בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר׃
מיד בפתיחת הפרק עולה תמיהה כרונולוגית: נבואת מפלת צור נאמרה בשנה האחת עשרה, וכבר עסקנו בה בפרקים הקודמים, ואילו כאן חוזר הנביא לשנה העשירית. וכי נסוג לאחור? המלבי"ם, וכן שאר המפרשים, עומדים על כך ומשיבים: על פרעה מתנבא יחזקאל גם בשנה השתים עשרה וגם בשנה העשרים ושבע. אילו היה מסדר את הנבואות לפי סדר הזמנים, הייתה נבואת צור מפסיקה באמצע: נבואה על מצרים בשנה העשירית, אחר כך צור בשנה האחת עשרה, ושוב נבואות על מצרים. לכן הקדים את נבואת צור, אף שהיא מאוחרת, כדי לרכז את כל נבואות מצרים ברצף אחד.
טעם נוסף מביא המלבי"ם: מצרים נחרבה פעמים רבות, והחורבן האחרון שלה היה מאוחר לחורבן צור. לפיכך סידר הנביא את פרשת מצרים אחרי צור, שכן סופה מאוחר משלה.
בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל־מִצְרַיִם כֻּלָּהּ׃
הנבואה אינה נבואה אישית על פרעה בלבד, אלא על האומה כולה. ומדוע אם כן פונה הנביא דווקא אל פרעה? משתי סיבות: ראשית, פרעה עשה את עצמו לאלוה, ושנית, פרעה משל ממשל רב, היה לו שלטון גדול, ומפלתו של המלך היא בעצם מפלת האומה כולה. לכן הפנייה היא אליו כביכול באופן אישי, אך התוכן הוא מה שיארע לכלל מצרים.
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי׃
מהיכן בא המשל הזה? מסביר המלבי"ם: המצרים האמינו שהנילוס קדוש. הם ראו בו את כל תועלתם, שהרי "והשקית ברגלך כגן הירק" - כך הייתה דרכה של מצרים, להשקות מן היאור, ולכן ייחסו לו תכונות של קדושה. מכאן גם מובן מדוע הקדוש ברוך הוא פתח במכת דם, שכן כשהוא נפרע מאומה, תחילה הוא נפרע מאלוהיהם ואחר כך מן האומה עצמה.
והמצרים לא הסתפקו בכך. כדרכם של עובדי עבודה זרה שהאמינו בתרתק ובנבחז ובאשימא, בתיש ובתרנגול, וכשם שהמצרים האמינו בכבש וההודים בפרה, כך ייחסו אלוהות גם לתנינים שביאור. הם האמינו שיש תנין אחד גדול מכולם השוכן בנילוס, והוא המושל על כולם, והוא ברא את עצמו וברא את היאור.
את פרעה ממשיל הנביא לאותו תנין גדול, שכן אותן בחינות עצמן נאמרו בו: הכוח והשליטה שייחסו לתנין שביאור - אותם היו לפרעה בארצו. "הרובץ בתוך יאוריו" - בכל ארץ מצרים וכל יאוריה, שהוא בטוח שהכול שלו. ולא עוד אלא שהוא מתפאר שהוא עצמו ברא את היאור ואף יצר את עצמו: "לִי יְאֹרִי" - היאור שלי ואני יצרתיו, "וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" - ואת עצמי אני יצרתי.
וכאן ראויה שאלה קטנה: פרעה, לפני שיצרת את עצמך - היית או לא היית? ואם לא היית, כיצד יצרת את עצמך? כנראה שפרעה לא היה בנוי לשאלות מעמיקות, וגם עמו לא היה חד דיו לשאול את השאלות הנכונות, ומי ששאל ממילא לא קיבל תשובות. זה מה שמכר לעמו: היאור שלי ואני אלוה. אלא שגם לאלוה יש צרכים, ופרעה היה יוצא בחשאי לזהם את היאור, ואיש לא ידע שלאלוה הזה יש גם הפרשות. זו הייתה התפיסה שמכר פרעה לעמו.
צריך לדעת שזהו הפירוש המוכר והשגור בפי כול, אבל הפשטנים אינם הולכים בדרך זו. לפי הפשט, "ואני עשיתיני" פירושו: אני עשיתי ותיקנתי לי את היאור כדי להשקות את ארצי - עשיתי אותו בשבילי, ולא עשיתי את עצמי.
הרד"ק מפרש באופן אחר: "עשיתיני" - אני עשיתי את עצמי למלך גדול ורם. החוכמה שלי, הכישרון שלי והעוצמה שלי הם שעשו אותי גדול כל כך. כלומר, אני יצרתי את עוצמתי, ולא שיצרתי את עצמי. וכן תרגום יונתן: "דילי מלכותא ואנא כבשית" - לי המלכות ואני כבשתי. ובכל זאת, הפירוש המקובל בפי כול הוא פירוש המלבי"ם, אף שמעניין שאיננו הפשט הפשוט, שכן להאמין שבאמת עשה את עצמו זהו דבר קשה לקבלו.
וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת־יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל־דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק׃
מצרים נחרבה כמה פעמים, מסביר המלבי"ם. בתחילה היה לפרעה ממשל רב, והוא מושל עד הנהר הגדול נהר פרת. אחר כך בא נבוכדנצר והכה אותו כאשר מלך יהויכין (מלכים ב' כ"ד); בשנה הרביעית ליהויקים הוכה שוב בכרכמיש (ירמיהו מ"ו); ובפעם השלישית, כאשר צרו על ירושלים, יצא גם כן והוכה. המכנה המשותף לכל המכות הללו: פרעה היה מחוץ למדינתו. הוא יצא להילחם בחוץ - ושם הכו אותו.
על זה בא המשל: כשרוצים למשוך דג, מכניסים קרס בלחייו ומושכים אותו בו. כך כאן: הקדוש ברוך הוא רצה להפיל את פרעה מחוץ לארצו, ומאחר שמעצמו לא ירצה לצאת, "ונתתי חחים בלחייך" - למשוך אותו ולהוציאו בכוח, כדג שמוציאים אותו מן המים. וכיוון שהמשילו לתנין ולדג, המשל מתאים.
"והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך" - לא תצא לבדך, אלא עם כל השרים והגיבורים שלך. "דגת יאוריך" הם החשובים ושרי המלוכה. ולכאורה יש כאן כפילות: הרי כבר נאמר "והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך", ומדוע חוזר "ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק"? אלא הכוונה: אעלה אותך מתוך יאוריך להילחם מחוץ לארצך - אותך ואת כל אותם דבקים בך, השרים והחשובים, שיעלו יחד עמך. ובארצו הייתה לו מידה של ביטחון, אך מחוץ לארצו, שלא במגרש הביתי, כוחו נחלש, והרי הוא כדג שהוציאוהו מן המים ליבשה. והמלבי"ם מעיר דרך כלל ש"דגת" הוא ביטוי של ריבוי, כמו "והדגה אשר ביאור מתה".
וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל־דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה׃
הרד"ק מבאר על פי אותו משל: דגים אינם חיים במדבר, וכך המצרים ימותו בחרב על פני השדה כשיצאו להילחם עם הכשדים, ושם יהיו מאכל לחית השדה ולעוף השמיים - כדגים שיצאו מן המים אל המדבר, ששם מיתתם. והמלבי"ם מוסיף שחילו יתפזר וייפול על פני השדה, שכן המלחמה לא תהיה בתוך ארצו המבוצרת אלא בשדה הפתוח.
ומהו ההבדל בין "תיאסף" ל"תיקבץ"? מסביר המלבי"ם שבלשון הקודש "לקבץ" הוא לרכז יחד דברים מפוזרים, ואילו "לאסוף" הוא להחזירם אל מקומם. הרועה מקבץ את צאנו במקום אחד, ואוסף אותם אל הדיר; "לא יאספו הביתה" - האסיפה היא תמיד חזרה אל המקור ואל הבסיס. וכן בדגים: הדייג תחילה מקבץ אותם לערימה, ואחר כך אוסף אותם הביתה. וכאן אומר הנביא: לא רק שלא תיאסף הביתה, אלא אפילו לא תיקבץ - אפילו מקובצים יחד לא תהיו, שכן חית השדה תאכל את כולכם.
וְיָדְעוּ כָּל־יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃
תכלית הדבר: שכל יושבי מצרים יכירו שהעונש הזה מאת ה' הוא, "משגיא לגויים ויאבדם" - הקדוש ברוך הוא מרומם את הגוי, שהנפילה מלמעלה קשה הרבה יותר. ולאחר מכן תבוא עליו מלחמה בתוך ארצו, כשנבוכדנצר יגיע אל גבול מצרים ויכה אותו שם. כאן עדיין מתוארת המלחמה הראשונה, ומבוארת גם סיבתה.
והסיבה: "יען היותם משענת קנה לבית ישראל". לא פעם ראינו בספר מלכים ובמקומות אחרים שישראל סמכו על מצרים שיעזרו להם, ולא רק שלא עזרו, אלא הוסיפו להם חורבן ונפילה. ובעיקר מן הבחינה הרוחנית: עצם הפנייה למצרים ביטאה חוסר אמונה, ובזה כבר הייתה מפלתם של ישראל. כשאדם פונה למצרים הוא כמי שאומר יש מעצור לה' להושיע, ולי יש חברים - פרעה מלך מצרים יגאל אותי ויושיע אותי. הסירו את ליבם מה', ולא שמעו לירמיהו שהתרה בהם שלא לעשות כן. וקנה הוא דבר חלש, "קנה וסוף קמלו", קנה רצוץ - דבר שאי אפשר להישען עליו כלל.
בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל־כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל־מָתְנָיִם׃
עתה מתאר הנביא את הנזק שגרמה מצרים לישראל שסמכו עליה. לא רק קנה אתה, אלא קנה רצוץ, קנה שבור. הגמרא אומרת שלקנה יש קרומיות: קנה סוף שנשבר מקבל למעלה חודים רבים, וכשאדם אוחז בו הם דוקרים את ידו.
אלא שיש להבין: מה עניין הכתף כאן? היה צריך לומר שיבקע את ידם. מסביר המלבי"ם שהמשל הוא באדם האוחז קנה רצוץ בכפו ורוצה לאיים על העומד מולו, ולשם כך מניף את המקל לאחור כאילו בא להכות. וכשהוא מניף אותו לאחור, חודי הקנה הרצוץ בוקעים את כתפו שלו. "ובקעת להם כל כתף" - התרוצצה כתפו והובקעה, וזה כבר בשלב האיום בלבד.
"ובהישענם עליך תישבר" - ואם ירצה גם להישען על המקל, יישבר לגמרי. ומהו "והעמדת להם כל מותניים"? יש מפרשים "והמעדת", מלשון מועד ונופל, אך רש"י אינו רואה את דבריהם. הפירוש המקובל יותר, וכן מפרשים המלבי"ם ורש"י: כשאדם מתחזק על עומדו הוא עומד על מותניו. כשאדם הולך על רגליו, מרכז הכובד הוא בין רגליו, מכוח המותניים המחזיקים את הגוף; אילולא המותניים היה האדם מתקפל ונופל. אך כשהוא נשען על מטה, הוא כבר אינו עומד על מותניו אלא מתכופף, ומרכז הכובד עובר אל שבין הגוף למשענת. ואז, כשנשברת המשענת ונופלת - הוא נופל עמה, אלא אם כן יזדרז לחזק את מותניו ולייצב את עצמו, כדי שהגוף לא ימשיך לנטות אחרי המשענת. זהו "והעמדת להם כל מותניים": יצטרכו להעמיד את מותניהם בכוח וחוזק, שאם לא כן ההישענות על המקל תפיל אותם.
ומהו הנמשל? מסביר המלבי"ם: בתחילה, כשמלך בבל צר על ירושלים, ביקשו ישראל להפחיד את האויב על ידי פרעה. התקשרו עמו שיוציא את חילותיו ממצרים, ונבוכדנצר יפחד כששמע שהגיע חיל חיזוק להציל אותם, ומתוך כך יברח. זו הייתה הנפת המקל לאחור לשם איום בלבד - ובכל זאת "ובקעת להם כל כתף", שכן נאלצו לשלם לפרעה הון רב ושוחד למלך מצרים, "ישאו על כתף עיירים חיליהם", ובסוף "לא לעזר כי לבושת". ולאחר מכן גם זה לא הועיל, ונאלצו הם עצמם לצאת ולהילחם - "והעמדת להם כל מותניים": נאלצו ישראל לעמוד על מותניהם לבדם, לאחר שכבר התעייפו וכשלו וציפו לעזרה, ובסופו של דבר פרעה לא היה להם לישועה.
רש"י מפרש את הכתף באופן אחר: אדם נשען על משענת של קנה רצוץ, והקנה נשבר והוא נופל; ובנופלו נופלת כתפו על הקנה והקרומיות נכנסות בכתפיו ופוצעות אותה. זהו "ובקעת להם כל כתף".
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה׃
כאן מגיע נבוכדנצר אל תוך מצרים, וזה היה אחרי החורבן.
וְהָיְתָה אֶרֶץ־מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי׃
בזה יכירו את אלוהותו יותר מבמכות הקודמות, שכן כאשר המחריב בא אל תוך ארצם המפלה קשה יותר: בארצו יש למלך עוצמה גדולה, ערי מבצר וכוחות, וכשאף על פי כן בא המחריב אל ארצו - הנפילה עוצמתית יותר. המלבי"ם מסביר שכאן מדובר בחורבן השלישי, החורבן הכללי של מצרים, בשנת עשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, שמונה עשרה שנה אחרי החורבן. את עונשו על היותו משענת קנה רצוץ כבר קיבל; העונש החדש הוא על "יען אמר יאור לי ואני עשיתי" - שעדיין ייחס את כל כוחו ליאור ולעצמו, ועדיין לא התבטלה מצרים לחלוטין, ועדיין הרגיש בעצמו תחושות של אלוה. לכן הוצרכה עליו מפלה נוספת. וכל זאת לפי הפירושים שהבאנו לעיל ב"יאור לי ואני עשיתי": או שעשיתי את מלכותי, או כפירוש המלבי"ם שעשיתי את עצמי.
ומהו ההבדל בין שממה לחורבה? מסביר המלבי"ם: "חורבה" נופל בדרך כלל על ערים - איננו אומרים מדבר חרב, שהרי לא נחרב שם דבר, אלא המדבר שמם, והארץ שוממה שאין בה גידולים; ואילו בערים שייך לדבר על חורבן. ובדרך כלל שממה גדולה מחורבה, שכן בחורבן עדיין נשארו אבנים ונשאר משהו, ואילו שממה היא החיסול המוחלט. לכן נאמר "לשממה וחורבה": המקומות הפחות מיושבים יהיו בגדר שממה, והמקומות המיושבים יהיו חורבה.
לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל־יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד־גְּבוּל כּוּשׁ׃
"הנני אליך" - מביא עליך את החורבן המוחלט בשנת עשרים ושבע לנבוכדנצר. והכפילות "לחורבות חורב שממה" באה להגדיל: לא כלעיל "שממה וחורבה", אלא חורבן גדול מאוד, ובכל תחומי הארץ, ממגדול סונה ועד גבול כוש, דהיינו כל מצרים כולה.
לֹא תַעֲבָר־בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר־בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
חורבן אמיתי ומוחלט, כמדבר ציה. וכשם שבמדבר ציה אין בהמות ואין לבני אדם מה לחפש, ולכן אינם עוברים שם, כך גם כאן: המקום יהיה שומם לחלוטין ואף בהמות לא ייראו בו. וכמה זמן יימשך הדבר? ארבעים שנה.
רש"י מביא בזה את המדרש. יש במדרש כמה דעות, וזו דעת חכמים: ארבעים ושתיים שנות רעבון נגזרו במצרים בחלומו של פרעה. בפשוטם של מקראות אנו רואים שבע שנות רעב בלבד, וחכמים אומרים ארבעים ושתיים. וכיצד הגיעו למניין זה? כנגד שלוש פעמים שנכתב החלום - שבע פרות ושבע שיבולים רעות, שנכתבו שלוש פעמים, הרי עשרים ואחת. ועוד: עצם הראייה נמנית בפני עצמה, ועצם הסיפור ליוסף נמנה בפני עצמו - הרי עוד ארבע עשרה, ובסך הכול שלושים וחמש. ויוסף בפותרו חוזר ואומר "שבע הפרות הרקות והרעות" וגו', ושב ומזכיר שבע שנות רעב - הרי עוד שבע, ובסך הכול ארבעים ושתיים.
בפועל, אומר המדרש, היו להם שנתיים רעב בלבד, שהרי כשירד יעקב למצרים עלה הנילוס לקראתו ופסק הרעב. נשאר אפוא חוב של ארבעים שנה, ואותן ארבעים שנה נפרעות מהם עכשיו: אלו הן ארבעים השנים שבהן תהיה מצרים חרבה ולא תיושב ותהיה שממה, שהיא רעב מוחלט, ששום דבר אינו גדל שם. אלו הן ארבעים השנים שהוצרכה מצרים להשלים על אותו חלום.
וְנָתַתִּי אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת־מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת׃
מוסיף המלבי"ם: יהיה חורבן גם בסביבותיה של מצרים. שכן אילו הייתה היא שוממה והארצות שסביבה פורחות ומשגשגות, לא היה מצבה גרוע כל כך, שהרי הייתה יכולה לקבל מהן מזון - כשם שבארץ כנען היה רעב וירדו למצרים לשבור בר. לכן נאמר "בתוך ארצות נשמות": גם הארצות שמסביב תהיינה שוממות.
ולפעמים הארץ שוממה אך הערים אינן חרבות, כנווה מדבר שכל המדבר סביבו שממה ובאמצעו יישוב פורח. על כן נאמר "ועריה בתוך ערים מחורבות": גם הערים עצמן תהיינה חרבות, וגם הערים השכנות סביבותיהן חרבות. ובזה הקושי גדל: אילו היו הערים שמסביב בנויות, היו משתדלות לסייע בבנייתה, אך כשגם הן חרבות - אין מי שיבנה אותה.
ואם תאמר, אם כן שווה היא לכל המדינות שסביבותיה, שהרי היא שממה בתוך שוממות וחרבה בתוך חרבות? על זה אומר הכתוב שהשממה והחורבן שלה יהיו גדולים יותר. אף שהיא בתוך ארצות נשמות, יחס השממה שלה יהיה גדול משלהן, עד שביחס אליה ייחשבו הן כאינן שוממות כלל, והיא זו שתיקרא "הארץ הנשמה" - הארץ השוממה. וכל זה יימשך ארבעים שנה.
ועוד: אלה שיימלטו וישרדו לא יתיישבו במקום אחד, אלא יופצו בין הגויים. וזו מכה קשה יותר, שכן כשגולים אך מתרכזים במקום אחד עדיין שומרים במידת מה על הזהות, ואילו הנפוצים בין הגויים נטמעים בהם לחלוטין.