פרק כ"ג ביחזקאל הוא משל שתי האחיות: אהלה - היא שומרון, ואהליבה - היא ירושלים. שתיהן בנות אם אחת, שתיהן זנו תחת בעליהן, כלומר סטו מדרך ה' ונדבקו באומות ובעבודה זרה שלהן. בחלק שלפנינו הנביא עובר מתיאור החטא אל תיאור העונש: כיצד אותם "מאהבים" עצמם, מצרים ואשור ובבל, הם שיהיו שבט הזעם - מידה כנגד מידה. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, ונוסיף את דברי רש"י, הרד"ק, האברבנאל והתרגום כפי שהובאו בשיעור.
בְּנֵי בָבֶל וְכׇל כַּשְׂדִּים פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ כׇּל בְּנֵי אַשּׁוּר אוֹתָם, בַּחוּרֵי חֶמֶד פַּחוֹת וּסְגָנִים כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם׃
מי הם "פקוד ושוע וקוע"? לפי התרגום יונתן, וכן מביא רש"י, אלו שמות מדינות - העמים שסרו למשמעתה של בבל. ורש"י מביא פירוש נוסף, שהם פקודים ושרים ושלטונים. "כל בני אשור אותם" - "אותם" כאן במובן "איתם": גם בני אשור יבואו עמם, שכן גם הם יזכרו את החיבור והקשר שהיה להם עם ישראל מקדם, וגם הם ירצו כביכול להחזיר את האהבה כבתחילה.
ולכן חוזר הנביא ומונה בדיוק את אותם תארים שהוזכרו למעלה בשעת החטא: "בחורי חמד, פחות וסגנים כולם, שלישים וקרואים, רוכבי סוסים כולם". אלו הם התארים שבגללם נדבקה בהם, שראתה בהם אנשי מעלה - ועתה אותם אנשי מעלה עצמם באים אליה, כביכול להחזיר את האהבה כמקדם.
וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן רֶכֶב וְגַלְגַּל וּבִקְהַל עַמִּים, צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב, וְנָתַתִּי לִפְנֵיהֶם מִשְׁפָּט וּשְׁפָטוּךְ בְּמִשְׁפְּטֵיהֶם׃
מהו "הוצן"? המלבי"ם מפרש: מיני מרכבות וכלי מלחמה. הביטוי קשור ל"חוצן", כמו "והביאו בנייך בחוצן", ואף שם מפרש המלבי"ם שהוא מין ממיני המרכבות - יביאו אותם במרכבה. לעומת זאת הרד"ק מביא בשם אביו ש"חוצן" הוא לשון זרוע, ומכאן גם חיל וצבא, שהרי החיל נקרא זרוע, כמו "זרועות הנגב" שהכוונה לחילות. לפי זה "ובאו עלייך הוצן" - יבואו עלייך בחילות. "רכב וגלגל ובקהל עמים" - יבואו בעוצמה גדולה.
"צינה ומגן וקובע" - אלו כלי מלחמה הנותנים יתרון בשדה הקרב: הצינה מגינה מפני החרב ומקיפה את הלוחם משלושה צדדים, המגן מגן מפני החץ ומלפניו, והקובע הוא כובע נחושת המונח על הראש. "ישימו עלייך סביב" - יעשו עלייך מצור מכל עבר.
"ונתתי לפניהם משפט" - חיל בבל יהיו כביכול השופטים, והקדוש ברוך הוא הוא הבעל דין והתובע, המגיש את משפטנו לפניהם על שמרדנו בו. וכן מצינו בירמיהו פרק א': "ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים... ודברתי משפטי אותם על כל רעתם". והנה יש כאן שני מיני משפטים. האחד - משפט מצד שהקדוש ברוך הוא הוא התובע, ואז הפסק והעונש נעשים כפי משפטי ה', שהולכים אחר התובע. והשני - משפט השופטים עצמם, שחוקיהם שונים, והם יענישו אותה כפי נימוסיהם ודיניהם וכמנהגי הגויים. על הראשון נאמר "ונתתי לפניהם משפט", ועל השני "ושפטוך במשפטיהם". נמצא שהיא לוקה בכפליים: גם עונש המגיע לה על פי התורה, וגם עונש המגיע לה על פי משפטי האומות.
וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה, אַפֵּךְ וְאׇזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל, הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ׃
"ונתתי קנאתי בך" - כאיש המקנא לאשתו שזינתה תחתיו, וזה כנגד "ונתתי לפניהם משפט", העונש על פי חוקי התורה. "ועשו אותך בחמה" - כנגד "ושפטוך במשפטיהם", שיעשו בך את המשפט בדרך של כעס וחמה כפי חוקיהם, ונמצא עונשה כפול.
וכנגד "ונתתי קנאתי בך" נאמר "אפך ואוזנייך יסירו": כך היו נוהגים באישה שזינתה תחת בעלה - חותכים את חוטמה ואת אוזניה. זה מום שנשאר בה לעולם, ובזה מובטח שלא יסתכל עליה עוד איש, ותימאס בעיני הזונים. והכל מידה כנגד מידה: על שהעיזה פניה והטתה אוזניה לדברי הזנות והעגבים.
"ואחריתך בחרב תיפול" - מפרש האברבנאל שהכוונה לאחרית הבגדים, שיכרתו את שולי בגדיה בחרב. זו הייתה הבושה הגדולה ביותר שהיו עושים לאותן נשים, שהיו חושפים את אחוריהן ומלבישים אותן בצורה מבישה, והדבר היה קלון מתמיד שהראה את זנותן. מה שיש היום כאלה שהולכות כך לכתחילה, פעם היה זה סוג של ביוש וקלון.
וכנגד "ועשו אותך בחמה", המשפט שיעשו הם מדעתם, אומר "המה בנייך ובנותייך יקחו" - זה חוץ ממה שאני גוזר עלייך: הם ייקחו את הבנים והבנות בשבי. "ואחריתך תיאכל באש" - שריפת בית המקדש. נמצאו כאן שני עונשים נוספים: השבי בקלון מתמיד, ושריפת המקדש.
המהלך כאן הוא מהלך של מידה כנגד מידה. עם ישראל נדבקו באומות וראו ישועה במצרים ובבבל, ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: "אי אלהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". וכן כותב חובת הלבבות: בן אדם הסומך על מישהו, הקדוש ברוך הוא נותן אותו ביד מי שסמך עליו. סמכתם על מצרים? הנה מצרים, ראו מה יעשו לכם. משענת קנה רצוץ, אשר ייעץ בכף הנסמך עליו.
לכן העונש בא דווקא דרך אותן אומות שאליהן התחברו. חשבת שתתחברי אליהם ומתי שתרצי תפרשי - ראינו למעלה "הנני מעיר את מאהבייך עלייך": הם לא יניחו לך להתנתק כל כך מהר. ואז יתברר שלא אהבה הייתה כאן, אלא שנאה נוראה, "ונתתי קנאתי בך ועשו אותך בחמה, אפך ואוזנייך יסירו... המה בנייך ובנותייך יקחו ואחריתך תיאכל באש". שאילו הייתם נשענים על הקדוש ברוך הוא, היו לכם כל הישועות וההצלחות והברכה. אבל כיוון שאמרתם יש לנו אומות אחרות להישען עליהן - מהן תסבלו.
והאם אותן אומות צדיקות? ודאי שלא. כולן נתנו את הדין בסופו של דבר. הקדוש ברוך הוא נפרע על ידי האומה, ולאחר מכן נפרע מן האומה. מצרים עינו אותנו, ולבסוף קיבלו את מכותיהם. בבל ייסרה ועינתה אותנו, ונאמר עליה "בת בבל השדודה, אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע", והדברים מתגשמים לנגד עינינו. מה נשאר מבבל? מה נשאר ממצרים? מה נשאר מכל האומות שייסרו אותנו? לא נשאר מהם מאומה. בסופו של דבר האומה משלמת מחיר מלא על כל מה שעשתה.
וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ׃
"והפשיטוך את בגדייך" - בגדי החמודות, ומפרש רש"י בדרך משל שהכוונה לבגדי הכהונה. "ולקחו כלי תפארתך" - כלי בית המקדש. וכן כל דבר יקר שהיה להם מצד היותם עם ה' - מכל זה יערטלו אותם.
וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד׃
"זימה" - כפי שהסברנו, המחשבות העמוקות שבזנות, דהיינו ההידבקות בכפירה ובעבודה זרה מצד עיון ומחשבה. "והשבתי זימתך ממך" - שהרי כשגלו לבבל כבר לא עבדו עבודה זרה. ומה שנאמר "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן", דורשים חז"ל שאין הכוונה שעבדתם ממש אלוהים אחרים, אלא עבדתם עובדי אלוהים אחרים, וכיוון שהייתם שפלים בפני עובדי אלילים נחשב לכם כאילו עבדתם. והטעם, שאנשי כנסת הגדולה כבר ביטלו את יצר העבודה זרה, ומשבטלה הנבואה בטלה גם היא.
"ואת זנותך מארץ מצרים" - מכאן ואילך לא יבטחו עוד במצרים. "ולא תשאי עינייך אליהם" - אל הזימה ואל העבודה זרה. "ומצרים לא תזכרי עוד" - שהרי גם מצרים נפלה בסופו של דבר, ואותם בני יהודה שירדו למצרים כדי להינצל, אחרי שהנביא הזהירם שלא ירדו, נהרגו עמהם.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת בְּיַד אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם׃
בתחילה נאמר "הנני מעיר את מאהבייך" - שהם יוצאים כביכול מצד ברית האהבה, לחדש את הקשר ולהחזיר אותך לעבדם. אבל כשאתן אותך בידם, יהיה זה "ביד אשר שנאת": כשיראו שאינך מוכנה עוד לחיבור הזה, תבער בליבם השנאה, ויתנהגו עמך כאויבים וכצוררים - ואז זה יהיה עד להשחית.
וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה וְלָקְחוּ כׇּל יְגִיעֵךְ וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה, וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ׃
"ועשו אותך בשנאה" - כבר לא מצד האהבה הקודמת אלא מצד השנאה שעתה, על שאינך מוכנה לחזור ולעבדם. "ולקחו כל יגיעך" - כל מה שיגעת, וישאירוך ערום ועריה, יחריבו הכל ולא יותירו כלום. ואז לא יחוסו עלייך כלל. והמלבי"ם מדייק בשלושת הלשונות: "זנונייך" - מעשה הזנות; "זימתך" - שקיעה במחשבת הזנות, שהתחברו לעבודה זרה לא רק כמעשה חיצוני אלא העמיקו גם בפילוסופיה שלה; "תזנותייך" - לשון מפעיל, שלא הסתפקו בעבודתם שלהם אלא גרמו גם לאחרים לעבוד עבודה זרה.
עָשֹׂה אֵלֶּה לָךְ בִּזְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם עַל אֲשֶׁר נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם׃
למה יבוא עלייך העונש הגדול הזה? "בזנותך אחרי גויים" - שירדת למצרים לקבל מהם עזרה ולא בטחת בה'. "על אשר נטמאת בגילוליהם" - ולא די בכך, אלא הגעת לשם ועבדת עבודה זרה כמותם ועשית כתועבותיהם.
בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ׃
"בדרך אחותך הלכת" - ראית את דרכה של אהלה, ראית את עונשה ואת גלותה, ולא לקחת מוסר. לפיכך "ונתתי כוסה בידך" - אותה כוס תרעלה ששתתה אהלה, תשתי גם את.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה, תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל׃
"כוס אחותך תשתי" - תגלי כמותה. "העמוקה והרחבה" - אל תחשבי שהכוס התרוקנה כשאחותי שתתה אותה; כוס זו עמוקה ורחבה, יש בה משקה הרבה, ועדיין נותרה בה תרעלה גם בשבילך, ועדיין יש בה מן המים המרים להשקותך - כמים המרים הבודקים את הסוטה, כנגד שסטתה מדרך ה'.
"תהיה לצחוק וללעג מרבה להכיל" - כנגד שלוש הפעמים. כמו ששומרון שתתה את הכוס שלוש פעמים, בשלוש גלויות שהגלה סנחריב, כך שתתה ירושלים שלוש פעמים, שגלו על ידי נבוכדנצר שלוש פעמים, כמו שכתוב בישעיהו "כל ראש לחולי" וגו'. בפעם הראשונה תהיה לצחוק. ואומר המלבי"ם שהלעג גרוע מן הצחוק, שהרי צחוק אדם יכול לצחוק על חברו שלא בפניו, אבל לעג הוא בדרך כלל בפניו. ובפעם השלישית "מרבה להכיל" - לעג רב כל כך עד שכבר לא תוכל להכיל, וזה חורבן מוחלט.
שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי, כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן׃
בפעם הראשונה "שיכרון ויגון תמלאי" - לא יין שאדם משתכר בו ומגיע על ידו לשמחה, אלא משקה המשכר ומאבד את הדעת ומביא את האדם לידי יגון. רבים המשתכרים מתחילים אחר כך לבכות, ונכנסים בעקבות השכרות לדיכאון. בפעם השנייה "כוס שמה ושממה" - כל הארץ תהיה שוממה. ובפעם השלישית "כוס אחותך שומרון" - החורבן הגמור, כמו שהיה אצל אחותה שומרון שנחרבה לחלוטין.
וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
שוב שלוש מדרגות: בפעם הראשונה "ושתית". בפעם השנייה "ומצית" - תמצי את התמצית, תמצצי שלא תישאר טיפה, אף מה שנשאר בשוליים. ובפעם השלישית "ואת חרשיה תגרמי" - "תגרמי" מלשון "ועצמותיהם יגרם", שכאשר היו אוכלים ולא משאירים כלום היו שוברים אף את העצמות ומוצצים את המוח שבתוכן. כך גם כאן: אחרי ששתתה ומצצה, עוד ייקחו את החרסים וישברו אותם לחתיכות כדי למצוץ את המשקה שנבלע בהם. רצה לומר: תקבלו את הפורענות במנה הגדושה ביותר שאפשר.
והנמשל: העם כולו כלה, ורק ירושלים, שהיא הכלי, עדיין נשאר בה משקה - ואומר שהכלי הזה יישבר לחתיכות, תתפורר ירושלים, ואף על פי שנעשתה חתיכות עדיין תישרף ותיחרב. מכה אחר מכה, שגם את מה שנשאר בחתיכות ימצצו ויוציאו.
מפרש המלבי"ם: עם החרסים הנשברים תנתקי את שדייך. ירושלים היא בבחינת אם המשקה את בניה, שדרכה ירד השפע הרוחני והגשמי לכל העולם. ואור החיים הקדוש אומר שאילו היו האומות יודעות כמה שפע מגיע להן מבית המקדש, היו מביאות משמרות וגייסות לשמור על ירושלים ועל בית המקדש שלא יחריבוהו. וכאשר האם מנתקת שדיה מן התינוק שלא יינק עוד - נמצא שכל אותו שפע אדיר שהיה בירושלים, המלוכה והכהונה והעבודה והנבואה, ינותק מהם. "כי אני דיברתי נאום ה' אלוהים" - כך דיברתי, ובסופו של דבר הנבואה תתקיים ותתגשם.
ויש כאן פירוש נוסף: רש"י מדמה את כוס הפורענות המשקה את ישראל לכלי חרס. כלי מתכת שנשבר אפשר להתיכו ולעשות ממנו כלי מחדש, אבל כלי חרס משנשבר אין לו תקנה - וכי תפורר אותו ותעשה ממנו חול? הרי יש חול בחוץ. לפיכך "ואת חרשיה תגרמי" היא הבטחה טובה: אותו כלי חרס שממנו שתית את כוס התרעלה יישבר, ולא תבוא עוד פורענות נוספת. לעומת זאת אצל האומות נאמר "כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ" (ירמיהו נ"א) - כוס זהב, גם אם נמעכה ונשברה מתיכים אותה ושבים ומוזגים בה, כלומר ישתו וישתו שוב. אבל ישראל כוס חרס, שנשברה לשבריה ואין לה תקומה נוספת.
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ, וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ׃
כאן מסכם ואומר שעיקר הסיבה לכל זה היא ששכחת אותי לגמרי, כאישה זונה שעזבה את בעלה ושכחה אותו לחלוטין. "וגם את שאי זימתך" - כשם שאני נשאתי חרפה בעבורך, שהרי הייתם עמו של ה', וכשנטשתם אותו היה בזה ביזיון וחילול השם גדול, כאילו לא שווה לעבוד את ה', כמו שאמרתם "שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" והלכתם ובחרתם לכם אלוהים חדשים - כך גם את שאי חרפה בעבור מעשייך.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי, בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אׇהֳלָה וְאֶת אׇהֳלִיבָה, וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: האם אתה בעצמך מוכן לשפוט? משפטי ה' צדקו יחדיו, בין באהלה ובין באהליבה. רצוני שאתה תשפוט אותן ותגיד להן את תועבותיהן.
כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ, וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאׇכְלָה׃
הרד"ק מסביר שכאן כבר אין זה משל. עד כה היה הניאוף משל לעבודה זרה, אבל "כי ניאפו" כאן כפשוטו - שהיו מנאפים עם נשי רעיהם. הרי בית ראשון חרב על שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "ודם בידיהן" - כמו שאמר ישעיהו "ידיכם דמים מלאו", ולכן נקראת ירושלים "הוי עיר הדמים". "ואת גילוליהן ניאפו" - זה כבר דרך משל, שכשם שהאישה המנאפת תחת אישה לוקחת לה זרים, כך לקחו להם גילולים. נמצא שכל שלוש העבירות החמורות מוזכרות בפסוק אחד כחטאים שהביאו עליהם את הפורענות.
"וגם את בניהן אשר ילדו לי" - מפרש הרד"ק: אשר ילדו לעבודתי. ומניין שהם לעבודתי? שבשמונה ימים ללידתם הכניסום בברית ומלו אותם, וזה חותם המלך שיהיה לעבודת ה'. ואחר כך "העבירו להם לאוכלה" - העבירום למולך שהאש תאכלם. והמלבי"ם מפרש "אשר ילדו לי" - אלה שהקדישו לשמים ולתלמוד תורה, אותם העבירו לבעל להישרף באש. וכן ראינו למעלה ביחזקאל ט"ז, כ': "ותקחי את בנייך ואת בנותייך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול, המעט מתזנותייך".
תארו לעצמכם: בא כהן המולך ואומר, מה קורה איתכם? משפחת פלוני כבר העבירה, משפחת אלמוני כבר העבירה גם את הילד השני, ואתם עוד לא תרמתם אף ילד. אומרים, באמת צריך לעשות משהו. מי, ראובן? לא, ראובן בצבא. שמעון? לא, שמעון בדיוק קיבל משרה בהייטק. יהודה? לא, ליהודה יש עסקים חשובים מאוד. יודע מה - אהרון, הוא בישיבה, קחו את אהרון. את מי היו שולחים למולך? את הבנים שהקדישו לשמים ולתלמוד תורה.
וכבר הבאנו על זה בפרק ט"ז את משל "הקדיחה תבשילו", שזו אישה רעה: מה שנשרף היא אומרת לבעלה "שלך נשרף", ואילו החלק העליון שלא נשרף - זה שלי. כך גם כאן: את תבשילו של הקדוש ברוך הוא הלכו לשרוף, את הבנים של ריבונו של עולם העבירו למולך.
וזה מוסר גדול בשבילנו. הרבה פעמים אדם צריך לסדר עניין דחוף - ללכת לבנק, לעירייה, לביטוח לאומי, לקופת חולים. בבוקר אינו יכול, שהרי יש עבודה. אבל אחר הצהריים ממילא יש כולל, אז הוא הולך אז. ובערב יש שיעור, אז יש לו יותר זמן. את מה הוא לוקח למולך? את הזמן של התורה, את החלק של ריבונו של עולם. על זה אומר הקדוש ברוך הוא "וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאוכלה" - דווקא את החלק שצריך להיות היקר והחשוב ביותר, שבו אסור לנגוע, דווקא אותו לוקח האדם לענייני החולין שלו.
עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי, טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ׃
באותו יום עצמו שהקריבו את בניהם למולך, היו הולכים לבית המקדש להקריב קורבן, כדי לחלל את המקדש, והיו מכוונים שיהיה זה דווקא בשבת, כדי לחלל גם את השבת. נמצא, אומר המלבי"ם, שחיללו את שלושת העניינים המרכזיים של העולם כולו, הם הנקראים בספר יצירה "עש"ן" - עולם, שנה, נפש. המקודש שבמקום הוא בית המקדש, וחיללוהו. המקודש שבזמן הוא השבת, וחיללוהו. והמקודש שבנפש הוא הבן המיוחד לתלמוד תורה, ואותו העבירו למולך. פגמו בשלושת היסודות שעליהם עומדים כל העניינים הרוחניים: מקום, זמן ואדם.
וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ, וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי׃
וזה העוון האחרון: שביום ששחטו את בניהם היו באים אל המקדש, וכיוון שמיד אחרי השחיטה נכנסו לבית ה', מחשיב להם הקדוש ברוך הוא כאילו שחטו את בניהם לעבודה זרה בתוך בית המקדש עצמו. וזה העוון החמור ביותר שאפשר. ואומר המלבי"ם שזה דומה לאישה המנאפת תחת אישה בביתו ובפניו, שכבר אינה חוששת ממנו כלל - וזה הדבר המעורר את הקנאה ואת הזעם הגדולים ביותר.
וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ, לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי׃
ממשיך להראות את גודל ההפקרות, שעשתה זנותה בפני בעלה: כאישה זונה השולחת שלוחים בפרהסיה אל אנשים הבאים ממרחק, על ידי שליח שנשלח אליהם שיבואו, והיא יוצאת לקבל את פניהם. ולצורך זה "רחצת" - הכינה עצמה במרחץ; "כחלת עינייך" - כדרך הזונות שהיו כוחלות עיניהן למצוא חן בעיני המנאפים; "ועדית עדי" - שמה עליה עדיים. והרד"ק מסביר שהמשל בא לומר ששלחה איגרות מדברות נכבדות ומביאות מנחות, כדי למשוך את העמים אליה ולהתערב עמהם וללמוד ממעשיהם.
וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ, וּקְטׇרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ׃
ישבה על מיטה מכובדת כדי לקבל עליה את הבאים, ולפני המיטה שולחן ערוך בכל מיני מאכל, ועל השולחן שמן וקטורת לריח טוב. ומדגיש "קטורתי ושמני" - השמן והקטורת שנתן לה בעלה. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מה שאני הענקתי לה, את זה הלכה לקטר לבעלים ולזונים עמה, לאותן אומות שבאו לכאן ומהן למדנו את קלקול העבודה זרה ושאר הקלקולים.
וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ, וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סׇבָאִים מִמִּדְבָּר, וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן׃
"וקול המון שלו בה" - במיטה הזאת נמצא קול המון אנשים בשלווה. ואומר המלבי"ם שזה היפך מדרך הזונים באשת איש, שאינם שלווים לעולם וחוששים תמיד שמא יבוא הבעל. וכאן לא די שאינם חוששים, אלא עוד משמיעים קול ואינם מתייראים.
"ואל אנשים מרוב אדם מובאים" - אנשים רבים הלכו להביא לכאן את אותם זונים. ומי הם? "סבאים ממדבר" - מפרש המלבי"ם שיכורים, כמו "אל תהי בסובאי יין", אנשים שסבאו יין הרבה ובאו מן המדבר, אנשים פראיים מדבריים. כלומר, הביאו לכאן את תחתית הגוון האנושי. "ויתנו צמידים אל ידיהן ועטרת תפארת על ראשיהן" - המביאים אותם נתנו להם צמידים ועטרות, עשו מאותם פראים כביכול שרים חשובים ונכבדים. הבאת אלייך אנשים שפלים והפכת אותם לחשובים, כיבדת אותם בעטרות וצמידים כדי לנאוף עמם, וכל זה בפרהסיה ובקול גדול. זהו גודל עוונה של אהליבה.
ויש פירושים נוספים ב"סבאים": רש"י מפרש שאין זה מלשון סובאי יין אלא אלו הדרים סביב לה, מלשון סביב. והרד"ק מפרש ש"סבא" הוא שם אומה, כמו "סבא וסבתכא ורעמה", מבני כוש. ובין כך ובין כך הכוונה שהבאת לכאן את תחתית החומר האנושי כדי לקבל מהם את הנהגותיהם ואת סוגי העבודה זרה שלהם ולהידבק בהם.
וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים, עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא׃
רש"י מפרש: אמר לי ליבי על זו שבלתה והזקינה בניאופים, חשבתי שעכשיו "יזנו תזנותיה" - שהזנות תזנה ותצא ממנה. שהרי לשון "לזנות" עניינה יציאה וסטייה מן הדרך הישרה אל הדרך העקומה אחרי האלילים, ומכאן גם המילה "זונה", שהתרגום מתרגם "נפקת ברא", לשון יציאה. חשבתי שמאחר שכבר בלתה תתרחק מדרך הזנות, "והיא" - אבל אני רואה שהיא נשארה כמו שהייתה בתחילה, שאף לאחר שבלתה והזקינה בניאופים לא שינתה דרכיה.
והמלבי"ם מפרש בדרך מעניינת: הבעל אומר, אני חשבתי שהניאופים האלה שהזונים מזנים עתה יהיו "לבלה" - שהזנות תבלה ותרקיב את הזונים עמה, "בלה" מלשון בלוי, "תזנותיה והיא", גם הזונים עמה וגם היא. ומהי "הבלה"? מסביר המלבי"ם שהוא שם מופשט לצרעת המידבקת בנואפים ומבלה את בשרם ועצמותיהם, כמו חולי הצרפתים שבזמן הזה - שהיה ידוע שאצל הצרפתים המפורסמים בניאוף רווח חולי כזה. אלו הן מחלות המין הידועות והמוכרות, שאנשים חולים בהן בעקבות עיסוקם בזנות; היום מוכר האיידס, פעם הייתה ידועה העגבת, ועוד סוגים שונים. זו הקללה: שהבלה הדבקה בנואפים תבוא עליה ועל תזנותיה, וכל מי שיזנה עמה תידבק בו אותה צרעת מבלה.
וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה, כֵּן בָּאוּ אֶל אׇהֳלָה וְאֶל אׇהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה׃
ועתה, אומר המלבי"ם, נתקיימה הקללה: הבלה באה אליה ונדבקה בה, כמו שהיא באה תמיד אל אישה זונה ונדבקת בה. כן באו אל אהלה ואל אהליבה, שתי הנשים הסוררות שהן שומרון וירושלים. "אישות הזימה" - לשון רבים של אש, חולי של קדחת התוקפת אותם כאש, אש ותבערת החום הבוערת מחמת הזימה ורוב הניאוף, מחלה מעצם ועד בשר.
וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם, כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן׃
את הזונה הזאת שנדבקה בה הצרעת ידונו גם כשופכת דם, וזה פשוט: כל מי שנדבק בה נדבק בחוליה, והחולי הורג ומכלה, הן אותה והן את הזונים עמה, נמצא שעל ידי זנותה היא הורגת נפשות. לכן יבואו אנשים צדיקים וידונו אותן בגלל שני עוונות: עוון הזנות, ועוון הדמים - שהרי ירושלים נקראה עיר הדמים. "כי נואפות הנה ודם בידיהן".
ומי הם אותם "אנשים צדיקים"? מתרגם יונתן: זכאין כבלהון - לפי מעשיהן של אלו הזונות, צדיקים הגויים מהן. כלומר צדיקים באופן יחסי. ואפשר להסביר שנחשבו צדיקים ביחס אליהן משום שלא קיבלו תורה ואינם מצווים על כל העניינים הללו כישראל, ולכן הם שנבחרו לבוא ולשפוט את ישראל.
כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם קָהָל וְנָתֹן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה וְלָבַז׃
"העלה עליהם קהל" - שיתקבצו לבער את רעתן מן העולם, והכוונה לגויים שיבואו להילחם על ירושלים. "ונתון אתהן לזעווה" - מצד הצרה שתבוא עליהן, לשון קצף וזעזוע. "ולבז" - בגלל הניאוף שעשו.
וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ׃
מפרש הרד"ק: קהל העמים שיבואו ירגמו אותן באבנים, כמשפט הנואפות שהיו סוקלים אותן. והמשל בפועל הוא הדיק שבנו על העיר, שהיו רוגמים את העיר באבני בליסטראות ומשברים בהן את החומה. "וברא אותהן בחרבותם" - "לברוא" מלשון לכרות, שיכריתו אותן בחרבותיהם, וכתרגום: ויבזעון יתהון בסייפיהון, ידקרו אותן בסייף.
והמלבי"ם אומר שידונו אותן בארבע מיתות בית דין, ומזכיר כאן שלוש מהן: סקילה - "ורגמו עליהן אבן קהל"; הרג - "בחרבותם"; שריפה - "ובתיהן באש ישרופו". ושואל: היכן החנק? ומשיב שאותו לא היה צריך להזכיר, שהרי חנק הוא המיתה האמורה בתורה בסתם, והקלה שבכולן, והוא המשפט הידוע לכל אשת איש שזינתה; פשוט שבו יידונו, ובא הכתוב לומר שנוספו להן עוד שלוש מיתות. ואפשר להסביר עוד ש"בתיהן באש ישרופו" כולל גם חנק, שכן לא תמיד המיתה באש היא מן האש ממש, ופעמים רבות מתים מן העשן, שהיא מיתת חנק.
וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ, וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה׃
התועלת שתצא מכל זה: שאשבית את הזימה באופן כללי, שכן כל הנשים ייווסרו - ייקחו מוסר ויתייסרו בדבר - ועל ידי כן לא תעשינה עוד כזימה שעשתה אותה אישה.
וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
עד עתה היה עונש הזימה מוטל על הכלל, שהרי הדבר נעשה באופן כללי ולכן הייתה התביעה על הכלל. אבל אחרי שאשפוט אתכם, יישארו העוון והעונש על הפרטים בלבד, על היחידים החוטאים: "ונתנו זימתכנה עליכן" - העונש יהיה רק עליכן, ולא על הכלל, ו"חטאי גילוליכן תישאינה" - אתן תישאנה אותם לבדכן. "וידעתם כי אני ה'" - שכאשר אני מודיע מראש שכך אעשה, ולבסוף רואים הכל שכן היה, בזה יידעו הכל שאני ה', שאמרתי וקיימתי את דבריי.
בחלק זה של הפרק מתאר הנביא את עונשה של אהליבה, היא ירושלים, מידה כנגד מידה: אותם "מאהבים" שבהם בטחה ואליהם נדבקה הם שבאים עליה בחיל וברכב ובכלי מלחמה, ושופטים אותה בעונש כפול - גם כמשפטי ה' וגם כמשפטיהם. כוס התרעלה של שומרון עוברת לידה, ונשתית עד תום, עד שבירת החרסים וניתוק השפע שהיה יורד לעולם דרך ירושלים. הנביא מונה את החטאים: ניאוף, שפיכות דמים ועבודה זרה, העברת הבנים שהוקדשו לשמים ולתלמוד תורה למולך, וחילול עולם, שנה ונפש - המקדש, השבת והבן המקודש. ומכאן מוסר גדול לדורנו: היכן אדם "חוסך" את זמנו, ומה הוא מפקיר לצרכי החולין שלו. ולבסוף מתהפכת המידה גם כלפי האומות, שהקדוש ברוך הוא נפרע על ידי האומה ולבסוף נפרע מן האומה, ובאחרית תשבות הזימה מן הארץ, ויישא כל חוטא את חטאו בלבד, ויידעו הכל כי אני ה' - אמרתי ועשיתי.