בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים בנבואת יחזקאל על מצרים. לאחר שנגזר עליה חורבן של ארבעים שנה, מבשר הנביא על קיבוצה מן העמים ועל שובה לארצה - אך כממלכה שפלה שלא תוכל עוד לשמש משענת קנה רצוץ לבית ישראל. בהמשך מתגלה מי הוא שליחו של הקדוש ברוך הוא להוציא את הגזירה אל הפועל - נבוכדנאצר מלך בבל, ומה יהיה שכרו על ה'עבודה' שעבד בצור. הפרק נחתם בפסוק סתום ותמוה: "בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל", שהמפרשים נדחקו בו מאוד.
כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת־מִצְרַיִם מִן־הָעַמִּים אֲשֶׁר־נָפֹצוּ שָׁמָּה׃
המלבי"ם עושה את החשבון: בשנה העשרים ושבע למלכות נבוכדנאצר נחרבה מצרים. נבוכדנאצר מלך בסך הכל ארבעים וחמש שנה, ונמצא שנשארו לו עוד שמונה עשרה שנה. במשך שמונה עשרה השנים האחרונות של נבוכדנאצר הייתה מצרים חרבה. אחריו מלך אויל מרודך בנו עשרים ושתיים שנה. שמונה עשרה ועוד עשרים ושתיים - הרי ארבעים שנה בדיוק. ומדוע שם נגמר החשבון? כיוון שבשנה הראשונה לבלשאצר נמסרה לדניאל הנבואה על מלכות פרס, ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס והחלו להתקבץ. אומר הקדוש ברוך הוא: מקץ ארבעים שנה גם מצרים תתחיל להתקבץ מן הגויים אשר נפוצו שמה.
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל־אֶרֶץ מְכוּרָתָם, וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה׃
הקדוש ברוך הוא כביכול יקרא להם דרור לשוב לארצם, וגם אצלם הדבר ייעשה ברישיון מלך פרס. הם ישובו לארץ פתרוס - הארץ שבה התחילה מצרים להיות לגוי. אלא שהנביא מקדים ואומר: דע לך שעדיין תהיה זו מלכות שפלה.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "וְשַׁבְתִּי" לבין "וַהֲשִׁבֹתִי". "ושבתי" הוא פועל קל, ו"והשיבותי" הוא פועל כבד. הסברנו כבר את ההבדל בין הפעלים הקלים לכבדים: הפועל הקל קל על מוצאי הלשון - "ושבתי" קל להגות; ואילו "והשיבותי" מצריך עיקומים רבים בפה, וזהו פועל כבד. כך "רצח" הוא פועל קל, ואילו "מרצח" מצריך שינוי ניכר במוצאי הלשון. הכלל הוא שהפועל הכבד בא לומר שהדבר נעשה ביתר עוצמה, והפועל הקל - שנעשה ביתר קלות. לפי זה: "ושבתי את שבות מצרים" - שהשם יחזיר אותם למדרגתם; "והשיבותי אותם ארץ פתרוס" - שיחזיר אותם גם לארצם ממש, לא רק למצבם הקודם מבחינת הדרגה. ו"על ארץ מכורתם" פירושו כמו מגורתם, המקום שבו גרו.
המצודת ציון מפרש את המילים עצמן: "ושבתי" מלשון אשיב, ו"שבות" מלשון שבי - ושבתי את שבות מצרים, אשיב את שבויי מצרים. אין כאן מחלוקת עם המלבי"ם, שכן המלבי"ם כלל לא בא לפרש את פירוש המילה "שבות", אלא רק את ההבדל שבין "ושבתי" ל"והשיבותי".
מִן־הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה, וְלֹא־תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל־הַגּוֹיִם, וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם׃
כאן מיישב המלבי"ם את כפילות הלשון. הייתי יכול לחשוב ש"והיו שם ממלכה שפלה" פירושו שפלה רק ביחס למצבה הקודם, אך עדיין תישאר לה דרגה גבוהה. על כן מוסיף הכתוב "מן הממלכות תהיה שפלה" - גם ביחס לשאר הממלכות הקיימות כעת תיחשב שפלה. כלומר שפלות מוחלטת, שכולם ירימו ראש כנגדה.
ועדיין היה מקום לחשוב: נכון שהיא תהיה נתונה תחת ממלכות אחרות, אבל לפחות על אותם קיבוצי עמים שאינם ממלכה - אוסף עממים שהוא בגדר גוי בלי מלכות - עליהם עוד תתנשא. לכך אומר הכתוב "ולא תתנשא עוד על הגוים": אף על אלו לא תתנשא. וכל זה "והמעטתים" - שאמעיט אותם.
ולתכלית הדבר יש כמה פנים. האחת: "לבלתי רדות בגוים" - שלא ימשלו בגויים ולא ירדו בהם בפרך; השם הסיר את עולה של מצרים מעל הגויים.
וְלֹא יִהְיֶה־עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֺן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
זו התכלית השנייה. הרי ראינו שצרתם של ישראל הייתה שסמכו על מצרים; וברגע שמצרים שפלה - מי ילך לסמוך עליה? וכשאדם סומך על מצרים, הדבר מזכיר את עוונו, שאיבד את אמונתו ובטחונו בבורא עולם ונשען על בשר ודם. משתישפל מצרים, לא תהיה עוד מבטח לישראל שיזכיר את עוונם בפנותם אחריהם.
והתכלית השלישית: "וידעו כי אני ה'" - שעל ידי כן יכירו באלוהותו של הבורא יתברך, שהשם עושה במלכי הארץ כרצונו, ולא יוכל פרעה לחשוב שהוא התנין הגדול ו"לי יאורי ואני עשיתיני", אלא יכירו שיש בורא אחד לעולם והוא מושל בכל.
וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
המלבי"ם מביא שכתב בסדר עולם שבשנת עשרים ושבע למלכות נבוכדנאצר כבש את מצרים, וזוהי השנה העשרים ושבע שעליה מדובר כאן.
האברבנאל שואל: מדוע כאן אין הנביא מונה כדרכו לפי גלות יהויכין, אלא לפי מלכות נבוכדנאצר? ומשיב: כיוון שלמעלה נאמר שהחורבן יימשך ארבעים שנה, ולא היינו יודעים ממתי מונים אותן. לכן הודיע לנו שבשנת עשרים ושבע למלכות נבוכדנאצר היה חורבן מצרים, ומעתה נבין: שמונה עשרה שנים שנשארו לנבוכדנאצר ועוד עשרים ושתיים שנות אויל מרודך - הרי ארבעים שנה, ואז יגיע זמן גאולתם של מצרים והשבת שבותם אל ארץ פתרוס.
בֶּן־אָדָם, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת־חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדוֹלָה אֶל־צֹר, כׇּל־רֹאשׁ מֻקְרָח וְכׇל־כָּתֵף מְרוּטָה, וְשָׂכָר לֹא־הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל־הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר־עָבַד עָלֶיהָ׃
הכתוב מתאר כאן את נבוכדנאצר כשליחו של הקדוש ברוך הוא, שהיה בבחינת שבט אפי להיפרע ממצרים. הקדוש ברוך הוא אמר נבואה קשה על חורבנה של מצרים - ומי יוציא אותה אל הפועל? נבוכדנאצר. נמצא שהיה כביכול 'קבלן ההריסות' של ריבונו של עולם, והוא ששולח להרוס את מצרים. וכידוע, לקבלן צריך לשלם על עבודתו. היכן אפוא יקבל נבוכדנאצר את שכרו?
אומר המלבי"ם: ככל שהעבודה קשה יותר, כך השכר גדול יותר. והנה כשהלך נבוכדנאצר לכבוש את צור, העביד את חילו עבודה גדולה, שהיה שם קושי עצום. "כל ראש מוקרח" - שהיו נושאים את אבני המצור ואבני הקלע על ראשם ועל כתפם, ומרוב הנשיאה נעשה הראש קרח ולא נשארו בו שערות, והכתף נמרטה וחרגה ממקומה עד שלא יכלו להשתמש בה.
ולפי המציאות הזאת היה ראוי שיקבלו שכר גדול. אלא שבסופו של דבר לא קיבל כלום. מסביר המלבי"ם: כשמלך כובש ארץ אחרת יש שני מיני שכר - שכר החיל ושכר המלך. שכר החיל הוא השלל והביזה שהם נוטלים מן המקום שכבשו. שכר המלך הוא או הארץ שכבש שנעשית שלו, או הכבוד העצום שיהיה לו: אני כבשתי מדינה פלונית. ובזה הוא מפיל את חיתתו על שאר העמים, שיראו ממנו ויעלו לו מס.
ובצור לא קיבלו לא נבוכדנאצר ולא חילו מאומה, שהרי ראינו לעיל שאחרי שעמלו זמן רב לכבוש את צור עלה הים והציף אותה ושטף הכל. עבדו קשה מאוד, כתף מרוטה וראש קירח, ויצאו בלא כלום - הנהר שטף את הכל.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ, וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ׃
גם על חורבן צור מגיע לו שכר, שהרי גם עליה הייתה נבואה. ומאחר שראינו ששכר לא קיבל, אומר הקדוש ברוך הוא: אני אתן לו את ארץ מצרים. "ונשא המונה" - ייקח את המון מצרים לעבדים ולשפחות. וכבר הסברנו שהמון פירושו ריבוי עם, ונקרא כך מפני שכשיש ציבור גדול יש המיה ורעש, כלשון "קריה הומיה". "ושלל שללה ובזז בזה" - זה יהיה שכר החיל.
ומה ההבדל בין שלל לביזה? המלבי"ם הסבירו כמה פעמים: הרכוש שנשאר לאחר המלחמה נקרא שלל, ומה שכל אחד מאנשי החיל נוטל לעצמו נקרא ביזה. לכן תמיד מוצאים "חלוקת השלל" ואין מוצאים חלוקת ביזה, שכן את הביזה כל אחד לוקח לעצמו, ואילו השלל הוא מה שהמלך מצווה לאסוף למקום אחד ולחלקו לכולם.
פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר־עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
המלך אינו מתכוון לשכר ולכסף - זה עניינו של החיל. המלך רוצה את הפעולה עצמה, שהיא יקרה בעיניו: לכבוש ארץ, ולקבל את הכבוד - אני הוא שכבשתי. והנה מצרים תהיה חרבה לגמרי ולא תהיה ממלכה, ואם כן מן השניים שיכול המלך להרוויח, המקום שכבש לא ייתן לו דבר - ארץ שממה, ומדבריות יש הרבה. אבל הכבוד כן יהיה לו: כבשת מקום גדול, רם ונישא. זהו "פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים" - שהצליח להחריב ממלכה גדולה כזאת, והכבוד הזה יישאר בידו.
ומדוע באמת לא נתן לו השם את ארץ מצרים עצמה, שהרי שכר המלך יכול להיות גם הארץ שכבש? על זה מסיים הכתוב "אשר עשו לי, נאום אדני ה'". מצרים ופרעה אמרו "לי יאורי ואני עשיתיני", והיו משענת קנה רצוץ לבית ישראל - על זה מגיע להם חורבן. לא שתיפול הארץ ביד מלך אחר ועדיין יהיה לה קיום, אלא שתהיה חרבה לגמרי. ולכן היה עונשם ארבעים שנה של חורבן. ונבוכדנאצר - חילו יקבל את השלל ואת הביזה, והוא עצמו יקבל את השם והכבוד על שכבש מקום גדול ועצום כמצרים.
ועוד מדייק המלבי"ם בלשון הקודש: מדוע אצל החיל נאמר "והיתה שכר לחילו" ואצל המלך נאמר "פעולתו"? יש הבדל בין שכר לפעולה. "פעולה" מבטאת התבוננות בפעולה עצמה, בעסק שאדם עשה; "שכר" מבטא את הרווח שיצא מן הדבר, מה קיבלתי בסופו של דבר. ועוד: שכר שייך גם כשאדם פעל על ידי אמצעי - חיילים ומשרתים וכיוצא בזה; אבל "פעולתו" נאמר רק על מה שפעל בעצמו. לפיכך אצל החיל נקט לשון שכר, שהרי המלך עשה שם על ידי אחרים; ואילו מה שפעל מכוח עצמו נקרא "פעולתו אשר עבד בה".
בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן־פֶּה בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
אומר המלבי"ם שהמפרשים נדחקו בפסוק זה מאוד. זהו פסוק תמוה וקשה, וכל המפרשים מתאמצים ליישבו. כך לשונו של רש"י: "ביום ההוא אצמיח קרן - לא שמעתי ולא מצאתי פירוש מקרא זה, מהו צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים". כלומר: איזו תועלת ואיזו גדולה הייתה אז לישראל בנפול מצרים? הרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים, ובזמן מפלתה היו בגלות - במה אפוא צמחה קרנם? רש"י מסביר ש"ביום ההוא" הכוונה לאחר ארבעים שנה.
מקשה המלבי"ם: "ביום ההוא" אינו נאמר על מה שיהיה בעוד ארבעים שנה, שהרי הנבואה נמסרת בשנה העשירית, והנביא מדבר על הזמן שבו הוא נמצא. ועוד: אם מדובר לאחר ארבעים שנה, יחזקאל כבר לא היה קיים אז, שהרי מת בימי נבוכדנאצר, ומצרים שבה רק לאחר עשרים ושתיים שנות מלכות אויל מרודך שאחריו. ואם כן, איזה "פתחון פה בתוכם" יהיה ליחזקאל?
ולכן מסביר המלבי"ם: לאחר שכבש נבוכדנאצר את מצרים וסיים את מלחמותיו, עשה את הצלם בבקעת דורא, כמו שלמדנו באריכות בספר דניאל. ואז אירע הנס עם חנניה מישאל ועזריה, שלא רצו להשתחוות לצלם והושלכו לכבשן האש, וראה אותם מרקדים בתוך הכבשן והרביעי כמלאך ה' ביניהם. בזה התרוממה קרן ישראל - וזהו "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל". אין הכוונה לגאולה, שהרי לא נגאלו אז ועדיין היו בגלות בבל, אלא שנתרוממה קרנם וראו ששם ה' נקרא על קדושיו.
וחז"ל קיבלו שבשעת מעשה חנניה מישאל ועזריה, באותה שעה עצמה החיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא. ואז באו העצמות וטפחו לנבוכדנאצר על פניו, ואמרו לו: חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא - שזה בעצמו סימן לגאולה העתידה ולתחיית המתים. ומה הן אותן עצמות? נבוכדנאצר היה משתמש בין השאר בכלי עצם, כלים שהיו עושים מעצמות של בהמות או של בני אדם, והוא השתמש בעצמותיהם של המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא. וכל עצם רץ להתחבר אל עצמיו, וכאשר אותה עצם שימשה באותה שעה ככף או כצלחת למלך בבל, עפה כדי להתחבר אל חלקה בבקעת דורא וטפחה לו על פניו. זהו "טפחו לו על פניו". נמצא שבזה הייתה התרוממות וצמיחת קרן לבית ישראל, ובזה ראו את גדולתו של הבורא וניכרה עוצמתו הרוחנית של עם ישראל - אך לא מדובר בגאולה ובהצמחת קרן ישועה מוחלטת שיצאו בה ישראל מגלותם.
הרד"ק מביא בשם אביו שהכוונה לזמן מלכות מלך בבל, היינו מלכות בנו, ואז הייתה צמיחת קרן לבית ישראל. ומהי אותה צמיחת קרן? שבשנת חמישים לגלות בבל נולד כורש, והוא זה שנתן את הרשות לבנות את בית המקדש ולהחזיר ולבנות את ירושלים, ונקרא משיח, כמו שכתוב "למשיחו לכורש". משם התחילה צמיחת קרן לבית ישראל, ששילח אותם מן הגולה והשיבם לארצם.
ודבר פלא מביא הרד"ק שם: "והיה אז בן עשרים שנה ודריווש חתנו בן שישים ושתיים". והדבר תמוה - אם היה בן עשרים, מתי הוליד ובת כמה הייתה בתו שחתנה בן שישים ושתיים? ייתכן שמדובר בתקופה מאוחרת יותר, ואיני יודע; חיפשתי ולא מצאתי גרסה אחרת, ואם זו טעות סופר איני יודע, אך כך מביא הרד"ק.
ועדיין מקושיית המלבי"ם לא ניצלנו, שהרי כתוב "ולך אתן פתחון פה בתוכם", ומשמע שיחזקאל קיים. ואפשר ליישב שאין הכוונה שיחזקאל עצמו יהיה קיים, אלא שאז יראו שנבואותיו התקיימו - יהיה כביכול פתחון פה לאותן נבואות שמסר: אתה מוסר היום, ובעתיד יראו שהן אמת. ועל ידי זה "וידעו כי אני ה'", כי הנה מסר נבואות אלו מקדם ומראש הודיע, וכעת יראו שהן מתקיימות, ויהיה בזה פתחון פה להוכיח שיחזקאל נביא אמת ושהשם קורא הדורות מראש.
בפרקנו נאמר "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם". בדרך כלל אנו מכירים את השם נבוכדנאצר, ובמקומות מסוימים מופיע נבוכדראצר. ממה נובע השינוי? לפי מה שאספתי, מצאתי בזה תשעה טעמים.
מן הקדמונים דיבר בזה רק הילקוט שמעוני, וגם בו אין תשובה מקיפה אלא תשובה נקודתית. בירמיהו נאמר "והיה לב גיבורי אדום כלב אישה מצרה... לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדראצר מלך בבל". אמר רבי אלעזר: נבוכדראצר כתיב - שעצרן (ויש גרסה: שאצרן, וזה מסתדר יותר עם לשון עצר) במדבר והרגם, ונתקיים בו "ידו בכל ויד כל בו". כלומר שם מדבר על אותה מציאות עצמה, שנבוכדראצר עצר אותם במדבר, כינסם והרגם, ולכן שם נכתב נבוכדראצר. אבל לשאר המקומות אין לנו בזה תשובה, אלא אם נאמר שבעקבות אותו מעשה נקרא כך גם במקומות אחרים.
רש"י במסכת ערכין, על המילים "קציר" ו"קצין", אומר שנו"ן ורי"ש מתחלפות, ומביא לדוגמה "כדכתיב נבוכדנאצר נבוכדראצר". נמצא שלדעת רש"י אין בזה דיוק כלל, אלא נו"ן ורי"ש מתחלפות זו בזו, כשם שאותיות בומ"ף מתחלפות ואותיות הגרון מתחלפות.
הרד"ק אומר שכאשר שם מסוים בתנ"ך מופיע בכמה וריאציות, אות היא שכל השמות הללו הם שמותיו. אם תראה פעם ירמיה ופעם ירמיהו, פעם יונתן ופעם יהונתן וכיוצא בזה - כל השמות הם שמותיו של אותו אדם, ולכן הנביא מכנה אותו פעם בשם זה ופעם בשם זה. אף כאן: גם נבוכדנאצר וגם נבוכדראצר שמותיו הם.
טעם נוסף: לפני שהחריב את בית המקדש קראו לו נבוכדנאצר, שהוא לשון נאה מלשון נצר; ולאחר החורבן קראו לו נבוכדראצר, מלשון צורר. כך מביא ה'מעם לועז' בשם כתב יד קדום לתלמיד הרב מגרמייזא.
ובמדרש הביאור לרבי סעדיה בן אור אלדמארי מובא: לפי שהחריב את המקדש נקרא נבוכדראצר, מלשון רשע; ולפי שהיה נוצר גבורתו של הקדוש ברוך הוא מן הרשעים נקרא נבוכדנאצר. ואולי הכוונה שהשם נתן לו גבורה גדולה והוא היה מן הרשעים, ולכן נקרא נבוכדנאצר - נוצר גבורת ה'; וכיוון שהחריב את בית המקדש נקרא נבוכדראצר, וזה מסתדר עם מה שאמרנו שהוא מלשון צורר.
עוד טעם מביא ב'אוצרות יוסף': כשהחריב את בית המקדש נאמר לירמיהו שהשם יאבד מהם קול ששון, קול ריחיים ואור נר. אומר שם שה'אור נר' רומז לעניינו של נבוכדנאצר, שכן פעם נקרא בנו"ן ופעם ברי"ש, והחילוף של נו"ן ורי"ש הוא 'נר'. ולכאורה יש עוד שינוי, שפעם כתוב נבוכדנאצר באל"ף אחרי הנו"ן ופעם נבוכדנצר בלא אל"ף - והאל"ף מרמזת ל'אור', והנו"ן והרי"ש המתחלפות מרמזות ל'נר'.
ב'אוצרות ירושלים' מביא: כיוון שהגלה את ישראל והחריב את בית המקדש והיה רשע עריץ, שינה השם את שמו מנו"ן לרי"ש, שהיא האות הראשונה של "רשע", ולכן נקרא נבוכדראצר - ושם רשעים ירקב.
עוד הסבר: ייתכן ששמו העיקרי הוא נבוכדראצר, ומדוע קראו לו נבוכדנאצר? מפני שעכר את נצר ישי - שהחריב את בית המקדש וביטל את המלכות, ולכן נקרא בשם זה.
וההסבר האחרון שראיתי ב'אוצר חיים': ידוע שנבוכדנאצר היה מזרעו של שלמה המלך, ממלכת שבא. כתוב ששלמה נתן לה את כל חפצה, כמו שלמדנו בספר מלכים, וחז"ל אומרים שעיבר אותה, וממנה יצא בסופו של דבר נבוכדנאצר. ובעיניו לא היה זה כבוד גדול - גם לנו זה ביזיון גדול, אבל הוא, שהחזיק את עצמו מי יודע מה, לחשוב שהוא בא מצאצאי ישראל היה זה בעיניו כתם בשושלת ובהיסטוריה, והיה נבוך מזה. ולכן נקרא נבוך-כד-נצר, שהיה נבוך מן הנצר שלו, מכך שהוא בא מנצרו של שלמה. וזה שנאמר "ואתה הושלכת כנצר נתעב" - שהוא בבחינת נצר, אלא נצר נתעב, ולכן הושלך בסופו של דבר.
מן הסתם יש עוד טעמים, אך כנראה שאחרי כל אלו הדברים נשארו בסוד כבשונו של בורא עולם, שכן אף אחד מן הטעמים אינו נותן הסבר שמתקבל על הדעת לגמרי - אלו יותר רמזים לדברים, והטעמים האמיתיים עדיין נסתרים.
בחלק זה למדנו על סיום גזירת מצרים: מקץ ארבעים שנה יקבצם השם מן העמים וישיבם לארץ פתרוס, אך כממלכה שפלה - שפלה גם מן הממלכות וגם מן הגויים - כדי שלא תרדה בגויים, שלא תהיה עוד מבטח לישראל המזכיר עוון, וכדי שיידעו הכל כי ה' הוא המושל. אחר כך ראינו שנבוכדנאצר, שעמל בצור עבודה גדולה ולא קיבל שכר משנשטפה בים, יקבל את ארץ מצרים: חילו יזכה בשלל ובביזה, והוא עצמו בכבוד שבכיבוש ממלכה גדולה - ולא בארץ עצמה, שכן על "לי יאורי" ועל היותה משענת קנה רצוץ נגזר עליה חורבן מוחלט. ולבסוף "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל" - שנתרוממה קרנם בנס חנניה מישאל ועזריה ובתחיית המתים בבקעת דורא, ובהמשך בלידת כורש שהשיבם לארצם, וניתן פתחון פה לנבואות יחזקאל שיתקיימו וייוודע שהשם קורא הדורות מראש.