פתיחה: נבואה על צור
פרק כ"ו ביחזקאל ממשיך את שורת נבואות הפורענות על האומות. כשם שראינו בפרק הקודם את הפורענות על מואב, על עמון ועל פלשת, ששמחו על מפלתה של ירושלים והקדוש ברוך הוא נפרע מהם, כך עוסק פרקנו בצור, שגם היא שמחה לחורבנה של ירושלים, ואף ממנה עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע. ההבדל, כפי שנראה, הוא באופייה של השמחה.
(1) וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
"בעשתי עשרה שנה" - לא נאמר למי, אבל הכוונה לצדקיהו, וזו הייתה שנת החורבן, כפי שכותב הרד"ק. "באחד לחודש" - כאן הדבר סתום עוד יותר, שהרי לא נתפרש באיזה חודש מדובר. הרד"ק מעריך שהכוונה לחודש החורבן, חודש אב. המלבי"ם אף הוא מציין שלא ביאר באיזה חודש, אך לדעתו מדובר באלול או בתשרי, לאחר החורבן; שהרי הנבואה באה על שמחתם בחורבן, ומסתבר שהיא נאמרה זמן מה לאחר מכן.
(2) בֶּן־אָדָם יַעַן אֲשֶׁר־אָמְרָה צֹּר עַל־יְרוּשָׁלַיִם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הׇחֳרָבָה׃
שמחת המתחרה
לצור הייתה מאז ומתמיד ברית עם ירושלים. ראינו זאת בימי דוד ובימי שלמה: שלחו מסייעים לבניין בית המקדש, הביאו אומנים מצור ומצידון, היו חילופי קרקעות וחילופי משאבים. היה לנו קשר טוב עם צור ועם צידון. משום כך שמחתה של צור שונה משמחתם של עמון ומואב ופלשת, שהיא הייתה שמחה של שנאה. אצל צור זו לא שמחה מתוך שנאה, אלא שמחה של בעל עסק ששמח שהמתחרה שלו פשט את הרגל. עד עכשיו היו לו מלחמות, הוא נאלץ לקצץ במחירים וברווחים, כי ההוא כל הזמן עושה מבצעים ובקושי אפשר להתמודד איתו. עכשיו, כשההוא נפל, אי אפשר שלא לשמוח. לא מפני שאני שונא אותו, אלא מפני שאני מצפה שמנפילתו הכלכלה שלי תתייצב. זה בדיוק מה שקרה בצור: הם חשבו שמנפילת ישראל תצמח להם תועלת.
והיכן הדבר בא לידי ביטוי? בלשון שמחתם: "האח נשברה דלתות העמים נסבה אליי". ירושלים הייתה "רוכלת העמים" - מקומה מרכזי, ולשם היו מגיעים הרוכלים והעמים לקנות ולמכור ולהביא את סחורתם. היא נקראת "דלתות העמים" מפני שכל העמים נכנסו דרך הדלת הזאת, ולכן חשבה צור: הנה נשברה הדלת, ומעתה כל הסוחרים יבואו אליי, אל צור ואל צידון, שאף היא הייתה רוכלת העמים ועיר נמל שאליה הביאו סחורתם. הסבר נוסף לכינוי "דלתות העמים": ירושלים הייתה חוצצת בפני העמים שישבו בדרום, במזרח ובצפון, שדרכם אל צור עברה דרך ירושלים. היא הייתה להם כדלת סגורה שאין נכנסים עד שתיפתח, ועכשיו משנפתחה הדלת יכולים העמים לעבור ולבוא לקנות בצור.
"אמלאה החרבה"
"אמלאה החרבה" - בתיהם יתמלאו מחורבנה של ירושלים. המלבי"ם מביא לכך את הפסוקים בספר יואל פרק ד' ד'-ח', שלמדנום: "וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת, הגמול אתם משלמים עליי, ואם גומלים אתם עליי קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם. אשר כספי וזהבי לקחתם ומחמדיי הטובים הבאתם להיכליכם" - הרי שהם לקחו, בעקבות נפילת ירושלים, את הכסף והזהב שהיה כאן. וזה "אמלאה החרבה": היא נתמלאה מחורבנה של ירושלים. ועוד: "ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היוונים למען הרחיקם מעל גבולם" - שלקחו מכאן עבדים ומכרו אותם, ועל כך "הנני מעירם מן המקום אשר מכרתם אותם שמה והשיבותי גמולכם בראשכם, ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהודה ומכרום לשבאים אל גוי רחוק כי השם דיבר". רואים שהם שללו ובזזו ואספו כסף וזהב ועבדים, וממילא נתמלאו מחורבנה של ירושלים.
על הפסוק הזה נאמר מאמר חז"ל המפורסם: לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור. פירושו של דבר: אם יאמרו לך ששתיהן מיושבות - אל תאמין; ואם יאמרו לך ששתיהן חרבות - אל תאמין. יש שאף המחישו זאת בציור של מאזניים או נדנדה גדולה, שמצד אחד צור בתחתית ומצד שני ירושלים בגובה - שירושלים נתמלאה מחורבנה של צור. והעניין הוא שיש בעולם שני כוחות מנוגדים: כוח הטומאה והקליפה וכוח הקדושה, ואין להם שלטון יחד. כאשר הקדושה מתעוררת - הקליפה מושפלת, וכאשר הקליפה נושאת ראש - הקדושה מושפלת. כשירושלים מלאה, הרי זה בהכרח על חשבון חורבנה של צור, ולהפך.
(3) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו׃
המלבי"ם מציין שנבוכדנאצר החריב את צור בשנת עשרים ושבע למלכותו. לאחר שקיבץ את כל שללה התעסק בהרס העיר, ואחר כך עלה הים והציף אותה, שהרי צור שכנה לחוף ימים - באזור שבצפון, סביבות לבנון של היום, המקום המוכר כצור וצידון. כיוון שישבו על חוף הים, עלה הים ושטף אותם. וכמו שכתוב להלן בפרק כ"ט: "ושכר לא היה לו ולחילו" - ומדוע לא היה שכר? מפני שלאחר שאסף את כל שללה בא הים ושטף הכל. נבוכדנאצר החריב ולא קיבל שכר, כי הים שטף את כל שכרו. "כהעלות הים לגליו" - כאשר רוח נושבת בים והוא מעלה גלים למעלה. תרגום יונתן: "כמיסק ימא ביתרגושת גלוהי" - כמו הים השוקק והרועש כאשר גליו מתרוממים.
(4) וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע׃
צור נבנתה על סלע בתוך הים. אומר הרד"ק: כדי לבנות אותה היו צריכים להביא עפר, שהרי אין אפשרות לגור על סלע חשוף, צריך עפר וגידולים, ולכן שמו עפר לצורך היישוב. כאשר הים יכסה אותה יישטף העפר ממנה, ומה יישאר? "ונתתי אותה לצחיח סלע" - סלע יבש. הרד"ek מסביר שהמקום הגבוה בסלע נקרא "צחיח", מלשון "צחה צמא", מקום יבש וצמא, וכמו "וישביע בצחצחות נפשך" - את נפשך הצמאה הוא ישביע. ויונתן מתרגם "לשעיעות כף גלי", שיהיה הסלע חלק ולא יהיה עליו עפר - מלשון "שעיע", מקום חלק שלא יגדל בו מאומה.
המלבי"ם מחלק את הפסוק לשניים: "ושיחתו חומות צור והרסו מגדליה" - זאת יעשו האויבים; "וסיחיתי עפרה ממנה" - זאת יעשה הקדוש ברוך הוא. ועל איזה עפר מדובר? לפי הרד"ק זה העפר שהניחו על הסלעים כדי ליישב את המקום. אבל לפי המלבי"ם הכוונה לעפר העוצר בעד הים: בכל מקום שהקדוש ברוך הוא שם גבול לים בל יעבורון, הוא שם עפר - דיונות ותלוליות עפר גבוהות - והן החוסמות את הים מלצאת ממסגרותיו. וכשאומר הקדוש ברוך הוא "וסיחיתי עפרה", הכוונה שהוא יסיח, יסיר ויזיז את העפר ממקומו, וממילא הים ישטוף אותם - יבוא צונאמי גדול וישטוף אותם לחלוטין, ולא יישאר אלא סלע שאינו ראוי ליישוב, והיא לא תתקיים מעתה. "וסיחיתי" הוא כלשון "בית גאים יסח השם" - יעתיק ויעקור אותו ממקומו.
(5) מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהָיְתָה לְבַז לַגּוֹיִם׃
"חרמים" הוא ביטוי למצודות ולרשתות, וכמו שנאמר על האישה "חרמים ומצודים". החרמים היו רשתות שפורסים בים כדי לצוד דגים. הדייגים, לאחר שהוציאו את הרשתות מן הים, היו פורסים אותן על צחיח סלע כדי לייבשן, שהרי לסחוב רשתות ספוגות מים לבתיהם הוא משא כבד מאוד. עד שמיינו את הדגים וסיימו את עבודתם, הרשת התייבשה, ואז היה קל יותר לקחתה. אומר הנביא: המקום הזה יהיה משטח חרמים בתוך הים - שם ישטחו הדייגים את רשתותיהם לייבוש.
"והייתה לבז לגויים" - הגויים שיבואו עליה אחר כך ישללו ויבזזו אותה. ומתי? המלבי"ם מסביר על פי האמור להלן "וכיסוך המים הרבים": בשלב הראשון יבואו מים רבים, וכל עוד היא שטופה במים אי אפשר לבוז ממנה כלום; אלא אחר כך ישוב הים למקומו, יישאר סלע יבש ונגוב, ואז יבואו הגויים ויבזזו את כל מה שנותר שם.
(6) וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב תֵּהָרַגְנָה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"ובנותיה" - תרגום יונתן מתרגם "וכפרנהא", וכמו "תגלנא כל בנות יהודה", שאין הכוונה לנשים אלא לכפרים הנמצאים סביבות יהודה. "בנותיה" הן הכפרים שסביב, שהם כבנות לעיר המרכזית. אף כאן, "ובנותיה אשר בשדה" - הכפרים שהיו משועבדים לה וסביבותיה. והמלבי"ם מדייק בסדר: קודם המצור יהרוג את כל אלה אשר בשדה, ורק לאחר מכן יפגע בצור עצמה.
(7) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי מֵבִיא אֶל־צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם־רָב׃
נבוכדראצר נקרא "מלך מלכים" מפני שמלך על מלכים אחרים - זה נקרא שמשל בכיפה. הוא יבוא "בסוס וברכב ובפרשים" שהם חילו, ואף "קהל ועם רב" משאר הגויים הנאספים ללכת עמו, שהרי הוא מולך על מלכים. וזהו הביטוי לסער הגדול שיהיה בים.
כאן אנחנו רואים שתי דרכים במפרשים: או שהסער הגדול הוא מטאפורה על הים הגדול השוטף, דהיינו נבוכדנאצר, או כפשוטו - שהים ממש עלה ושטף אותם. ובפשטות נראה ששני הדברים אמת, שהרי שני הדברים התקיימו: גם נבוכדנאצר בא לשטוף אותם כים שוטף, וגם הים שטף אותם בפועל. ואכן המלבי"ם מחבר בין שני העניינים - שקודם בא נבוכדנאצר ושלל שללה, ולא הספיק לקחתו, כי הים בא ושטף הכל פנימה.
(8) בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה׃
בתחילה יהרוג את הערים השייכות לצור שהיו "בשדה", דהיינו מחוץ לים, ואחר כך יצור על צור עצמה. וסדר המצור: בתחילה "ונתן עלייך דייק" - בונים חומה מסביב, כדי שאף אדם מן העיר לא יוכל לברוח. לאחר מכן "ושפך עלייך סוללה" - שופכים עפר בגובה, מעין רמפה בסמיכות לחומה, ומשם עולים ומשליכים אבני קלע לתוך העיר. ומכיוון שהנמצאים על החומה יש להם יתרון הגובה, והם יכולים לפגוע בנלחמים מלמטה, צריך הצר מלמטה לעשות לו מגן, וזהו "והקים עלייך צינה" - הצינה היא סוג של מגן, לקבל בו את החיצים שיזרקו על חילותיו, שלא יפגעו בו.
(9) וּמְחִי קׇבׇלּוֹ יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו׃
"ומחי קבלו" - המלבי"ם מסביר שהכוונה למגן, שהוא המיועד לקבל את החיצים. "מחי" הוא מלשון "כאשר ימחה הצלחת", להריק ולקנח: הוא יריק ויקנח את מה שקיבל המגן. יורים על המגן, החיצים נתפסים בו, והמחייה וניקוי המגן מן החיצים - בהם ובכוחם הוא יכבוש אותך. כלומר, לא יצטרך להביא נשק מבחוץ כדי להילחם עלייך; החיצים שאת תירי עליו כדי להרחיקו, הם אותם חיצים שייקח מעל מגנו ויזרוק עלייך. בא הכתוב לומר שבקלות יוכל לכבוש את חומותיה של צור, לצור עליה ולהכניעה.
ולא זו בלבד, אלא "ומגדלותייך יתוץ בחרבותיו" - אף לכלי תותח ולאבני קלע גדולות לא יזדקק. מגדלות דרכם להינתץ בכרים ובאילי ברזל, והוא לא יצטרך זאת: די יהיה לו בחרב לנתוץ את מגדלותייך, ואת חומותייך יפיל בחיצים שירו עליו ואותם ניקה מן המגן. הסבר נוסף: "מחי" אינו רק מלשון קינוח, אלא גם מלשון הכאה, כמו "מחי להו" - שהיכה אותו בראשו. הוא יכה אותך באותם חיצים עצמם ויסתפק בהם, ולא יזדקק להביא נשק כבד מן החוץ.
(10) מִשִּׁפְעַת סוּסָיו יְכַסֵּךְ אֲבָקָם מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ בְּבֹאוֹ בִּשְׁעָרַיִךְ כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה׃
"משפעת סוסיו יכסך אבקם" - מרוב ריבוי הסוסים יהיה אבק כזה, שדי יהיה בו לכסות אותך ולא יזדקק עוד למלחמה. גם זה ביטוי מליצי לעוצמה: הכוח האדיר שיבוא בו נבוכדנאצר על צור יהיה כה עצום, שכבר האבק שיעלו הסוסים יכסה את צור. "מקול פרש וגלגל ורכב תרעשנה חומותייך" - די יהיה בקול הפרשים וגלגלי הרכב, שיעשו רעש כה עצום, עד שבהגיעם לחומות כבר ירעדו החומות ותיפולנה מעוצם הקול בלבד. "בבואו בשערייך כמבואי עיר מבוקעה" - בבואו בשערייך יהיה כאדם הנכנס לעיר שכבר בקועה, ולא יזדקק לבקע אותה; מרוב הפחד והאימה של גודל המחנה, החומות והמגדלות מן הקול לבד יתבקעו.
(11) בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת־כׇּל־חוּצוֹתָיִךְ עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד׃
בפרסות סוסיו ירמוס את החוצות, כביכול אין שם רצפה ואין קרקע, אלא הכל נרמס ונעשה כטיט. גם זה ביטוי לקלות הכיבוש: בכזו קלות ישטח הכל בפרסות הסוסים. ולא זו בלבד, אלא "עמך בחרב יהרוג" - כשייכנס פנימה יהרוג את העם בחרב. "ומצבות עוזך לארץ תרד" - המצבות העזות, המקומות שבהם היו מתגוננים ובהם היו ביצורים עזים, יוריד את תפארתם לארץ ויכניע אותם.
(12) וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ׃
מה בין "חילך" ל"רכולתך", ומה בין "שללו" ל"בזזו"? המלבי"ם כבר ביאר בכמה מקומות ש"שלל" הוא מה שהאויב לוקח ממה שנותר מעצמו - העם הנכנע בורח ומשאיר את השלל. "ביזה", לעומת זאת, היא מה שאנשי המלחמה בוזזים איש לו, כל אחד הולך ולוקח לעצמו. לכן אומר הכתוב: האוצרות שיהיו אצלך יהיו לשלל - תעזבו ותניחו את כל אוצרותיכם ותברחו; ומה שאנשי המלחמה יבזזו איש לו, זו "רכולתך" - הסחורות הקטנות של הרוכלים, שכל חייל ייכנס וייקח לעצמו, ולכן נאמר בהן "בזזו", כי זו ביזה של יחידים.
ולאחר השלל יתעסקו בהרס החומה ולעשות את הכל למים: "והרסו חומותייך ובתי חמדתך יתוצו" - הבתים הנחמדים והיפים שלך ישברו אותם, "ואבנייך ועצייך ועפרך בתוך מים ישימו" - הכל יבוא בתוך המים. דרכם של אויבים כובשים להשאיר אחריהם אדמה חרוכה, וכאן, כפי שנראה בהמשך, לא הייתה אדמה חרוכה אלא אדמה שטופה במים, כיוון שהים עלה על צור. ועוד מדייק המלבי"ם בכפל הלשון "והרסו" ואחר כך "יתוצו": יש הבדל בין הריסה לנתיצה - הריסה היא שבירה, ונתיצה היא פירור לחתיכות קטנות. לומר לך שלא יסתפקו בהרס החומות, אלא ירצו גם לנתוץ את בתי חמדתך ולהפוך אותם לחצץ דק.
(13) וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד׃
כאן זה כבר דיבורו של השם יתברך: לאחר מכן אני אתעסק עמך להשבית את המון שירייך. ומה הכוונה? ראינו לעיל בנבואה על צור: "קחי כינור סובי עיר זונה נשכחה". לאחר שצור נחרבה בידי מלך אשור בזמנו של חזקיה, היא נבנתה פעם שנייה והייתה לה עדנה אחרי החורבן. ואז תיאר זאת הנביא כאילו לקחה כינור ושוררה שירים, להזכיר לכל הזונים אחריה שחזרה לעלומיה ולמצבה הקודם. והנמשל: הזונים אחריה הם העושים עמה סחורה. צור, כאמור, הייתה רוכלת העמים, מקום שאליו כולם באים לקנות ולמכור; משנפלה, נגרם נזק לעמים, וכשחזרה וקמה - רצתה להודיע לכולם שהיא ממשיכה במסחרה, ולכן לוקחת כינור להודיע לכל.
אבל עכשיו אומר השם: המפלה השנייה תהיה מוחלטת. "והשבתי המון שירייך" - לא תסתובבי עוד עם כינור להודיע שחזרת לתפעול. "וקול כינורייך לא יישמע עוד" - לא כפעם הקודמת, שהייתה נפילה ואחריה נשמע קול כינורך הקורא לסוחרים לחזור אלייך; כאן לא ישמעו פעם נוספת שאת קוראת לסוחרים, כי נפילתך תהיה מוחלטת ותהיה מחייה גמורה, כפי שנראה בהמשך.
(14) וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"ונתתיך לצחיח סלע" - סלע מיובש. הים יעלה וישטוף את צור, ועל ידי זה יסור העפר שהיה עליה, ולא יישאר אלא סלע יבש. ולמה נקרא "צחיח"? מפני שהוא חשוף לשמש ולכן מיובש. ליישוב הוא לא יהיה ראוי; למה כן יהיה ראוי? למשטח חרמים, לשטוח עליו את הרשתות שהדייגים מייבשים בסיום עבודתם, כדי שיהיה קל לנושאן. שהרי לא נוח לשטוח רשת על גבי עפר, שהיא נעשית בוץ, אבל על סלע יבש נוח וגם מתייבשת. אם כן, היא לא תיבנה עוד לעולם, ותהיה ראויה רק למשטח חרמים.
קושיית האברבנאל: והרי אלכסנדר מוקדון החריב אותה?
האברבנאל, כפי שמביא כאן המלבי"ם, שואל: הרי אנחנו רואים שצור נבנתה פעם שנייה, עד שאלכסנדר מוקדון החריב אותה - ואם החורבן כאן הוא זה שעשה נבוכדנאצר, איך נאמר "לא תיבנה עוד"? אלכסנדר מוקדון היה מאוחר בכמה מאות שנים, לפחות שלוש מאות שנה לאחר מכן, ואם הוא בא והרס אותה - סימן שנבנתה שנית. לכן נאלץ האברבנאל לפרש שהנבואה נאמרה על החורבן שנעשה בידי אלכסנדר.
אומר המלבי"ם: אין זה הפשט. הפשט הוא כפי שראינו לעיל, שהכתוב מזכיר במפורש את נבוכדנאצר, ולכן מדובר בכיבוש נבוכדנאצר. ומה שאלכסנדר מוקדון החריב אותה לאחר שנבנתה - אין זו קושיה, כיוון שהיא נבנתה לא במקומה הראשון. וכמו שמצינו בעיר הנידחת, שאינה נבנית לכמות שהייתה, אבל נבנית לגנות ולפרדסים. כלומר: הם לא בנו את העיר עצמה באותו מקום, אלא בנו לידה, וזו העיר צור שהחריב אלכסנדר מוקדון. וכן ראינו לגבי יריחו, שהיה שם חרם שלא לבנות את יריחו, וחיאל בית האלי בנה לא באותו מקום עצמו אלא לידו. אלא שביריחו הייתה האזהרה כפולה: שלא יבנה עיר בשם יריחו, ושלא יבנה באותו מקום וישנה לה את השם - בכל אופן אסור שייזכר שמה, ולכן נענש. על כל פנים למדנו את העיקרון, שהרבה פעמים היו בונים ליד העיר המקורית. כך גם בצור: זו שהחריב אלכסנדר מוקדון מאות שנים לאחר מכן איננה צור המקורית הקדומה, שנחרבה ולא נבנתה עוד כדבר השם.
(15) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לְצוֹר הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתֵּךְ בֶּאֱנֹק חָלָל בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ יִרְעֲשׁוּ הָאִיִּים׃
כאן יש שני שלבים. השלב הראשון: "הלא מקול מפלתך" - עוד קודם שנפילתה מוחלטת, כבר מעצם השמועה שיצאה על מפלתה, יצר הדבר חרדה. "באנוק חלל בהרג הרג בתוכך" - בזמן המלחמה הייתה אנקת חלל, שהחלל הוא בדרך כלל מן המלחמה, ולאחר מכן כשכבשו את העיר היה "הרג הרג", שהורגים את כולם. אומר הנביא: כבר על זה ירעשו האיים. עוד לפני השלב שבו נפילתך מוחלטת, כשרק שמעו שהמצב שם התערער, כבר האיים ירעשו. ומניין רואים זאת?
(16) וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם וְהֵסִירוּ אֶת־מְעִילֵיהֶם וְאֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ עַל־הָאָרֶץ יֵשֵׁבוּ וְחָרְדוּ לִרְגָעִים וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ׃
ראה את גודל המפלה ואת הרעש שתעשה מסביב: כל נשיאי הים ירדו מכיסאותיהם, יסירו את בגדי המלכות ואף את מעיליהם, "חרדות ילבשו" - במקום המעיל ילבשו חרדה, שהיא לבוש שק ואפר, המראה שהם חרדים. וכיצד ירדו מעל כיסאותיהם? "על הארץ ישבו". ואז יחרדו, ולפי המלבי"ם החרדה משני פנים: אחד - "וחרדו לרגעים", שיחרדו בכל רגע, שמא האויב עומד להגיע גם אליהם; ושני - "ושממו עלייך", שיתאבלו על צרתך.
רש"י מסביר "לרגעים" מלשון שברים: הם יחרדו שמא יבוא האויב עליהם ויהיה להם כשברך, שמא גם הם יישברו. ומניין ש"רגעים" לשון שבר? כמו "רוגע הים", "אורי רגע", "על רגעי ארץ". ומביא גם את מנחם שפירש מלשון רגע, כמו "כי רגע באפו", וזה הקו שנקט בו המלבי"ם, שיחרדו בכל רגע שמא יבוא האויב עליהם.
(17) וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה וְאָמְרוּ לָךְ אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר־נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכׇל־יוֹשְׁבֶיהָ׃
כל המלכים שישבו לארץ וישמעו על נפילתך יקוננו עלייך ויאמרו: איך אבדת? הרי מצד הטבע היה קשה לכבוש אותך, וזאת מכמה סיבות. ראשית, "נושבת מימים" - את יושבת בתוך ימים, והים נחשב מקום של הגנה, מעוז ומכסה. זאת אם נקרא "מִיַּמִּים" במ' דגושה, לשון רבים של ים, כמו "ולמקווה המים קרא ימים". אבל רש"י מביא שיש הנוקדים רפה - "מיָמִים" - ואז המשמעות מימים קדמונים: יש לך ותק, את יושבת מימים קדמונים, ואיך יכלו לך? שנית, "העיר ההוללה אשר הייתה חזקה בים" - היו לך מבצרים ומגדלות. שלישית, "היא ויושביה" - גם יושביה היו גיבורים וחזקים. ורביעית, "אשר נתנו חיתיתם לכל יושביה" - הימים שישבה בהם נתנו חיתיתם ואימתם לכל, והיא הייתה חזקה בכך שהים הקיף אותה מסביב, וכל גיבורי הים שסביבותיה היו עוזרים לה ומטילים מוראם על כל מי שירצה להזיק לצור, כלשון "ומוראכם וחתכם". ואם כן, עיר שהיו לה כל כך הרבה סיבות להחזיק מעמד ולהתגבר על אויביה - איך ייתכן שנפלה? "איך אבדת"!
(18) עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן יוֹם מַפַּלְתֵּךְ וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר־בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ׃
כאן הוא משלים את מה שפתח בו: אם רק מ"קול" מפלתך, שאיננו אלא שמועה שהתחילה להישמע, היה רעש כזה שנשיאי הים ירדו מכיסאותיהם - קל וחומר עתה. "עתה יחרדו האיים יום מפלתך" - עכשיו זה לא קול אלא יום, יום הנפילה ממש, נפילה מוחלטת. "ונבהלו האיים אשר בים מצאתך" - שאת תצאי מן הים: המים יכסו אותך, לא תהיי ניכרת עוד על פני הים, יצאת מכלל האיים. ולא ייוותר ממנה מאומה אלא מעט סלעים שעליהם שוטחים את הרשתות לייבוש. מפלה מוחלטת כזו - כמה רעש תעשה וכמה חרדה תביא!
(19) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּתִתִּי אֹתָךְ עִיר נֶחֱרֶבֶת כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא־נוֹשָׁבוּ בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת־תְּהוֹם וְכִסּוּךְ הַמַּיִם הָרַבִּים׃
החורבן שלך יהיה באופן שיהיה דומה כאילו לא היה בך יישוב מעולם: יימחה כל היישוב על ידי שאעלה עלייך את מי התהום, כביכול לא היית מיושבת מעולם. הרד"ק, על פי תרגום יונתן, מבאר את הדבר בדרך משל: "בהעלות עלייך את תהום וכיסוך המים הרבים" - שעמים רבים יבואו ויכסו אותך. הרבה פעמים מצינו שהאויב הבא על אומה וכובשה נמשל למים רבים השוטפים אותה, ואף כאן זהו ביטוי מטאפורי לאויב השוטף ומוחה את הכל. אבל כבר דיברנו בתחילת הפרק ששני הדברים נכונים: גם הים שטף אותם בפועל, וגם יש כאן ביטוי מליצי לאויב הבא עליה בכוח רב כמים שוטפים.
(20) וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר אֶל־עַם עוֹלָם וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כׇּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים׃
"והורדתיך את יורדי בור" - העם וההמון היושבים שם בצור ירדו עם יורדי הבור "אל עם עולם". ומי הם? דור המבול, שנמחו כולם במים. "כחורבות מעולם את יורדי בור" - אצל אותם היושבים שם מעולם, "למען לא תשבי" - תשבי עמם שם, כדי להבטיח שלא תתקיימי עוד ולא תחזרי להיבנות. שהרי כאשר החורבות נשארות בתחתיות הארץ, אי אפשר להקים שם דבר חדש.
וכבר דיברנו כמה פעמים: היה מקובל בזמנם שכאשר עיר הייתה נחרבת, היו בונים אותה מחדש באותו מקום, מכמה סיבות. ראשית, יש שם כבר תשתיות, ולהתחיל להביא מים לעיר ולחפור בורות ולהביא אבנים זה סיפור מורכב מאוד. שנית, בזמנם כשהיו בונים, לקחו את אבני המבנה הישן ובנו מהן מחדש. כי האבנים לא היו בלוקים - היום בלוק שנהרס אין מה לעשות עמו, הוא הולך לפסולת; אבל בזמנם, כשהרסו מבנה, כל אבניו נשארו תקינות, שהרי אבנים הן סלעים מסותתים, והסלע גם כשנהרס אינו נהפך לפירורים ולחצץ. הפילו את המבנה, לוקחים את האבנים ומעמידים אותן מחדש, כאבני לגו שנפלו. יוצא שהדרך הטבעית היא לבנות באותו מקום שהרסו. אבל כאן אומר הקדוש ברוך הוא: את תהיי בארץ תחתיות כחורבות מעולם, למען לא תשבי - כיוון שהמים שטפו אותך וכל העיר ירדה מתחת לפני הים, המקום עצמו שקע, ולא שייך יהיה לבנותו, ולא יחזור אף אחד לבנות אותה לעולם.
"ונתתי צבי בארץ חיים" - ואז יהיה מצב וקיום לארץ החיים, יהיה רצוני בה. וזה מה שהסברנו לעיל: לא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור. ברגע שצור תיחרב, יהיה צבי, מצב וקיום, לארץ חיים - לירושלים עיר הקודש.
(21) בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא־תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
מהו "בלהות"? רש"י מביא מתרגום יונתן "כדילו הוות", והיינו כמו "בל היות" - כאילו לא היה מעולם. ויש מסבירים, מביא רש"י, שהוא לשון מקום שבו מרקדים שעירים ומזיקים. הרד"ק מסביר ביאור שהוא לכאורה הקרוב ביותר למשמעות לשון הקודש: "בלהות" כמו "בהלות", בחילוף אותיות, כמו כבש וכשב, שמלה ושלמה, להק וקהל, וכיוצא באלה. "אתנך" - כל מי שיראה אותך יהיה מבוהל מן הכיליון וההרס המוחלט שבא על צור. והמלבי"ם מסביר שהכוונה כאילו יתהלך אל הבלהות, שהרי ראינו שהושיב אותה בארץ תחתיות, בתחתיות הים, ומי הם ה"בלהות"? אלו השדים שתחת הים.
"ותבוקשי ולא תימצאי עוד לעולם" - אף אם יבקשוך וירצו לכונן עיר מושב במקומך, לא יהיה הדבר שייך, כיוון שלא נמצא מקומך, שהים כיסה אותך. והיישוב שעשו אחר כך וקראו לו בשם צור - אומר המלבי"ם - אינו צור הקדומה. צור הקדומה נמחתה לגמרי, כאשר לאחר שנבוכדנאצר אסף את השלל בא הים ושטף הכל; ומה שבנו אחר כך בשם צור, נבנה במקום סמוך ולא באותו מקום עצמו.
לסיכום:
הפרק פותח בשמחתה של צור על חורבן ירושלים - שמחה של מתחרה מסחרי, המצפה להתמלא מחורבן שכנתו: "נשברה דלתות העמים נסבה אליי, אמלאה החרבה". ומדה כנגד מדה: הקדוש ברוך הוא מביא עליה את נבוכדנאצר מלך מלכים, שיהרוג את בנותיה שבשדה, יצור עליה בדייק וסוללה וצינה, ויכבוש אותה בקלות עצומה - בחיצים שירו עליו ובקול פרשיו וברעש רכבו. ולאחר שייטול את שללה, יסיח הקדוש ברוך הוא את העפר העוצר את הים, והים יעלה ויכסה אותה, עד שלא יישאר אלא צחיח סלע למשטח חרמים. נפילתה תהיה מוחלטת: קול כינורה לא יישמע עוד לקרוא לסוחרים, היא תורד את יורדי בור אל עם עולם, ותבוקש ולא תימצא. וכל זאת משום ששני כוחות מנוגדים הם, ואין להם שלטון יחד: לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור - "ונתתי צבי בארץ חיים".