פתיחה: שתי נבואות על צור - לנגיד ולמלך
פרק כ"ח ביחזקאל ממשיך את סדרת הנבואות על צור, אך הפעם מפנה את הדיבור אל האישיות השלטת. הפרק בנוי משלושה חלקים: נבואה אל "נגיד צור", קינה על "מלך צור", ונבואה על צידון שמסתיימת בנחמה גדולה לבית ישראל. מתוך הפסוקים דורשים חז"ל ומפרשים את דמותו של חירם מלך צור, ידידו של שלמה ושותפו בבניין בית המקדש, שגבה לבו עד שעשה עצמו אלוה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונשלב את דברי חז"ל והמדרשים.
"אמור לנגיד צור" - גבהות הלב
בֶּן־אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא־אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים׃
המלבי"ם מביא כאן את דברי האברבנאל: "נגיד צור" אינו "מלך צור", שהרי בהמשך הפרק תבוא נבואה נפרדת על מלך צור. לפי האברבנאל הנגיד הוא פקיד שהיה ממונה על ענייני המדינה, ואילו המלך הוא עניין אחר, השליט עצמו. המלבי"ם מציין שאת פירושו שלו יגיד בהמשך, וכפי שנראה, הוא בונה כאן שיטה שלמה שמיישבת את הכל.
"יען גבה לבך" - מבאר המלבי"ם שגבהות הלב פירושה תמיד שאדם מעריך את עצמו יותר ממה שהוא באמת. זו תועבה, שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב", ולכן העונש בא בעקבותיה. וגבהות זו באה לידי ביטוי גם במקום מושבו: הלך וישב לו בלב ימים, כאלוה הנפרד מן הבריות, ואף הוא פרש מן הבריות והתיישב בלב ים.
"ואתה אדם ולא אל" - וכי עלה על הדעת שהוא אלוה? כבר עמדנו על כך כמה פעמים: העמים היו מייחסים לאנשים כוחות אלוהיים, וקוראים להם "אל", לא במובן שהם אלוה ממש אלא שיש בהם כוחות על טבעיים. כך פרעה אמר "לי יאורי ואני עשיתיני", וכך נבוכדנצר רצה להקריב ניחוחים לדניאל לאחר שראה בו כוח רוחני עליון שידע לפתור את חלומותיו. על זה אומר לו הנביא: אתה אדם ולא אל. אינך כמשה שנקרא "איש האלוהים", ואינך כדניאל ש"רוח אלהין ביה", אלא אדם בלבד, ואין בך שום כוח אלוקי. "ותתן לבך כלב אלוהים" - אתה מציג את לבך כאילו הוא לב אלוהים, בעוד שאין בך שום שפע של אלוקות.
המלבי"ם מדגיש את ההבדל בין "נגיד" ל"מלך": נגיד הוא ביטוי כולל לכל מי שיש בידו הנהגה - נגיד בית האלוהים, נגיד על האוצרות. מלך הוא מי שמובטחת לו ירושת המלוכה. לכן דוד, בטרם הובטחה לו ירושת המלוכה, נקרא נגיד; וכן שאול - "אותך עשיתי נגיד לעמי" - שגם לו לא הובטחה מלוכה בירושה; וכן ירבעם, מאותו טעם, נקרא נגיד.
מדרש הילקוט: שבעת הרקיעים של חירם
חז"ל דורשים את הפסוקים הללו על חירם מלך צור, ובילקוט (וכן בתוספתא לתרגום) יש תיאור נפלא של גבהות לבו. אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם: אתה עושה עצמך אלוה? הרי "הנה חכם אתה מדניאל" - נבוכדנצר רצה לקרב לדניאל ולהקריב לו זבח ניחוח ומנחה, ודניאל לא רצה. דניאל סירב, משום שהקדוש ברוך הוא נפרע לא רק מן העובדים אלא גם מן האלוהויות עצמן, ואם כן ייפרע גם ממנו. ובכל זאת בדניאל היה כוח אמיתי - ואילו אתה, מה יש בך שעשית עצמך אלוה?
ומה היה מעשהו של חירם? מספר המדרש: חירם מלך צור היה גאה ומתגאה עד מאוד. מה עשה? נכנס לים ועשה לו ארבעים עמודים של ברזל, מרובעים וארוכים ושיעורם שווה, והעמידם זה כנגד זה, ועשה שבעה רקיעים - כמו בניין בן שבע קומות המבוסס על ארבעים עמודים - וכיסה ועשה חיות ורעמים וברקים. הרקיע הראשון עשה של זכוכית, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה (כמאתיים וחמישים מטרים על מאתיים וחמישים), ועשה בו חמה ולבנה וכוכבים. הבניין הלך והתרחב כלפי מעלה: הרקיע השני של ברזל, אלף אמה על אלף אמה, וסילון של מים - מזרקה - מפריש בין הראשון לשני. השלישי של ברזל, אלף וחמש מאות על אלף וחמש מאות, וסילון של מים מפריש בין השני לשלישי, ואבנים מגולגלות עשה ברקיע של ברזל, שהיו מתחככות ומתבקעות אלו באלו ונשמעות כרעמים. כל זה כדי ליצור אילוסטרציה של שמיים ממש: שמש, כוכבים ורעמים.
ממשיך המדרש: הרקיע הרביעי של עופרת, אלפיים על אלפיים, וסילון מים מפריש בין השלישי לרביעי. החמישי של נחושת, אלפיים וחמש מאות על אלפיים וחמש מאות, וסילון מים מפריש בין הרביעי לחמישי. השישי של כסף, שלושת אלפים על שלושת אלפים, וסילון מים מפריש בין החמישי לשישי. השביעי של זהב, שלושת אלפים וחמש מאות על שלושת אלפים וחמש מאות, וקבע בו אבנים טובות ומרגליות אמה על אמה - אבנים טובות ענקיות. והיה מראה מכאן ומכאן: מכאן נעשים ברקים ומכאן זיקים, והיה מזדעזע עצמו ואותן אבנים מתבקעות אלו באלו ונשמעים הרעמים. והוא ישב לו במרום, ברקיע השביעי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: בן אדם, אמור לחירם מלך צור, מה אתה מתגאה? ילוד אישה אתה! אמר לפניו: ריבונו של עולם, איך אני הולך אצלו והוא תלוי באוויר? באותה שעה הביא הקדוש ברוך הוא רוח ואחז בציצת ראשו של יחזקאל והעלהו אל חירם. כיוון שראה חירם את יחזקאל נבהל ונזדעזע, ואמר לו: מי העלך לכאן? אמר לו: הקדוש ברוך הוא ציווני, לך אמור לו למה אתה מתגאה, ילוד אישה אתה.
אמר לו חירם: ילוד אישה אני? אלא שאני חי וקיים לעולם! מה הקדוש ברוך הוא מושבו בלב ימים - אף אני מושבי בלב ימים; מה הקדוש ברוך הוא בשבעה רקיעים - אף אני כן. ולא עוד, אלא כמה מלכים מתו ואני קיים: עשרים ואחד ממלכי בית דוד, ועשרים ואחד ממלכי ישראל, וחמישים נביאים, ועשרה כוהנים גדולים - קברתי את כולם בחיי ואני חי. הרי אל אני, "מושב אלוהים ישבתי בלב ימים". וכאן מובנת טעותו: מימי שלמה, שאז לקח ממנו שלמה עצים לבית המקדש, ועד ימי יחזקאל, עברו לפחות ארבע מאות שנה. ואם בימי שלמה כבר היה בן ארבעים או חמישים, הרי לפנינו אדם כבן ארבע מאות וחמישים שנה. לכן היה בטוח: אם חייתי כל כך הרבה, סימן שלא אמות לעולם, אל אני.
אמר לו יחזקאל: הרי עמדו גדולים ממך ולא עשו כמעשיך - היו אנשים בעלי מעלה יותר ממך, והם לא שגו בדמיונותיך. למה היה חירם דומה? לעבד שעשה לבוש לאדונו. מאין באה לו הגאווה הגדולה? מכך שהרגיש "אני בניתי את בית המקדש, אני עשיתי בית לה', אני סיפקתי את העצים". וכל זמן שהלבוש על אדונו, העבד רואה ומתגאה: אני עשיתי את הלבוש הזה לאדוני. אמר האדון: אני קורע את הלבוש ולא יתגאה העבד עלי. כך חירם היה מתגאה על ששלח ארזים לבית המקדש. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מחריב את ביתי שלא יהיה חירם מתגאה עלי, שנאמר "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". ולמה נזכרו דווקא הלבנון והארזים? משום שבהם עצמם נתגאה חירם, שהביא את הארזים מן הלבנון.
ומה היה סופו? הביא עליו הקדוש ברוך הוא את נבוכדנצר, ובעל את אמו בפניו - דבר פלא, שהרי אם חירם היה בן ארבע מאות וחמישים, אמו הייתה קרובה לחמש מאות. והורידו מכיסאו, והיה חותך מבשרו כשתי אצבעות בכל יום ומטבילן בחומץ ומאכילן לו, עד שמת מיתה משונה. ומשמע שהיה זה בעודו חי, ומדי יום ביומו. ואותם פלטין מה נעשה בהם? כל אותו מבנה אדיר של רקיעים - קרע הקדוש ברוך הוא את הארץ וגנזם לצדיקים לעתיד לבוא.
יחס דו־ערכי לחירם
אנו רואים כאן התייחסות דואלית לחירם: מצד אחד זכה למה שרבים אחרים לא זכו, בזכות בניין בית המקדש; ומצד שני נענש בעונשים חמורים וסיים בצורה קשה ביותר. המדרש אומר: שלושה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, ואלו הן - חנוך, ואליעזר עבד אברהם, ומתושלח, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, ושלושה בני קורח, ואליהו ז"ל, ומשיח, ורבי יהושע בן לוי. ועוד אומר המדרש: תשעה נכנסו בחיים לגן עדן - חנוך, ואליהו, ומשיח, ואליעזר, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה; ויש אומרים הוצא חירם והכנס תחתיו רבי יהושע בן לוי. הרי שיש דעה שחירם זכה להיכנס בחייו לגן עדן בזכות שותפותו בבניין בית המקדש, ויש חולקים ומוציאים אותו מן הרשימה - ואדרבה, מן הפסוקים ומן המדרש עולה ביקורת חריפה על הגאווה שאחזה בו בעקבות אותה שותפות עצמה.
"הנה חכם אתה מדניאל"
הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל כׇּל־סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ׃
וכי אתה דומה לדניאל, שנבוכדנצר קרא לו בשם אלוהות בעקבות חוכמתו, כמו שכתוב "ולדניאל סגיד, ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה" - השתחווה לו ורצה לנסך לו מנחה וניחוחים, ודניאל לא הסכים. האם אתה חכם מדניאל עד ש"כל סתום לא עממוך"? אצל דניאל הייתה החוכמה כה גדולה שלא היה דבר עמום וסתום אצלו; הכל היה בהיר ונהיר. המלבי"ם מביא שני פירושים ל"עממוך": האחד מלשון "איכה יועם זהב", שהאור נסתר - ולא היה דבר שאורו לא נגלה לדניאל (וכן הביטוי "גחלים עוממות", שנכסה אורן). והשני - מלשון "היה עמך": האם גם אצלך כל דבר סתום נמצא עמך ומבואר לפניך?
"בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל" - בתמיהה
בְּחׇכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ׃
המלבי"ם מסביר שהפסוק נאמר בתמיהה: וכי העושר שבו אתה מתגאה - אתה פעלת וייצרת אותו מעצמך? האם ידעת מלאכת האלכימיה, או סגולות ודברים נעלמים, עד שהמתכות הפחותות המונחות באוצרותיך יתהפכו לזהב וכסף? בימי הביניים האמינו שאם רק יפתחו עוד מעט את מלאכת האלכימיה - את צורת הפעולות הכימיות - יצליחו להפוך ברזל לזהב, ורבים חקרו והתאמצו והיו בטוחים שהם כפסע מכך. וזה מה שאומר לו: האם פיתחת המצאה כימית כזאת, או שהשגת חוכמה נעלמה, חוכמה רוחנית, שבה תדע להפוך ברזל לזהב? אם כן הייתי אומר שהזהב שלך נעשה בתבונתך. אבל הרי לא בדרך הזאת עשית את עושרך.
בְּרֹב חׇכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ׃
איזו חוכמה הייתה לך? חוכמת המרכולת, מקח וממכר, קנייה ומכירה. בזה הרבית את חילך - ואין זו חוכמה גדולה. ובפרט שהמרכולת שלך לא הייתה בצדק וביושר, אלא בדרך של מרמה וזיוף והונאה, ובכך משכת אליך ממון אחרים. את זה כל רוכל יודע לעשות. ואם כן איך גבה לבבך בחילך? בזכות זה שבכל מיני קומבינות הצלחת להתעשר, אתה מרגיש שיש בך חוכמה מיוחדת והופעה אלוקית וכוח רוחני עליון?
העונש: "הנני מביא עליך זרים עריצי גויים"
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן תִּתְּךָ אֶת־לְבָבְךָ כְּלֵב אֱלֹהִים׃
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל־יְפִי חׇכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ׃
"תועבת ה' כל גבה לב" - ועל שעשית את לבבך כלב אלוהים בא העונש. לפי דברי הילקוט שראינו, הדברים מובנים להפליא: "הנני מביא עליך זרים" - זה נבוכדנצר, "וחיללו יפעתך" - הרי חיללו את יפעתו והודו כשהרגוהו וחתכו את בשרו לחתיכות, והוא שהיה בטוח שהוא כבר יושב ברקיע השביעי. ואפשר לפרש "וחיללו יפעתך" גם על אמו, שנבוכדנצר בעל אותה בפניו.
המלבי"ם מסביר: הזרים הללו לא יחוסו על כבודך, והם יהיו "עריצי גויים". שם "עריץ" מתאר גיבור לגנאי: יש גיבור לשבח, וכשרוצים לומר גיבור העושה מעשים רעים אומרים "עריץ", וגם היום מכנים מושל שאינו מושל בדרך יושר ובחסד "מושל עריץ". אלה יהיו רשעים ומושחתים של הגויים, שלא תוכל לעמוד נגדם. "והריקו חרבותם על יפי חכמתך" - על העושר שלך, שבו חשבת שהוכחת את חוכמתך, וישללו את כל עושרך. "וחיללו יפעתך" - "יפעה" מלשון הופעה. אתה טוען שהופיעה עליך חוכמה אלוקית, והם יוציאו זאת לחולין: שהרי אם יש בך הופעה אלוקית, היית אמור לשרוד ולא להיפגע כלל. עצם זה שיפגעו בך ויהרגוך מוכיח שאין בך כל הופעה אלוקית. המלבי"ם מדגיש שעניין היפעה וההופעה הוא תמיד ביטוי לרוחניות המשפיעה, כמו "הופיע אור עננו", "יושב הכרובים הופיעה".
ורש"י מביא מדרש אגדה: מה היה החילול? משכב זכור, שנבעל כנשים. ואומר המדרש: שלושה עשו עצמם אלוה ונבעלו כנשים - וזהו הביזיון הגדול ביותר - יואש בן אחזיה, שנאמר "ואת יואש עשו שפטים", וחירם, ונבוכדנצר.
לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים׃
"לשחת יורידוך" - יהרגו אותך, וזו תהיה הראיה שאינך נצחי, אחרי שהיית בטוח שאתה אלוה קיים לעד. "ומתה ממותי חלל" - מיתת ביזיון, וזו ראיה שאין בך שום הופעה אלוקית. ומדוע "ממותי" בלשון רבים? מבאר המלבי"ם שיהיה זה על ידי דקירות רבות, הריגות רבות. ולפי המדרש הדבר נפלא: שהרי חתכו את בשרו והרגוהו אט אט, בכל יום רוחב שתי אצבעות מבשרו והאכילוהו - הרי כאן מיתות רבות, הוציאו את נשמתו לאט לאט.
הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא־אֵל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ׃
כאשר יבואו להורגך, התוכל עדיין לומר "אלוהים אני"? אם אלוהים אתה, כיצד פגעו בך? וכי אפשר להרוג אלוהים? ומצד ה"מחלליך", שמוציאים אותך לחולין בביזיון שיבזוך - או כמו שראינו, שנבעל כאישה - מכאן תהיה הראיה שאתה אדם ולא אל. הביזיון הזה יוכיח שאין בך שום עניין אלוקי, ואפילו רוח אלוקית לא נמצאת בך; אינך אדם שדבקה בו רוח עליונה.
מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד־זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
לא ימיתוך כדרך שממיתים מלך ואדם אלוקי, אלא כדרך שממיתים ערלים, בביזיון. והרד"ק מסביר ש"ערלים" כאן היינו רשעים, כמו "ערלי לב" - שהרי כל אותם עמים ערלים היו, ואין בכך אצלם שום גנאי וחיסרון, ולכן אין הכוונה לערלת בשר אלא לערלת הלב.
הקינה על מלך צור - שיטת המלבי"ם
בֶּן־אָדָם שָׂא קִינָה עַל־מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה חוֹתֵם תׇּכְנִית מָלֵא חׇכְמָה וּכְלִיל יֹפִי׃
כאן חוזר המלבי"ם לדברי האברבנאל: הנבואה הראשונה הייתה אל נגיד צור, וזו אל מלך צור, ומשמע ששני אנשים שונים הם, שהרי לא ייתכן שיקרא לו תחילה נגיד ואחר כך מלך, והרי אלו שתי נבואות נפרדות. מאידך, אומר המלבי"ם, במדרש מבואר שחירם היה אוהבו של שלמה וחי עד אותה תקופה ונהרג בידי נבוכדנצר, וממדרש אחר עולה שחירם נכנס חי לגן עדן - וכל זה הוציאו חז"ל מתוך הפסוקים שלפנינו. הדברים תמוהים: ראשית, מצד המציאות, שאדם יחיה שנים כה ארוכות. ושנית, מצד הסתירה: האם באמת נכנס חי לגן עדן, או שמת מיתה משונה?
מסביר המלבי"ם לפי הפשט: חירם שבימי שלמה זכה לכבוד עצום מצד אנשי ממלכתו, בעקבות הברית המיוחדת שכרת עם דוד ועם שלמה ובעקבות היותו עזר וסיוע בבניין בית המקדש. העם שלו רחשו לו הערצה אלוקית, והאמינו שיש לו גדר של חסידי אומות העולם ושזכה לשבת בגן עדן תחת עשר חופות. לאחר שמת, מרוב שנחשב מנהיג־על, לא היו מוכנים לקבל מלך אחר - בדומה לסטלין בשעתו, שלא האמינו שמת והמשיכו לעשות לו פולחן אישיות שנים רבות אחרי מותו. מה כן עשו? מסרו את ההנהגה בפועל בידי "נגיד", בעוד ה"מלך" בעיניהם נשאר חירם היושב בגן עדן. זה כמו יחס של נשיא וראש ממשלה במקום שבו הנשיא הוא המילה האחרונה וראש הממשלה הוא רק מוציא הוראותיו אל הפועל.
וכדי לשמר את זכרו, מוסיף המלבי"ם, עשו דמות דיוקנו של חירם: ציירו אותו יושב על כיסאו, ומעליו עשר חופות של אבנים טובות, כאילו הוא יושב בגן עדן. וגם עשו את דגלו בדמות כרוב - למה כרוב? משום שהיה שותף בבניין בית המקדש, ובבית המקדש היו כרובים. הכרובים היו עשויים מעצי שמן, כלומר מעצי זית, מצופים זהב, וסוככים על הארון; ומאחר שהיו שני כרובים, הבינו שהאחד מרמז על שלמה והשני על השותף השני בבניין - חירם, שסיפק את העצים. אפשרות נוספת שמעלה המלבי"ם: שמינו אדם יפה תואר וחכם תחתיו, שיהיה כבובה המייצגת את חירם - אינו מחליט בפועל ואינו עוסק בהנהגת המדינה, אלא ממשיל את חירם היושב בגן עדן, והוא "מלך צור" לפי דמיונם.
לפי זה, הנבואה הראשונה הייתה על נגיד צור - זה שניהל בפועל את ענייני הממלכה; והנבואה השנייה היא על "מלך צור", שהוא הדמות הקדושה שיצרו להם, או אותו אדם שבא לסמלו בחוכמה וביופי. לכן נאמר לו "אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יופי". ומהו "חותם תכנית"? לא חותם מלשון חתימה על שטר, אלא מלשון חותם וחותמת: אתה עצמך אינך חירם, אתה רק חותמו. כשמטביעים חותמת מתקבלת בדיוק אותה צורה, וכך נחתמה בך צורתו של מלך צור במדויק. "תכנית" - לפי אותו תוכן, כלומר אתה העתק של תוכנו של חירם.
"בעדן גן אלוהים היית"
בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כׇּל־אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ׃
התרגום מתרגם: "בסגי טבוון ותפנוקין את מתפנק, כאילו בעדן גינתא דה' את שרי". וכן רש"י מסביר שהדיבור מופנה לחירם עצמו, ואומר לו: אתה מתפנק ברוב טובה כאילו אתה יושב בגן עדן - הרי זה משל. אך מדרש רבה דורש שבאמת היה בגן עדן, והוא מאותם שנכנסו לגן עדן בחייהם, אלא שבגן עדן נתגאה ובעקבות זה גורש. ובזה מיושבת הסתירה: מחד הוא נכנס חי לגן עדן, ומאידך נתגרש משם והקדוש ברוך הוא מפילו בנבואה קשה.
ואל תתמה כיצד ייתכן שאדם נמצא בגן עדן ועדיין שייכת בו גאווה. כבר הסברנו בעבר: אדם שמת אינו מתקן את מידותיו; אותן מידות שהיו בו כאן ממשיכות איתו הלאה. מה שתיקן בחייו - מתוקן, ומה שלא תיקן ממשיך עמו עד שיעבור זיכוך בגיהינום. גיהינום הוא כיבוס, וכל עוד לא עבר את הכיבוס הוא נשאר עם מה שהיה בו. ומאחר שהיה בו ניצוץ הגאווה בעולם הזה, בא הדבר לידי ביטוי גם בגן עדן: התחיל לחשוב שהוא אלוה, כיוון שנכנס בחייו לגן עדן, ובעקבות זה גירשו ה' משם.
והמלבי"ם מסביר לפי קו דרכו: העם האמין שהוא יושב בגן עדן מתחת לעשר חופות, וכדי להמחיש זאת ציירו את הדמות שיצרו כיושבת בגן עדן ומתעדנת שם, וסוככו אותה בסוכות של אבן יקרה. ושימו לב - אלו תשע מן האבנים שבטורי החושן. ומדוע חסרות אבני הטור השלישי, לשם שבו ואחלמה? מבאר המלבי"ם שהן מצד הדין והרע, וכנגדן משנים עשר המזלות עקרב, סרטן וקשת, ותחתיהן בא הזהב, שהוא כנגדן משום שהוא מורה דינים.
"מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו" - כביכול מתאר איך הוא מתענג שם בתענוגי השיר והניגון. בכלי השיר יש חללים שדרכם יוצא הניגון; כמעט כל כלי נגינה - תוף, גיטרה, טרומבון - יש בו חלל שדרכו יוצא הצליל. וכאן מדובר במיני תופים שיש בהם נקבים המוציאים את הקול, וכביכול גופו עצמו הוא כלי שיר המשמיע מיני ניגונים. "ביום הבראך כוננו" - מיום היבראך כונן אותך הקדוש ברוך הוא במציאות הזאת.
אַתְּ־כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ׃
מכאן המקור ל"את כרוב ממשח זיו אורך" שאנו אומרים ב"בר יוחאי". לפי המלבי"ם, הכוונה לדגל שצורתו כרוב, כפי שהסברנו. "ממשח" - מלשון שמן, עצי שמן (כמו "משח רבותא", שמן גדולה שמושחים בו); הכרובים שעל הארון היו עשויים מעצי זית וסוככים על הארון. "ונתתיך בהר קודש אלוהים היית" - שכנת בהר הקודש המיוחד לאלוהים, בבית המקדש שבהר ציון, שהיית שותף בבניינו. "בתוך אבני אש התהלכת" - תחת החופות שבגן עדן, ששם האבנים הטובות אינן מגושמות אלא אבני אש, לא מחומר ארצי כשלנו, ולמעלה כזאת זכית.
תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד־נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ׃
בתחילה היית תמים והיית ראוי לכל הכבוד הזה, עד שנמצאה בך עוולה, ובעקבותיה כבר אינך ראוי לכך. ולפי המדרש, בעקבות שנתגאה גורש מגן עדן.
"ברוב רכולתך מלו תוכך חמס"
בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ׃
ראינו שהם עסקו במרכולת ובמסחר, אלא שדרך המסחר שלך הייתה בשקר וברמאות, ומכאן החטא. וזה מה שראינו למעלה: חשבת שבחוכמה השגת את הכסף והזהב, ולא כן הוא, אלא ברמאות ובשקרים, במסחר כוזב ובהונאת אנשים. ומכוח זה הפסדת את חלקך למטה בבית המקדש: "ואחללך מהר אלוהים" - הייתה לך זכות שהתקדשת בשותפות בבניין ביתי, אך כיוון שקלקלת דרכיך ונהגת ברמאות במסחרך, התחללת מאותה זכות. וממילא הפסדת גם את חלקך בגן עדן: "ואבדך כרוב הסוכך מתוך אבני אש" - שהרי אבני האש שבגן עדן הגיעו לך מכוח היותך "כרוב הסוכך", שותף בבניין בית המקדש, וכעת איבדת את הכל.
רש"י מביא מדרש אגדה שחכמים דורשים את הפסוקים הללו על אדם הראשון. וגם זה בא ליישב את הקושי שמצד אחד יש כאן שבח גדול ומצד שני ביזיון גדול: כל הביטויים המפוארים כאן מדברים על אדם הראשון, והם חלק מן התוכחה שנאמרה לחירם. אומר לו הנביא: מה אתה מתגאה ברקיעים שלך? וכי בגן עדן היית כאדם הראשון, שהייתה כל אבן יקרה סוככת עליו? את כל החופות הללו עשיתי לאדם הראשון, והפחותה שבכולן הייתה של זהב, המנויה אחרונה. ואתה הלכת ועשית לך חופות ורקיעים, כאילו אתה יושב אי שם במרום. במה אתה דומה לו? רק ב"מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו" - שיש בך נקבים וגופך דומה לגופו. "את כרוב ממשח" - וכי אתה כאותו כרוב שהיה גדול, "ממשח הסוכך", שפריסת כנפיו מקצה השמיים ועד קצה השמיים, כמו שנאמר על אדם הראשון שבתחילה היה ממלא את כל העולם כולו עד שהניח עליו הקדוש ברוך הוא את כפו ומיעטו? האם אתה במדרגתו? האם זכית למה שהוא זכה? אם כן, במה אתה מתגאה?
גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיׇפְיֶךָ שִׁחַתָּ חׇכְמָתְךָ עַל־יִפְעָתֶךָ עַל־אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ׃
לאחר מכן הוספת לחטוא בכך שגבה לבך ביופייך, ובזה שיחת את חוכמתך ואת יפעתך - כפי שביאר המלבי"ם שיפעה היא ההופעה האלוקית. זכית למעלה מסוימת על ידי השותפות בבניין בית המקדש, ואתה שיחת אותה והפסדת אותה. ולכן העונש: "על ארץ השלכתיך, לפני מלכים נתתיך לראווה בך" - השלכתי אותך על הארץ, ונתתי אותך לפני מלכים שיראו בביזיונך. מבאר המלבי"ם ש"ראווה" היא משורש ראה, כמו שאנו אומרים היום "חלון ראווה", חלון שבו מראה הסוחר את מרכולתו; וכשם שמ"גאה" נגזר "גאווה" ומ"זוע" - "זעווה", כך מ"ראה" - "ראווה". וכשבא הביטוי עם אות ב', "לראווה בך", הוא לגנאי: יראו בבושתך ובביזיונך.
מֵרֹב עֲוֺנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא־אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל־הָאָרֶץ לְעֵינֵי כׇּל־רֹאֶיךָ׃
עוד הוספת לחטוא: מרוב עוונותיך, בעוול שנהגת בו במסחרך, עוד "חיללת מקדשיך". מבאר המלבי"ם שהוא שמח על חורבן בית המקדש, ובשמחתו זו איבד את הזכות שהייתה לו בבניינו. אתה החשבת את עצמך שותף בבניין בית המקדש - נכון, היית חלק מבניינו, אבל שמחת בחורבנו, והשמחה הזאת מקזזת את הזכות. ולכן, מידה כנגד מידה: "ואוציא אש מתוכך היא אכלתך" - כשם ששמחת בשריפת בית המקדש, כך תהיה אתה עתה לאפר על הארץ.
כׇּל־יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם׃
הביזיון יהיה כה גדול עד שכל מכיריך בעמים יעמדו וישתוממו. "שממו" - לשון השתוממות, כמו "ישום ושרק", שאדם משתומם ומוציא שריקה מפיו לאות תדהמה. "בלהות היית" - המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שבלהה היא לשון שד ורשף; והרד"ק הסביר שהוא כמו "בהלות", שכל הרואה אותך ייבהל מגודל מפלתך. "ואינך עד עולם" - תאבד לנצח.
הנבואה על צידון
בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־צִידוֹן וְהִנָּבֵא עָלֶיהָ׃
לאחר צור תיחרב גם צידון, ולכן "שים פניך אל צידון".
וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלַיִךְ צִידוֹן וְנִכְבַּדְתִּי בְּתוֹכֵךְ וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בַּעֲשׂוֹתִי בָהּ שְׁפָטִים וְנִקְדַּשְׁתִּי בָהּ׃
מצודת דוד מבאר: "ונכבדתי בתוכך" - על ידי הדין שאעשה בך יהיה לי כבוד בתוכך. כאשר הקדוש ברוך הוא נוקם מאויביו ונפרע מן האומות, בזה מתגדל ומתקדש שמו בעולם, וכמו שנאמר "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גויים רבים" - מתי? כשייפרע מגוג. "בעשותי בה שפטים" - עונש שהכל יכירו שהוא בדרך משפט, מידה כנגד מידה כנגד הרעה שעשו. "וידעו כי אני ה'" - יכירו שהקדוש ברוך הוא נאמן לשלם שכר ונאמן גם להעניש למי שראוי. "ונקדשתי בה" - קידוש השם הוא מדרגה גבוהה יותר מכבוד השם: תחילה "ונכבדתי בתוכך", ולבסוף יתקדש שמו יתברך. והכבוד, אומר המלבי"ם, הוא בזה שיאמרו שה' הוא אלוהי האלוהים.
וְשִׁלַּחְתִּי־בָהּ דֶּבֶר וָדָם בְּחוּצוֹתֶיהָ וְנִפְלַל חָלָל בְּתוֹכָהּ בְּחֶרֶב עָלֶיהָ מִסָּבִיב וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
הפסוק הזה מפרט את הקודם. כנגד "הנני עליך צידון" - "ושילחתי בה דבר ודם בחוצותיה": תהיה מלחמה בין איש לאחיו, וישפכו איש את דם אחיו. וכנגד "וידעו כי אני ה' בעשותי בה שפטים" - "ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב": יביא עליה את האויבים מסביב. "ונפלל", אומר המלבי"ם, הוא כמו "ונתן בפלילים", לשון משפט, שדבר גדול נקרא "בפלילים". המשפט ייעשה כאן בחרב, והחלל שייפול בתוכה יהיה עונש על פי משפט על הרציחות שהיו ביניהם.
הנחמה: הפטרת פרשת וארא
וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
מכאן ועד סוף הפרק אלו פסוקי הפטרת פרשת וארא. רש"י מסביר: היות שהתנבא כאן על עמון ומואב ופלשתים ואדום וצור וצידון - כל שכניה של ארץ ישראל - וכולם ייחרבו, לכן לא יהיה עוד מסביבותינו "סילון ממאיר וקוץ מכאיב". "סילון" הוא מין קימשונים וחוחים, ו"ממאיר" היינו מכאיב. "השאטים אותם" - הבוזים אותם. לא יהיה להם עוד נזק וצער והפרעה מן העמים שסביבותיהם. והמלבי"ם מוסיף: תכלית מפלתם היא שלא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר מכל סביבותם; גם צידון, שהיו שכנים רעים והצרו לנו, יקבלו את עונשם, ובזה ידעו כי אני ה' הרב את ריבם.
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּקַבְּצִי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן־הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב׃
ואם תשאל: הרי כעת ישראל בגולה ומפוזרים בין העמים, ואינם כלל שכניה של צידון - על כך בא הפסוק מיד ואומר: "בקבצי את בית ישראל מן העמים". מתי יהיה הדבר? כשאקבץ אותם, כאשר כורש ייתן להם רשות לשוב לארץ ישראל, ואז "ונקדשתי בם לעיני הגויים" "וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב" - כשם שניתנה ליעקב נחלה בלי מצרים, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כך אתן להם.
וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
"וישבו עליה לבטח" - שהרי בתחילת שיבת ציון עדיין היו להם מעיקים ושונאים, כפי שכבר למדנו בעזרא ונחמיה. ואחר כך יבנו בתים וישבו לבטח, ותתרבה ישיבתם בארץ ישראל, שהרי בתחילה חזרו פחות מחמישים אלף. ולבסוף יעשה שפטים בכל השאטים אותם, בכל אלה שהציקו להם, ובזה "וידעו כי אני ה' אלוהיהם" - שמשגיח עליהם בהשגחה פרטית. שכל מקום שנאמר בו "אלוהיהם" עניינו השגחה פרטית המיוחדת להם דווקא.
לסיכום:
הפרק כולו הוא שיעור אחד גדול בגנות גבהות הלב. חירם מלך צור זכה למעלות שרבים לא זכו להן - שותפות בבניין בית המקדש, אריכות ימים מופלגת, ולדעת חלק מן המדרשים אף כניסה חיה לגן עדן - ואת כל אלה איבד בגלל הגאווה: מהערכה עצמית מופרזת הגיע לומר "אל אני", בנה לעצמו שבעה רקיעים בלב ימים, ולבסוף נחשף שכל עושרו לא בא מחוכמה אלוקית אלא ממרכולת של רמאות וחמס, וכל עצמותו התבררה כ"אדם ולא אל". "וחיללו יפעתך" - עצם היותו נהרג ומבוזה מוכיח שלא הייתה בו שום הופעה אלוקית. ומכאן עובר הנביא לצידון, שגם בה יתכבד ויתקדש שם שמיים בעשיית המשפט, ומסיים בנחמה: משתסולקנה כל הקוצים והסילונים מסביבות ישראל, יקבץ ה' את עמו, יושיבם על אדמתם לבטח, ויוודע לכל כי הוא ה' אלוהיהם המשגיח עליהם בהשגחה פרטית.