לאחר שיחזקאל סיים לתאר את חורבן ארץ ישראל ואת פורענות בית המקדש, פותח כאן פרק חדש: הפורענויות של האומות השכנות לארץ ישראל. אלה האומות שהצרו לנו, הן בזמן החורבן והן קודם לו, שמחו על משברנו ועל צרותינו, ולא פעם גם היו פעילות באופן אקטיבי לייסר אותנו. והקדוש ברוך הוא נפרע גם מהן. כבר ראינו בכמה מקומות שיש נבואות על האומות, ולדוגמה כל ספר עובדיה הוא נבואה כנגד אדום, וכאן אחד מן המקומות הללו.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם׃
וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר־אֲדֹנָי יֱהֹוִה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אׇמְרֵךְ הֶאָח אֶל־מִקְדָּשִׁי כִי־נִחָל וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל־בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה׃
"יַעַן אׇמְרֵךְ הֶאָח אֶל־מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל" - כאשר ראיתם שבית מקדשי חולל (נִחָל מלשון מתחלל), אמרתם "האח", לשון שמחה: איזה יופי, סוף סוף בית המקדש נחרב. זו השמחה הראשונה. השנייה: "וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה" - אדמת ישראל הפכה לשממה, וגם על זה שמחתם שמחה גדולה. והשלישית: "וְאֶל־בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה" - שגם העם היושב בציון הלך בגולה. שלושת העניינים הללו עתידים ליתן את הדין, כפי שנראה מיד. והרד"ק מסביר ש"אדמת ישראל כי נשמה" מדבר על ארץ עשרת השבטים, שעמדה שממה כבר משנת שש לחזקיהו.
לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי־קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ׃
מי הם "בני קדם"? רש"י מסביר שהכוונה לכשדים ולארמיים, שהם לצד מזרח; הרד"ק מסביר שהכוונה למדי ופרס. וכאן משלמים בני עמון על שלוש השמחות, מידה כנגד מידה: כנגד מה ששמחת על חורבן המקדש - "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ", במקומות המיוחדים לך לעבודת אלילים יבואו בני קדם ויישבו שם את טירותיהם. כנגד מה ששמחת על אדמת ישראל שנכבשה - "וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם", את משכנותיהם יישבו באדמתך. וכנגד מה ששמחת על גלותם של ישראל - "הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ", כי את תלכי בגולה, ומי שינחל ויאכל את פרי עמלך יהיו האומות שיכבשו אותך.
וְנָתַתִּי אֶת־רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ־צֹאן וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"רבה" היא רבת בני עמון, המוזכרת פעמים רבות בתנ"ך בשם זה. "נווה גמלים" ו"מרבץ צאן" הם תמיד ביטוי למקום שאין בו יישוב אדם, שגמלים וצאן רועים בו - ביטוי לחורבן ושממה. ולכאורה זה סותר את הפסוק הקודם, שהרי שם נאמר שבני קדם יישבו שם ויאכלו את פריה. לכן מסביר הרד"ק: אחר זמן, כשמדי ופרס יניחו אותם מעצמם או שיבוא עם אחר ויכבוש את מדי ופרס, אז יהפוך המקום לשממה. "וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה" - תדעו שהיכולת בידי, ומה שבא על עם ישראל, שאתם שמחתם לצרתם, ממני היה; ומה שבא עליכם, גם הוא ממני, על שבמקום להבין שאני הענשתי את ישראל ולהשתתף בצרתם, הלכתם לשמוח.
ולמה מזכיר דווקא גמלים וצאן? אומר המלבי"ם: בני קדר עסקם בגמלים ובצאן, ולכן עיר המלוכה תהיה לנווה גמלים, וכלל המדינה תהיה למרבץ צאן.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכׇל־שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃
מחיאת כפיים ורקיעה ברגל - מסביר רש"י שאלו ביטויים של שמחה. ואף שביחזקאל פרק ו' ראינו להיפך, "הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר אָח", ושם נאמר על אבלות - אומר רש"י אל תתפלא: יש דברים שעושים אותם לאבל ולשמחה, ואין עניינם שווה. כמו חלילים לכלה ולמת: הגמרא אומרת שכשאדם נפטר היו מביאים מקוננות ושוכרים לו חלילים, ובלוויה היו מנגנים מנגינה עצובה וכואבת, ואילו לכלה, להבדיל, יש גם חלילים, אלא ששם המנגינה שמחה. הרי ששני דברים הפוכים, אבלות ושמחה, משתמשים באותם אמצעים להקצין את הרגש. וזה דומה מאוד לעניין הבכי: אדם בצער בוכה, ויש גם בכי של שמחה. הכל הוא כלי להוציא ריבוי רגשות, ויש ריבוי רגשות בצער ויש ריבוי רגשות בשמחה.
"בְּכׇל־שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ" - רש"י מפרש "שאטך" מלשון ביזיון, כמו "וַיִּבֶז עֵשָׂו" את הבכורה, שביזית את אדמת ישראל. ועוד מביא רש"י פירוש שזה מלשון "שוטף", מה שהיית שוטף בנפשך אל אדמת ישראל.
המלבי"ם אומר שכאן ניתן להם עונש נוסף כנגד השמחה שהייתה להם אחרי החורבן: הם לא רק שמחו בלב ולא רק חילקו סוכריות כמקובל, אלא הראו שמחה בפועל על ידי ריקוד. ומובא שבני עמון גם התיישבו אחרי החורבן על אדמת ישראל, כך שאין זו שמחה בלבד אלא שמחה שהובילה לירושה. כמו שכתוב בירמיהו מ"ט: "מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת־גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב", ועל "בוקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם" - הרי שנכנסו גם לגלעד והרחיבו את גבולם, ונכנסו לחלקים של גד וישראל כדי לכבוש אותם. על זה הם מקבלים עונש נפרד.
ומה פירוש "בשאטך" לדעת המלבי"ם? מלשון "שוט", שהשוט מורה על הכאה. וכמו "הַשָּׂטִים אוֹתָךְ", שהכוונה לקוצים העוקצים ומכאיבים, וכמו "וְלִשְׂטֵט בְּצִדֵּיכֶם" שביהושע - הקוצים המכאיבים בצידם. וכאשר ההכאה היא לא בקוצים אלא על ידי בוז ולעג, זו נקראת "שאטת הנפש" - כאב בנפש ולא בגוף. קוצים כואבים בגוף, אבל לעג הוא קוץ בנשמה. מכאן הביטוי "בשאט נפש", וכן נראה להלן בפרק ל"ו פסוק ה'.
לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ לְבַז לַגּוֹיִם וְהִכְרַתִּיךָ מִן־הָעַמִּים וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן־הָאֲרָצוֹת אַשְׁמִידְךָ וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"הִנְנִי נָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ" - שגם אחרי החורבן, בגויים לא תמצא מנוח. והמלבי"ם כבר הסביר לנו כמה פעמים שיש הבדל בין "גויים" ל"עמים": "גויים" הם הפחותים, המדינות הפחות מסודרות, מקומות שאין להם מלך; "עמים" הם החשובים יותר, שיש להם מלך. אם נרצה משל: אירופה היינו קוראים "עמים", ומדינות אפריקה יותר ראוי לקרוא להן "גויים", שאף שיש שם שליט שעלה, אינו מלך המנהל מדינה, אלא ברוב המקרים פלנגות.
ושימו לב לכתיב: כתוב "לבג" וקוראים "לְבַז". ואין זאת אומרת שיש כאן טעות סופר, אלא מסביר המלבי"ם, וכן הרד"ק, ש"בג" הוא מלשון מזון, כמו אצל חנניה מישאל ועזריה - "פַּת־בַּג הַמֶּלֶךְ", שלא להתגאל בפתבג המלך. כלומר: בידי הגויים השפלים, העמים שאין להם מלכות, תהיה כפת לחם, הם יאכלו אותך כמו שאוכלים פת. אבל בין העמים החשובים - "וְהִכְרַתִּיךָ מִן־הָעַמִּים", שם לא תוכל לשבת כלל. בין הגויים השפלים תוכל לשבת, אבל הם ייסרו אותך ויאכלו אותך. ואם תרצה להתיישב בארצות בפני עצמך, לא אצל הגויים ולא אצל העמים - "וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן־הָאֲרָצוֹת", תאבד מן היישוב, ועל ידי זה "אַשְׁמִידְךָ", אשמיד אותך לגמרי.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכׇל־הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה׃
עד כאן דיברנו על עמון, וכאן עוברים למואב, שגם הם היו מצרים ומציקים לנו. ו"שעיר" הכוונה אדום. ומה אמרו? "הִנֵּה כְּכׇל־הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה" - בטלה אהבת הקדוש ברוך הוא מהם, אומר רש"י, ונמאסו, להינתן ביד נבוכדנצר כשאר העכו"ם, שאין לו עוד קשר איתם.
ומדרש אגדה מביא: כשנכנסו להיכל וקיפלו צורת הכרובים שצר שלמה על קיר ההיכל, כמעור איש ולויות, והוציאום לחוץ, אמרו: ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים, במה הם עוסקים. ולשון המדרש טעונה הבנה: "קיפלו צורת כרובים שצר שלמה על קיר ההיכל" משתמע שהצורה הייתה חקוקה בקיר, ו"קיפלו" כמו "קילפו", כלומר קילפו והורידו את החקוק. ואילו כשלמדנו בספר מלכים את תבנית ההיכל, משתמע שהיו שני כרובים גדולים עומדים ופורסים כנפיים זה לזה, מלבד שני הכרובים שעל גבי הארון. ואם היה מדובר בכרובים עצמם, הרי אפשר להוציאם כמו שהם, ואין עניין של קילוף, שהרי עמדו על קרקע ההיכל.
והמקובל לומר הוא שהוציאו את הכרובים שעל גבי הארון, אבל קשה מאוד לומר כן, שהרי הארון נגנז עוד קודם לכן - כבר ידעו שייחרב הבית וגנזו אותו - ואם כן טעות לומר שהאויבים הוציאו את הארון והכרובים, כי לא היה ארון וכרובים בסוף ימי בית ראשון. ולכן חייבים לומר שהמדרש חוזר על הכרובים האחרים, אלא שצריך להבין מדוע נאמר שהיו חקוקים בקיר ההיכל.
ועוד קושי: את הכרובים העומדים אי אפשר להסביר כמעורים זה בזה, שהרי הם עמדו פושטים כנפיים מימין לשמאל, כנף ימין של האחד נוגעת בכנף שמאל של השני, גבם כביכול אל ההיכל ופניהם אל הנכנס. ואם כן איפה ראו כרובים מעורים זה בזה? ועוד: מה שכתוב שהכרובים היו מעורים זה בזה כסימן שעם ישראל עושים רצונו של מקום, וכשאינם עושים היו מפנים גב לגב - לכאורה נאמר בכרובים שעל הארון, ואם הארון נגנז, כיצד אפשר להסביר זאת? ולומר שהכרובים החקוקים על הקיר היו משתנים - שכשעושים רצונו של מקום היו חקוקים מעורים וכשלא, חקוקים בלתי מעורים - היכן שמענו דבר כזה? העניין הזה טעון ביאור, ויש לעיין בו, ואולי לראות שינויי גרסאות.
על כל פנים, נישאר עם המדרש כפשוטו: הם נכנסו וראו כרובים מעורים זה בזה, הוציאו אותם לחוץ וביזו בזה את עם ישראל, ואמרו: ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים, במה הם עוסקים. ועל זה נאמר "כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת", כמעורה איש ולוויה שלו, ועל זה נאמר "כִּי גִלּוּ עֶרְוָתָהּ" - את הדברים הנסתרים והפנימיים של החיבור בין קודשא בריך הוא לעם ישראל, את זה הם גילו והוציאו לחוץ. וזה "יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכׇל־הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה": ראו אלה שקיללתם קללה וברכתם ברכה, במה הם מתעסקים? חשבנו שהם צדיקים וקדושים, והנה איזו דוגמה יש להם בתוך בית המקדש - נער ונערה, ילד וילדה, כנפיהם פרוסים זה לזה כמחוברים. בשבילם זה היה ביזיון גדול, ולרגע לא העלו על דעתם שמדובר כאן בחיבור שבין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל.
וכבר דיברנו על זה: אדם דן את חברו לפי עולם המושגים שלו. וכבר סיפרנו את מה שמספרת הגמרא על רבי יהושע בן פרחיה ותלמידו, אותו האיש, שהתארחו אצל בעלת אכסניה אחת שהשתדלה מאוד בעבורם. אמר רבי יהושע בן פרחיה: "כמה נאה אכסניה זו" - כלומר כמה מקום האכסון הזה נאה, כמה הם משתדלים בעבורנו. אמר לו אותו האיש: רבה, עיניה טרוטות. כבוד הרב, אין לו טעם כל כך בנשים, היא לא משהו, העיניים שלה לא משהו. נורא נוראות. אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שופרי ושמתיה. והנורא שבדבר אינו שהוא עסק בזה, שהרי כבר שמענו מקרים של "צורבא מרבנן דסני שומעניה", שיכול להיות תלמיד חכם שנכשל בעבירה. הנורא הוא שאתה חושב שגם הרבי שלך נמצא באותו בוץ שלך, ואתה יושב ומעביר איתו רשמים על בעלת הבית. זו שפלות גדולה, ולכן שמתיה, ואף לא היה מוכן לקבל אותו לאחר מכן.
ואותו דבר כאן: כיוון שהגויים האלה אנשים שפלים, וכל עיסוקם בענייני זוהמה ושפלות, כשהוא רואה דבר כזה בבית קודש הקודשים - לאן הוא לוקח את זה? למקומות שבהם הוא עצמו נמצא. הפרשנות שלו מבוססת על הדומן והאשפה שבהם הוא שרוי, והוא בטוח שגם עם ישראל, במקום הגדול והקדוש והמרומם ביותר, עסוקים בשטויות שהגויים עסוקים בהן.
הרד"ק מסביר את "ככל הגויים בית יהודה" באופן נוסף: בית יהודה נשאר אחרי גלות ישראל, והם חשבו שבית יהודה לא יגלה, שהרי לנו יש מה שאין לעשרת השבטים - מקדש. וכבר הסברנו כמה פעמים שכך היו אומרים: "הֵיכַל יְהֹוָה, הֵיכַל יְהֹוָה, הֵמָּה". אין מה לדאוג, יש לנו את ההיכל, יש בית מקדש, וכל עוד מקריבים קורבנות אנחנו מוגנים, ואין צורך להבהיל ולהפחיד, יהיה בסדר, השם לא יחריב את ביתו. ולכן היה הלם נורא כאשר בית המקדש חרב, זו הייתה הפתעה גמורה, כמו שראינו לגבי מיתת אשתו של יחזקאל, שהייתה בפתאומיות ובמגפה, ושבר נורא בשבילם. ועכשיו, כשרואים שהנה הם גולים, אומרים הגויים: "ככל הגויים בית יהודה" - כל הגויים לקו על ידי סנחריב ונבוכדנצר, ובוא וראה שגם בית יהודה לקו על ידם. מה, בית מקדש? הנה, בית המקדש לא הציל אותם; השם שוכן בתוך ביתו? הנה, לא הציל אותם. הם חשבו שבית המקדש יציל אותם, והנה הדבר לא הועיל להם כלל.
המלבי"ם מוסיף שמואב, בשונה מעמון, לא לקח חלק מנחלת ישראל, אלא רק שמח על נפילתם. והוא היה שותף לשעיר באמירה "הנה ככל הגויים בית יהודה", שהכוונה שעם ישראל נתונים תחת הטבע והקדוש ברוך הוא כבר לא משגיח עליהם. וזה מה שאמרנו שחז"ל אומרים שהוציאו את הכרובים, ולפי המלבי"ם היו בטוחים שישראל עובדים לכרובים כמו שהגויים עובדים לצלמיהם, כלומר סוג של עבודה זרה לדמות מגושמת. וזה מה שנאמר בירמיה: "וְאִם־לוֹא שְׂחוֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא", שמוכיח אותם על שעשו שחוק מבית ישראל והלעיגו עליהם.
לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת־כֶּתֶף מוֹאָב מֵהֶעָרִים מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ צְבִי אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת בַּעַל מְעוֹן וְקִרְיָתָיְמָה׃
אומר המלבי"ם: האויב ייכנס בצד הערים של הארץ, לא בצד המדבר אלא דווקא במקום שבו נמצאות הערים, ויתחיל את החורבן "מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ", כמו שמבואר בירמיהו שם שהאויב כבש את כל ערי מואב. ותכלית חורבן מואב היא בכך שייפתח הפתח - עצם פתיחת הפתח היא עיקר החורבן.
לִבְנֵי־קֶדֶם עַל־בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא־תִזָּכֵר בְּנֵי־עַמּוֹן בַּגּוֹיִם׃
"לבני קדם" - אני אקרא לבני קדם שיבואו על בני עמון, כך מסביר הרד"ק. ושואל הרד"ק: למה חוזר ומזכיר את עניינם של בני עמון שוב, אחרי שכבר הזכירם למעלה? ומשיב: כיוון שהם הרעו לישראל וגידפו אותם יותר בגלותם. כמו שכתוב בנבואת עמוס "עַל־בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת־גְּבוּלָם" - "הרות גלעד" היינו הערים של גלעד, ובמובן נוסף הנשים ההרות שבגלעד, או מלשון הרים, ו"למען הרחיב גבולם" - שהלכו לקחת חלק מארץ ישראל. וכן בנבואת צפניה: "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן" - הרי שבני עמון הרבו גידופים. וכן כאן: "יען אומרך האח", "יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח" - ביטויים של שנאה גדולה מאוד מעמון כלפי ישראל. ולכן מרבה כאן הכתוב בפורענותם וחוזר על נבואתם פעם נוספת.
והמלבי"ם מסביר: דרך הפתח שנפתח בערי מואב נכנסו בני קדם כדי להתיישב בערי עמון, ומה שנתן אותה למורשה - מטרתו "לְמַעַן לֹא־תִזָּכֵר בְּנֵי־עַמּוֹן בַּגּוֹיִם", כיוון שכבר אין להם ארץ, וחבל הארץ שלהם יושבים בו בני קדם. זה כמו היום: תחפש איפה האצטקים. אין להם חבל ארץ, וזו אומה שנכחדה, וממילא אינה נזכרת בגויים. ולא כמו מצרים, שאתה אומר הייתה פעם מצרים ויש גם היום מצרים - לא בטוח שאלה אותם מצרים, אבל יש שם, והשם נזכר בגויים. אבל בני עמון לא ייזכרו, כיוון שאין להם ארץ ובני קדם ירשו אותה.
וזו מידה כנגד מידה, שהרי כבר נאמר "לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה". ומהי "ירושה"? אומר המלבי"ם: דבר שאין לו הפסק. מה שקיבלו בני עמון היה ירושה, אלא שהם לא הסתפקו בירושה שנתן להם הקדוש ברוך הוא, את רבה, אלא הלכו ולקחו את ירושת ישראל וכבשו חלקים מארץ ישראל. לכן נענשו מידה כנגד מידה, שנלקחה ירושתם וניתנה לבני קדם.
וידוע, אומר המלבי"ם, שכל עם ועם הקדוש ברוך הוא גבל את נחלתו: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - לכל אומה נתן את גבולה וחלקה. ואחרי שלבני עמון גבל את ירושתם, וכעת נלקחה מהם וניתנה לאחר, בהכרח שבזה פסקו מלהיות גוי, ולא ייזכרו בגויים. וכך מקובל בכל האומות: ברגע שאין להם ארץ וירושה, הם נמחים.
עם ישראל הוא העם היחיד שנקבע להיות לעם עוד בטרם הייתה לו ארץ. אצל כל האומות הסדר הפוך: קודם מתיישבים במקום מסוים, מתגבשים, ואז מקימים ממלכה, בדרך כלל אחרי שנלחמים כנגד האומה שבתוכה הם יושבים - כמו הכורדים שבתוך הטורקים, הנלחמים כדי לקבל הגדרה עצמית, וכן על זה הדרך - ומקבלים לעצמם חבל ארץ שבו הם מגדירים את עצמם כאומה. אבל עם ישראל התגבש לעם שלא בארצו, במדבר, לומר לך שעם ישראל הם עם בלי קשר לחבל ארץ. ולכן הוא העם היחיד ששמר על זהותו גם בגלות, וגם אחרי אלפיים שנה נשאר אותו עם, עם אותה תורה, אותם רבנים ואותן הלכות.
יהודי שהגיע לכאן מתימן, שגלו ממנה עוד מבית ראשון, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, ויהודי שהגיע מארצות אשכנז, או מעיראק, או ממרוקו, או מפרס, או מאלג'יר, או מכל ארץ אחרת - כולם באו עם אותם תפילין. אף אחד לא בא עם תפילין ירוקות, צהובות או אדומות. לכולם אותן פרשיות בתפילין, ולכולם אותם ספרי תורה, בלי שינוי במילה אחת בין ספר תורה למשנהו, וזה דבר נדיר ביותר. בברית החדשה, לדוגמה, יש עשרים וארבעה אלף גרסאות, וזה בכתב שהוא טרי מאוד לעומת התורה - פחות מאלפיים שנה, מול שלושת אלפים ושלוש מאות שנה של התורה. הרי שעם ישראל אינו קשור לחבל ארץ, וממילא יש לו קיום בכל מקום שבו הוא נמצא. אבל שאר האומות, שהקדוש ברוך הוא הציב להן גבולות - כל עוד הן בגבולן הן קיימות, וברגע שיצאו והתפזרו אין להן קיום. לכל היותר יהיו שבטים נודדים: איפה הצוענים? יש אומה כזאת? אומות רבות שנתפרדו וגלו נטמעו במקומות החדשים שאליהם הגיעו, ולא נזכר שמם עוד. וזה מה שמובטח כאן, שלא תיזכר בני עמון בגויים, כיוון שארצה תהיה מורשה לבני קדם.
וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
מואב לא לקחו מנחלת ישראל, אלא רק שמחו על נפילתם, ולכן עונשם קל יותר: אין הקדוש ברוך הוא לוקח את ארצם לעולם, אלא "אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" בלבד. כמו שכתוב בירמיה "עַד־הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב", כלומר שמשפט מואב היה בעל גבול.
ולגבי בני עמון, לכאורה כתוב גם שם "וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן", ואם כן משפטם אינו מוחלט? אומר המלבי"ם: אל תתבלבל. השבת השבות הייתה בנפילה הראשונה, אבל בנפילה השנייה גמרנו - הקדוש ברוך הוא מחה אותם מהיות גוי ולא שבו עוד.
ולפי זה מבאר המלבי"ם בצורה נפלאה את המחלוקת המובאת בברכות דף כ"ח. בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם". ולכאורה הרי סנחריב בלבל את האומות, ולכן היום אין לנו כלל את הגדרים של גר מצרי, גר עמוני וגר מואבי. סנחריב לקח אומות מכאן והגלה אותן לכותה, לעווא ולספרווים, ולקח אומות משם והביא לכאן, ומעתה אין אפשרות לקבוע שהעם היושב במצרים הם המצרים הקדומים, והעם היושב בעמון הם העמונים הקדומים. ואם כן שואלת הגמרא: איך אסר רבן גמליאל את הגר העמוני הזה? וענה להם רבן גמליאל: הכתיב "ואחרי כן אשיב שבות בני עמון" - שלגבי בני עמון כתוב שהשם ישיב שבותם, וממילא חזרו למקומם. ורבי יהושע חלק ואמר לו: מותר אתה לבוא בקהל. ולמה? אומר המלבי"ם, לפי מה שנתבאר הדבר נפלא: אמנם השם השיב שבותם, אבל בפעם השנייה גלו מבלי שוב, וכפי שהסברנו שבאו בני קדם והתיישבו בארצם, ועל ידי זה לא ייזכרו עוד. ואם כן באמת אינו עמוני ממש, וכך אכן נפסקה ההלכה כרבי יהושע, שאם יבוא גר עמוני - מותר הוא לבוא בקהל.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם׃
הערת קריאה: "וַיֶּאְשְׁמוּ" - כשיש שני שוואים רודפים, הכלל הדקדוקי הוא שהשווא השני נעשה נע. כאן השווא הראשון נח בכל מקרה, והשני נע, וצריך לקרוא אותו: לפי מנהג הספרדים בדומה לצירה, ולפי מנהג התימנים בדומה לפתח.
אומר המלבי"ם: אדום הרעו לעם ישראל בחורבן בית ראשון, ועשו זאת בנקמה, כמו שכתוב "יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי־חָרֶב". וזה "יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם" - בדרך של נקמה, שהיא ביטוי לשנאה. ואחר כך, בבית שני, נימולו האדומיים והתגיירו על ידי מלכי בית חשמונאי, אך כשהגיעו הרומאים הפכו את עורם והתחברו לרומאים כדי לסייע להם להחריב את ירושלים. וזה "וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם" - שעברו את הברית, "וְנִקְּמוּ בָהֶם" - נקמו בעם ישראל. וזה כולל גם את נקמתם בזמן הגלות, בשמדות ובאבדון.
וכמו שאמרנו פעם: הדם שנשפך באדום - גם אם הערבים ישפכו דם עוד שנים ארוכות, לא יגיעו למה שהאדומים עשו לנו. לא יגיעו לזה, ועוד לא הספיקו לשכוח. ואיני מדבר רק על השואה הנוראה שהייתה באירופה; מי שקורא על הפרעות הנוראיות שהיו בערי אדום, גזירות ת"ח ות"ט, חמלניצקי וחבריו וכל מה שהיה בהיסטוריה - נהרות נהרות של דם נשפכו שם. וכמה שאנו מתייחסים אל הערבים כרצחנים, זה עדיין מעט לעומת "ויאשמו אשום" של אדום בכל משך ההיסטוריה. גם היום היו רוצים להמשיך בדרכם, אלא שאין זה פוליטיקלי קורקט, ולכן הם עושים זאת דרך מוסדות האו"ם ובכל מיני דרכים שבהן הם מחבלים את ידינו כדי שהערבים יכו בנו. ואז הם מרגישים טוב, ידיהם נקיות, כאילו לא עשו דבר; אבל כל פעם שנרצה להגיב הם יחבלו את ידינו, ועל ידי זה לא נגיב, והערבים יעשו את העבודה. זו התוכנית, ולכן לעולם לא תשמעו מהם גינוי למה שהערבים עושים, כי זה תמיד מתאים להם - מישהו עושה להם את העבודה. אבל אם אנחנו נגיב, לנו אסור; אנחנו צריכים להיות בכוננות ספיגה תמידית, רק שיהרגו בנו ויטבחו בנו, וכך אדום מוציא את תוכניתו אל הפועל בלי ללכלך את ידיו בדם.
שני דיוקי לשון בפסוק. הראשון: "וְנִקְּמוּ" בדגש, בבניין כבד, ולא "וְנָקְמוּ" בבניין קל. וכבר הסברנו כמה פעמים שבניין כבד - הנקרא כך על שם שהוא מכביד על מוצאי הלשון - בא להראות על תוקף וחוזק הפעולה ועל התמדתה. כלומר לא רק נקמו, אלא נקמו וחזרו ונקמו והתמידו בפעולתם, וזה מראה על חוזק הנקמה, השמדות וההרג שעשו האדומיים בעם ישראל. והשני: לא נאמר "ונקמו מהם" אלא "וְנִקְּמוּ בָהֶם". "נקמו מהם" פירושו להחזיר על משהו שעשית לי, שפעלת כנגדי ואני נקמתי ממך; אבל "נקמו בהם" פירושו פעולה מתוך שנאה, שאינה תגובה לשום פעולה שנעשתה כנגדם, אלא רק מתוך שנאה הלכו והיכו בישראל.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְנָטִתִי יָדִי עַל־אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חׇרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃
"וְנָטִתִי יָדִי עַל־אֱדוֹם" - זה היה על ידי נבוכדנצר ועל ידי החשמונאים, שהכריתו מאדום אדם ובהמה. בפעם הראשונה "וּנְתַתִּיהָ חׇרְבָּה מִתֵּימָן", כמו שכתוב "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵימָן", שמצד תימן, כלומר מצד דרום, תהיה חורבה. ובפעם השנייה "וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" - הצד שבו היו בני דדן, שהיו אז תחת ידם, נפלו עמהם בחרב. ומדוע? אומר המלבי"ם: כי רק בפעם השנייה היו בני דדן עמהם, ואילו בפעם הראשונה נפרדו מהם, כמו שכתוב בירמיהו מ"ט "הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן" - שהתרחקו, וממילא המכה לא באה עליהם. ובפעם השנייה, שהיו קרובים יותר, הוכו גם בני דדן.
וְנָתַתִּי אֶת־נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת־נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
רש"י אומר: הם יהיו שלוחי לנקום נקמתי. והרד"ק אומר שמכאן נראה שהנבואה הזאת עתידה, שהרי עדיין לא הגענו למצב שנקמתי באדום ביד עמי ישראל - היכן נקם עם ישראל באדום? וייתכן להסביר שזה היה בבית שני, כשגברה ידם של עם ישראל עליהם והחריבום, וכפי שראינו שהייתה מציאות כזאת בזמן בני חשמונאי. אלא שהרד"ק מסתייג: "וזה לא ידענו, כי לא נכתבו דברי בית שני בספר נבואות". כלומר, על מה שהיה בבית ראשון יש לנו נבואות, ואנו רואים תיאורים מדויקים - מתי בא האויב, איך נלחמו כנגדו, את מי הגלה בגלות הראשונה ואת מי בשנייה. אבל הנבואה פסקה מיד בתחילת בית שני: חגי, זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים, ואחריהם לא הייתה נבואה, וממילא קשה לקבוע מה היה בתקופת בית שני, שאין לנו נבואות מפורטות עליה.
המלבי"ם אומר: "ונתתי נקמתי באדום" - לאחר מכן אנקום באדום, וזו נקמה על שם השם אשר היה מחולל בגויים. שכן כשעם ישראל שפלים, שם השם מתחלל, כי הם אומרים "הלוא עם השם אלה ומארצו יצאו", ואיך הם סובלים כל כך? ובזה מתחלל שם השם כביכול, מבלתי יכולת השם להושיע את עמו. אומר השם: על חילול השם הזה אתן את נקמתי בגויים ביד עמי ישראל. והמלבי"ם מבאר שזה מדבר על העתיד, על ידי משיח בן יוסף, ואז "וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי", וזה המיועד לאחרית הימים, כמו שכתוב "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה" - יום הדין הגדול והנורא שבו ייפרע הקדוש ברוך הוא מאדום.
ולכן גם אמר יעקב לעשו בהיפרדו ממנו "עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". ומביא רש"י מדרש חז"ל ששואלים: הרי מעולם לא ראינו שהלך יעקב לשעיר, ואם כן הבטיח ולא קיים? והיכן "תיתן אמת ליעקב"? אלא כך אמר לו יעקב: אנחנו עוד ניפגש, כאשר בסוף ההיסטוריה תצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שעשית - "אבוא אל אדוני שעירה", "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", זה הר שעיר. אבוא להעמיד אותך לדין על כל מה שעוללת לנו בכל משך ההיסטוריה. זה יהיה המפגש היחיד שאני מוכן לעשות איתך; מפגשים נוספים מסתיימים תמיד לא טוב מבחינתי, ועליהם אני מוותר.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם׃
גם פלשתים עשו מאיבה ומשנאה, אומר המלבי"ם, וזו הכוונה "בנקמה". בהתחלה בימי יהויקים, שהשם שלח בו את גדודי פלשתים, ואחר כך בזמן החורבן, שאף אז נקמו באיבה. והפסוק המוכיח על כך: "עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה... עַל־הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם" - עזה היינו הפלשתים. וביואל פרק ד' פסוק ד' מופיע שמכרו את בני יהודה לבני היוונים. וזה "לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם" - שעשו זאת מתוך איבה שהייתה להם כלפינו. ויש אומרים שאלה הפלשתים המודרניים, הפלסטינים, היושבים באותם מקומות ממש - בעזה ובמקומות הפלשתים הקדומים.
"וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ" - שהיו מבזים אותם בנפשותם, ומריעים להם דרך ביזיון וקלון. אפשר להרוג אדם בדרך מכובדת, ואפשר להרוג אותו בדרך קלון. ולכן דוד המלך, כשנפרע מהם, עשה זאת בדרך קלון - כרת מאה עורלות פלשתים. כיוון שדרכם של פלשתים הייתה תמיד בליצנות ובקלון, ופעולותיהם היו פעולות של קלון, כך גם נפרעו מהם.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל־פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת־כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם׃
מה זה "כרתים"? שני ביאורים, וכבר ראינו את הפירושים הללו. האחד: "עמא דחייבין למישתי צעא" - עם רשע שדינו השמדה, כלומר דינם להיכרת. ורש"י מביא עוד פירוש ואומר: לפי שראיתי במקום אחר שקורא לפלשתים "כרתים", "הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים" שבצפניה, ואינו קורא כך לאומה אחרת - נראה שאין זה במובן שייכרתו, אלא שבגבול פלשתים יש מקום שנקרא כרתי, וזו הכוונה כאן. וכמו שמופיע בשמואל א' פרק ל', באותו גדוד ששרף את צקלג: "אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי" - עוד ביטוי של "נגב הכרתי", והרי פלשתים הם לצד הדרומי של ארץ ישראל. וכך גם אומר הרד"ק, שכרתים היא משפחה גדולה מפלשתים, כמו שכתוב "פשטנו נגב הכרתי" ו"גוי כרתים".
"וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם" - כבר אבדה בחורבן ארץ ישראל, שהים האחרון הוא גבולם, וארץ פלשתים יש בה גם חלק על חוף הים, כפי שאנו יודעים שעזה יושבת על החוף. ואותו חלק שנשאר אחרי חורבן ארץ ישראל, עליו אומר הקדוש ברוך הוא שגם הוא יאבד, וזה "והאבדתי" - אבדה אחר אבדה, כלשון המלבי"ם.
וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה בְּתִתִּי אֶת־נִקְמָתִי בָּם׃