פתיחה: היום שבו נסמך מלך בבל על ירושלים
פרק כ"ד ביחזקאל פותח ברגע היסטורי מדויק: היום שבו החל המצור על ירושלים. הקב"ה מצווה על הנביא לרשום את התאריך המדויק, ולאחר מכן למשול משל קשה - משל הסיר - שבו הוא לוקח את דברי העם עצמם ומהפך אותם עליהם. נעבור על הפסוקים לפי סדרם עם ביאורי המלבי"ם, הרד"ק ורש"י, ודברי חז"ל שבתוכם.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃
"בשנה התשיעית" - הכוונה לשנה התשיעית למלכות צדקיהו, וכך מפורש גם בספר מלכים וגם בירמיה: "בשנה התשיעית למולכו". החודש העשירי הוא חודש טבת (המניין מתחיל מניסן: ניסן ראשון, ואילו טבת עשירי, שבט אחד עשר, אדר שנים עשר), ו"בעשור לחודש" - עשרה בטבת.
בֶּן־אָדָם כְּתׇב־לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
שם היום ועצם היום
מדוע נדרש גם "שם היום" וגם "עצם היום"? מביא המלבי"ם בשם האברבנאל: "שם היום" הוא יום השבוע - ראשון, שני, שלישי; ו"עצם היום" הוא התאריך בחודש. והסיבה לציווי הכתיבה: כדי שתתאמת הנבואה. כאשר יראו שהנביא נקב מראש גם ביום בשבוע וגם ביום בחודש, יידעו שדבריו אמת.
מכאן עולה גם דיוק הלכתי מעניין. רבים אומרים - כמדומני זהו האבודרהם - שעשרה בטבת, אילו היה חל בשבת, היו צמים אותו אף בשבת. למעשה הוא לעולם אינו חל בשבת, כדי שלא להיכנס לשאלה זו, אבל הוא יכול לחול ביום שישי, וממילא אנו נכנסים לשבת כשאנו מעונים - הרי לך צום מיוחד, שמלבד יום הכיפורים אין השבת דוחה אותו. ומהיכן הדיוק? מלשון הכתוב "את עצם היום הזה" - עיצומו של יום הוא הקובע, ומשהגיע אותו יום עושים בו את התענית. לא הכל מסכימים לאבודרהם בזה, אך נדע שיש כאן דיוק בפסוק שהיום עצמו הוא הגורם.
חשבון הימים כנגד שנות השלווה
האברבנאל כותב חשבון נפלא: מעשרה בטבת ועד התשיעי לחודש הרביעי - ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר - יש תתקי"ד ימים, כלומר 914 יום. ומספר זה מכוון כנגד מספר השנים שהיו ישראל חופשיים מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. יציאת מצרים הייתה בשנת ב' אלפים תמ"ח (2448) - וסימן לזכור: "שבת הגדול", שב"ת בגימטריה ב' אלפים ות', ו"הגדול" - מ"ח. חורבן הבית היה בשנת ג' אלפים של"ח (3358) לחשבון סדר עולם. 3358 פחות 2448 - 910 שנים של שלווה. חסרות לנו ארבע שנים כנגד ארבעת הימים הנותרים, ואומר האברבנאל שהן כנגד השנים המקוטעות, שלפעמים חצי שנה נמנית כשנה שלמה.
רמז נוסף: עשור, ירושלם ונבוכדנצר
המלבי"ם מוסיף רמז, ודווקא כאן - שלא כדרכו - הוא הולך בדרך הגימטריאות. "שם היום" הוא המילה "עשור", ו"עצם היום" הוא המספר עשר. "עשור" עולה 576, ובתוספת המספר עשר - 586, כמניין "ירושלם". ולכן נכתבה כאן ירושלם חסר יו"ד, שיעלה החשבון במדויק. ואכן, ככל הידוע לי בכל התנ"ך נכתבת ירושלים חסרה - "ירושלם" - אף שקוראים ירושלים.
ועוד: לפי חשבון הכשדים הלילה שייך תמיד ליום שקדם לו, בעוד שאצלנו הלילה פותח את היום הבא (ליל שבת פותח את יום השבת). לפי חשבונם, אפוא, נחשב הדבר כבר ליום י"א. ושמות החודשים, אומר המלבי"ם, עלו עמנו מבבל. "י"א טבת" בגימטריה 422 - כמניין נבוכדנצר. נמצא ש"שם היום ועצם היום" לפי חשבון בני בבל הוא נבוכדנצר בעצמו. לכן נצטווה הנביא לרשום את הפרטים הללו, שכן הם עצמם מרמזים על העתיד להיות: "סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה".
משל הסיר - תשובה בלשונם שלהם
וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם׃
"בית המרי" - הממרים את פי ה'. "שפות הסיר" (בתי"ו ולא בטי"ת) פירושו להניח את הסיר במקום שפיתתו, על הכירה, שיתבשל בה.
מלמדנו המלבי"ם יסוד חשוב: את המשל הזה לא המציא הנביא. זהו משל שהם המציאו, והנביא עונה להם לפי קו החשיבה שלהם. הם היו אומרים: "לא בקרוב בנות בתים, היא הסיר ואנחנו הבשר". כלומר ירושלים היא הסיר ואנחנו הבשר שבתוכה, ואין מה לחשוש מן האויב ומן הנבואות הקשות שהנביאים מפחידים בהן. החומה הבצורה תגן עלינו כשם שהסיר מגן על הבשר מן האש שסביבו. ומה עם חשש החריכה - הרי גם בסיר עלול הבשר להיחרך כצלי קדר? על כך הם השיבו: "וגם יצוק בו מים" - יש בסיר מים, והמים מונעים את חריכת הבשר. ולכן אמרו שלא יבנו בתים סמוך לחומה, כדי שלא יהיה הבשר צמוד לדופן הסיר וייחרך קודם זמן הבישול. והמים במשלם הם כלי המלחמה, שיחצצו ויפרידו ולא ייחרך הבשר מן האש שבחוץ. וכך אמרו: נישאר כאן עד שייגמר הבישול, אף אם נמות.
לכן אומר הנביא: אלך עמכם לפי המשל שלכם. "שפות הסיר שפות" - הנח את הסיר היטב, שיהיה דבוק אל הכירה. כאשר הסיר דבוק ואין אוויר מתחתיו, הגחלים אינם בוערים מלמטה והאש עולה רק מן הצדדים, ואז הסיר עלול להיחרך מן הצדדים ולא מלמטה. והנמשל: שיחזקו את החומה. "וגם יצוק בו מים" - הוסיפו את כלי הנשק שיגנו על הבשר מפני האויב.
אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כׇּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא׃
רש"י מפרש: מיראת המצור אספו לתוכה את כל השרים, "כל נתח טוב" - כל גבר גיבור אימתן וגבר עביד קרב. הכל נכנסו לתוך ירושלים מפחד הגויים שסביבותיה. והמלבי"ם ממשיך בלשון המשל: אסוף את הנתחים שיהיו כולם בתוך הסיר ובתוך המים, שכן נתחים הבולטים ויוצאים מן הסיר - האש שבחוץ שורפת אותם. "כל נתח טוב" אלו השרים והחכמים, "מבחר עצמים" אלו העצומים והחזקים, אנשי החיל - גם אותם הכנס פנימה.
מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ׃
קח מן הצאן המובחר, בשר שמן דווקא. בשר כחוש נחרך מהר, ואילו בשר שמן מבעבע זמן רב מרוב שומנו. ובאה ההתראה: כל התקנות הללו - שהסיר מודבק כדי שהאש לא תהיה תחתיו, והמים, והבשר השמן, ושלא יצא בשר החוצה - לא יועילו כלום. ומדוע? "וגם דור העצמים תחתיה" - לקחו גם מן העצמות והניחו אותן תחת הסיר, והעצמות משמשות כגחלים ומרתיחות את רתיחת הסיר יותר מכפי הצורך, "רתח רתחיה", עד ש"בשלו עצמיה בתוכה" - אף העצמות שבתוך הסיר התבשלו. וכשמגיעות העצמות שבפנים לידי בישול, כבר נימוח הבשר לחלוטין ונשרף והתקלקל מרוב בישול.
"דור העצמים" - מדורה או עריכה
רש"י מביא שני פירושים ל"דור העצמים תחתיה". הפירוש הראשון הוא פירושו של מנחם, ובדרך זו הולך גם המלבי"ם: הדלק מדורת עצמים מתחתיה. ולשון "דור" משתתפת עם הוראת ההיקף, כמו "חניתי כדור עליך" - לשון הקפה (וכן בערבית "דאוור" - להסתובב ולהקיף). מכאן, אומר המלבי"ם, נקראת האש "מדורה", שהרבה פעמים עושים אותה עגולה, וזה מבדיל בינה לבין "מוקד" ושאר לשונות האש. הפירוש השני: "דור" לשון עריכה וסידור, כמו "יצנפך צנפה כדור", ו"דור" היינו שורה - התרגום להיקף הגיסות ולשורה הוא "דרא". לפי זה: סדר וערוך את העצמים תחתיה.
עיר הדמים והחלאה שאינה יוצאת
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָהֿ בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל׃
הסיר מלא חלאה - זוהמה - והחלאה היא שנשארת בו; הנתחים הטובים יצאו, והמזוהם נותר. "לנתחיה לנתחיה הוציאה" - נתח אחר נתח. ומי הם הנתחים הללו? אומר המלבי"ם באחד משניים: או שהטובים שבהם ייהרגו, או שיצאו ויפלו אל הכשדים.
"לא נפל עליה גורל" - אין זה כסיר מתבשל שמוציאים ממנו את הנתחים ומחלקים אותם בגורל. דבר מעניין הוא שכך אכן נהגו כשהמצב הכלכלי היה דחוק, ויש לכך ביטוי בהלכה: מובא בהלכות שבת דין האב הרוצה לחלק לבניו בשר או עופות ולהטיל ביניהם גורל - איזה גורל מותר להטיל בשבת. וטעם הדבר, שלא יריבו: זה קיבל כנף וזה חזה וזה שוק, ולכן היו מטילים גורל. וכאן אומר הנביא שלא כך היה: הוציאו אותם אחד אחד, כביכול באופן מקרי, בלי גורל - ראו כיצד כל הטובים נהרגו ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים.
ביאור נוסף מביא המלבי"ם: "לא נפל עליה גורל" בתמיהה - וכי לא נפל עליה גורל? הרי ראינו בפרקים הקודמים שנבוכדנצר הטיל גורל לאן לפנות, על ירושלים או על בני עמון, ויצא הגורל על ירושלים. וכי סתם הגיע לכאן? "הגורל בחיק יוטל ומה' כל משפטו" - הכרעת הגורל באה מכוח שמים, ומן השמים הנחוהו לבוא הנה.
דם נקי שלא נתכסה
כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל־צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר׃
כאן מדובר ברציחות שהיו רוצחים בתוך ירושלים. תרגום יונתן מתרגם: "בזדו ובדרע מרומם שפכתה" - רצחו בזדון ובזרוע רמה, לא בהסתר ולא במחבוא; "לא שפכתה בשלו למעבד עלוהי תיובתא" - לא בשגגה, באופן שאפשר יהיה לשוב על כך, אלא בזדון. "דמה בתוכה היה" - בפרהסיה, לעיני כל.
הרד"ק מסביר מדוע בא עונש זה: מפני ששפכו בה דם חינם, וזה מעורר את המשפט. ומדוע נאמר שהיה מגולה? כי "לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר". אילו היה הדבר בהסתר, עדיין היה נשמר איזה כבוד; אך כשכולם רוצחים בפרהסיה ואיש אינו טורח אפילו לכסות את הדם, לפי שממילא שפיכות דמים היא דבר מקובל - זה מגדיל את חרון האף עד כלה.
וחז"ל דורשים: מהו הדם שהיה בתוכה "על צחיח סלע שמתהו"? זהו דמו של זכריה בן יהוידע, שבא ומחה כנגד העם על העבודה הזרה שראה, וקמו והרגוהו. והיה דמו רותח ומבעבע עד שבא נבוזראדן רב טבחים והרג עליו אלפים ורבבות. וזהו שנאמר בפסוק הבא "להעלות חמה לנקום נקם" - על אותו דם, שרצפת בית המקדש עשויה סלע ולא ספגה אותו, והדם היה עולה ומבעבע.
"צחיח סלע" - מקום גבוה ויבש בסלע; "צחיח" מלשון "צחי צמא", יבש. מקום בולט וגבוה, שאי אפשר לכסות ולהסתיר בו. והנמשל, אומר הרד"ק: כל כך הרבו שפיכות דמים, עד שלא ייתכן היה לסלוח ולהחשיב את העוון כנעלם, כי העוון עומד וצועק תמיד. וכך בכל מקום: כשנשפך דם חינם אין על כך מחילה, ומידת הדין אינה מרפה, שכן דם הנשפכים תובע את דינו מן הרוצח - כדמו של נבות היזרעאלי העולה ומקטרג: כיצד אחאב עדיין חי, והוא שפך את דמי?
לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת׃
רש"י מסביר: כדי להעלות חמה לפניי, ציוויתי על הדם שלא ייבלע בקרקע. כביכול הקב"ה אינו רוצה שתהיה להם מחילה - "ונקיתי דמם לא נקיתי" - שאם יתנקה הדם, שמא ירד חרון האף, והקב"ה רוצה להיפרע מהם כראוי להם.
הרד"ק מבאר: הם שפכו את הדם בגלוי, ותוצאת הדבר שתעלה חמתו עליהם לנקום בהם. אין הכוונה שעשו זאת על מנת שינקום בהם - דבר כזה ודאי לא ייתכן - אלא שזו התוצאה. ואומר הרד"ק: התבונן וראה שעל עוון הרציחה נאמר "וגם אני נתתי להיותו מגולה לפניי לבלתי היכסות", שלא אביתי לסלוח לה כי גדול עוונה מנשוא. וכן נאמר בספר מלכים: "וימלא את ירושלים דם נקי ולא אבה ה' סלוח" - על עוון הרציחה לא אבה ה' לסלוח.
והמלבי"ם מחזירנו למשל: "נתתי את דמה על צחיח סלע" - אלו הן העצמות שהיו תחת הסיר והגדילו את המדורה. הדם הגלוי על צחיח הסלע הוא שעורר את הקטרוג והגדיל את האש.
"גם אני אגדיל המדורה"
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה׃
מלבד האש שבחוץ - האויב הצר על העיר - אגדיל אני את המדורה שמתחת לסיר: החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים פנימה. וזה כמו שנאמר בירמיה: "הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת", ושם ביארנו שמלבד האויב שבחוץ, החרב תאכל איש ברעהו.
המצב היה נורא ואיום: היו עושים להם חרבות קצרות, והולכים בשווקי ירושלים. אדם שהיה לו חשבון עם חברו, היה מתקרב אליו, תוקע לו את הסכין הקצרה בבטן, מחזירה מיד לכיסו והולך לדרכו. פתאום רואים העוברים ושבים אדם מתמוטט, צועקים הצילו הצילו - ועד שמגיעים, הרוצח נעלם ואין יודעים מי הוא. כך היה זה דבר קבוע: חיסולי חשבונות, חיסול ממוקד, וירושלים מלאה דמים מפה לפה. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ׃
אומר הקב"ה: אשתדל להרבות את העצים ולהדליק את האש מבפנים, עד ש"התם הבשר" - יסתיים וייגמר ויאבד את צורת הבשר, עד שיהיה כמרקחה. "מרקחה" היינו דבר דק שנרקח בחום האש, מה שאנו קוראים היום מרקחת: הפרי נעשה נימוח לגמרי. כלומר יתבשל ויתרקח כל כך עד שיימס מרוב חום האש. "והעצמות יחרו" - גם העצמות תתייבשנה, שכיוון שכלו המים והכל נשרף, גם העצמות יישרפו מן האש השולטת בתוך הסיר. "יחרו" מלשון דבר הנחרר מרוב אש, כמו "חררה", שנעשים בו חורים, ותמיד לשון זו מבטאת שריפה, כמו "חרון אף".
הסיר הריק - בקיעת החומה
וְהַעֲמִידֶהָ עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ׃
לאחר שיתרוקן הסיר מבשר וממים - כלומר לאחר שימותו כל בעלי המלחמה - יעמוד הסיר לבדו על הגחלים של "דור העצמים" שתחתיו, ואז "למען תחם וחרה נחושתה": הסיר עצמו יתחמם. וכשמתכת מתחממת יתר על המידה, פעמים שהיא מתבקעת ואף נמסה. אנו איננו מכירים זאת, שכן המתכות שלנו בנויות בטכנולוגיה גבוהה, אך המתכת שלהם הייתה ברמה נמוכה בהרבה והחימום היה מביאה לידי ביקוע. וכל עוד יש בפנים בשר ומים, התוכן מצנן ומקרר את המתכת; משנתרוקן הסיר - אין מה שיקררנו.
והנמשל: החומה תיבקע. לאחר שימותו כל אנשי המלחמה שבתוכה, הנחושת - היינו הסיר שעליו סמכו ואמרו שיגן עלינו - היא החומה עצמה, תיבקע. "וניתכה בתוכה טומאתה תיתום חלאתה" - אז יקבלו את עונשם על עוונותיהם ויטוהרו מפשעיהם; "תיתום" כמו "יתמו", הרשעים אשר בתוכה ימותו, ועל ידי זה יטהרו.
תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ׃
מסביר המלבי"ם: "תאונים" מלשון תאניה ואניה. בעוני ובאבל הלאת ועייפת את הסיר, כדי להתיך ממנו את החלאה והטומאה - ואף על פי כן החלאה לא יצאה ממנו. ומדוע? "רבת חלאתה" - ריבוי החלאה הגדול גורם שלא תוכל לצאת משם, עד ש"באש חלאתה" - אפילו באש עצמה נמצאת חלאה. כלומר הרשעים רבים כל כך עד שלא כלו לחלוטין.
ובביאור נוסף: "תאונים הלאת" - שנלאתה מרוב אבלה, האבל עייף אותה, ואף על פי כן לא יצאה ממנה רבת חלאתה: על אף האבל על כל אותם מתים, עדיין נותרו הרשעים בתוכה. ובביאור "באש חלאתה" מוסיף המלבי"ם אפשרות שנייה, אף שקשה להתאימה לדקדוק: שהבי"ת היא משורש המילה, כמו "בואש", מלשון סירחון, והכוונה חלאתה הנבאשת. אך לפי הניקוד בשווא משמע שהבי"ת היא בי"ת השימוש והשורש הוא "אש".
טומאה שאינה מתטהרת
בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ׃
"בטומאתך זימה" - בטומאה שלך נמצאת זימה. וכבר הסברנו כמה פעמים ש"זימה" היא מלשון "זמם", מחשבות עמוקות; וכשמדובר במחשבות עמוקות של עריות, בעצות עמוקות ובהשתקעות המחשבה בזנות - זו נקראת זימה. ומכיוון שכך, אפילו האש לא יכלה להסיר זאת ממך. ואף שתקנת הזימה היא באש, כמו שנאמר "זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" - כאן אף האש לא הועילה. "יען טיהרתיך ולא טהרת" - ולכן יודע אני שלא תיטהרי עוד, "עד הניחי את חמתי בך": הניחי לי להניח את חמתי, להעניש אותך עוד בשבי ובגלות ובפיזור, ואולי על ידי זה תסור ממך זוהמתך.
אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא־אֶפְרַע וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
שלושה דברים נאמרו כאן זה כנגד זה. "אני ה' דיברתי" - גזרתי את הגזירה; "באה" - הגזירה כבר הגיעה; "ועשיתי" - כבר נעשה המעשה.
וכנגד "דיברתי" נאמר "לא אפרע" - מסביר המלבי"ם: לא יתבטל הדבר, כלשון "ותפרעו כל עצתי" - ביטלתם את העצה; כאן לא תתבטל הגזירה. כנגד "באה" נאמר "ולא אחוס" - חמלה וחיסה, אומר המלבי"ם, נאמרת כשיש לי צורך בדבר, כמו "ועינכם אל תחוס על כליכם", ואילו רחמים שייכים אף כשאין לי צורך בו; אומר הקב"ה: לא אחוס, כביכול אין לי כלל צורך בכם. וכנגד "ועשיתי" נאמר "ולא אנחם" - לא תהיה לי חרטה על המעשה. ומדוע? "כדרכייך וכעלילותייך שפטוך" - העונש תואם במדויק למעשים שעשית, ומשהגיע לך בדין אין מקום לחרטה.
לסיכום:
הפרק נפתח בציווי לרשום את יום תחילת המצור, עשרה בטבת, ובתאריך עצמו טמונים רמזים: מניין הימים עד בקיעת העיר כנגד שנות השלווה מיציאת מצרים, גימטריית "עשור" כמניין "ירושלם", ו"י"א טבת" לחשבון בבל כמניין נבוכדנצר. מכאן עובר הנביא למשל הסיר - משל שהעם עצמו טבע כדי להרגיע את עצמו, שירושלים היא הסיר המגן והם הבשר שבתוכו - והנביא הופכו על פיהם: הסיר יתמלא בנתחים הטובים, אך העצמות שתחתיו, הם דמי הנקיים שנשפכו בפרהסיה ולא נתכסו, יגדילו את המדורה עד שהבשר יימס, העצמות ייחרו, והסיר הריק ייחם ותיבקע נחושתו - היא החומה. שפיכות דמים היא העוון שעליו "לא אבה ה' סלוח", ודם הנקיים עומד וצועק על צחיח הסלע. ולכן חותם הנביא: "אני ה' דיברתי, באה ועשיתי, לא אפרע ולא אחוס ולא אנחם" - הגזירה נגזרה, הגיעה ונעשתה, והיא מדודה במדויק כדרכיהם וכעלילותיהם.