TheWholeTorah.aiBeta

פרק כג - אהולה ואהוליבה - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: שתי אחיות - שומרון וירושלים

פרק כ"ג ביחזקאל עוסק בשני החלקים שבעם ישראל: שומרון ויהודה. כידוע, לאחר מות שלמה נחלקה הממלכה למלכות רחבעם ולמלכות ירבעם. ירבעם מלך על עשרת השבטים, ורחבעם מלך על יהודה ובנימין. מלכות ירבעם הייתה מלכות רשעה לכל אורך התקופה, עד הגלות, ואילו מלכות יהודה ידעה עליות ומורדות: היו בה מלכים צדיקים והיו בה גם מלכים רשעים. כאן הקדוש ברוך הוא מתאר את שתי המלכויות הללו כשתי נשים שנשאן לו.

צריך לדעת שעם ישראל, מאז קבלת התורה, מתואר כבחינת האישה, והקדוש ברוך הוא נותן התורה הוא כביכול הדוד. זהו ביטוי החוזר פעמים רבות, הן בשיר השירים והן במקומות רבים אחרים: הקדוש ברוך הוא לקח אותנו לו לעם, כלקיחת אישה. ומכאן שכאשר מדובר בפירוד בינינו לבין השם, הלשון היא לשון גירושין - "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" - בחינה של גט. וכאשר עם ישראל הולכים אחרי הבעלים, זה בא לידי ביטוי במושג של זנות, כאישה המזנה תחת בעלה והולכת לאחרים.

וזהו גם עניינו של מעמד הר סיני: "כפה עליהם הר כגיגית" - ההר כגיגית הוא בחינת חופה, כינס אותם תחת החופה. וכבר הסברנו שזו גם הסיבה שהקדוש ברוך הוא אנס אותם לקבל את התורה: "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". לכאורה הרי כבר אמרו "נעשה ונשמע", ולמה היה צריך לאנוס אותם? שאלה מפורסמת שרבו עליה התשובות, ואחת מהן, כמדומני של המהר"ל: כיוון שלאחר אונס "לא יוכל שלחה כל ימיו". על ידי שהיה כאן בחינה של אונס, מובטח שעם ישראל לעולם לא יתנתק מאת הקדוש ברוך הוא. אלו נישואין שלעולם לא ייפרדו. ולכן כשבאו ישראל וטענו שהשם גירש אותם, השיב להם: "אי זה ספר כריתות אמכם" - מעולם לא גירשתי אתכם. ריחקתי, אך גירושין אין כאן. אי אפשר להתרחק מקודשא בריך הוא, עם ישראל הם עם השם לנצח.

הפרק שלנו יבטא את מציאותן של שומרון ויהודה כשתי נשים, האחת סוררת יותר והשנייה פחות, אך שתיהן זנו מאחרי הבעל. שתי נשים לבעל אחד. רוצה לומר לך: גם שומרון וגם יהודה קלקלו ועזבו את תורת השם, רק שאחת גרועה יותר ואחת גרועה פחות. ותכף נראה לכך ביטוי גם בשמותיהן וגם בתיאורי המעשים שעשו.

דיברנו לא פעם שעניין הזנות מופיע רבות במקרא בהקשר לעבודה זרה: "ויזנו אחרי הבעלים", "אשר אתם זונים אחריהם". הסבר אחד הוא כפי שאמרנו: אם הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא הוא קשר של נישואין, הרי שכאשר האישה מסרחת דרכיה ללכת אחרי אחר, זו זנות. אבל הבאנו לא פעם את דברי הגר"א, שמקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. הסיבה: בכך שהיו עושים שם מסיבות של זנות, היו הכמרים מושכים את המאמינים להסתפח אליהם. זה היה אחד הדברים המושכים - התורה מגבילה מאוד בענייני קדושה, אלוקיהם של אלו שונא זימה, ואילו אצל הבעלים אדרבה: זו עצמה העבודה, כך צריך לעבוד אותם. ובזה היו מושכים את ההמון לעבודה זרה. לכן משל הזנות תואם מאוד את עניין העבודה הזרה.

פסוקים א-ג: הזנות במצרים ושלושת הצידוקים
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם־אַחַת הָיוּ׃

ממשיל את מלכות אפרים, שהיא עשרת השבטים, ואת מלכות יהודה, לשתי נשים בנות אם אחת.

וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן׃

כבר במצרים התחילו לזנות מאחרי השם, כפי שהזכיר הנביא לעיל. אלא שאז היו להם שלושה צידוקים למעשיהם. הצידוק הראשון: "ותזנינה במצרים" - מה יעשה אותו הבן ולא יחטא? שמת אותם על פתח של בית זונות, זה מה שיעשו. מצרים היא מקום זימה, נקראת ערוות הארץ, "כתועבת ארץ מצרים לא תעשו" - התועבות הגדולות ביותר היו במצרים. אם מצרים מלאה תועבות, ברור שגם הם הידרדרו.

הצידוק השני: "בנעוריהן זנו" - הזנות באה מתוך רתיחת התאווה וקוצר השכל של ימי הנעורים. אלו שני המאפיינים של הנער. כבר אמר אדם גדול: אילו בזקנותי היה לי הכוח שהיה לי בנעוריי, או אילו בנעוריי היה לי השכל שיש לי כעת בזקנותי, הייתי נראה אחרת לגמרי. הבחור הצעיר יש לו הרבה כוחות אבל אין לו שכל, ולכן הוא מחפש שטויות. וכשאדם מתבגר ומקבל שכל, כבר אין לו כוח להתייגע ולהתאמץ. אילו היה הדבר משולב, אפשר היה להגיע גבוה מאוד. "בנעוריהן" הוא ביטוי למציאות של העם עוד בחיתוליו: עדיין לא מבוסס באמונתו, עדיין לא מבוסס בדבקותו בהשם, עדיין לא קיבל תורה.

הצידוק השלישי: "שמה מועכו שדיהן". הביטויים הללו נועדו לעורר את תאוות המשגל, והמצרים היו מטעים אותם במעשיהם ובמנהגיהם לעבודות זרות. במילים פשוטות: פיתו אותם. כשם שיש פיתוי ביחס לבת, כך פיתו את בני ישראל לבוא ולעבוד עבודה זרה.

מהו "עישו דדי בתוליהן"? לפי הרד"ק, וכן רוב המפרשים, זהו כפל העניין במילים שונות, שכן לשיטתם "שדיהן" ו"דדיהן" היינו הך. אבל המלבי"ם לעולם אין אצלו מושג של כפל עניין במילים שונות, ולכן יש לו קו קבוע, שהוא מסביר גם בכמה מקומות אחרים: "שדיהן" כפשוטו, ואילו "דדיהן" הוא מקום הבתולים. ולכן נאמר "שם עישו דדי בתוליהן" - הדדים קשורים לבתולים ולא לחלק העליון כלל. וכך הוא מסביר גם את הפסוק במשלי "דדיה ירווך בכל עת".

ולפי הרד"ק, מה בא הפסוק ללמדנו? השדיים הם משל למצוות שירשו מן האבות, מאברהם אבינו עליו השלום, וימי הבתולים הם ימי ראשית הדרך, בטרם קיבלו תורה. ואת זה רצו המצרים לבטל מאיתנו, ועל כך נאמר "שם מועכו שדיהן, שם עישו דדי בתוליהן". "עישו" מלשון עיסוי, כמו "ועסותם רשעים", מיעוך וכתישה, כלשון המלבי"ם. וזהו גם מקור המילה "עיסה", שהרי את העיסה מעסים, וגם מקור המילה "עריסה" שבמקרא - "ראשית עריסותיכם". ומהיכן נוספה הרי"ש? אומר המלבי"ם: אל תתפלא, מצינו מקומות נוספים שיש בהם רי"ש נוספת שאינה משנה את משמעות המילה. כמו "שבט" שהוא מקל, וגם "שרביט"; כמו "סעיף" שהוא ענף, וגם "שרעף" שאף הוא ביטוי לענף. וכך גם אצלנו: "עישו", לעסות, עריסה - הכל עניין אחד של עיסה.

פסוק ד: אהלה ואהליבה - השמות ומשמעותם
וּשְׁמוֹתָן אׇהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאׇהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אׇהֳלָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אׇהֳלִיבָה׃

"ושמותן" - כבר מתחילת הדרך, כבר ממצרים, התחלקו בשמותיהן. שהיו שבטים שהיו אדוקים יותר בתורת האבות, כמו שבט לוי שלא עבדו עבודה זרה במצרים ולא ביטלו ברית מילה, וכן "היתה יהודה לקודשו" - הם היו דבוקים יותר בהשם. הם נקראו "אהליבה", כלומר: אהלי בה, האוהל שלי בתוכה, השם שוכן בתוכם. אלו הם יהודה, לוי ובנימין, וזוהי ירושלים. שאר השבטים נקראו "אהלה" - אוהל לה, אוהל משלה לבדה ולא אוהלי בה. וזוהי שומרון.

ומי היא הגדולה? "אהלה הגדולה" - שאר השבטים היו הרוב, והיא האחות הגדולה. ועם כל זה "ותהיינה לי": לא לקח לו לאישה רק את אהליבה, אלא את שתיהן, השם אירס את שתיהן במתן תורה. "ותלדנה בנים ובנות" - פרו ורבו בארץ ישראל. והגם שבמצרים כבר היו מחולקים בשמות, לאחר מכן היו נקראות בשם אחד: "ותהיינה לי ותלדנה בנים ובנות" - כאחת, לא היה הפרש ביניהן, שהרי בשלב הראשון עוד היו מאוחדים והממלכה טרם נתפלגה: מלכות שאול, מלכות דוד, מלכות שלמה. עד שבימי ירבעם התחלקו, והתחילו לעבוד את הבעל, ואז נקראו על שמותיהן. וזהו "ושמותן שומרון אהלה וירושלים אהליבה": שומרון התרחקה לחלוטין מאת השם, עשו להם עגלים ולא עלו לרגל; וירושלים, מלכות יהודה, עדיין נשאר בה מקדש השם - אהלי בה, אוהל השם ומשכנו עדיין היה בירושלים.

פסוק ה: ותעגב על מאהביה
וַתִּזֶן אׇהֳלָה תַּחְתָּי וַתֶּעְגַּב עַל־מְאַהֲבֶיהָ אֶל־אַשּׁוּר קְרוֹבִים׃

מאז זנתה אהלה לעבודה זרה, הלכה והתערבה עם גויי הארצות, עד שלבסוף "ותעגב על מאהביה". "עיגוב", מסביר המלבי"ם, הוא מן הדברים הקודמים לזנות, מה שמעורר את הזנות בחשק, וזה הנקרא מעשה עגבים. וכבר הביא הרד"ק ש"ותעגב" עניינו חשק, כמו "מאסו בך עוגבים" ודומיהם, ומביא בשם אביו ז"ל שכל הנמצא בלשון הזה הוא בעניין חשק הזנות. וכותב: "על כן טעו הפייטנים ששמו המילה הזאת בעניין חשק האל יתברך". יש מן הפייטנים שהשתמשו במילה זו לבטא חיבור וקשר להשם יתברך, ואומר הרד"ק בשם אביו שזה שיבוש, שכן לעולם ביטוי זה הוא ביטוי שלילי של זנות ואינו שייך לדברים שבקדושה. ומכאן גם מקור הביטוי "שירי עגבים" וכיוצא בו, שעניינם חשק של זנות. "ותעגב על מאהביה" - שעשתה עמם דברי חשק וזנות.

ומי הם מאהביה? אומר המלבי"ם: בני אשור, והם היו "קרובים", שכן באו לארץ. לפי הרד"ק, "קרובים" היינו שאף שהיו רחוקים, היא עשתה אותם קרובים. ופירוש נוסף: מצינו ששלח אחז אל מלך אשור "עבדך ובנך אני" - עשה אותו כקרוב משפחה, כאב. וזהו "קרובים": הלכת ועשית את אשור כאילו הוא קרוב שלך. ואז אמר לו "עלה והושיעני", ולקח את דמות המזבח מדמשק ואמר: אלוהי מלכי ארם עוזרים אותם, אזבח להם ויעזרו גם לי. ואומר המלבי"ם שהדבר היה בזמנו של מנחם בן גדי, שנתן לפול מלך אשור אלף כיכר כסף כדי שיחזק בידו את הממלכה כנגד אויביו.

ואומר רש"י: למה מדמה אותם לאישה מנאפת? כי אילו הייתם עובדים את הקדוש ברוך הוא, לא הייתם צריכים את מלכי אשור. למה אתם זקוקים לאותם מנאפים כדי לקבל מהם "לחמי ושיקויי"? משום שעזבתם את הבעל האמיתי, שהוא הקדוש ברוך הוא. אילו הייתם פונים אליו, הייתם מקבלים את כל צורככם כראוי, אבל מאסתם בו והלכתם לחפש לכם קרובים אחרים.

פסוקים ו-ז: מה משך אותם באשור
לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים׃

מה משך אותה לעגוב על בני אשור? אם מצד יופי הלבוש - "לבושי תכלת", לבוש מיוחד מאוד. אם מצד המעלה - "פחות וסגנים", אנשים חשובים. אם מצד היופי - "בחורי חמד כולם", חמד מלשון שהרואה אותו חומדו בליבו. ואם מצד הגבורה - "פרשים רוכבי סוסים".

וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי־אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר־עָגְבָה בְּכׇל־גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה׃

"ותיתן תזנותיה עליהם" - אומר רש"י: לב ניאופים ורוח זנונים נתנה עליהם, הייתה מתאווה להם. "ובכל אשר עגבה בכל גילוליהם נטמאה" - בכל העבודות הזרות שהיו להם, למדה מדרכיהם ונטמאה בהן. כתוב שהיו שס"ה מיני עבודה זרה, ובכל יום היו עובדים עבודה זרה אחרת, ושהביאו להם את העבודות הזרות מכל הגויים אשר סביבותם. כל עבודה זרה שראו בחוץ, מיד הלכו ואימצו אותה - את הכל לקחו, בלי לבחור. ואומר המלבי"ם ש"ותיתן תזנותיה עליהם" מדבר על ימי הושע בן אלה, שאז הלך ונעשה לו לעבד ועשתה כתועבותם.

פסוק ח: לא עזבה את מצרים
וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ׃

ראינו שהזנות התחילה כבר ממצרים, ואז עוד היה להם צידוק. ועכשיו אומר: אתה חושב שנטשו אותם? לא נטשו. הם סמכו גם כעת על מלכי מצרים, כמו שראינו בהושע בן אלה ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים שיבוא לעזור לו. והנביא מוכיח אותם שמצרים משענת קנה רצוץ, שנוקבת את כף יד כל הנשען עליה, ואף על פי כן הלכו להישען עליה, דהיינו לזנות אחריה. "כי אותה שכבו בנעוריה" - תאוות זנונים היתה לה עוד ממנהגה כלפי מצרים.

ומסביר הרד"ק, שהגם שלמדה את העבודה הזרה מאשור, לא עזבה את מה שלמדה בעבר ממצרים: כל הגילולים והכשפים שהיו לה מקודם המשיכו עמה, שהרי המצרים היו הראשונים שלימדו אותם את כל סוגי העבודות הזרות והכשפים. יוצא לפי הרד"ק ש"תזנותיה ממצרים לא עזבה" מוסב על העבר: הגם שהביאה עתה עבודה זרה מאשור, אין זה אומר שנטשה את הקודמת. מזה ומזה אל תנח ידך - מה שהיה קודם נשאר, ועוד הוסיפו עליו. ומהו "וישפכו תזנותם עליה"? שלימדו אותם לימודים רבים, ולשון "וישפכו" כדבר הנשפך, לרוב ולריבוי.

וכאן מעיר המלבי"ם על ריבוי ההטיות והביטויים של זנות בפרשה, ומבחין ביניהם: "זנות" היא הזנות הרגילה. "זנונים", בכפילות האות נו"ן, מורה על התמדת הזנות - וכבר דיברנו שבלשון הקודש כאשר אות מסוימת מופיעה פעמיים זה מורה על חיזוק העניין: "פץ" הוא שבר ו"פוצץ" הוא שבר לחלקים; "פר" הוא ביטוי לשבירה ו"פורר" לפורר לחלקים דקים יותר, וכן בלי סוף. אף "זנונים" מורה על התמדת הזנות, וגם על עשייתה בפרהסיה, כמו "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים". "תזנות" מורה שלא די שהוא עצמו מקלקל, אלא שופך זנותו על אחרים ומזנה אחרים עמו, ולכן בא בבניין המורה על הפעלת אחרים. ו"זימה" - הרי זימה באה תמיד על המחשבה, מלשון זמם, שזומם בראשו ובמחשבתו, ומורה על השתקעות המחשבה בזנות, לא רק מעשה אלא שקיעת המחשבה בכך. אומר המלבי"ם: ובזה תבין שינויי הלשונות שבפרשה זו.

פסוקים ט-י: מידה כנגד מידה - ביד מאהביה
לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד־מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם׃

אומר השם: היות וכן, אני אתן אתכם בידם. מלך אשור החשיב אותם כמורדים בו, ובעקבות זה בא סנחריב והגלה אותם. היא עגבה על אשור וחשבה שממנו תצמח לה הישועה, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני אמסור אתכם בידם, הם עצמם יכו בכם. מתי? כשראו שהלכו לקבל חסות ממצרים.

ומכאן אנחנו רואים כלל: מי שמורד, תמיד מורד. על מורד אי אפשר לסמוך. אנשים הרחוקים ממצוות אינם מבינים זאת כלל: יוצרים קשר עם אישה שהיא אשת איש, ובעקבות זה היא מתגרשת ומתחתנת אתו. ומה קורה אחר כך? אותו דבר היא עושה גם לו, כי מי שמורד תמיד מורד. אם לקחת מישהי שאינה נאמנה, מדוע אתה חושב שלך היא תהיה נאמנה? שטות והבל. כך גם כאן: לא היו נאמנים להשם אלוקיהם וזנו אחרי אשור, אז מה חשבו, שלאשור כן יהיו נאמנים? מאשור זנו למצרים, נטשו את אשור והלכו לקבל חסות ממצרים. ואז אמר השם: אני אמסור אתכם בידו, עכשיו אשור יכה בכם ויעניש אתכם על שעזבתם אותו והלכתם למצרים. בא סנחריב והגלה אותם.

הֵמָּה גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לָקָחוּ וְאוֹתָהּ בַּחֶרֶב הָרָגוּ וַתְּהִי־שֵׁם לַנָּשִׁים וּשְׁפוּטִים עָשׂוּ בָהּ׃

מלך אשור בא וכבש את הארץ, הגלה את בניה ובנותיה לחלח וחבור, הרא ונהר גוזן, ואת רובם הרג בחרב, וביטל לחלוטין את ממלכת שומרון. "ותהי שם לנשים" - כמו "והנשים תיוסרנה": כשרואות מה לקתה זו שקלקלה, יהיה בכך מוסר גדול לנשים שלא תקלקלנה גם הן. ולכן היו מביאים את הנשים בשעה שמייסרים את האישה הסוטה, כדי שייקחו מוסר. אף כאן הגויים ראו את העניין ולקחו מוסר משומרון: הנה מה קורה כאשר סוטים מדרך השם. "ושפוטים עשו בה" - כמו שפטים, משפטי נקמות עשו בשומרון.

פסוקים יא-יב: אהליבה לא לקחה מוסר
וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אׇהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ׃

עד כאן עסק באהלה, שהיא שומרון, שיש לה אוהל נפרד מאוהל השם. עתה עובר לדבר על ירושלים. "ותרא אחותה אהליבה" - חשבת שלקחה מוסר? "ותשחת עגבתה ממנה". אף שראתה את סופה של אהלה, אולי היית מצפה שתסיק מסקנות, בוא וראה שלא לקחה מוסר, כמו שכתוב בירמיהו "ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא". "ותשחת עגבתה" - עגבתה היינו תאוותה. וזה היה בזמן אחז, שנתן שוחד למלך אשור - ואחז כבר ממלכי יהודה - ובימי מנשה אנחנו רואים לאחר מכן שבאים שרי הצבא של מלך אשור.

אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם׃

אף שראו מה עשו לאחותה, לא נמנעה מלעגוב שוב אל בני אשור. ראיתם שאהלה אחותכם עגבה אליהם, וראיתם שבסופו של דבר הם עצמם היכו בה והגלו אותה - ומהם אתם מצפים לישועה? ואף על פי כן: "אל בני אשור עגבה". ומה משך אותה? היו בהם אנשים חשובים, "פחות וסגנים"; היו קרובים אליה; "לבושי מכלול" - מלובשים בלבושים הכלולים בכל מיני יופי; היו בהם גיבורים, "פרשים רוכבי סוסים"; והיו בהם נאים, "בחורי חמד כולם". כביכול חשבה שמשם תצמח לה הישועה.

פסוק יג: וארא כי נטמאה - הקלקול שבסתר
וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן׃

מהו "וארא"? מסביר המלבי"ם: הדבר היה בהסתר. יהודה לא עשתה בפרהסיה כעשרת השבטים. כמו שכתוב בירמיהו ג': "והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ" - ומסביר שם המלבי"ם שמסיבת כל זנותה חשבה להסתיר את זנותה, והיא יראה מן הכל שלא יצאו עליה שמועות רעות, ומסיבה זו "ותחנף הארץ": הייתה מתנהגת בחנופה ומראה עצמה כאישה כשרה, ובאותה שעה באמת נטמאה. זהו "וארא כי נטמאה".

נמצא שיהודה שונה משומרון: בשומרון הייתה העבודה הזרה בפרהסיה ובגלוי, וביהודה בסתר. כמו שראינו שאפילו בזמן המלכים הצדיקים היו שמים את העבודה הזרה בדלתות פנימה: כאשר באו שלוחי חזקיהו לבדוק את בתיהם מעבודה זרה, נפתחה הדלת כלפי פנים והעבודה הזרה נסתרה על ידי הקיר ולא היו רואים אותה, וכשיצאו וסגרו את הדלת - שוב העבודה הזרה קמה וגם ניצבה, שהייתה חקוקה על הדלת מבפנים. וכך גם ביאשיהו: "רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם". ולמה? שהיה בטוח "וחרב לא תעבור בארצכם", הרי אנחנו צדיקים. ומה לא ידע? שאין דורו דומה יפה. אתה אומנם צדיק, אבל בוא וראה את העם שלך - הם עושים מעשיהם בהסתר. למדנו שיהודה זינתה באופן תמידי בהסתר, ואילו שומרון עשו מעשיהם בפריצות: הקימו עגלים ומראש הכריזו שעזבו את השם ועובדים עבודה זרה. לכן נאמר כאן "וארא" - יש כאן מבט וראייה רוחנית, שהקדוש ברוך הוא לבדו יודע עניין זה. "דרך אחד לשתיהן" - בסופו של דבר היא פוסעת באותה דרך שבה פסעה אחותה אהלה.

פסוקים יד-טו: צלמי הכשדים על הקיר
וַתּוֹסֶף אֶל־תַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל־הַקִּיר צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר׃

לאחר מכן בטלה מלכות אשור, ונבוכדנצר בשנה הראשונה למלכותו כבש את נינווה ונעשה ראש לממלכת אשור, כמו שדיברנו באריכות בתרי עשר, והושיב את כיסא אשור בבבל. והיא עדיין לא הכירה את הכשדים, אלא ראתה את צורתם על הקיר בלבד - כלומר ראתה סימן לכשדים, והתחילה ללמוד על אופיים וסגנונם. במה הכירה אותם? ראשית, מצד החקיקה - "מחוקה על הקיר", היינו חקוק. שנית, מצד המלאכה - צלמי הכשדים היו עשויים בצורה מיוחדת מאוד שהייתה מקובלת אצל הכשדים. שלישית, "חקוקים בששר" - ששר הוא צבע שרק הכשדים היו משתמשים בו, סוג צבע ייחודי להם, ומצד זה הכירה אותם.

חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמׇתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם מַרְאֵה שָׁלִשִׁים כֻּלָּם דְּמוּת בְּנֵי־בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם׃

בני בבל היו חוגרים את עצמם בחוזק, כך היה דרכם. והיכן רואים זאת? הגמרא בשבת דף י' אומרת: "הני חברי בבלאי, כיוון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה" - אלו שבבבל, וגם היהודים נהגו כמותם, שכיוון שהתיר את חגורתו כדי לשבת לסעודה, אין מטריחים אותו להפסיק. הרי שהיו חגורי אזור במותניהם.

"סרוחי טבולים בראשיהם" - כובעים ארוכים היו להם. "סרוחי" מלשון מתארך, כמו "תסרח אחורי המשכן". וכבר אמרתי לכם פעם מה שיש מפרשים ב"חוכמת סופרים תסרח" הנאמר בעקבתא דמשיחא: שלקראת ביאת המשיח, כשהחכם יקבל מיקרופון לדבר, ישכח מתי מסיימים - מאריך ומאריך, טרחה. הייתי פעם באיזה שבע ברכות, נתנו לראש ישיבה אחד לדבר, וכנראה חשב שהוא בישיבה, ומסר שיחת מוסר במשך שעה. בשבע ברכות אומרים משהו חמש עשר דקות, ווארט, חידוד, משהו נחמד ושמח לחתן ולכלה. "תסרח" - מאריך טרחה. ומהו "טבולים"? שהיו צובעים אותם, על ידי שטובלים אותם בצבע. "מראה שלישים כולם" - מראה של גיבורים, שהשלישים הם האנשים הגיבורים והנכבדים, כמו "ושלישים על כולו". "דמות בני בבל כשדים ארץ מולדתם" - הנוכרים שהיו בבבל לא היו הולכים במלבושים הללו, אלא רק בני בבל שנולדו בארץ כשדים.

פסוקים טז-יז: המשלחת מבבל
וַתַּעְגְּבָה עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה׃

רק משום שראתה את מראה צורתם - ועדיין לא הכירה אותם - די היה בכך שקיבלה חשק לראותם. "ותשלח מלאכים" - שרצו לכרות ברית עם הכשדים.

וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי־בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא־בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם׃

"ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים" - כרתו עמם ברית. אומר רש"י: אני אומר שנאמר זה על חזקיהו. כתוב על חזקיהו ששמח כאשר מרודך בלאדן בן בלאדן שלח אליו משלחת. לאחר שראה שהשמש חזרה לאחוריה ושאל מי זה ומכוח מי, ואמרו לו שזה חזקיהו המלך, התפעל כל כך ששלח משלחת לפגוש את חזקיהו. ושם מובא שהאכיל אותם על שולחנו, ושאשתו שירתה אותם ונכנסה דמותם במחשבתה, ולאחר מכן כששימש עמה הולידה בדמותם. ומפורש בפסוקים שהראה להם את כל בית נכותו, את כל אוצרותיו. וכמו שאמר "אנשי מחוקה על הקיר" - כיוון שבאו מארץ רחוקה ולא היו בני כשדים רגילים אצלם, ופעם אחת שראה אותם כבר נתחבבו עליו.

והקדוש ברוך הוא הקפיד עליו ואמר לו "הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך". מסביר המלבי"ם, וכבר למדנו זאת, שאין זה עונש בלבד אלא שהוא עצמו הזיק לעצמו: אתה הבאת את האנשים והראית להם את בית נכותו, ומשראו אוצרות כאלה קיבלו תיאבון, ואז באו לכבוש אותך. אלא שהייתה כאן גם קפידא עליו, על שייחס את הזכות לעצמו, כמו שמסביר שם המלבי"ם, ושם כתוב בדברי הימים: "ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה ליבו ויהי עליו קצף".

ומסביר המלבי"ם את סדר השלבים שבפסוק: בהתחלה "ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים" - באו ככורתי ברית אהבה וחיבור, שנעשה ביניהם הסכמים ונפרה זה את זה. אחר כך "ויטמאו אותה בתזנותם" - כבשו אותם והיו להם למס עובד. אחר כך "ותטמא בם" - למדו את תועבות הכשדים לעבוד עבודה זרה כמותם. והשלב הבא: "ותקע נפשה מהם" - גם בהם מרדו, התחילו למרוד בהם יהויקים וצדקיהו.

ומהו "ותקע"? מסביר רש"י שהוא לשון הוקעה, לשון חיבור ותקיעת עץ בארץ, ולכאורה כאן זה בדיוק ההפך, שהרי "נקעה נפשו" משמעו כבר נמאס לי מהם, רוצה להוציאו. אומר: אל תתפלא, כי גם בהישלפו מן הארץ נופל בו לשון קעיעה, ו"ותקע" הוא ביטוי גם לתקיעת דבר וגם להוצאתו. ואיך ייתכנו שני דברים הפוכים במילה אחת? הרי אתה אומר "ותשרש שורשיה" - לשון השרשה וקליטה, וכן "ובכל תבואתי תשרש" - לשון עקירה מן השורש. וכן "בסעיפיה פוריה" - לשון ענפים, ו"מסעף פארה" - קוצץ את ענפי העץ. הרי שיש ביטוי שהוא דבר והיפוכו. כך גם "ותקע נפשה": גם לשון תקיעה וחיבור, וגם לשון הוצאה והפרדה, כמו "ותקע כף ירך יעקב" - שיצאה ממקומה.

פסוק יח: מן הסתר אל הגלוי
וַתְּגַל תַּזְנוּתֶיהָ וַתְּגַל אֶת־עֶרְוָתָהּ וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ׃

"ותגל תזנותיה" - נודע לכל שזינתה אחרי אלוהים אחרים, וכבר לא היה הדבר בהסתר אלא בגלוי ובפרהסיה. זה השינוי שראינו בין שומרון ליהודה: בשומרון מלכתחילה היה הכל בפרהסיה, שני העגלים שעבדו לעיני כל; ואילו ביהודה בתחילה היה בהסתר, ובשלב השני "ותגל תזנותיה" - כבר עבדו עבודה זרה בפרהסיה. "ותגל את ערוותה" - עברה גם שאר עבירות, לאו דווקא עבודה זרה, בפרהסיה ובלא בושה, כמו שכתוב "ותפשקי את רגלייך לכל עובר". ואז אומר השם: "ותקע נפשי מעליה" - גזרתי עליה גלות כמו שגזרתי על עשרת השבטים, "כאשר נקעה נפשי מעל אחותה". וזה היה כאשר צדקיהו ביזה את השבועה שהשביעו מלך בבל, ובעקבות זה הגיע מלך בבל והחריב והגלה את העם.

פסוק יט: חזרה אל מצרים
וַתַּרְבֶּה אֶת־תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת־יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

כל כך הרבתה את תזנותיה, עד שהקדוש ברוך הוא זכר לה את ימי נעוריה ואת הרעות שעשתה בהם - המעשים החדשים החזירו והזכירו גם את העוונות הראשונים. והמלבי"ם מסביר שכאן ממש חזרה למצב הקודם, שהתחילה לשאול עזרה ממצרים בזמן צדקיהו. בימי נעוריה למדה את העבודה הזרה של מצרים, ועתה היא חוזרת ומקלקלת וממשיכה בדרכה של מצרים, כמעשה ארץ מצרים.

ולמי שזוכר: כשהייתי ילד היה למדינת ישראל חיבור עם צרפת - המיראז'ים הצרפתיים וכל הקשר ההוא. ומה גרם הדבר בסופו של דבר? שתרבות צרפת הגיעה לכאן: סרטים מצרפת, סגנון צרפתי, כל תרבות צרפת הגיעה לפה. והיום אין זה טוב יותר, שהרי היום אנחנו דבוקים לאמריקה, והתרבות האמריקאית שוטפת כאן. אין זה משנה: כל עוד אנחנו מחוברים לגויים, תרבות הגויים היא זו שמלווה אותנו. זה מה שהיה בזמן צדקיהו: כיוון שהיה להם חיבור למצרים, התחילו לעשות כמעשה ארץ מצרים, ולמדה שוב את תרבות מצרים כמו שלמדה בימי נעוריה.

פסוק כ: ותעגבה על פילגשיהם
וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם׃

הביטוי כאן תמוה מאוד. הרי מדובר באישה המזנה, והיה צריך לומר שמזנה עם מצרים ועם שאר האומות, וזה מובן; אבל "ותעגבה על פילגשיהם" מדבר בנקבה, וזה אינו מובן. ואכן מביא הרד"ק פירוש אחד בשם המפרשים: "פילגשיהם" - עבדיהם. אין זה פילגש נקבה אלא העבדים, כלומר שהתחברה גם עם עבדיהם של האומות ולא רק עם השרים והחשובים. "אשר בשר חמורים בשרם" - מוסב על אותם עבדים. ומסביר הרד"ק שלשון "בשר" מופיעה פעמים רבות במקרא כביטוי לאיבר התשמיש, כמו "רר בשרו את זובו", "החתים בשרו מזובו". ולמה נמשלו לחמורים ולסוסים? החמור - שאיברו גדול; והסוס - שהוא שטוף בזימה יותר משאר הבהמות. רוצה לומר: אל האנשים המאוסים ביותר בזנותם הלכה ונדבקה.

והסבר נוסף, ובכיוון זה הולך גם המלבי"ם: "על" במובן של "עם", כמו "ויבואו האנשים על הנשים". "ותעגבה על פילגשיהם" - התחברה עם פילגשיהם. והדבר מראה את גודל הזילות שלה: שלא הלכה להיות להם כאישה, שיש לה מעמד של אישה, אלא הלכה להתחבר עם פילגשיהם ולהיות להם כפילגש - ביזיון וחרפה גדולים הרבה יותר. ולכן גם תרגם התרגום "ואתרעיאת למיהוי שמותה להון", ויש אומרים "שמשא להון", כלומר להיות להם כמשמשת וכשפחה. לא די שלא קיבלה מעמד, אלא עוד הלכה לשמש אותם כשפחה. והדבר מראה את גודל קלקולה וגודל הנפילה שנפלה בחיבורה עם מצרים.

והמלבי"ם מסביר שהיתה להם כפילגש, ומה שכתוב "אשר בשר חמורים בשרם" הוא הסיבה לכך: מדוע נתחברה להם כפילגש? לפי שהם שטופים בזנות, כסוס השטוף בזימה, וצריכים פילגשים הרבה. והדבר בא לבטא שהיו נכנעים למצרים יחד עם שאר האומות, כמו שנראה בהמשך שהיו למצרים עוד אומות נכנעות לה - "סומכי מצרים כוש ופוט ולוד" - וכל אלו נקראו "פילגשיהם". והיא הלכה והתחברה עמהם להיות פילגש נוספת, משועבדת להם.

פסוק כב: הנני מעיר את מאהבייך
לָכֵן אׇהֳלִיבָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ אֵת אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם וַהֲבֵאתִים עָלַיִךְ מִסָּבִיב׃

נקעה נפשנו מהם, כפי שראינו לעיל, ועתה הם ילכו להחזיר את אהבתנו - כלומר ירצו ליצור מצב שבו נחזור להתחבר עמם באהבה, שנשלים עמם. כמו שראינו שבתחילה הלך נבוכדנצר כדי להכריח את צדקיהו שישלים אתו, ולא הלך מיד למגר אותו. ואילו באמת היה משלים אתו, לא היה מחריב את העיר ואת המקדש; אלא שבעקבות שמרד בו, בא והחריב את ירושלים. מכאן אתה למד שבתחילה באו לעורר אהבה על מנת שנהיה שוב נכנעים להם, וכאשר סירבנו להיכנע, באו והיכו בנו והחריבו את בית המקדש. וזהו "הנני מעיר את מאהבייך עלייך" - שבתחילה יבואו בדרך של אהבה; "את אשר נקעה נפשך מהם" - משום שנקעה נפשך מהם; "והבאותים עלייך מסביב" - יבואו עלייך מסביב כדי להחזירך לחברתם.

לסיכום:

הפרק מצייר את שומרון ואת ירושלים כשתי אחיות שנשא אותן הקדוש ברוך הוא לו לנשים, ושתיהן זנו מאחריו. אהלה - אוהל לה, שפרשה לגמרי מאוהל השם; ואהליבה - אוהלי בה, שעדיין שכן בה מקדש השם. הזנות התחילה כבר במצרים, עם שלושה צידוקים: מקום התועבה, ימי הנעורים של רתיחת התאווה וקוצר השכל, והפיתוי מצד המצרים. שומרון עגבה על אשור למראה לבושם, מעלתם, יופיים וגבורתם, ולא עזבה גם את מצרים - ונמסרה ביד אותם מאהבים עצמם, כי מי שמורד תמיד מורד. יהודה ראתה ולא לקחה מוסר, אלא הוסיפה לחטוא, תחילה בסתר ובחנופה - "וארא כי נטמאה" - ולבסוף בגלוי ובפרהסיה, ועגבה על הכשדים למראה צלמיהם על הקיר, ושבה אל מצרים כבימי נעוריה עד שהייתה להם כפילגש. וסופה שהמאהבים עצמם באו עליה מסביב. הלקח נצחי: כל עוד אנחנו נשענים על הגויים, תרבותם היא זו ששוטפת אותנו; ורק החזרה אל הבעל האמיתי, אל הקדוש ברוך הוא, ממלאת את כל צורכנו כראוי.