאצר. אז הוא עכר את נצר ישי, לכן קראו לו בשם זה. עוד שם, עוד הסבר אחרון, ראיתי באוצר חיים, הוא מסביר, מפני שהוא היה כידוע מזרע שלמה המלך, ממלכת שבא. כתוב ששלמה, למדנו את זה כשלמדנו את ספר מלכים, נתן לה את כל חפצה. חז"ל אומרים גם כן שעיבר אותה, וממנה נולד בסופו של דבר, ממנה יצא נבוכדנאצר. ובשביל נבוכדנאצר כביכול זה לא היה כבוד גדול. גם לנו זה ביזיון גדול, אבל הוא בשבילו שחשב את עצמו כן מי יודע מה, אז לבוא ולחשוב שהוא בא מצאצאים של עם ישראל, זה בשבילו היה כביכול איזה שהוא כתם בשושלת, בהיסטוריה. והוא היה נבוך מזה. ולכן קראו לו נבוך קד נצר. הכוונה שהיה נבוך מהנצר שלו. הוא היה נבוך מכך שהוא בא מנצר של שלמה. וזה מה שכתוב, ואתה הושלכת כנצר נתעב. הכוונה הוא בחינת נצר, אבל נתעב. ולכן בסופו של דבר הושלך. יש מן הסתם עוד טעמים אחרים, אבל כנראה שעדיין אחרי כל הטעמים הללו, הדברים עדיין נשארו בסוד כבשנו של בורא עולם, כי אף אחד מן הטעמים הללו לא באמת נותן לנו הסבר שממש מתקבל על הדעת, זה יותר רמזים לדברים. אבל כנראה הטעמים האמיתיים עדיין הם טעמים נסתרים.