פתיחה: קינה על צור
פרק כ"ז ביחזקאל הוא המשך ישיר לנבואות על צור. הקדוש ברוך הוא מוסר ליחזקאל נבואה נוספת, וכעת הוא מצווה עליו לשאת על צור קינה - לקונן על מפלתה. הציר המרכזי של הפרק הוא תשובה לגאוותה של צור שאמרה "אני כלילת יופי": הנביא הולך ומוכיח, פרט אחר פרט, שכל יופייה, עושרה, חכמתה ועוצמתה אינם משלה כלל, אלא מקובצים מן העמים והאיים שסביבותיה. המשל שבו נוקט הנביא הוא ספינה מפוארת, שכל חלק וחלק בה הובא ממקום אחר.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) וְאַתָּה בֶן־אָדָם שָׂא עַל־צֹר קִינָה׃
"רוכלת העמים" - מהו רוכל
(ג) וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל־מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי׃
"היושבת על מבואות ים" - צור יושבת כמו מבוא, שער כניסה, שאליו מגיעות כל הספינות לפרוק את סחורתן. ומהי "רוכלת העמים"? הרוכל הוא מי שקונה סחורה מן הסוחר הגדול ומוכר אותה ממקום למקום, מסתובב בעיירות ומוכר לאחדים - מה שאנו קוראים היום קמעונאי, להבדיל מן הסיטונאי המוכר בכמויות גדולות. הרוכל הוא האדם הסובב. מכאן גם הקשר בין "רוכל" ל"רוגל": "לא תלך רכיל" - זה ההולך אחרי אדם לשמוע מה ידבר, וכך גם דרכו של המרגל המרגל והולך. רוגל ורוכל שורשים קרובים הם. אומר לה הנביא: את מקבלת את הסחורה מן הסוחרים הגדולים ומוכרת אותה אל האיים שבים, כדרך רוכל.
"אני כלילת יופי" - הגאווה שנטלה את תואר ירושלים
"כלילת יופי" מלשון כליל, כלומר מוחלט: היופי הגמור, כולו יופי. ובזה התגאתה צור. רש"י מדגיש את המילה "אני": עד עתה היו הכל אומרים על ירושלים שהיא כלילת יופי, כמו שנאמר באיכה פרק ב' ובתהילים פרק מ"ח - "משוש כל הארץ". וכעת מתגאה צור ואומרת: אני כלילת יופי, לא ירושלים. וזה קשור למה שאמרו חז"ל שלא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
על טענה זו באים כל הפסוקים הבאים להוכיח שהיופי שלה אינו משלה כלל, אלא לקוח מאחרים או נתון לה מאחרים.
(ד) בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ, בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ׃
"בלב ימים גבוליך" - היופי שלך תלוי בגבולות: מה שמקיף אותך הוא הים. את אי שהים סובב אותו, ולא זו בלבד אלא גם האיים הפזורים בים סביבך הם כביכול סימני גבולה, שהיא כמו האי המרכזי ומסביבו איי לוויין. היופי שלך בא מכוח השכנים שמסביבך, כל איי הים שאת מוכרת להם את מרכולתך - ומזה התעשרת. ועוד: "בוניך כללו יופייך" - מי שבנה אותך הוא שהשתדל לעשותך יפה. במילים פשוטות: יופייך אינו עצמי. הבונים והחומרים שמהם נבנית באו מן העמים שמסביב. וכעת יפרט הנביא כיצד כל יופייה לקוח מסביבותיה.
המשל: ספינה שכל חלקיה מיובאים
(ה) בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם, אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ׃
הנביא מדמה את כלל האי צור לספינה שבים. הספינה הזאת בנויה ממכלול מרכיבים, והיא יפה ומפוארת - ועל כך הוא אומר לה: מה את מתגאה בספינה שלך? כל אחד מסביב נתן בה חלק, ולא את עשית את היופי הזה. הלוחות, כלומר לוחות האונייה המקיפים אותה מבחוץ, נעשו מברושים - ומשניר, לא מצור. כלומר אין זה חלק ממך, זה בא מבחוץ. והארז שממנו עשו לך תורן, העץ העומד במרכז הספינה, גם הוא אינו שלך אלא נלקח מן הלבנון.
(ו) אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ, קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם׃
את המשוטים עשו מאלונים מבשן - גם זה לא משלך. ומהו "קרשך"? מסביר המלבי"ם שזהו הקרש שבו מכוונים את הספינה. וההכרח לכך: לא נאמר "קרשייך" בלשון רבים אלא "קרשך" בלשון יחיד, משמע קרש אחד מיוחד שבו כיוונו את הספינה, ואותו עשו משן, כלומר משנהב של פיל. המלבי"ם מכנה אותו בלשון יידיש "דער רודער", והכוונה היא ההגה. וכך גם רש"י הולך בכיוון זה: זהו קרש יחיד הנמצא בירכתי האונייה ובו מכוונים אותה לימין ולשמאל. ומהיכן בא אותו שן? "בת אשורים" - נולד באשור, והביאוהו "מאיי כתיים". הנה שגם זה אינו שייך לך, אלא כל החלקים הגיעו אלייך ממקומות אחרים.
(ז) שֵׁשׁ־בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ׃
עתה עובר הנביא אל המפרשים. המפרש הוא מה שמכונה בלשון רש"י ובלשון חז"ל "וילון" של האונייה, או "נס" שלה - הבד המשמש כוילון ונתלה על גבי התורן. "שש ברקמה", בד מפואר ורקום, הובא ממצרים - גם הוא לא ממך. וחוץ מזה "תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך". ומהו המכסה? הרד"ק מבאר שזהו אוהל הספינה, לכסות על בני הספינה מזרם וממטר ומחורב. והאוהל הזה היה מתכלת וארגמן, מפואר ויפה מאוד - אבל הובא מאיי אלישה, ולא מתוצרתך שלך.
בואי וראי אפוא שכל העושר, הכבוד והתפארת של צור אינם מעצמה, אלא באו על ידי מסחר של עמים רבים ואיים רחוקים. זה מה שהנביא מתכוון לומר: התפתחת מאוד מאוד, אבל מכוח העמים שבאו סביבותייך לסחור איתך. אין כאן דבר מעצמך ומכוחך שהביא אותך לגדולה הזאת.
גם האנשים אינם משלך: שטים וחובלים
(ח) יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ, חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ׃
לאחר שתיאר את הספינה עצמה ואת כליה, וכיצד נעשתה כולה על ידי עמים רבים ואין בה דבר משל צור, עובר הנביא אל הפן האנושי: גם מנהיגי הספינה ועושי מלאכתה באים מעמים אחרים. כשם שהעושר והמסחר באו אליה מבחוץ, כך גם החכמים והמנהיגים אותך כמדינה באו מבחוץ. "יושבי צידון וארוד היו שטים לך" - הם המשיטים את האונייה. והחכמים שנמצאו בך הם "חובלייך", המנהיגים את האונייה ומושלים עליה, ומהם יצאו מלך ושרים - אך גם הם אינם ממך.
ולמה נקרא רב החובל בשם זה? מפני שהיה אחראי על פריסת המפרשים, ופריסת המפרשים נעשית באמצעות חבלים. מי שראה ציורים של אוניות ויקינגיות רואה זאת בבירור: מפרשים על גבי מפרשים, והכל נעשה בדרך מתוחכמת של גלגלים שמשכו חבלים, וכך נפרסו כל המפרשים; ובמשיכת חבלים אחרים היו מתקפלים. וכיוון שהיה ממונה על עניין החבלים והמפרשים, נקרא רב החובל. יש עוד הסבר: על שם שהיה צריך תחבולות רבות כדי להנהיג את הספינה. שהרי הנהגת הספינה איננה מלאכה קלה, ופעמים רבות אתה צריך לשוט אל הכיוון שממנו הרוח באה נגדך, ועליך לדעת כיצד להשיט את הספינה שלא תוליכך הרוח למקום ההפוך מיעדך.
"הנותן בים דרך" - שתי ספינות ושתי תפילות
מספרים על אחד מגדולי ישראל - כמדומני שהדברים נאמרו בשם הרב שך - שבא אליו פעם ראש ממשלה או נשיא או שר, ושאלו: תגיד לי, איך יתכן? אתם היהודים נמצאים כאן ומתפללים לשלום המדינה, ובמדינה שכנגד, שאיתה יש לנו מלחמה, גם שם יהודים מתפללים לשלום המדינה שלהם. איזו תפילה אפוא מתקבלת? לכאורה יש כאן התנגשות בין התפילות.
השיב לו: שים לב שאנו פותחים את התפילה לשלום המדינה בפסוק "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה". ולכאורה מה הקשר? אלא שבים קורה דבר פלא: ספינה אחת יוצאת ממזרח למערב וספינה אחרת יוצאת ממערב למזרח, ולכאורה כל אחת זקוקה לרוח מנוגדת כדי להגיע למחוז חפצה - ובסופו של דבר אתה רואה שברוך השם שתי הספינות מגיעות ליעדן. מי שנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, ויוצר לכל ספינה נתיב מיוחד שתגיע אף שהרוח נגדה, הוא "הנותן תשועה למלכים". הקדוש ברוך הוא כבר יודע לסדר את העניינים, כשם שהוא מסדר שתי ספינות בכיוונים מנוגדים שיגיעו שתיהן ליעדן. ומה פירוש "יסדר את העניינים"? בינינו, הכוונה שהיהודים בסופו של דבר לא ייצאו ניזוקים. זה העיקר מבחינתנו: אנו מתפללים לשלום המדינה שבה אנו נמצאים, כי בסופו של דבר אנו חלק ממנה, ואיננו רוצים להינזק כאשר המדינה תינזק.
זקני גבל, מחזיקי בדק, ועורבי המערב
(ט) זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ, כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ׃
זקני גבל וחכמיה היו בקיאים בבניין, כמו שמצינו "ויפסלו בוני שלמה והגבלים". הם היו "מחזיקי בדקך" - הממונים על תיקון הספינה. ובנמשל: מהם היו לוקחים חכמים כדי לתקן תקנות ונימוסים במדינה.
"לערוב מערבך" - גם כשהיית סוחרת, היית זקוקה לערבון. אדם ההולך לקנות סחורה אין לו תמיד כסף מזומן, ולכן הוא לוקח בהקפה; ומי יבטיח שיחזיר את הכסף? מביאים ערבים. אומר לה הנביא: אוניות הים ומלחיהם היו ערבים בעדך. כיוון שכל המסחר שלהם היה על ידך, גם הביטחון לתת לך סחורות בהקפה לא היה מכוחך אלא מכוחם. זה ביטוי מליצי: אלה שבאו לסחור כאן היו מוכנים לחתום לך ערבות ולהבטיח שתפרעי את ההלוואות שאת לוקחת. הרי שגם עניין המסחר אינו בא מכוחך אלא מכוח אחר.
ומהו מקור הביטוי "מלח"? רש"י מביא בחומש שהוא כמו "ממולח טהור קודש". מה עושה המלח עם המשוטים? מערבב את מי הים. "ממולח" פירושו מעורבב, ומכאן "מלח" מלשון עירוב. ויש מסבירים שמלח הוא מלשון מליחות, לפי שהוא מכיר את מי הים, כביכול שותה אותם, ולפי הטעם הוא כבר יודע לאן להפליג ולאיזה כיוון.
שכירי חרב וכוח צבאי: "המה נתנו הדרך"
(י) פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ, מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ־בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ׃
גם אנשי החיל שלך, הנלחמים מלחמותייך, לא היו מבני עמך אלא צבא רכש, שכירי חרב: פרס ולוד ופוט. ומהו "תילו בך"? מסביר המלבי"ם מלשון תל, הר גבוה ותלול: הם העמידו תלי תלים של מגן וכובע, שהם כלי מלחמה. בכוחם ובעוצמתם הם נתנו לצור את העוצמה שלא יכבשוה, וזהו "המה נתנו הדרך" - שכאשר יש למדינה עוצמה צבאית, הרי זה הדר לה וכוח לה.
וכך אנו רואים גם בימינו: איש הטילים הקטן מצפון קוריאה - שחשבנו לרגע שיגדל ומתברר שנשאר קטן - עוצמתי מאוד. מי הוא ומה הוא? מה כוחה של מדינתו? אלא שברגע שיש בידו אטום, כבר אין מתייחסים לגודל המדינה, למצבה ולכלכלתה. יש שם אנשים רעבים ללחם, אך זה כבר אינו מעניין. ברגע שיש כוח מלחמתי וכוח צבאי - זה הדרה של המדינה. הוא מדבר, ואנשים נכנסים לפחד; מעצמות כמו סין ויפן חוששות ממי שיש בידו כלי מלחמה.
הרד"ק לעומת זאת מסביר ש"תילו בך" אינו מלשון תלים והרים של מגינים וכובעים, אלא מלשון תלייה: דרכם היה לתלות את המגינים והכובעים בראשי המגדלים ועל החומות, קובעים מסמר בחומה ותולים עליו את המגן והכובע. ולפי זה הכוונה שהיו בה אנשי מלחמה רבים שהיו תולים את כובעיהם ומגיניהם על גבי חומותיה.
בני ארוד והגמדים שבמגדלים
(יא) בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ, שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ׃
בני ארוד הם אנשי החיל ששמרו על חומותייך - וגם הם אינם משלך אלא אומה אחרת. וכפי שראינו לעיל שהיו מחזיקי בדקה, כך גם שמרו עליה מן האויב הבא מבחוץ.
ומיהם "גמדים"? תרגום יונתן מסביר ששם אומה הוא, קפוטקאי, והם הנקראים גמדים. רש"י מביא ביאור נוסף בשם רבי מנחם: על שם שיורדים בים עד התהום ומשערים גומדי אמות של עומקה, נקראו גמדים. ויש מסבירים שהגמדים הם אמודאים - ובלשון חז"ל אמודאי הוא צוללן, וגם בעברית שלנו משתמשים בביטוי זה, אף שהיום הוא פחות נפוץ. ולמה נקראו גמדים? לפי שגומד הוא מידת אמה, והם היו מודדים את עומק הים. ולשם מה ירדו לתוך הים? בדרך כלל כדי לשלות משם פנינים. יש אפוא ביאור שהגמדים הללו צוללנים הם.
ויש פותרים, מביא רש"י, שהם ננסים ממש, שגודלם כמידת אמה, גומד גובהם, ולכן נקראו גמדים. ומדוע העמידום דווקא במגדלות? אומר המצודת דוד: כדי שלא ייראו, שאם ייראו יוכל האויב לפגוע בהם. לקחו אנשים קומפקטיים כאלה ושמו אותם שם, ששם הם יכולים להסתתר בלי שיבחינו בהם ובלי שהאויב יירה בהם חיצים.
אבל המלבי"ם מפרש אחרת: לא שלקחו גמדים ממש והציבום על המגדלות, אלא שכאשר עלו האנשים על המגדלים הגבוהים, היו נראים מלמטה כננסים שגומד אורכם. בגלל הפרש הגובה נראו קטנים כגמדים. מספרים על אחד שהיה אי שם בניו יורק בקומה המאה, והביט מן החלון למטה; ירד אחר כך לרחוב, והנה אחד ניגש אליו, מחבק ומנשק אותו. שאל אותו: מה קרה, מאין אני מכיר אותך? אמר לו: מה, אני מכיר אותך עוד כשהיית כזה קטן - לפני רבע שעה ראה אותו קטן כל כך מלמעלה. כך אומר המלבי"ם: המגדלות היו כה גבוהים, שהמסתכלים מלמטה ראו את היושבים למעלה כגמדים.
"שלטיהם תילו על חומותייך סביב" - שלטיהם היינו האשפה שבה נותנים את החיצים, ויש אומרים שהכוונה למגינים. ולפי המלבי"ם "תילו" מלשון תלי תלים: הניחו ערימות של שלטיהם על החומות סביב. וזהו "המה כללו יופייך" - הם שהביאו לך את היופי המיוחד שלך. ולא כמו שאת אומרת "אני כלילת יופי", שהרי היופי שלך איננו ממך באמת, אלא מקובץ מעמים שונים מסביב.
לסיכום:
הנביא נושא קינה על צור היושבת על מבואות ים ורוכלת העמים, שהתגאתה ואמרה "אני כלילת יופי" - תואר שהיה שמור לירושלים - ונתמלאה מחורבנה. כנגד גאווה זו מצייר יחזקאל את צור כספינה מפוארת ומוכיח שאין בה ולו פרט אחד משלה: הלוחות מברושי שניר, התורן מארזי הלבנון, המשוטים מאלוני בשן, ההגה משנהב שהובא מאיי כתיים, המפרש משש מצרים והמכסה מתכלת וארגמן של איי אלישה. וכך גם האנשים: המשיטים מצידון ומארוד, מחזיקי הבדק מזקני גבל, הערבות למסחר מאוניות הים ומלחיהן, ואנשי המלחמה שכירי חרב מפרס ולוד ופוט, שהם שנתנו לה את הדרה וכוחה. כל עושרה, חכמתה ועוצמתה של צור הושאלו לה מן העמים שסביבותיה, ולכן אין לה במה להתגאות - והמסר עומד לדורות: מי שכל תפארתו שאולה, סופה להילקח ממנו.