ספר יחזקאל פרק כ"ג. ויהי דבר השם אליי לאמור. בן אדם, שתיים נשים בנות אם אחת היו. אני אקרא כמה פסוקים כדי להיכנס לעניין. ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו, שמה מועכו שדיהן ושם עיסו דדי בתוליהן. ושמותן אהולה הגדולה ואהוליבה אחותה, ותהיינה לי ותלדנה בנים ובנות, ושמותן שומרון אהולה וירושלים אהוליבה.
הפרק כאן יעסוק בשני החלקים שבעם ישראל, שזה שומרון ויהודה. כידוע שעם ישראל נחלק, הממלכה נחלקה אחרי מות שלמה למלכות רחבעם ומלכות ירבעם. ירבעם מלך על עשרת השבטים, כאשר רחבעם מלך על יהודה ובנימין. ואנחנו יודעים שמלכות ירבעם הייתה מלכות רשעה לכל אורך הדור, לכל אורך התקופה, עד הגלות. לעומת זאת מלכות יהודה ידעה עליות ומורדות, היו בהם מלכים צדיקים, היו גם כן מלכים רשעים. וכאן הקדוש ברוך הוא כביכול מתאר את שתי המלכויות הללו כשתי נשים והשם יתברך.
צריכים לדעת שעם ישראל, כאשר קיבלנו תורה, אנחנו רואים שם ביטוי שעם ישראל הם בחינת האישה וקודשא בריך הוא נותן תורה, זה הדוד. זה הביטוי שחוזר פעמים רבות, הן בשיר השירים והן בעוד מקומות רבים אחרים, כאשר כביכול הקדוש ברוך הוא לקח אותנו לאישה, הקדוש ברוך הוא לקח אותנו לו לעם. ולכן אנחנו רואים ביטויים רבים, כשהוא מדבר על הפירוד בינינו לבין השם, כספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. אנחנו רואים בחינה של ריחוק, זה בחינה של גט. וכמו כן אנחנו רואים שכאשר עם ישראל הולכים אחרי הבעלים, זה בא לידי ביטוי במושג זנות, כמו אישה המזנה תחת בעלה, ללכת לבעלים אחרים, ללכת לאנשים אחרים. אנחנו רואים שזה הביטוי שמבטא את החיבור והקשר בינינו לבין השם. וזה גם כן העניין של מעמד הר סיני, כפה עליהם הר כגיגית, ההר כגיגית זה בחינת חופה, כנס אותם תחת החופה.
כבר פעם הסברנו שזו הייתה גם כן הסיבה שהקדוש ברוך הוא אנס אותם לקבל תורה. אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. לכאורה הרי הם כבר אמרו נעשה ונשמע, למה היה צריך לאנוס אותם? שאלה מפורסמת שרבו עליה התשובות. אחת התשובות, כמדומני של המהר"ל, כיוון שלאחר אונס לא יוכל שלחה כל ימיו. ועל ידי שהיה כאן בחינה של אונס, זה מבטיח שעם ישראל לעולם לא מתנתק מאת הקדוש ברוך הוא. אלה הם נישואין שלעולם לא יפרדו. ולכן כאשר עם ישראל באו וטענו השם גירש אותנו, אמר להם השם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? מעולם לא גירשתי אתכם. אז אומנם ריחקתי אתכם, אבל גירושין אין כאן. כי לא ניתן להתרחק מקודשא בריך הוא, עם ישראל הם עם השם לנצח.
כאן הפרק שלנו יבטא את המציאות של שומרון לעומת יהודה כשתי נשים, שהאישה אחת הייתה סוררת יותר והאישה השנייה פחות, אבל על כל פנים שתיהן זנו אחרי מאחרי הבעל. שתי נשים כביכול לבעל אחד. וכאן כביכול רוצה לומר לך, גם שומרון וגם יהודה שתיהן קלקלו ועזבו את תורת השם. רק שאחת גרועה יותר ואחת גרועה פחות, ותכף אנחנו נראה לזה ביטוי גם בשמות שלהם וגם בתיאורים של המעשים אשר הם עשו.
דיברנו גם לא פעם שעניין הזנות מופיע רבות במקרא בהקשר לעבודה זרה. כשרוצים לתאר עבודה זרה מבטאים את זה בביטוי של זנות. ויזנו אחרי הבעלים, ועוד, ואשר אתם זונים אחריהם. אנחנו רואים ביטוי של זנות כלפי עבודה זרה. אז הסבר אחד, כמו שהסברנו כעת, זה מאוד הגיוני, כיוון שאם הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא הוא קשר נישואין, אז כאשר האישה מסרחת דרכיה ללכת לבעל אחר, אז זה אומר שהיא זינתה. כך גם כן יציאה מיד השם נקראת זנות. אבל הבאנו לא פעם את דברי הגר"א, שהגר"א אומר מקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. והסיבה הייתה כיוון שעל ידי זה שהם היו עושים שמה מסיבות של זנות, הם היו, היו הכמרים מושכים את המאמינים לבוא ולהסתפח אליהם. וזה גם כן היה אחד מהדברים המושכים כלפי אלה שהיו כאן, מכיוון שהתורה מאוד מאוד מגבילה בענייני קדושה, אלוהיהם של אלה שונא זימה, וכאן לעומת זאת הבעלים אדרבה, כמה נפלא, זה העבודה שלהם, ככה צריך לעבוד אותם. ואז על ידי זה היו הכמרים מושכים את ההמון לבוא ולעבוד עבודה זרה. אז הדרך שלהם הייתה על ידי הזנות. ולכן המשל של הזנות מאוד תואם את עניין העבודה זרה.
טוב, אחרי ההקדמה בואו נראה כעת את הפסוקים. ויהי דבר השם אליי לאמור. בן אדם, שתיים נשים בנות אם אחת היו. כמו שאמרנו, ממשיל את מלכות אפרים, שזה עשרת השבטים, ויהודה לשתי נשים. ואז, ותזנינה במצרים, בנעוריהן זנו. שמה מועכו שדיהן ושם עיסו דדי בתוליהן. כבר עוד במצרים התחילו לזנות מאחרי השם, כפי שראינו שכבר הנביא הזכיר את זה לאל. אבל אז היה להם עוד שלושה צידוקים למעשים שלהם. א', מה אתה רוצה? מה יעשה אותו הבן ולא יחטא? שמת אותם על פתח של בית זונות, זה מה שיעשו. הם היו במצרים, מצרים זה מקום זימה, מצרים נקראת ערוות הארץ, כתועבת ארץ מצרים לא תעשו, התועבות הגדולות ביותר היו במצרים. נו, אז מצרים מלאה תועבות, ברור שגם אנחנו הידרדרנו.
דבר שני, בנעוריהן זנו. הזנות היה על ידי רתיחת התאווה וקוצר השכל שבימי הנעורים. אלה בעצם שני המאפיינים של נער. רתיחת התאווה וקוצר השכל. כן, איך אמר אדם גדול? הוא אמר, אם עכשיו בזקנותי היה לי את הכוח שהיה לי בנעוריי, או אם בנעוריי היה לי את השכל שהיה לי עכשיו, שיש לי עכשיו בזקנותי, אומר הייתי נראה אחרת לגמרי. אתם מבינים? זאת אומרת, הבעיה של הבחור הצעיר יש לו הרבה כוחות, אבל שכל אין. אז מה הוא מחפש? שטויות. כשאדם מתבגר, ברוך השם מקבל שכל, אבל תשמע, כבר אין כוח, לך עכשיו תתחיל להתייגע ולהתאמץ. אם זה היה קצת משולב, הוא אומר יכלתי להגיע גבוה מאוד. אז שם במצרים הם היו בנעוריהן. בנעוריהן זה ביטוי למציאות של העם עוד בחיתולים. העם עוד לא מבוסס באמונה שלו, עוד לא מבוסס בדבקות שלו בהשם, עוד לא קיבלו תורה. אז א' ותזנינה בגלל שזה היה מצרים, שזה מקום זימה. דבר שני, זה בנעוריהן, כשעדיין לא קיבלנו תורה, עדיין לא רכשנו אמונה.
הצידוק השלישי, שמה מועכו שדיהן. העניינים, הביטויים האלה שהוא מזכיר כאן, אלה הם ביטויים שנועדו כדי לעורר תאוות המשגל. והמצרים היו מטעים אותם במעשים ובמנהגים שלהם לעבודות זרות. במילים פשוטות, היו מפתים אותם לכך. כמו שעניין הפיתוי ביחס לבת, אז כך גם כן פיתו את בני ישראל לבוא ולעבוד עבודה זרה. שמה מועכו שדיהן ושם עיסו דדי בתוליהן. מה זה עיסו דדי בתוליהן? אז לפי הרד"ק וכך רוב המפרשים, כפל העניין במילים שונות. כי לפי שיטתם שדיהן ודדיהן זה בעצם אותה מילה. רק שכידוע המלבי"ם לעולם אין אצלו מושג של כפל העניין במילים שונות. ולכן המלבי"ם יש לו קו שהוא מסביר את זה בעוד כמה מקומות, ששדיהן זה לא דדיהן. והוא מסביר ששדיהן זה כפשוטו, ודדיהן הוא מסביר שזה מקום הבתולים. ולכן הוא אומר שם עיסו דדי בתוליהן. הדדים קשור לבתולים, לא קשור בכלל לחלק העליון. וזה גם כן מה שהוא מסביר במה שכתוב בפסוק במשלי על דדיה ירווך בכל עת וכולי, שם הוא מסביר את העיקרון הזה.
לפי דברי הרד"ק, מה בעצם רצה להגיד לנו כאן? מסביר הרד"ק שהשדיים זה משל למצוות, שאותם הם ירשו מהאבות, מאברהם אבינו עליו השלום. והימים הללו היו ימי הבתולים. ימי הבתולים הכוונה היא שהם עדיין היו בתחילת הדרך, עם ישראל עדיין לא קיבל תורה. ואת זה הם רצו לבטל מאיתנו במצרים. אז על זה נאמר שם מועכו שדיהן, שם עיסו דדי בתוליהן. עיסו זה מלשון עיסוי, כן? כמו ועסותם רשעים, מיעוך וכתישה, כמו שאומר המלבי"ם. וזה גם כן המקור של המילה עיסה, כי את העיסה מעסים. וזה גם כן מקור המילה עריסה במקרא. למה, מאיפה נוספה הר'? ראשית עריסותיכם. אומר המלבי"ם אל תתפלא, אנחנו רואים את זה במקומות נוספים שיש ר' נוספת וזה לא משנה את המשמעות של המילה. כמו שבט, שזה מקל, וגם שרביט, נוסף לו עוד ר'. כמו סעיף, שהכוונה היא ענף, וגם שרעף, שזה גם כן ביטוי לענף. וכך יש בעוד בכמה מקומות. אז כך גם כן כאן, אצלנו מה שכתוב עיסו, לעסות או עריסה, הכוונה היא אותה כוונה, שהכוונה היא לעיסה.
ושמותן אהולה הגדולה ואהוליבה אחותה. ותהיינה לי ותלדנה בנים ובנות, ושמותן שומרון אהולה וירושלים אהוליבה. ושמותן, הוא אומר לך וכבר מאז, עוד כשאני מדבר איתך מתחילת הדרך, כבר ממצרים, כבר מאז הם התחלקו בשמות. מכיוון שהיו שבטים שהיו יותר אדוקים בתורת האבות, כמו שבט לוי שלא עבדו עבודה זרה במצרים, לא ביטלו ברית מילה, וגם יהודה הייתה יהודה לקודשו, אנחנו רואים שהם היו יותר דבוקים בהשם. הם נקראו אהוליבה. למה אהוליבה? אהולי, האוהל שלי, בה. השם שוכן בתוכם. הם היו להשם. אהולי בה. אלה היו, כמו שאמרתי, ירושלים אהוליבה. אלה היו יהודה, אלה היו שבט לוי ובנימין גם כן. שאר השבטים, שומרון, אהולה. הם נקראו אהולה. מה זה אהולה? אוהל לה. לא האוהל שלי בה. יש לה אוהל לבד. זה אהולה. אלה היו שאר השבטים.
מי היה הגדולה? אהולה הגדולה. האוהל לה של שאר השבטים היא אחות הגדולה, הם היו הרוב. ועם כל זה, הוא אומר, ותהיינה לי. עם כל זה שתיהן, שתיהן ותהיינה לי. זאת אומרת, הוא לא לקח לו לאישה רק את אהוליבה, אלא את שתיהן ותהיינה לי. השם אירס את שתיהן במתן תורה. ותלדנה בנים ובנות, פרו ורבו בארץ ישראל, ואז הם מתחלקים לשתי ממלכות. והגם שבמצרים אנחנו רואים שכבר הם מחולקים בשמות, אחרי זה הם שתיהן היו נקראים בשם אחד. תראה שלאחר מכן הוא אומר, ותהיינה לי ותלדנה בנים ובנות. הוא אומר לאחר מכן הם תהיינה לי כאחת. ותלדנה בנים ובנות כאחת. לא היה הפרש ביניהם. מכיוון שמדברים כאן בשלב הראשון, שבשלב הראשון עוד הם היו מאוחדים, הממלכה טרם נתפלגה. מלכות שאול, מלכות דוד, מלכות שלמה. ותהיינה לי, היו בחינה אחת. עד, לאחר מכן, בימי ירבעם אז הם התחלקו, התחילו לעבוד, אהוליבה התחילה לעבוד את הבעל, ואז הם נקראו על שמותם. ולכן הוא אומר לך, ושמותן שומרון אהולה, זה היה בשלב הבא. הם התחלקו ששומרון נקראה אהולה, ואילו ירושלים נקראה אהוליבה. שומרון התרחקה לחלוטין מאת השם, עשו להם עגלים ולא עלו לרגל, והתרחקו לחלוטין. וירושלים הייתה מלכות יהודה, עדיין שם נשאר מקדש השם. אהולי בה, אוהל השם ומשכנו עדיין היה בירושלים.
ותיזן אהולה תחתיי, ותעגב על מאהביה, אל אשור קרובים. מאז זנתה אהולה לעבודה זרה, הלכה והתערבה עם גויי הארצות, עד שלבסוף ותעגב, ותעגב על מאהביה. הלכה ועגבה. עיגוב, מסביר המלבי"ם, זה מן הדברים הקודמים אל הזנות, מה שמעורר את הזנות בחשק. זה נקרא מעשה עגבים. וכבר מביא הרד"ק, שותעגב עניינו חשק, כמו מאסו בך עוגבים ודומיהם. והוא מביא בשם אביו, אדוני אבי ז"ל, כי כל הנמצא בלשון הזה הוא בעניין חשק הזנות. והוא כותב על כן טעו הפייטנים ששמו המילה הזאת בעניין חשק האל יתברך. יש כאלה מהפייטנים שהשתמשו במילה הזאת כדי לבטא חיבור וקישור להשם יתברך. אומר הרד"ק בשם אביו שזה שיבוש. מכיוון שלעולם הביטוי הזה הוא ביטוי על משהו שלילי, על עניין הזנות, ולא קשור לעניין של דברים שבקדושה. ובזה גם כן מקור הביטוי שירי עגבים וכל מיני דברים מן הסוג הזה שעניינם חשק של זנות. ותעגב על מאהביה, הכוונה שעשתה עמם דברי חשק וזנות. ומי אלה מאהביה? אומר המלבי"ם, אלה בני אשור. בני אשור הם היו קרובים. קורא לה, מאהביה אל אשור קרובים. למה הם היו נקראים קרובים? קרובים מכיוון שהם באו לארץ, אז לכן הם נקראו קרובים. לפי הרד"ק, מה שכתוב קרובים, הכוונה היא שהיא אומנם הם היו אומנם רחוקים, אבל היא עשתה אותם קרובים. או פירוש נוסף, מה הפירוש קרובים? הוא אומר אנחנו רואים ששלח אחז למלך אשור, עבדך ובנך אני. נהיה לו כבר קרוב משפחה, הוא כבר נהיה אבא שלו. אני הבן שלך. אז זה מה שהוא אומר קרובים. הלכת ועשית את אשור כאילו הוא קרוב שלך. ואז אמר לו עלה אליי והושיעני, ואז הוא לקח את הדמות של המזבח מדמשק, אמר אלוהי מלכי ארם מעזרים אותם, אני אזבח להם ואז הם יעזרו גם לי. ואומר אלה היו שפנו אל אשור קרובים. ואומר המלבי"ם, זה היה בזמנו של מנחם, מנחם בן גדי שנתן לפול מלך אשור אלף כיכר כסף לחזק בידו את הממלכה, כדי שיסייע בידו להמשיך ולהחזיק את הממלכה כנגד האויבים.
אומר רש"י, למה הוא מדמה אותם לאישה מנאפת? כי אם הייתם עובדים את הקדוש ברוך הוא, לא הייתם צריכים את מלכי אשור. למה אתם זקוקים לאותם מנאפים כדי לקבל מהם לחמי ושיקויי? בגלל שאתם עזבתם את הבעל, שזה הקדוש ברוך הוא, את הבעלים האמיתיים, שזה השם. אם הייתם פונים אליו, הייתם מקבלים את כל צורככם כראוי. אבל אתם מאסתם בו, ולכן הלכתם וחיפשתם לכם קרובים אחרים.
מה משך אותם באשור? לבושי תכלת, פחות וסגנים, בחורי חמד כולם, פרשים רוכבי סוסים. מה משך אותם? למה היא עגבה על בני אשור? אם מצד יופי הלבוש, כיוון שהיו כולם לבושי תכלת, לבוש מאוד מיוחד. אם מצד המעלה שלהם, שהם היו פחות וסגנים, היו אנשים חשובים. אם מצד היופי שלהם, בחורי חמד כולם. חמד זה מלשון שמי שרואה חומד אותו בליבו. ואם מצד הגבורה שלהם, פרשים רוכבי סוסים. ותיתן תזנותיה עליהם, מבחר בני אשור כולם, ובכל אשר עגבה, בכל גילוליהם נטמאה. ותיתן תזנותיה עליהם, אומר רש"י, לב ניאופים ורוח זנונים נתנה עליהם, הייתה מתאווה להם. ובכל אשר עגבה, בכל גילוליהם נטמאה. בכל העבודות זרות שהיה להם, למדה מדרכיהם ונטמאה בהם. כתוב שהיה 365 מיני עבודה זרה, ובכל יום היו עובדים לעבודה זרה אחרת. וכתוב שהביאו להם את העבודות זרות מכל הגויים אשר סביבותם. כל מה שהם ראו, כל עבודה זרה שראו בחוץ, הלכו ואימצו אותה. לא משנה מה, אייפון, גלקסי, הכל, את הכל לקחו. כל מה שראו איזה עבודה זרה אצל הגוי, אימצו אותה מיד. ותיתן, מסביר המלבי"ם, לאחר מכן שמדברים כאן ותיתן תזנותיה עליהם, זה מדברים על ימי הושע בן אלה, שאז הלך ונהיה לו לעבד ועשתה כתועבותם.
ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה, כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עיסו דדי בתוליה, וישפכו תזנותם עליה. ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה. זאת אומרת, הרי ראינו שכל הזנות התחילה כבר ממצרים. ככה הרי ראינו בתחילה, ואז עוד היה להם צידוק, מכיוון שמצרים הרי ראינו היה ערוות הארץ ויש שאר העניינים שהזכרנו. אומר, אתה חושב שהם נטשו אותם? הם לא נטשו אותם. את תזנותיה ממצרים לא עזבה, כי הם סמכו גם כן כעת על מלכי מצרים. כמו שראינו בהושע בן אלה ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים כדי שיבוא ויעזור לו. והנביא מוכיח אותם ואומר להם, אתם נשענים על מצרים שהיא משענת קנה רצוץ, שנוקבת את יד כל הנשען עליה. אבל זה לא מנע אותם, הלכו להישען על מצרים, דהיינו לזנות על מצרים. כי אותה שכבו בנעוריה, הרי כבר מאז, וישפכו תזנותם עליה, תאוות זנונים היה לה עוד ממנהגה כלפי מצרים. מסביר הרד"ק, שהגם שהיא למדה את העבודה זרה מאשור, היא לא עזבה גם את מה שלמדה בעבר ממצרים. כל הגילולים והכשפים שכל מה שהיה להם מקודם, גם בזה היא המשיכה. כי הם היו הראשונים שלימדו אותם את כל סוגי העבודות זרות ואת סוגי הכשפים למיניהם. לפי הרד"ק אם כן יוצא שמה שכתוב כאן תזנותיה ממצרים לא עזבה, הכוונה היא על העבר. הגם שעכשיו הביאה עבודה זרה מאשור, אבל זה לא אומר שבשביל זה היא נטשה את העבודה זרה שהיה לה בעבר ממצרים. מזה ומזה אל תנח ידיך. מה שהיה קודם נשאר איתם, וגם לקחו להם גם עבודה זרה נוספת מאשור. מה זה וישפכו תזנותם עליה? הם לימדו אותם לימודים רבים. וזה וישפכו, כמו דבר הנשפך, כן? שרוצים להגיד בכמות גדולה, בריבוי, אז זה וישפכו תזנותם עליה.
המלבי"ם אומר, ראינו כאן כמה וכמה הטיות וביטויים של זנות. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין זנות ובין תזנות ובין זנונים ובין זימה. אומר המלבי"ם, הזנות זה הזנות הרגילה. זנונים, כיוון שיש פה כפילות של האות נ', זה בא להראות על עניין התמדת הזנות. ותמיד דיברנו פעם שבלשון הקודש אות מסוימת מופיעה פעמיים, זה אומר על חיזוק העניין. פץ זה שבר, פוצץ זה שבר לחלקים. פר זה גם כן ביטוי לשבירה, פורר זה לפורר אותו לחלקים דקים יותר. וכן הלאה, רואים את זה בלי סוף בלשון הקודש, שכאשר אות מסוימת מוכפלת, זה אומר על כפילות העניין. אז גם פה זנונים מראה על התמדת הזנות. וזה גם כן בפרהסיה, כמו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים. תזנות זה מראה שהוא לא רק שהוא בעצמו מקלקל, אלא שופך זנותו על אחרים, כמו מזנה אחרים עמו. לכן זה נקרא תזנות כלפי האחרים, מפעיל את האחרים. זימה, הרי אנחנו יודעים שתמיד זימה באה על המחשבה. כמו זמם, משהו זומם בראשו ובמחשבתו, זה תמיד הביטוי של זימה. אז גם פה זימה זה מראה על השתקעות המחשבה בזנות. לא סתם זנות, אלא גם במחשבתו שוקע בזה. אומר המלבי"ם, ובזה תבין שינויי הלשונות בפרשה הזאת.
לכן נתתיה ביד מאהביה, ביד בני אשור אשר עגבה עליהם. אומר השם, היות וכן, אני אתן אתכם בידם. מה הדבר הזה גרם? שלאחר מכן אנחנו רואים שמלך אשור החשיב אותם כמי שמרד בו, ובעקבות זה בא סנחריב והגלה אותם. היות והיא עגבה על אשור וחשבה שממנו תצמח לה הישועה, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אמסור אתכם בידם. הם עצמם יכו בכם. מתי? כשהם חשבו שהלכנו לקבל בעצם, כשהם ראו שהלכנו לקבל ממצרים חסות, אה, אז אתם כבר לא מקבלים אותי, אתם רוצים לכם לחסות תחת מצרים. בא לכאן אשור והגלה אותם. וזה אגב רואים שמי שמורד תמיד מורד. דהיינו לסמוך על מורד, אי אפשר לסמוך. זה הרבה פעמים אנשים רחוקים ממצוות לא לחלוטין לא מבינים את זה. הם השם ירחם יוצרים קשר עם אישה, שהאישה הזאת היא אשת איש, טוב אבל יש לה בעיות, יש לה זה, ובעקבות זה היא מתגרשת ומתחתנת איתו. ומה קורה אחר כך? אותו דבר היא עושה גם לו. כי מי שמורד תמיד מורד. אז למה, למה אתה חושב, לקחת מישהי שהיא לא נאמנה, למה אתה חושב שלכה היא תהיה נאמנה? שטות והבל. כך גם כן כאן, הם לא היו נאמנים להשם אלוהיהם, הם זנו אחרי אשור. אז מה אתה חושב, שלאשור שמה זה כן יהיה טוב? מאשור הם יזנו למצרים. נטשו את אשור והלכו לקבל חסות ממצרים. ואז אומר השם, אני אמסור אתכם בידו. עכשכשיו אשור הוא יכה בכם. הוא יעניש אתכם על מה שהלכתם ועזבתם אותו כדי ללכת למצרים. בא סנחריב והגלה אותם.
המה גילו ערוותה, בניה ובנותיה לקחו, ואותה בחרב הרגו. ותהי שם לנשים ושפוטים עשו בה. המה גילו ערוותה, מלך אשור בא וכבש כאן את הארץ, הגלה את בניה ובנותיה, הגלה אותם לחלח, חבור, הרא, נהר גוזן. ואותה בחרב הרגו, את רובם הרגו בחרב, ביטלו לחלוטין את ממלכת, ממלכת שומרון. ותהי שם לנשים. פירושו של דבר, כמו והנשים תיווסרנה. כאשר ראו מה לקתה אותה שקלקלה, על ידי זה יהיה מוסר גדול לנשים שלא תקלקלנה גם הן. לכן כתוב שהיו מביאים את הנשים כאשר היו מייסרים את האישה הסוטה, וזה העניין, כדי שיקחו מוסר. אז גם פה ותהי שם לנשים, הגויים ראו את העניין הזה ולקחו מוסר משומרון. הנה תראו מה קורה כאשר סוטים מאחרי דרך השם. ושפוטים עשו בה, שפוטים כמו שפטים, משפטי נקמות עשו בה בשומרון.
ותרא אחותה אהוליבה, ותשחת עגבתה ממנה, ואת תזנותיה מזנוני אחותה. עד כאן עסק באהולה. ואהולה כמו שהסברנו, מדברים על שומרון. ואהולה זה בחינה האוהל לה, יש לה אוהל נפרד מאוהל השם. עכשיו הוא עובר לדבר על ירושלים. ותרא אחותה אהוליבה. מה חשבת שהיא לקחה מזה מוסר? ותשחת עגבתה ממנה. אפילו שאהוליבה, ירושלים, ראתה את הסוף של אהולה, נו, אולי היית מזה מסיקה מסקנות? אומר לך בוא וראה, לא לקחה מוסר. כמו שכתוב בירמיהו, ולא יראה בגודה אחותה יהודה, ותלך ותיזן גם היא, ותשחת עגבתה ממנה. זה היה בזמן אחז, שהוא נתן שוחד למלך אשור. אחז זה כבר ממלכי יהודה. ובימי מנשה אנחנו רואים לאחר מכן באים שרי הצבא למלך אשור. ותשחת עגבתה, עגבתה הכוונה תאוותה. אל בני אשור עגבה, פחות וסגנים קרובים, לבושי מכלול, פרשים רוכבי סוסים, בחורי חמד כולם. וגם היא, אפילו שראו מה עשו לאחותה, זה לא מנע מהם שוב פעם אל בני אשור עגבה. ראיתם שאשור שאחותך אהולה עגבה אליהם, ראיתם שבסופו של דבר היכו אותם והגלו אותם. מהם אתם הולכים לצפות לישועה? זה לא מנע מהם. אל בני אשור עגבה. ומה משך אותם אל בני אשור? פחות וסגנים קרובים לבושי מכלול, כמו שראינו לאל. שהיו בהם אנשים חשובים, פחות וסגנים, קרובים, לבושי מכלול, היו בהם, קודם כל הם היו קרובים אליה, והם היו לבושי מכלול, היו מלובשים בלבושים הכלולים בכל מיני יופי. היו בהם גיבורים, פרשים רוכבי סוסים, היו בהם נאים, בחורי חמד כולם. כביכול חשבה שמשם תצמח לה הישועה.
וארא כי נטמאה, דרך אחד לשתיהן. אני ראיתי שהסיבה לכל זה היה בגלל שנטמאה. מה פירוש וארא? וארא, מסביר המלבי"ם, הדבר הזה היה בהסתר. הם לא עשו בפרהסיה כמו עשרת השבטים. כמו שכתוב לגבי יהודה, והיה מכל זנותה, כך מופיע בירמיהו ג', מכל זנותה ותחנף את הארץ. מסביר שמה המלבי"ם, מכל זנותה הכוונה מסיבת כל זנותה היא חשבה להסתיר את הזנות שלה, והיא יראה מפני הכל שלא יצא עליה שמועות לא טובות, ומסיבת זה ותחנף הארץ. הייתה מתנהגת בחנופה, מראה שהיא כאישה כשרה, בו בזמן שבאמת נטמאה. זה וארא כי נטמאה. זאת אומרת, יהודה הייתה שונה משומרון. ושומרון היה עבודה זרה בפרהסיה ובגלוי, וביהודה היה בסתר. כמו שראינו שאפילו בזמן המלכים הצדיקים, הם היו שמים את העבודה זרה בדלתות פנימה. שכאשר היו מגיעים, הגיעו מחזקיהו כדי לבדוק את בתיהם מעבודה זרה, היו נכנסים, הדלת הייתה נפתחת כלפי פנים ונסתרת על ידי הקיר, לא היו רואים את העבודה זרה. לאחר מכן כשהיו יוצאים, סוגרים את הדלת, שוב פעם העבודה זרה קמה וגם ניצבה, שהייתה חקוקה על הדלת מבפנים. יוצא אם כן שהם היו עובדי עבודה זרה בהסתר. כך גם כן ראינו על יאשיהו, רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם. ולמה? מכיוון שהוא היה בטוח חרב לא תעבור בארצכם. אנחנו הרי צדיקים. אבל מה לא היה יודע? שאין דורו דומה יפה. לא ידע, אתה אומנם צדיק, אבל בוא תראה את העם שלך. העם שלך עושים מעשיהם בהסתר. מה למדנו? שיהודה באופן תמידי זינתה בהסתר, קלקלה בהסתר. לעומת זאת שומרון, הם עשו את מעשיהם בפריצות, הכוונה היא הקימו עגלים ומראש אמרו עזבנו את השם, עובדים עבודה זרה. אצל יהודה זה לא היה בדרך הזאת. אז וארא כי נטמאה, לכן יש כאן וארא, יש כאן מבט, ראייה רוחנית, שהקדוש ברוך הוא הוא לבדו יודע עניין זה. ואני רואה שדרך אחד לשתיהן. ובסופו של דבר היא פוסעת באותה הדרך שבה פסעה אחותה אהולה.
ותוסף אל תזנותיה, ותרא אנשי מחוקה על הקיר, צלמי כשדים חקוקים בששר. ותוסף אל תזנותיה. לאחר מכן בטלה מלכות אשור, ונבוכדנצר, משנה הראשונה למלכו, כבש את נינווה, הוא נעשה ראש לממלכת אשור, כמו שדיברנו על זה באריכות בתרי עשר. שם הוא הושיב את הכיסא של אשור בבבל. והיא עדיין לא הכירה את הכשדים, היא רק ראתה את צורתם על הקיר. פירושו של דבר, היא רק ראתה סימן לכשדים. איך, מה, מה היה הסימן שהיא ראתה לכשדים? היא עוד לא הכירה אותם, אבל מה שנקרא היא כבר התחילה ללמוד על האופי שלהם, על הסגנון שלהם. איך? במה? א', מצד החקיקה. היה מחוקה על הקיר. מחוקה הכוונה חקוק. דבר שני, מצד המלאכה. צלמי הכשדים היו, היו עשויים בצורה מאוד מיוחדת שהיו מקובלים אצל הכשדים. דבר שלישי, חקוקים בששר. ששר זה צבע שרק הכשדים היו משתמשים בו. סוג של צבע שהיה ייחודי להם. ומצד זה היא הכירה בהם, היא הכירה את אותם הכשדים. חגורי אזור במותניהם, סרוחי טבולים בראשיהם, מראה שלישים כולם, דמות בני בבל כשדים ארץ מולדתם. בני בבל היו חוגרים את עצמם בחוזק. כך היה דרכם לחגור בחוזק. איפה רואים את זה? הגמרא בשבת דף י' אומרת, הני חברי בבלאי, כיוון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. אלה שבבבל, אז גם היהודים היו נוהגים כמותם, שכיוון שהתיר את המיינו כדי לשבת לסעודה, לא מטריחים אותו להפסיק. אז הנה אתה רואה שהם היו חגורי אזור במותניהם. סרוחי טבולים בראשיהם. סרוחי טבולים הכוונה היה להם כובעים ארוכים. סרוחי זה מלשון מתארך. כמו תסרח אחורי המשכן. אמרתי לכם פעם מה שיש מפרשים חוכמת סופרים תסרח. מה זה חוכמת סופרים תסרח? שנקראת בעקבתא דמשיחא, לקראת ביאת המשיח, כשהחכם יקבל מיקרופון כדי לדבר, הוא ישכח מתי מסיימים. זה חוכמת סופרים תסרח, הוא מאריך ומאריך טרחה. כן, הייתי פעם באיזה שבע ברכות, נתנו שם לאיזה ראש ישיבה אחד לדבר, כנראה חשב שהוא בישיבה, מסר שיחת מוסר שעה. כן, שבע ברכות, תגיד משהו חמש דקות, עשר דקות, תגיד ווארט, תגיד חידוד, משהו נחמד, שמח, תחתן והכלה. חוכמת סופרים תסרח. תסרח, מאריך טרחה. על כל פנים, זה סרוחים. סרוחים זה מתארך. אז הוא אומר, הכובעים שלהם היו סרוחים, כובעים ארוכים. והיה להם, אגב מה זה סרוחים טבולים? מה פירוש טבולים? טבולים הכוונה הם היו צובעים אותם. איך היו צובעים אותם? טובלים אותם בצבע. זה סרוחי טבולים בראשיהם. הכובעים האלה היו בראשיהם. והיה להם מראה, מראה שלישים, הכוונה מראה של גיבורים. השלישים זה האנשים הגיבורים והנכבדים, כמו ושלישים על כולו. אז מראה שלישים כולם. דמות בני בבל כשדים. הדמות של בני בבל, שהכשדים זה ארץ מולדתם. הנוכרים שהיו בבבל לא היו הולכים במלבושים הללו. רק בני בבל שנולדו בארץ כשדים, הם אלה שהיו הולכים בלבושים הללו.
ותעגבה עליהם למראה עיניה, ותשלח מלאכים אליהם כשדימה. רק בגלל שראתה מראה צורתם, כמו שהסברנו שעדיין לא הכירו אותם, אבל זה כבר הספיק לה כדי ותעגבה עליהם למראה עיניה. וממה שראתה דמות צורתם, די היה לה בזה שקיבלה חשק לראות אותם. ותשלח מלאכים, מה שרצו לכרות עימהם ברית עם הכשדים. ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים, ויטמאו אותה בתזנותם, ותטמא בם, ותקע נפשה מהם. ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים, כרתו איתם ברית. אומר רש"י, אני אומר שזה נאמר על חזקיהו. כתוב על חזקיהו שהוא שמח כאשר מרודך בלאדן בן בלאדן שלח אליו משלחת, אחרי שהוא ראה שהשמש חזרה לאחוריה והוא שאל מי זה ומכוח מי זה, אמרו לו זה חזקיהו המלך, הוא כל כך התפעל, שלח משלחת כדי שיבואו לפגוש את חזקיהו המלך. שם מובא שהאכיל אותם על שולחנו, שם מובא גם כן שהייתה אשתו, שהייתה אשתו משרתת אותם ונכנסה דמותם במחשבתה, ולאחר מכן כששימש עימה הוליד, הוליד בדמותם. על כל פנים, שם מובא בפסוקים במפורש שהראה להם את כל בית נכותו. הראה להם את האוצרות שלו. וכמו שאמר, אנשי מחוקה על הקיר, כיוון שהם באו מארץ רחוקה ולא היו בני כשדים רגילים אצלם, ופעם אחת שראה אותם כבר נתחבבו עליו. כתוב שהקדוש ברוך הוא הקפיד עליו. הקדוש ברוך הוא אמר לו, הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך. מובא שם, המלבי"ם מסביר, למדנו את זה, שבעצם הוא אומר לו, זה לא עונש, אלא מה שנקרא, אתה הזקת את עצמך. פירושו של דבר, אתה הבאת את האנשים, הראית להם כל בית נכותו. כשהראית להם בית נכותו, מה הם רואים? כאלה אוצרות, בית נכותו זה האוצרות שלו. ראו כאלה אוצרות, קיבלו תיאבון. ואז הם באו כדי לכבוש אותך. אבל היה כאן קפידא עליו, מכיוון שהוא כביכול ייחס את הזכות של העניין, ייחס את זה לעצמו, כמו שמסביר שם המלבי"ם. ושמה כתוב, ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה ליבו, ויהי עליו קצף גדול, כך מופיע בדברי הימים. ואז על ידי זה, ותקע נפשה מהם. מה קרה בסופו של דבר? מרד בהם יהויקים, מרד בהם צדקיהו. מה זה ותקע? ותקע כמו ותקע כף ירך יעקב. המלבי"ם מסביר, תכף אני אסביר מה זה ותקע, אבל אולי נראה קודם את פירוש המלבי"ם. אומר המלבי"ם, מה כתוב? ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים. בהתחלה באו רק למשכב דודים. משכב דודים הכוונה היא, באו ככורתי ברית אהבה, חיבור ביניהם. אנחנו יכולים לעשות בינינו הסכמים ואנחנו יכולים להפרות אחד את השני. אבל לאחר מכן, ויטמאו אותה בתזנותם. כבשו אותם, היו להם למס עובד. ולאחר מכן ותטמא בם, למדו את התועבות של הכשדים לעשות עבודה זרה כמותם. ולאחר מכן, השלב הבא, גם בהם הם מרדו. התחיל למרוד בהם יהויקים וצדקיהו. מה זה ותקע? מסביר רש"י שותקע זה הוקעה, זה לשון חיבור ותקיעת עץ בארץ. לכאורה פה זה בדיוק הפוך. ותקע נפשה, אין כמו נקעה נפשו. מה זה נקעה נפשו? כבר נשבר לי מהם. זה הביטוי נקעה נפשו, דהיינו רוצה להוציא אותו. אומר אל תתפלא, כי כך גם כן בהשתלפו מן הארץ נופל בו לשון קעיעה. גם ותקע זה ביטוי גם כאשר לתקוע דבר וגם להוציא אותו. איך, איך ייתכן שני דברים הפוכים? אל תתפלא. כמו שאתה אומר ותשרש שורשיה. ותשרש זה אומר שזה קלט, השריש. ובכל תבואתי תשרש, זה לשון עקירה, לעקור, להוציא אותו מהשורש, זה נקרא לשרש, לעקור מהשורש. אז אתה רואה שני ביטויים שהם בעצם דבר והיפוכו. זה משריש בארץ ולשרש עוקר אותו מן השורש. אותו דבר בסעיפיה פוריה, זה לשון ענפים, ומסעף פארה, זה קוצץ את הענפים של העץ. מה ראית? שיש ביטוי שהוא דבר והיפוכו. אז כך גם כן כאן, כשאנחנו אומרים ותקע נפשה, זה כמו לתקוע דבר ולחבר, וגם מלשון ותקע שזה אומר לשון הוצאה והפרדה, כמו שירך יעקב נקעה, הכוונה יצאה ממקומה.
ותגל תזנותיה, ותגל את ערוותה. ותקע נפשי מעליה, כאשר נקעה נפשי מעל אחותה. ותגל תזנותיה, דהיינו נודע לכל שהיא זינתה אחרי אלוהים אחרים. ואז זה כבר לא היה בהסתר, אלא ותגל. ותגל פירושו של דבר, זה כבר נעשה בגלוי, זה כבר נעשה בפרהסיה. היא כבר הייתה עובדת עבודה זרה בפרהסיה. מה שראינו קודם שזה היה השינוי בין שומרון לבין יהודה, שאצל שומרון מלכתחילה הכל היה בפרהסיה, שני העגלים שאותם עבדו בפרהסיה. כאן לעומת זאת אצל יהודה, בתחילה זה היה בהסתר. בשלב השני, ותגל תזנותיה, דהיינו כבר היו עובדים עבודה זרה בפרהסיה. ואז ותגל את ערוותה, פירושו של דבר עברה שאר עבירות, לאו דווקא עבודה זרה, בפרהסיה בלא בושה. כמו שכתוב ותפשקי את רגלייך לכל עובר, זה ותגל את ערוותה. ואז אומר השם, ותקע נפשי מעליה. גזרתי עליה גלות כמו שגזרתי על עשרת השבטים, כאשר נקעה נפשי מעל אחותה. כמו שנקעה נפשי מעל אחותה, מעל אהולה, כעת גם כן נקעה נפשי מאהוליבה. וזה היה כאשר צדקיהו ביזה את השבועה שהשביע אותו מלך בבל, על ידי זה הגיע לכאן מלך בבל והחריב והגלה את העם.
ותרבה תזנותיה לזכור את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים. כל כך הרבתה את תזנותיה, עד שהקדוש ברוך הוא זכר לה כבר את ימי נעוריה, את הרעות שעשתה בימי נעוריה. פירושו של דבר, הדברים התחילו להזכיר גם את העוונות הראשונים שהיה לה. והמלבי"ם מסביר שכאן היא פשוט חזרה למצב הקודם, שהתחילה לשאול עזר ממצרים בזמן צדקיהו. אז אם כן היא באמת חזרה למצב של ימי נעוריה. כי בימי נעוריה ראינו שהייתה למדה את העבודה זרה של מצרים, וכעת היא חוזרת ומקלקלת שוב ועוד פעם ממשיכה בדרכה של מצרים, כמעשה ארץ מצרים. זה היה בזמנו של צדקיהו, שאז בעקבות החיבור עם מצרים התחילו לעשות כמעשיהם.
למי שזוכר, פעם כשהייתי ילד, אז למדינת ישראל היה חיבור עם צרפת. מישהו זוכר? כן, אז בזמנו המיראז'ים הצרפתים והיה חיבור עם צרפת. מה שהדבר הזה גרם בסופו של דבר, זה שתרבות צרפת הגיעה לכאן. תראו להביא סרטים מצרפת, סגנון צרפתי, כל תרבות צרפת הגיעה לפה. אומר לך תתבונן, ואגב היום זה לא יותר טוב, כי היום אנחנו דבוקים לאמריקה, אז התרבות האמריקאית שוטפת פה. זה לא משנה, עדיין תרבות הגויים עדיין היא זאת שנמצאת ומלווה אותנו כל עוד שאנחנו מחוברים לגויים. זה מה שהיה בזמן צדקיהו. בזמן צדקיהו כיוון שהיה להם חיבור למצרים, אז אומר המלבי"ם התחילו לעשות גם כן כמעשה ארץ מצרים. זה מה שהוא אומר כאן, ותרבה תזנותיה לזכור את ימי נעוריה אשר זנתה בארץ מצרים. מה שעשתה אז, כעת היא חוזרת על זה ולמדה שוב את תרבות מצרים כמו שלמדה בימי נעוריה.
ותעגבה על פילגשיהם, אשר בשר חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם. ותעגבה על פילגשיהם. מה זה ותעגבה על פילגשיהם? הביטוי כאן, הביטוי כאן הוא ביטוי תמוה מאוד. אתה הרי מדבר כאן על האישה המזנה. אז האישה המזנה, היה צריך לדבר על כך שהיא מזנה, כמו שאמרת קודם עם מצרים ועם שאר האומות, זה עדיין מובן. אבל כשאתה מדבר על ותעגבה על פילגשיהם, אתה מדבר על נקבה. זה לא כל כך מובן. אז באמת הרד"ק מביא פירוש אחד, שהוא מסביר בשם המפרשים, פילגשיהם עבדיהם. פילגש פה זה לא במובן של פילגש נקבה, אלא העבדים. פירושו של דבר, שהיא התחברה גם עם עבדיהם של האומות, לאו דווקא עם השרים והחשובים, אלא גם עם העבדים. אשר בשר חמורים בשרם, חוזר על אותם העבדים, שאותם העבדים בשר חמורים בשרם. שכידוע אומר הרד"ק שבשר חמורים, בכלל הביטוי בשר מופיע פעמים רבות במקרא כביטוי לאיבר התשמיש. כמו שכתוב רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, כן? אז אם כן בשר חמורים בשרם, הכוונה היא שהם איבר התשמיש שלהם הוא כמו של חמורים. וזרמת סוסים זרמתם, הכוונה היא הזרע היוצא מהם כשל סוסים. ולמה באמת ממשיל לחמורים וסוסים? אז החמורים כמו שהסברנו, והסוסים זה ביטוי לכך שהסוסים הם שטופים בזימה יותר משאר הבהמות. לכן הוא מכנה אותם כסוסים, והחמורים האיבר שלהם כביכול איבר גדול, אז לכן מכנה אותם כחמורים. אז רוצה להגיד לך, האנשים המאוסים ביותר בזנותם, אליהם הלכה ונדבקה. עוד הסבר הוא רוצה להגיד, שמה שכתוב כאן ותעגבה על פילגשיהם, בהסבר הזה ובכיוון הזה הולך גם המלבי"ם, כמו ויבואו האנשים על הנשים. על במובן של עם. אז ותעגבה על פילגשיהם, הכוונה התחברה עם פילגשיהם. וגם כן הדבר הזה מראה את, את הזילות שלה, עד כדי כך שהיא לא הלכה להיות להם כאישה, שאם היא הולכת להיות להם כאישה, אם יש לה מעמד של, של אישה. אבל לא, היא הלכה ותעגבה על פילגשיהם, כמו עם פילגשיהם, הלכה להתחבר עם פילגשיהם להיות להם כפילגש. שזה ביזיון וחרפה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר גדולים. ולכן הוא גם כן אומר, תשים לב שהתרגום מתרגם, ואתרעיאת למיהוי שמותה, או יש אומרים שמשא, להון. הכוונה להיות להם כמשמשת, כשפחה להם. זאת אומרת, לא די שלא קיבלת מעמד, אלא עוד ללכת ולשמש אותם כשפחה. והדבר הזה הראה את גודל קלקולה וגודל הנפילה שנפלה בכך שהתחברה עם מצרים. המלבי"ם מסביר שהיא הייתה להם כפילגש, ומה שכתוב שם אשר בשר חמורים בשרם, זה בעצם הסיבה. אומר, אתה יודע למה נתחברה להם כפילגש? כי הם בשר חמורים בשרם, הכוונה הם שטופים בזנות, כמו שאמרנו שהסוס שטוף בזנות, אז הם צריכים פילגשים הרבה. והדבר הזה בא לבטא את זה שהם היו נכנעים למצרים ביחד עם שאר האומות. כמו שאנחנו נראה בהמשך, שהיו להם למצרים עוד כמה אומות שהיו נכנעות להם, והם היו, נראה את זה בפסוק ל', סומכי מצרים כוש ופוט ולוד, כל אלה היו נקראים פילגשיהם. אז היא הלכה והתחברה עם פילגשיהם, להיות להם כמו פילגש נוספת, להיות משועבדת להם.
נקעה נפשנו מהם, כפי שראינו לאל. עכשיו הם ילכו להחזיר את אהבתנו. פירושו של דבר, הם ירצו ליצור מצב שבו אנחנו נחזור להתחבר יחד עמהם באהבה. פירושו של דבר שנשלים עמהם. כמו שראינו שבהתחלה נבוכדנצר הלך כדי להכריח את צדקיהו שישלים איתו. הוא לא הלך מיד כדי למגר אותו. ואם באמת היה משלים איתו, הוא לא היה מחריב את העיר ואת המקדש. אבל בעקבות שהוא מרד בו, אז בא והחריב את ירושלים. מה אתה למד מכאן? שבתחילה הם באמת באו כדי לעורר אהבה על מנת שנהיה שוב פעם נכנעים להם. וכאשר סירבנו להיות נכנעים להם, אז הם באו והיכו בנו והחריבו את בית המקדש. זה מה שכתוב, הנני מעיר את מאהבייך עלייך, שבתחילה יבואו בדרך של אהבה. את אשר נקעה נפשך מהם, בגלל שנקעה נפשך מהם, והבאותים עלייך מסביב, יבואו עלייך מסביב כדי להחזיר אותך לחברתם.