פרק כ"ז ביחזקאל הוא קינה על צור, והחלק שלפנינו הוא לב הקינה: תיאור מפורט של רשת המסחר העולמית שהתנקזה אל צור, ולאחר מכן תיאור המפלה. הנביא ממשיך באותו דימוי שפתח בו - צור כאונייה מפוארת - ומראה כיצד גם עושרה וגם יופיה לא היו משלה, אלא מקובצים מכל בני תבל.
כדי להבין את כל הפרשה כולה צריך להכיר ארבעה מושגים החוזרים בה: מסחר, מרכולת, עזבון וערבון. הסוחרים הגדולים - הסיטונאים, אלה הקונים בכמויות - היו מביאים את סחורתם אל צור. שם היו מניחים אותה באוצרות בידי בני צור, וזהו "עזבון": לא ירושה כלשוננו היום, אלא לשון עזיבה - המניחים סחורתם ביד אחרים. אחר כך היו באים הרוכלים ולוקחים מן העזבון כדי למכור ליחידים, בקמעונאות. כמו בימינו: יבואן מכניס את הסחורה למחסן גדול, ומשם באים בעלי החנויות ולוקחים למכור לבודדים. וכיוון שהרוכל לוקח כמות גדולה ואין בידו ממון לשלם מיד, היה נותן "ערבון" - סחורה משלו - שיבטיח שישלם בסופו של דבר. מה שעושים היום בצ'ק, עשו אז בסחורה.
תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן, בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ.
תרשיש היא הסוחרת הגדולה. היא הביאה כסף, ברזל, בדיל ועופרת - מתכות שהיו מצויות הרבה בתרשיש, היא אספמיה, היא ספרד. "נתנו עזבונייך" - הניחו את סחורתם אצלך, כדי שמשם יקחו הרוכלים וימכרו הלאה.
יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ.
יון, תובל ומשך הם העמים שבאו ולקחו את הסחורות שהניחה תרשיש בעזבון, כדי למכור אותן בקמעונאות - וזהו "המה רוכלייך". ו"נתנו מערבך" - הם נתנו את הערבון, סחורה משלהם: נפש אדם וכלי נחושת, כביטחון שישלמו בעד הסחורה שנטלו.
מִבֵּית תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ.
תוגרמה - תרגום יונתן מתרגם "מדינת גרממיא", היא גרמניה. משם הביאו סוסים ופרדים, וזה מובן. אבל מהו "פרשים"? לכאורה פרש אינו דבר הנמכר. מבאר הרד"ק שהכוונה למין סוסים טובים וקלים, ונקראו "פרשים" משום שכשם שהפרש עולה במעלתו על הרגלי במלחמה, כך סוסים אלו עולים במעלתם על שאר הסוסים. ועם זאת אפשר לפרש גם כמשמעו - בני אדם ממש הרוכבים על הסוסים. שהרי באותם מקומות מכרו בני אדם, כשם שמכרו עבדים, ומהם היו הראויים לעבדות ומהם הראויים להיות פרשים ורוכבי סוסים. וכל אלה "נתנו עזבונייך" - הניחו אצלך את הסחורה, שיבואו הסוחרים הקטנים ויקנו וימכרו במקומותיהם.
בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ, קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ.
בני דדן הם הרוכלים שלקחו את הסוסים והפרשים שהניח בית תוגרמה בעזבון, ומכרו אותם ליחידים באיים הרבים שסביב. "סחורת ידך" - נוסף על מה שהביאו העמים מסביב, היו גם סחורות שנעשו בצור עצמה, מעשה ידי האומנים שלה. ומה השיבו תמורתן? "קרנות שן והובנים". "אשכרך" - מפרש המלבי"ם מלשון שכר ורווח, כלשון "אשכר יקריבו"; ואילו הרד"ק מפרש לשון מנחה, כמו "והשיבו למלך אשכר". לפי הרד"ק "אשכר יקריבו" היינו מנחה יקריבו, ולפי המלבי"ם - את מה שהרוויחו יקריבו. ו"הובנים" - יש אומרים מיני קרני חיות, ויש אומרים סוגי עצים.
אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ, בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ.
ארם היו הסוחרים שלך, ותמורת רוב מעשייך - מה שהיית מייצרת - הביאו והניחו בעזבונייך את סחורתם, לצורך הרוכלים שיבואו ויקנו וימכרו ליחידים. נופך הוא שם אבן יקרה. ארגמן - בגדים הצבועים בצבע ארגמן, צבע חשוב. רקמה - בגדים הרקומים במיני צבעונים, בכמה צבעים. בוץ - פשתן משובח. ראמות וכדכוד - אבנים יקרות וחשובות, כלשון הכתוב "ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח".
יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ.
גם יהודה וארץ ישראל היו רוכלים: באו ולקחו מן העזבון כדי למכור בעיירותיהם. וכיוון שלא היה בידם ממון לשלם, נתנו ערבון - סחורה משלהם שתבטיח את התשלום. ומה היה הערבון? חיטי מנית, פנג, דבש, שמן וצרי.
"חיטי מנית" - רש"י אומר שמנית הוא שם מקום, כמו שנאמר בשופטים "עד בואך מנית", והיינו חיטים הבאות ממקום ששמו מנית. וחז"ל דורשים: חיטים יפות וגסות הנמכרות במניין. כלומר, אנו קונים חיטים בקילו, ושם היו אומרים: תן לי ארבע חיטים - ומהן היה עושה לחם לכל השבוע. חיטים גדולות היו, כמו שהגמרא מביאה שהיו ככליות. ורש"י מביא פירוש נוסף, מלשון מנות - דבר המיועד ומזומן למאכל, כמו "מנות הלוי".
"ופנג" - רש"י מביא מספר יוסף הכהן, הוא יוספוס פלביוס, שזהו האפרסמון. והאפרסמון של חז"ל אינו הפרי שאנו מכירים היום, אלא סוג פרי שהדיף ריח מיוחד במינו. והוא מצוי ביריחו, ועל שם הריח הטוב נקראת יריחו בשמה, והוא הנקרא בלעז בלסמה. הרי שהדברים הללו היו מצויים בארץ ישראל, ומהם נתנו ישראל את ערבונם - חיטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי, כעין "צרי וציפורן".
דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל הוֹן, בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר.
דמשק היא עיר המלוכה של ארם, וגם היא הייתה מסוחרייך. "ברוב מעשייך" - היו מביאים צמר צחר בשביל המטווה שצור הייתה עושה, שמן הצמר הצחור והנקי היו עושים בגדים; ו"מרוב כל הון" - הביאו יין חלבון לשתייה. ושימו לב לדקדוק המלבי"ם: כאן לא נאמר "נתנו בעזבונייך", משום שאת הדברים הללו בני צור עצמם היו צורכים ולוקחים לעצמם, ולא הניחום למכירה לסוחרים הקטנים.
מהו יין חלבון? רש"י אומר: יין לבן מבושל. ומביא ממנחם שחיבר את המילה חלבון עם "חלב חיטים", היינו יין משובח, המשובח שביינות. ומהו צמר צחר? מילולית - צמר צחור, לבן ונקי. והגמרא מגלה כיצד היו מגיעים לכך: "עמר מילת כבינה" - ביום היוולד הטלה, מיד כשיצא מרחם אמו והאם ליקקה וניקתה אותו, היו לוקחים בד ותופרים אותו על גופו. הוולד גדל, הבד נמתח עמו, וכשבאו לגוזזו הסירו את הבד והצמר היה נקי לחלוטין. שכן הכבשים מתחככות בבוץ ויושבות על הארץ והצמר מתלכלך, ובדרך זו הבטיחו שיישאר צחור ונקי, כלשון "אתונות צחורות".
וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ, בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.
דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה.
"מאוזל" - הרד"ק מפרש מלשון הליכה, ביטוי המצוי הרבה בארמית: אזיל, אזל ואתא. וכן בכתובים: "אזלו מים מני ים". ואף בלשוננו היום, כשאומרים שדבר "אזל" - כוונתנו שהלך ונגמר. וכך תרגם יונתן: "ודן ויון בשיירה" - היינו שהיו הולכים ובאים אלייך בקביעות בשיירות להביא סחורה.
אולם המלבי"ם מפרש ש"מאוזל" אינו לשון הליכה אלא דברים טוויים - המטווה של שיראין, כפירוש רש"י, ושיראין היינו משי. והמשי נמשך מתולעת המשי, ולכן נקרא "אוזל", כמי שאזיל מיניה - נוזל והולך מגופו. לפי זה "ודן ויון מאוזל בעזבונייך נתנו" - הניחו בעזבונך בדים טוויים וארוגים ממשי. וכן הביאו סחורה לערבון עבור המרכולת שנטלו: ברזל עשות, קידה וקנה. יון עם תובל ומשך היו הרוכלים ונתנו בערבון נפש אדם וכלי נחושת, ודן נתן ברזל עשות. "עשות" מפרש הרד"ק - ברזל זך, שעבר זיקוק, כלשון "עשת שן", והוא הברזל הנקרא הינדי; ויונתן תרגם "בעדקין דברזל".
ודדן היו לוקחים גם מסחורתה של צור עצמה: "בבגדי חופש לרכבה" - בגדים מיוחדים ויקרים, הראויים לאנשים חשובים, בגדי בני חורין. ואלה שימשו לתיקון המרכבה, שהיו מצפים אותה מבפנים בבדים יקרים. ואותם בגדי חופש נעשו מן המאוזל, מן הטווי שהביאו בני דדן, והם לקחו אותם למרכולת כדי למכור לאחרים.
עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ, בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ.
ערב וקדר - הם הערביים, והיו עושים עמך מסחר ישיר. במה? בכרים ואילים ועתודים, ואת אלה היית קונה לצורך עצמך בכסף מלא, לצורך האכילה. "כרים" - רש"י מפרש כבשים, ומביא את תרגום יונתן שתרגם שוורים, וכן תרגם ב"מאה אלף כרים" שנאמר במישע מלך מואב. אך רש"י מכריע שכרים הם כבשים, כלשון "לבשו כרים הצאן".
רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ.
אחר שדיבר על דדן, עובר עתה לשבא ולרעמה - שרעמה היא כביכול האם, שנאמר "ובני רעמה שבא ודדן". והם רוכלייך: הסחורה שבתחילה היו הכל קונים בשבא עצמה, עתה קונים אותה אצלך. ומהי? "בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב" - כל אותם דברים שראינו שמלכת שבא הביאה לשלמה. את כל אלה נתנו בעזבונייך, כדי שמכוחם תמכרי הלאה. שבא, במקום להיות משווקת ישירה, החלה לשווק דרך סוכן משנה - וסוכן המשנה היה צור. שכן צור הוכיחה את כוחה בשיווק, שיווק אגרסיבי, וכיוון שכולם ממילא מגיעים אליה, כל מי שרצה למכור את סחורתו ידע שהשוק המרכזי נמצא שם.
חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא, אַשּׁוּר כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ.
שימו לב שיש כאן סקירה של כל העמים שמסביב, איש בל נעדר. חרן וכנה ועדן אף הם היו רוכלי שבא. "אשור כלמד רוכלתך" - מלשון מלומד: כאשר למד אשור והתרגל לקחת את מרכולתך, שוב אינו הולך לשבא אלא מביא הכל מצור בלבד. מה שבעבר היה מגיע דרך שבא, עתה, לאחר שצור השתלטה על השוק, משווקת שבא עצמה דרך צור.
הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים, בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה, וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים, בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ.
הם היו לוקחים ממך סחורות כדי למכור לבודדים, וזהו רוכל. ומהן הסחורות? "במכלולים בגלומי תכלת". "גלומי" - מפרש המלבי"ם מלשון גלימה. והגמרא אומרת שהגלימה מציגה את האדם כגולמא, כגולם - דבר שעדיין לא עוצב ממנו כלי. שכן הגלימה אינה מהודקת כמידת הגוף אלא כחלוק הפשוט עליו, ולכן נראה הלובשה כגולם אחד, כלשון "גלמי ראו עיניך" ו"ויקח אדרתו ויגלום". והיינו מלבוש העושה את כל הגוף כגולם אחד. "ובגנזי ברומים" - בגדים מיוחדים שנקראו בלשון ערבי ברומיא. ואת הסחורות הללו היו קושרים "בחבלים חבושים וארוזים" - חבוש היינו סגור, שהיו חובשים אותם בחבלים כאדם החובש בתחבושת. נמצא שזה כנראה המקום הראשון שבו התחילו למכור דברים במארזים: הסחורה לא באה סתם, אלא באה ארוזה.
אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ, וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים.
שלושה פירושים נאמרו כאן. המלבי"ם מפרש "שרותייך" - היו משרתות אותך, ו"מערבך" - היו ערבים בעדך, כולם היו שלך; ומכוח זה התמלאת סחורות, "ותכבדי מאוד בלב ימים", היית כבדה מרוב סחורה. הרד"ק מפרש "שרותייך" מלשון שיירה - שיירות ההולכות בסחורתך, שאוניות תרשיש הוציאו שיירות סחורה מצור; ו"בלב ימים" - כאילו היית באמצע הימים, שהאוניות באות אלייך מכל הימים, ואת נקודה מרכזית שהכל מגיעים אליה להניח בך סחורה ולקחת ממך סחורה. ורש"י מפרש "שרותייך" מלשון מישור: אוניות תרשיש היו לך כערבה ומישור, שכשם שהמישור דרך כבושה להוביל בה סחורה ולא דרך הרים ובקעות, כך היו האוניות מעבירות את סחורתך במישור, בזרימה חלקה, בלי עליות ומורדות וקשיים - כלשון "רגלי עמדה במישור" ו"הולך למישרים".
בְּמַיִם רַבִּים הֱבִאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ, רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים.
"השטים אותך" - מפרש המלבי"ם: המציקים לך. הם הביאו אותך במים רבים. צידון וארווד היו קשורים במפלתה של צור, ככתוב "דומו יושבי אי סוחר צידון", "בושי צידון" - צידון התקנאה בגדולתה של צור, שהייתה מרכז סחר עולמי, ואדרבה, עוד סייעה לנפילתה. ולכן נאמר "רוח הקדים שברך בלב ימים": כשספינה קרובה לחוף ובאה רוח קדים, עדיין יש מי שישלח סירות ויציל; אבל ספינה השוקעת בלב ימים, אין מי שיצילה. כך אלה ששנאו אותך וחיפשו את מפלתך הביאוך אל לב המים הרבים, כדי שתהא נפילתך מוחלטת, נפילה שאין אחריה תקומה.
והרד"ק מפרש "השטים אותך" מעניין ביזה ושלל, כמו "ויבז עשיו את הבכורה" שתרגומו "ושט עשיו", והיינו הבאים ונוטלים את שללך. ו"רוח הקדים" - דימוי לנבוכדנצר, כתרגום יונתן: מלך דתקיף ברוח קידומא, מלך הבא ברוח חזקה לכבוש אותך.
הוֹנֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ מַעֲרָבֵךְ מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ, מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ אֲשֶׁר בָּךְ, וּבְכָל קְהָלֵךְ אֲשֶׁר בְּתוֹכֵךְ, יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְּיוֹם מַפַּלְתֵּךְ.
הכתוב מונה את הכל: "הונך" - ההון העצמי שלך; "ועזבונייך" - מה שהניחו הסוחרים אצלך למכירה; "מערבך" - מה שנתנו אחרים בערבון להבטחת התשלום. הרי כל הרכוש. ולא הרכוש בלבד אלא גם האנשים, והנביא ממשיך בדימוי הספינה: "מלחייך" - מנהיגי הספינה, "וחובלייך" - רב החובל, היינו העם והשרים; "מחזיקי בדקך" - המנהיגים; "עורבי מערבך" - העשירים; "כל אנשי מלחמתך" - הגיבורים; "וכל קהלך" - כל האנשים אשר בתוכך. כולם יפלו במים רבים. שהרי צור שקעה ולא נותר ממנה מאומה: עלה הים ושטף את הכל, ולא נשאר אלא צחיח סלע, שעליו יפרשו הדייגים את רשתותיהם לייבשן - כפי שפתחנו.
לְקוֹל זַעֲקַת חֹבְלָיִךְ יִרְעֲשׁוּ מִגְרֹשׁוֹת.
כאשר יזעקו החובלים, שהם השרים, לקול זעקתם ירעשו המגרשות. ומהן המגרשות? מפרש המלבי"ם שבלשון חז"ל החלק הפנוי שסביב העיר נקרא מגרש. וזהו ביטוי מליצי: לא רק העיר תרעש, אלא גם השטחים שסביבותיה ירטטו וייבהלו מזעקות המנהיגים ביום שבו יבוא השבר על צור ותשקע.
וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט, מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם, אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ.
משאין עוד מקום מסחר, בעלי האוניות יורדים מאוניותיהם - יעשו הסבה מקצועית. עד עתה הייתה פרנסתם באוניות, בהובלת סחורה; משנשקעה צור ואין במה להתעסק, משביתים את האוניות ויורדים אל היבשה. "אל הארץ יעמודו" - יחפשו להם פרנסה במסחר של יבשה ולא במסחר הים.
וְהִשְׁמִיעוּ עָלַיִךְ בְּקוֹלָם וְיִזְעֲקוּ מָרָה, וְיַעֲלוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ.
ישמיעו קול זעקה מרה על מפלתך, ויעלו עפר על ראשם - שכן כך היה דרכם של אבלים, וכמו שראינו אצל חבריו של איוב, שהיו מעלים עפר על ראשם ויושבים באפר. וכבר ראינו לעיל "וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים" - שתהיה זו מפלה גדולה עד מאוד.
וְהִקְרִיחוּ אֵלַיִךְ קָרְחָה וְחָגְרוּ שַׂקִּים, וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר.
אף זה היה מדרכי האבלות של הגויים: כשהיו מתאבלים על מיתת קרוב היו עושים קרחה בראשם. והתורה הזהירה "ושרט לנפש לא תתנו" ו"לא יקרחו קרחה בראשם". כותב הרמב"ן שדרך הגויים הייתה לקרוע ולשרוט את עצמם, והתורה אינה רוצה שישראל ינהגו כך. שכן אדם עושה זאת מתוך תחושת אובדן; אבל היודע שהכל מאת השם, ושהקדוש ברוך הוא לקח את הנפטר והעבירו משלב אחד למציאות אחרת - מבין שפטירה אינה כיליון אלא מעבר מעולם זמני לעולם נצחי. ואם כן אין מקום לביטויי צער קיצוניים כאלה, שאדם שורט את עצמו וקורח את ראשו. ואגב, עד היום כך נוהגים הלבנונים באבלם: שורטים את עצמם ועושים את כל מה שמביאה הגמרא כדרכי האומות, וכפי שסיפר לי מי שראה זאת בלוויותיהם. "וחגרו שקים" - שכך היה האבל חוגר שק, "ובכו אלייך במר נפש" - במרירות נפש יעשו עלייך מספד.
וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה וְקוֹנְנוּ עָלָיִךְ, מִי כְצוֹר כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם.
"בניהם" אינו מלשון בנים אלא מלשון נהי - יישאו עלייך קול נהי וקינה. ולמה נקרא כך? מפרש המלבי"ם שהדרך הייתה שאחד מקונן את הקינה, והשומעים עונים אחריו "נהי" ו"הוי". וכך היה הדרך מאז: אחד אומר והשאר עונים אחריו. עד היום מקובל הדבר אצל בני תימן, ולא רק בקינות אלא גם בשירי שבת ועוד - אחד אומר והשאר עונים. וכן מצינו בחז"ל שהיה זה מנהג רווח, כלשון הגמרא "זמרי גברי ועני נשי, זמרי נשי ועני גברי" - שהגברים אומרים והנשים עונות או להפך, שזהו "אש בנעורת", כמו שמביאה הגמרא בעניין קול באישה.
ומה יקוננו? "מי כצור כדומה בתוך הים" - מי היה דומה לצור בשלוותה, ומי דומה לה כשהיא נדמית ודוממת בתוך הים בחורבנה. "דומה" מלשון "כשכינה דומה נפשי", כדבר דומם. היינו: מי דומה לה בגדולתה ומי דומה לה בשפלותה. לא היה מי שהגיע למעלתה העצומה, ולא היה מי שנפל את נפילתה הגדולה. צור הייתה קיצונית גם במעלתה וגם בשברה.
בְּצֵאת עִזְבוֹנַיִךְ מִיַּמִּים הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים, בְּרֹב הוֹנַיִךְ וּמַעֲרָבַיִךְ הֶעֱשַׁרְתְּ מַלְכֵי אָרֶץ.
"עזבונייך" - סחורת האחרים שהניחו אצלך, ומשם עברה אל הרוכלים ומהם אל כל קצווי הארץ. בצאתה מן הימים היית משביעה עמים רבים, שהעמים שבעו ממה שמכרת להם. "ברוב הונייך ומערבייך" - כאן מדובר בהון שלה עצמה ובסחורה שניתנה לה בערבון, ובאלה העשירה את מלכי הארץ.
עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם, מַעֲרָבֵךְ וְכָל קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ.
עתה חוזר להסביר את "מי כדומה בתוך הים": מי הגיע לשבר נורא כל כך כצור, השקועה בתוך הים. כשם שגדולתך באה מן הימים - שהאוניות היו מגיעות מכל ימי העולם להביא לך סחורה - כך גם שברך בא מן הימים: הים עלה וכיסה אותך ושקעת בתוכו, ושם נפלו מערבך וכל קהלך, כל האנשים שהיו בתוכך, ולא נותר מהם מאומה. ולשון "נשברת", מעיר המלבי"ם, הוא ביטוי המצוי פעמים רבות באונייה - "והאנייה חישבה להישבר". וכשם שדימה את צור לאורך כל הפרק לאונייה שיש בה רב חובל ומוכרת סחורות, כך מדמה אותה כאן לאונייה שנשברה בימים ושקעה במצולות.
כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלַיִךְ, וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר רָעֲמוּ פָּנִים.
בתחילה "השבעת עמים רבים" ונתת מזון לעמים אשר סביבותייך, שהרי מידך היו לוקחים סחורה; ועתה יושבי האיים שוממים בעקבותייך - אין מי שייתן להם סחורה. וכמו שראינו לעיל "עתה יחרדו האיים יום מפלתך": כששמעו שצור נפלה נכנסו ללחץ - מהיכן נאכל ומהיכן נתקיים. ובתחילה העשרת מלכי ארץ, ועתה "מלכיהם שערו שער" - סערה פנימית, שהיו סוערים על הנפילה הזאת. ונוסף לכך הסער החיצוני: "רעמו פנים", שאף בפניהם ניכרה תרעומת, ניכר עליהם שהם לחוצים ומתייראים שמא יבוא גם עליהם השבר שבא עלייך. ורש"י מפרש "רעמו פנים" - זעומי פנים, כמו "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה", שיהיו פניה זעומות; וכל תלונה, אומר רש"י, נקראת תורעמתא, מלשון התרעמות והתלוננות.
סֹחֲרִים בָּעַמִּים שָׁרְקוּ עָלָיִךְ, בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד עוֹלָם.
אף הסוחרים שבאומות שרקו עלייך. השריקה באה לבטא כאב, תמהון ותדהמה, וכך אנו מוצאים בכתובים "כל עובר עליה ישום ושרק" - כל העובר ישתומם וישרוק, והשריקה מבטאת בהלה ולחץ מן המצב הנורא. והם שרקו משום שנאבד מסחרם. "בלהות היית" - מפרש המלבי"ם מלשון שדים, שהשד הוא דבר שאינו אלא בדמיון; וכבר ראינו לעיל שיש מפרשים בלהות מלשון בהלות, דבר המבהיל וגורם פחד. "ואינך עד עולם" - כאילו היית שד שנראה לרגע ונעלם; כך היית לרגע ואחר כך תחלוף מן העולם באופן נצחי. כן יאבדו כל אויבי השם.
בחלק זה של הקינה פורש יחזקאל את מפת המסחר העולמי של צור: תרשיש, יון, תובל ומשך, תוגרמה, דדן, ארם, יהודה וארץ ישראל, דמשק, ערב וקדר, שבא ורעמה, חרן וכנה ועדן ואשור - כולם סוחרים, רוכלים, עזבונות וערבונות. צור לא הייתה יצרנית אלא מרכז: הכל הניחו אצלה והכל לקחו ממנה, עד שאפילו שבא, שהייתה משווקת ישירה, החלה לשווק דרכה. וכשם שכל גדולתה באה לה מן הימים, כך בא לה שברה מן הימים: רוח הקדים שברה אותה בלב ימים, שונאיה סייעו למפלתה, והונה, עזבוניה, מלחיה, חובליה, שריה וגיבוריה - כולם נפלו יחד. הסוחרים שורקים, המלכים סוערים ומרעימים פנים, והאיים שוממים. ומן הפסגה של "אני כלילת יופי" נותרה צור כשד שנראה לרגע וחלף: "בלהות היית ואינך עד עולם".