לאחר שהקדוש ברוך הוא הודיע ליחזקאל על המצור שעתיד לבוא על ירושלים, בא עתה להודיעו גם על חורבן בית המקדש עצמו. מבאר המלבי"ם שבפרק זה ישנן שלוש נבואות, והן מכוונות כנגד שלוש הנבואות שראינו בפרק כ"א: כנגד "שים פניך דרך תימנה" - זו הנבואה על ירושלים; כנגד "הינבא אל אדמת ישראל" - זו הנבואה שראינו בפרק כ"ג; וכנגד "הטף אל מקדשים", דהיינו שגם בית המקדש ייחרב - על זה באה הנבואה שלפנינו. ובנבואת "שפות הסיר" נאמר "לא נפל עליה גורל", כלומר שמלך בבל לא הפיל גורלות אלא בא מיד אל ירושלים. דרכו של הנביא בפרק זה: תחילה דיבר בלא משל, ומשהיו העם אומרים עליו שהוא ממשיל משלים, חזר על כל דבר ודבר ונתן לו משל. ועתה נראה את המשל הגדול שבפרק - מות אשתו של הנביא.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ׃
"מחמד עיניך" - זו אשתו, כפי שיתברר בהמשך הפרק. "במגפה" - היינו שלא קדם למותה חולי כלשהו, אלא ברגע אחד נלקחה. והדבר בא לרמז שכך גם שברם של ישראל יבוא פתאום, ברגע אחד ייחרב בית המקדש. ומצווה אותו הקדוש ברוך הוא שלא יספוד ולא יבכה על מות אשתו, וגם זה בא להיות להם למופת ולרמז: שכך יעשו הם, שמרוב הצרות לא יוכלו כלל לבכות. "ולא תבוא דמעתך" - שלא תשלח דמעות מעיניך, שלא תבוא דמעה על לחייך.
הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל׃
מבאר המלבי"ם שהאנקה מורכבת מקול ומדממה - צעקה בקול דממה, לא בקול גדול אלא בלחש, באופן שאין אדם שומע. ולכן אומר לו "האנק דום": האנקה שלך תהיה בשקט, בדממה. "מתים אבל לא תעשה" - מבאר המלבי"ם שהכוונה כמו "אבל של מתים", כדרך המקראות שהופכים את הסדר, כמו "בכור שורו" שפירושו שור בכורו.
ומכאן ואילך מונה הנביא את כל מה שנוהגים האבלים - ומצווהו הקדוש ברוך הוא לעשות ההפך. "פארך חבוש עליך" - שיֵלך עם מגבעת על ראשו, שלא כדרך האבלים שהיו יושבים בעיטוף. היחידים שנהגו כך עד היום הם התימנים: כשהם יושבים בבית האבל, יושבים עטופים בטליתות, וזהו עניין עטיפת האבלים שנשתמרה אצלם מזמן הגמרא. מכאן, אגב, אנו למדים את עיקרי הנהגות האבלות: מכל מה שהשם אמר ליחזקאל לעשות, אנו מבינים שדווקא זאת האבל אינו עושה.
ועוד דרשו חז"ל ב"פארך" - "לתת לאבלי ציון פאר תחת אפר", ופארם של ישראל הם התפילין. "פארך חבוש עליך" - אתה, ומכאן אתה מבין ששאר האבלים אין פארם חבוש עליהם, ולכן ביום ראשון למיתה אין האבל מניח תפילין. ושים לב: הדבר תלוי ביום המיתה ולא בקבורה, ואינו קשור לדין אנינות - יום ראשון למיתה האבל כלל אינו מניח תפילין, וזאת אנו למדים מכאן.
"ונעליך תשים ברגליך" - שלא כשאר האבלים שחולצים את מנעליהם. "ולא תעטה על שפם" - שהאבלים היו מגדלים את שפמם ואת שערותיהם. "ולחם אנשים לא תאכל" - זו סעודת ההבראה, שנוהגים שהאבל אינו מכין לעצמו את סעודתו הראשונה בשובו מבית הקברות, אלא אנשים אחרים מבחוץ מכינים לו אותה, ודרכה להיות מעדשים וביצים וכדומה, וצריכה להיות סעודה ממש עם פת. ולכן נקראת "לחם אנשים" - לחם שמביאים לו האנשים מבחוץ. ואגב, רבים מתבלבלים בין סעודת ההבראה לבין הסעודה שעושים בסיום השבעה. אין הדברים קשורים כלל: סעודת ההבראה היא הסעודה הראשונה שמאכילים את האבלים כשהם חוזרים מבית העלמין, ואילו הסעודה שבסיום השבעה כלל אין לה מקור.
וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי׃
יחזקאל אמר את הדברים אל העם בבוקר, ובאותו יום בערב כבר מתה אשתו. ובבוקר שלמחרת, שהוא זמן הקבורה ותחילת האבלות, "ואעש כאשר צוויתי" - התחלתי בכל אותן הנהגות של אי-אבלות שנצטוויתי. כלומר: דיבר עמם, למשל, בבוקר יום ראשון, אשתו נפטרה בליל יום ראשון, וביום שני בבוקר החל לנהוג הפך האבלים.
ומדוע נצטווה להקדים ולהודיע על כך מראש? כדי לאמת את נבואתו. שידעו הכל שהדבר נודע לו מקודם, ועל ידי זה לא ידברו סרה בנביא לומר שהוא אומר דברים מתוך חוסר ידיעה או בודה מליבו. הנה הוא אמר לכם מה שעתיד להיות - וכאשר אמר, כך באמת היה.
וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה׃ וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר־יְהֹוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר׃
העם קיבלו והבינו את המסר: בוודאי שכל מה שעשית לא לחינם היה, אלא "מה אלה לנו" - כל הדברים האלה נועדו לתת לנו מסר, אות ונבואה. מה הם מורים לנו? ועל כך משיב הנביא: כל הדברים האלה לא עשיתי מעצמי, אלא כולם באו בדבר השם. כשם שאמרתי לכם שבאה נבואה שתמות אשתי והשם ציווני שלא אתאבל עליה - כך גם המשמעות שלכם באה בדבר השם.
אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃
"הנני מחלל" - אין הכוונה בעצמי, אלא כדברי הרד"ק: אני אביא עליו זרים שיחללוהו, כמו שכתוב "ובאו בה פריצים וחיללוה". וכאן נותן הכתוב לבית המקדש כמה תארים. "גאון עוזכם" - כמו שכתוב "לגאון שמהו", שגאוותם של ישראל היה בית המקדש, והוא נקרא עוזם ותפארתם, שנראה בו כבוד השם בענן ובאש שהייתה יורדת. "מחמד עיניכם" - שהיה יפה בבניינו ובתיקונו, ובית ראשון היה מפואר ביותר. "ומחמל נפשכם" - כמו שאדם חומל על הדבר שהוא אוהב, והם היו בכל יום מצפים ומקווים לשוב לבית המקדש, כדרך נביאי השקר שהיו מרגיעים אותם בבבל שמיד הם חוזרים לבית המקדש והקדוש ברוך הוא גואלם.
"ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם" - מבאר הרד"ק שאלה שגלו עם יהויכין הותירו את בניהם ובנותיהם בירושלים, שלא את כולם לקח נבוכדנצר, ופעמים לקח את ההורים והותיר את הבנים. ולאלה הנמצאים עתה בבבל הוא אומר: בניכם ובנותיכם שהותרתם שם בירושלים - בחרב ייפולו. וגם הם בכלל "מחמל נפשכם", ונמצא ש"מחמל נפשכם" חוזר גם למעלה על בית המקדש וגם למטה על הבנים והבנות, שגם עליהם אדם חומל.
וכאן הוא הנמשל לכל מה שהראה להם קודם: כשם שאמרתי לכם שאשתי תמות וכך באמת היה, כך השכינה הקדושה הייתה דבוקה עם עם ישראל בדבקות של אהבה כאהבת איש ואשתו, ועתה המקדש ייחרב והחיבור הזה יתנתק. ובוודאי שאין הכוונה שהקדוש ברוך הוא עזב את עם ישראל - "לא ייטוש השם עמו" - אך ודאי שלא באותה מדרגה שהייתה קודם בהשראת שכינה בבית השם כאן בארץ.
וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ׃
למה ציווני השם שלא לעטות על שפם ושלא לנהוג בכל אותן הנהגות אבלות? מפני שזה רמז וסימן לבאות עליכם. ומדוע גם אתם לא תספידו? מבארים רש"י והמלבי"ם על אותו קו: מיראת הכשדים. כידוע, כשהיו האויבים מגיעים והורגים בעם, לא היו מרשים לעשות הספדים והלוויות גדולות, לפי שהתקהלות של ציבור עלולה לעורר את העם נגד הכובש. ולכן היו מצווים לקבור בשקט, מהר, בלי רעש. כדרך שהיום כל הפגנה בעזה הופכת לסוג של חימום האווירה נגד ישראל - כך תמיד כשהיו האומות מכות באומה שכנגדן, לא הרשו הלוויות המוניות והספדים ועצרות, שכל אלה מתסיסים את העם נגד האומה הכובשת. ויש בזה עניין נוסף: מי יספיד ומי ינחם כשכולם אבלים? במציאות שכולם אבלים אין לאיש ראש להספיד ולנחם. וזהו המשל של המגפה.
וּפְאֵרֵכֶם עַל־רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־אָחִיו׃
"ונמקותם" - כלשון משה רבנו "והם ימקו בעוונם", שתהיו נמסים בצרות, והצרות הללו תבואנה בגמול עוונותיכם. וזהו "ונמקותם בעוונותיכם". וכמו שהסברנו לא פעם: "תייסרך רעתך" - מה שמייסר את האדם אלו עבירותיו. "איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו" - האיוולת שלו מסלפת את דרכו, והוא בא ושואל: השם, למה עשית לי? ואין זה "למה עשיתי לך", אלא למה אתה עשית לך. כשאדם עושה עבירה הוא בורא כעין רוטוויילר, שאם רק ישלחוהו אליו ללקיקה קטנה - ימות. אלא שהקדוש ברוך הוא מרחם עלינו וזן את המשחיתים שאנו יוצרים. על כל פנים נדע: מי שמזיק את האדם - הוא עצמו יצרו.
"ונהמתם איש אל אחיו" - כאדם ששואג בפיו ונוהם על הרעה שעשה. ולפי מה שמבאר כאן הרד"ק, הנהמה הזאת היא בחינה של תשובה, של צער על מה שעשינו, כמו שנאמר במשלי (ה, יא): "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ ליבי" - נהמה שמשמעותה חרטה, שתכאב על מה שעשית. ואם כן, אומר להם יחזקאל, כדאי שתתעוררו כבר עתה, כי ראו איזו נבואה קשה נאמרה כאן.
וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבוֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
כאן הנביא מדבר כביכול בלשונו של השם יתברך, כמעין ציטוט מאת השם, שהרי הוא עצמו אומר "והיה יחזקאל". אלא שכך אמר לו השם לאמור להם: מה שעשה השם לי, ליחזקאל, כך יהיה גם לכם. ומתי? "בבואה" - בבוא השמועה הרעה שחרב בית המקדש, אז "וידעתם כי אני השם", כי הנה נתקיימו דברי.
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם׃
אותו לשון עצמו שנאמר על האישה - "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך" - נאמר כאן בדיוק על בית המקדש, כי זהו הנמשל. "מעוזם" ו"משוש תפארתם" - הסיבה לשמחה ולמשוש בהשם. "משא נפשם" - אותו דבר שעליו הם נושאים את נפשם. וכאן אפשר לבאר בשני אופנים: או ש"משא נפשם" חוזר על בית המקדש, או שהוא מתפרש על ידי מה שנאמר מיד אחריו - מהו משא נפשם? בניהם ובנותיהם.
אלא שאם נאמר ש"משא נפשם" חוזר על בית המקדש, אי אפשר לומר "בניהם ובנותיהם" בלי ו', שהרי אז מדובר בדבר נפרד. ולכן אומר הרד"ק: אם נפרש כך, צריך להוסיף ו' - כאילו נאמר "את מעוזם, משוש תפארתם, מחמד עיניהם ומשא נפשם" (הכל על בית המקדש), "ובניהם ובנותיהם" - שנוסף על כך אני לוקח גם את בניהם ובנותיהם. ואל תתפלא על חסרון הו', שהרד"ק מביא פעמים רבות את הראיה מן הכתוב "שמש ירח עמד זבולה", שכוונתו שמש וירח, שהמקראות מחסרים לעיתים את ו' השימוש המשמשת כתוספת.
בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אׇזְנָיִם׃
המלבי"ם מבאר כאן את הנמשל: מה שנצטווה לאמור את הדבר אל העם בבוקר, קודם מות אשתו, כך יהיה בדיוק בבשורת בית המקדש. כשיבוא הפליט מארץ ישראל לבשר שחרב בית המקדש, דבר השם יהיה אל יחזקאל בערב שלפני כן, שתים עשרה שעות קודם. כלומר: הנביא יקבל את הנבואה על חורבן הבית עוד לפני שהגיעו החדשות מארץ ישראל לבבל, ויודיע עליה מראש, כמו שנראה בהמשך בפרק ל"ג "ויפתח את פי". וזהו "יבוא הפליט אליך להשמעות אוזניים" - הפליט יבוא להשמיע את אוזניך, ואתה כבר קודם לכן תדע את הנבואה ממה שאמסור לך.
אמנם יש כאן קושי בפסוק, שמשתמע ממנו שביום החורבן עצמו יבוא הפליט. וכבר עמד על כך רש"י: הרי אי אפשר שיבוא הפליט ביום החורבן, שיש מרחק בין ארץ ישראל לבבל, ואז לא היו מחוברים לחדשות - כיצד יידע באותו יום עצמו? ולכן מבאר רש"י ש"ביום ההוא" אינו היום שבו יהיה החורבן, אלא ביום שיבוא הפליט, אף אם יהיה זה חמישה עשר יום לאחר מכן או הרבה יותר: באותו יום שיבוא הפליט, אתה תקבל את הידיעה קודם לכן.
וכך גם הרד"ק: לפי הפשט "ביום ההוא" חוזר ל"ביום קחתי", יום החורבן, אבל לא ייתכן, שהרי החורבן היה בעשרה באב והפליט בא בחמישה בטבת. ולכן מבאר הרד"ק ש"ביום ההוא" פירושו "בעת ההיא", ואין מדובר ביום מסוים. ומכאן קושי נוסף: כיצד ייתכן שהפליט הגיע חמישה חודשים לאחר מכן? הרי הדרך מארץ ישראל לבבל היא חמישה עשר יום, כפי שאנו יודעים מפרק הזמן שהיו עולי בבל חוזרים לאחר עלייתם לרגל. ומשיב הרד"ק: ייתכן מאוד שהלכו חיל הכשדים לכבוש מקום אחר והשבויים עמהם, ורק אחר כך באו לבבל. כלומר היו להם תחנות בדרך, ולא באו ישר מירושלים לבבל אלא הלכו למלחמות וכיבושים נוספים, וזהו ההסבר למרחק הזמן של חמישה חודשים.
בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
"את הפליט" - הכוונה עִם הפליט, כמו "את יעקב איש וביתו באו" שפירושו עם יעקב. עם בוא הפליט ייפתח פיך, ותאמר לבני הגולה: הנה אתם רואים, כשם שניבאתי לכם ולא שמעתם ולא האמנתם - עתה בא הפליט והודיע את הבשורה הנוראה שחרב בית המקדש. "ותדבר ולא תאלם עוד" - כיוון שיראו שהנבואות שאמרת התגשמו, יהיה לך פתחון פה לדבר בפניהם, ולהם לא יהיה פתחון פה לסתום את פיך; לא יוכלו לומר שאתה סתם מפחיד ואומר דברים שאינם נכונים, שהנה כל מה שאמרת נתקיים אחד לאחד. והלשון "ולא תאלם עוד" הוא כנגד מה שנאמר לו בנבואת הבקעה: "ולשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח" - ועתה כן תוכל להוכיחם ויהיה לך פתחון פה.
והמלבי"ם מדייק ב"יפתח פיך את הפליט" שהכוונה עוד לפני הפליט. שהרי הסביר שיקבל את הידיעה שתים עשרה שעות קודם בוא הפליט, וזהו "יפתח פיך" - תדבר את דבריך עוד לפני שיבוא, שתים עשרה שעות קודם לכן. ורק אחר כך יבוא הפליט, וממילא הדבר עוצמתי הרבה יותר: לא רק שחזית את חורבן בית המקדש, אלא שאתה מבשר להם שהבית נחרב בשעה שאף אחד עדיין אינו יודע זאת, ורק לאחר שתים עשרה שעות בא הפליט ומאמת את דבריך. וזה יהיה להם לאות ולמופת שאתה נביא השם ודברך אמת, ועל ידי זה תהיה נאמן להם, וייפתח פיך והם יקבלו את דבריך. וכל זה נרמז לו בעניין מיתת אשתו, שהודיע על מיתתה שתים עשרה שעות קודם - רמז לחורבן בית המקדש שיודיע עליו שתים עשרה שעות קודם שיבוא הפליט.
בנבואה זו נלקח מן הנביא מחמד עיניו, אשתו, במגפה פתאומית, והוא נצטווה לא להתאבל: לא להספיד, לא לבכות, לחבוש פאר, לנעול נעליים, לא לעטות על שפם ולא לאכול לחם אנשים - ומכאן למדים חז"ל את עיקרי הנהגות האבלות בהיפוכן. כל זאת כדי להיות מופת לישראל: כשם שנלקחה אשת הנביא פתאום, כך ייחרב בית המקדש פתאום, "גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם", ובניהם ובנותיהם ייפלו בחרב. וכשם שהנביא לא יתאבל, כך לא יוכלו הם להספיד ולבכות - מיראת הכשדים, ומפני שכשכולם אבלים אין מי שינחם - אלא "ונמקותם בעוונותיכם ונהמתם איש אל אחיו", נהמה שהיא חרטה ותשובה. ולבסוף מבטיח הקדוש ברוך הוא לנביא שהידיעה על החורבן תגיע אליו בנבואה שתים עשרה שעות לפני בוא הפליט, ואז ייפתח פיו ולא ייאלם עוד, ויהיה להם למופת - וידעו כי אני השם.