בחלק זה של הפרק מתאר הנביא את ישראל כמתכת פסולה המושלכת לתוך כור ההיתוך. לאחר מכן הוא מפרט ומזהה את ארבעת מיני הסיגים שהזכיר (נחושת, בדיל, ברזל ועופרת) עם ארבע כיתות שקלקלו את הארץ: נביאי השקר, הכהנים, השרים ועם הארץ. ולבסוף מגיע הפסוק הנורא: "ואבקש מהם איש גודר גדר... ולא מצאתי".
(17) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (18) בֶּן־אָדָם הָיוּ־לִי בֵית־יִשְׂרָאֵל לְסִיג כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ׃
המלבי"ם מפנה אותנו למה שראינו כבר בישעיה פרק מ"ח: "הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עוני". הצורף המסיר סיגים עושה זאת בכור. כשמצרפים כסף, אין מותירים מן הפסולת מאומה: כל הסיגים מושלכים, ונשאר רק הכסף המזוקק והמצורף. אבל יש מי שמצרף בכור עוני, כלומר בכור שאין בו כסף כלל אלא סיגים בלבד (לעומת כור עשיר שיש בו כסף). בכור כזה אי אפשר להשליך את כל הסיגים, שאם כן מה יישאר לו? לכן הוא מפריד את הסיגים הגרועים ומשאיר את הסיגים שבאופן יחסי הם עדיין חיוביים: מוציאים את הפסולת הקשה יותר ומשאירים את הפסולת הפחות קשה.
וזהו המשל: כאשר הקדוש ברוך הוא מצרף דור שיש בו צדיקים ורשעים, זה כור כסף. יש בו כסף (הצדיקים), ולכן הוא מכלה את הרשעים ומשאיר את הצדיקים, מותיר את הכסף וזורק את הסיגים לגמרי, כדי שהכסף יהיה מצורף ומזוקק לחלוטין. אבל מה קורה כשכולם אינם צדיקים, כשכל הדור הוא כור עוני? אז הקדוש ברוך הוא מברר את הצדיקים יחסית: אותם שהם סיגים אך פחות קשים הוא מברר ומשאיר, ומפריד מהם את הסיגים הקשים יותר. שכן ביחס לפסולת הקשה, הסיגים הקלים נחשבים כמו כסף.
זו כוונת הפסוק: "היו לי בית ישראל לסיג" - כולם סיגים, אין כאן כסף כלל. רק שבסיגים עצמם יש מינים: יש נחושת, יש בדיל, יש ברזל, יש עופרת, יש קשים יותר וקשים פחות. "בתוך כור סיגים כסף היו" - על ידי שנתתי אותם בתוך הכור לצרפם, מה שהיה סיג נחשב עתה באופן יחסי לכסף.
הנביא רומז כאן לצירוף ולבירור הראשון שהיה בזמן גלות יכניה. כשגלה יכניה, גלו מהם הטובים - זו הייתה גלות החרש והמסגר. חז"ל אומרים שאלה היו החכמים, גדולי התורה, והם גלו ראשונה לבבל (מכמה טעמים שדיברנו בהם בעבר), והם היו בחינת הכסף לעומת הסיגים שנשארו בירושלים.
ומהו "חרש ומסגר"? חז"ל אומרים שאלה החכמים הגדולים, שכאשר הם מדברים - כולם כחרשים. האילם לא יפתח פיו, אין לו מה לומר אחרי שהוא מדבר. וכאשר הוא סוגר - אין מי שפותח. אם הוא אמר דבר, העניין נגמר, אין מי שיבוא ויאמר "לי יש ראיה". אחרי שהוא קובע הלכה, אי אפשר לבוא ולומר "לי נראה אחרת". וכך לדורות: אחרי שחכמי התלמוד, אביי ורבא ורב אשי, פסקו הלכה, לא יכולים לבוא חכמי כל הדורות ולומר: אמנם כך אמר רב אשי, אבל כעת גילינו דברים חדשים ותורה חדשה מאיתי תצא, ולנו נראית הלכה אחרת. כל כוחות שבעולם לא ישנו אות אחת מן התלמוד. מה שנפסק לנו בתלמוד - זו ההלכה, וזה הדבר שאותו אנו עושים בלי שום שינוי. זהו הכסף, ואלה שגלו ראשונה.
(19) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל־תּוֹךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"יען היות כולכם לסיגים" - אלה שנשארו כאן הם בחינת הסיגים, ולכן אני מקבץ אתכם כדי לשלוח אתכם בגולה, ועל ידי זה אברור מתוכם את הטובים יחסית, אותם שביחס לנשארים כאן ייחשבו טובים, ותהיה להם שארית ופליטה בגלות. וכעניין שהראה השם לירמיה (פרק כ"ד) שני דודאי תאנים: גלות יכניה הייתה כתאנים הטובות שאותן הוא שולח לבבל כדי לשמרן, ובזכות שירדו החכמים לבבל רבתה שם התורה והיה לעם ישראל מקום שבו היו דבוקים בהשם יתברך. והוא מפריש אותם מן התאנים הרעות - אלה דלת העם שנותרו כאן בארץ.
(20) קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל־תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת־עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם׃
"קבוצת כסף" - ולכאורה הרי הכסף כבר יצא, ונשארו כאן רק סיגים? אלא כפי שהסברנו, כאשר כולם סיגים, השם מתייחס אל הסיג הפחות חמור כאל כסף, שהוא כסף באופן יחסי לעומת הסיגים הקשים יותר.
"לפחת עליו אש להנתיך" - לפחת הוא כמו לנפוח. הצורף היה משתמש במפוח כדי להבעיר את האש ולחזקה, והכל כדי להתיך ולהפריש את הסיגים מן הכסף. וכיצד הצורף מתיך? ידוע שכל מתכת נמסה בטמפרטורה אחרת, וכשמחממים בחום מסוים חלק אחד ניתך ויוצא, בחום נוסף חלק אחר ניתך, וכך בשלבים עד שמזככים ומנקים לחלוטין. כך אומר השם: אקבוץ אתכם, ואף שיהיה זה "באפי ובחמתי", אש המכלה את הסיגים, מכל מקום הכל יהיה בהשגחה. "והנחתי והתכתי אתכם" - ההתכה והפרשת הכסף לבד, הכל יהיה על ידי השגחת השם. כל מה שייעשה, אומר הקדוש ברוך הוא, הוא כדי להפריד מכם את הפסולת ולתת לכם שם ושארית.
(21) וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ׃
המלבי"ם מבחין בין שלושה לשונות: המקבץ מקבץ דבר מפוזר; האוסף אוסף דווקא למקום אחד, כמו שביאר בישעיה; והכונס כונס למקום שמור שממנו לא יצאו, כ"כונס צאן לדיר" ו"כונס כנד מי הים", ששומר אותם במקום אחד שלא יצאו. כאן: "וכינסתי אתכם" - אחרי שאפריש את הכסף, שזו גלות יכניה שאותה אוציא מירושלים, אכניס אתכם למקום שתישארו בו, שיתר העם יישארו כנוסים בתוך הכור - שירושלים היא הכור שבמשל. הם אינם יוצאים לבבל; היוצאים לבבל היו המשובחים, בחינת הכסף, והנשארים הם הסיגים הגרועים יותר.
וכן מבאר המלבי"ם את ההבדל בין אף, חימה ועברה. האף הוא החיצון: "אש קדחה באפי" - האש דבר הנראה, והיא קודחת באף, ניכרת ונראית לעין. החימה היא פנימית: "וחמתו בערה בו", בוערת בפנים. שניהם באים בעקבות חטא. אבל עברה היא לשון מעבר: כאשר על ידי האף והחימה הכעס יוצא גם על מי שלא היה ראוי לכעוס עליו, זו בחינת עברה, כמו כליון צדיק ורשע יחד, שהכעס עובר מעבר למה שהיה ראוי. ולכן נאמר כאן "ונתכתם" בלשון שאינה מיוחסת לשם, אלא כאילו מעצמכם תהיו ניתכים - שכן כיוון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. "ונפחתי עליכם באש עברתי" - חרון אף כללי המתפשט גם על הטובים וגם על שאינם טובים, השחתה כללית ולא רק אף וחימה כנגד החוטאים בלבד. וזה משל לאובדן שהיה בזמן גלות צדקיהו.
(22) כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם׃
תהיו ניתכים בתוכה לגמרי, כמו כסף הניתך בתוך הכור. ויש כאן קושי: הרי הכסף כבר גלה לבבל, ומי שנשאר בירושלים הוא הפסולת, העופרת והבדיל והמתכות הגרועות, ואיך קורא להם "כהיתוך כסף"? אלא שזו כף הדמיון: הכסף הוא מתכת רכה והוא ניתך בקלות ובמהירות יותר מן הברזל, וכך תהיה ההתכה שלכם. ועוד יש בכך רמז שאתם תזדככו כזיקוק הכסף. שגם זה כדי לצרף אותם ולהחזירם למוטב, "וידעתם כי אני השם" - שאני המעניש ואני המשגיח, ומכוח ההכרה הזו תתעוררו לתשובה ותוכלו לבוא לידי שבח ולהיות כמו כסף.
(23) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (24) בֶּן־אָדָם אֱמָר־לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם׃
עתה יבאר הנביא מי הם ארבעה מיני הסיגים שהזכיר למעלה. ותחילה: מה שאמרתי שבית ישראל היו לי לסיג, היינו "את ארץ לא מטוהרה", שאינך טהורה. הנביא מתאר את הקלקלה שנעשתה בארץ כקלקלה שהייתה בדור המבול, שגם הם השחיתו דרכם. אלא שבדור המבול היה בכל זאת זיכוך, שהרי ירד הגשם וטיהר את הארץ, וכל הטומאה והגועל שעל הארץ ניטהרו.
וכבר ביארנו זאת כמה פעמים, וכן מזכיר הכלי יקר ועוד, שמה שאירע בדור המבול היה מעין הגעלה. שהרי מי שרוצה לחשוב על דרך קלה יותר להביא שמד, הרבה יותר פשוט לפזר גז ארסי וכל האנשים ימותו; למה להשחית את כל הארץ כולה, להביא מבול על פני כל הארץ ולשטוף עד שיכוסו ההרים במים? זה סיפור מורכב הרבה יותר. ואם המטרה הייתה להגן על בעלי החיים, יש מיני רעלים שבני אדם ניזוקים מהם ובעלי חיים לא, ובוודאי יד השם לא תקצר לפעול כן. ואמנם בנוגע לבעלי החיים אמרו חז"ל "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", שקלקול בני האדם השליך גם על בעלי החיים ולכן היה צריך להשמידם, אבל עדיין אין זה מסביר מדוע היה צריך דווקא מבול.
ההסבר הוא שהארץ עצמה הייתה מטומאה. "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - וכשאדם מקלקל, הוא מקלקל את העולם עמו, כדברי המסילת ישרים. נמצא שהטומאה אחזה בכל מקום, וכדי לנקות את הארץ היה צריך לטבול אותה או להגעילה. ושימו לב שזה היה בדיוק אופן ההגעלה: תחילה מים רותחים ואחר כך מים צוננים. כך היה במבול - מים רותחים שעלו מן הארץ, ולאחריהם מים צוננים מן השמים. וכיוון שנדרשה טהרה גמורה, ואם נשאר חלק מחוץ למקווה הרי הוא טמא, היה צריך שיכסו המים את ראשי ההרים, שתהיה טבילה מוחלטת. ומאחר שהשחיתו גם בארץ עצמה, נימוחה האדמה שלושה טפחים בעומק המחרשה. הכל כדי שתהיה טהרה גמורה, ונמחה כל הטומאה והגועל שעל פני הארץ, כרוחץ דבר מטונף במים שיטהר מטומאתו וצואתו.
אבל כאן אומר הנביא: "את ארץ לא מטוהרה היא" - את לא נטהרת לאחר החורבן. ומדוע? "לא גושמה ביום זעם" - ביום שזעם השם עליך לא ירד גשם לטהר את הארץ, שהחורבן היה על ידי אש ולא על ידי מים, ולא ירד גשם לטהר אחריו. ומכאן למדו חז"ל שבארץ ישראל לא היה מבול, שהרי "ארץ לא גושמה ביום זעם". ושואלים: אם כן, למה הייתה צריכה תיבת נח? שייכנס נח לארץ ישראל וייקח עמו את כל בעלי החיים ויינצלו! ומובא שאף שלא ירד מבול בארץ ישראל, נכנסו אליה המים משאר ארצות. נמצא שכאן לא ירד גשם ולא נבקעו מעיינות תהום רבה, אבל מכוח שאר הארצות נכנסו המים. וזה שנאמר "לא גושמה ביום זעם" - לא ירד עליה גשם, אבל להיכנס - נכנס.
(25) קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ׃
הנחושת הם נביאי השקר, שהיו עוסקים בניחוש ובקסמים. והם דומים לארי שואג הטורף טרף: כאשר הארי שואג - סימן שיש לו טרף, וכמו שנאמר "הישאג אריה ביער וטרף אין לו". כך גם הם, כאשר היו מתנבאים היו שואגים וטורפים טרף. אלא שהארי טורף בשר וגוף, ואלה "נפש אכלו" - לא גוף טרפו אלא נפש, את הנפש הרוחנית אכלו, שהחטיאו את העם בנפשותם. נביאי השקר היו מושכים אותם בחלק שפתם ואומרים להם דברים נעימים למשמע אוזן, ובכך טרפו את נפשם. "וחוסן ויקר יקחו" - לקחו מהם את העוצם והכוח, את היקר והכבוד שלהם. "אלמנותיה הרבו בתוכה" - בעקבות דברי ההרגעה של נביאי השקר באו האויבים והיכו בארץ, ונותרו הנשים אלמנות. ומי בסופו של דבר הרבה את האלמנות? אתם, נביאי השקר.
(26) כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין־הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם׃
הכהנים הם הבדיל, ומדוע? אומר המלבי"ם: מפני שאותם הבדיל השם מעדת ישראל, "ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים", ולכן הם בחינת בדיל, שהבדיל הוא מובדל. ותפקידם היה ללמד תורה את ישראל, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", והם "חמסו תורתי", כמו שראינו לעיל, שלא לימדו את התורה. ותפקידם השני לשמור את המקדש וקדשיו, והם "ויחללו קדשי". "בין קודש לחול לא הבדילו", ולא נזהרו בטומאה וטהרה. "ומשבתותי העלימו עיניהם" - לא הזהירו על חילול שבת, שחילול שבת שקול כנגד כל התורה כולה. והרד"ק מסביר: שראו מהם שהיו נושאים משא ביום השבת, כמו שכתוב בירמיה, והכהנים שהם נושאי התורה היו צריכים למחות בידם ולא מיחו, אלא העלימו עיניהם כאילו אינם רואים.
(27) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ־דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע׃
כאן מדובר בבחינת הברזל, שהברזל הוא המתכת החזקה שבה הורגים את הנפשות. השרים אשר היו בתוכה היו כזאבים. ומבחין המלבי"ם בין האריה לזאב: האריה טורף רק כשהוא רעב, אבל הזאב טורף גם כשאינו רעב. לכן נאמר "כזאבים טורפי טרף לשפוך דם" - כזאבים הטורפים לא מפני רעבונם אלא במטרה לשפוך דם. "לאבד נפשות למען בצוע בצע" - כדי לגזול את ממונו של הנרצח היו הולכים ורוצחים נפשות. ומביא המלבי"ם בשם רבנו יונה, שחמס בלשון ערבי הוא להסיר דבר ממקומו, וזה הביאור ב"כהניה חמסו תורתי" שראינו לעיל.
(28) וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וַיהֹוָה לֹא דִבֵּר׃
לא די שלא הוכיחו הנביאים את הכהנים ואת השרים, אלא עוד עזרו להם, במה שהיו מתנבאים שקר בשם השם. ו"טחו תפל" - רש"י מסביר שהם דומים למי שטח את הבניין בטיח, שמטרת הטיח לשמר את הבניין מפני הגשמים, אבל אם אין בטיח תבן, הוא נמס ומתפורר כאשר באים הגשמים. וזהו "טחו תפל": טחו את הבניין בטיח שאין בו תועלת, שהגשם הראשון מפורר אותו. ו"תפל" מבאר רש"י שכל דבר מחוסר תיקון נקרא תפל, כלשון "היאכל תפל מבלי מלח". נמצא שהנביאים כאילו חיזקו את הבניין בדבר שאין בו שום תועלת.
"חוזים שווא וקוסמים להם כזב" - היו חוזים להם מחזות שווא, כמה שהכל טוב ויהיה טוב, ושכלי בית המקדש עתידים לחזור, ושאת הגולים יחזיר השם. וכמו שאמרנו לא פעם, היו אומרים לעם: נביאי האמת רק מפחידים אתכם, ואנו אומרים לכם דברים טובים. ותמיד נעים ונוח יותר לשמוע כמה אנחנו טובים מאשר לשמוע כמה אנחנו צריכים לתקן. וזה ממש כלי התקשורת: "טחו להם תפל" - יש לנו עם נפלא, אנחנו עם מוצלח, יש לנו נוער נהדר, גם נרות הוא יודע להדליק, ובקיצור הכל יפה והכל טוב. ואם יש בעיה? נוריד את הרף ויהיה בסדר. כמו עם הכנרת: הקו האדום ירד, ולכן הכנרת עדיין בסדר. זו הדרך להתמודד עם כל הבעיות - אל תעשה רעש, הכל נפלא, הכל מצוין. "אומרים כה אמר אדני ה' וה' לא דיבר" - השם לא אמר מאומה, והם את כל דברי השקר שלהם אומרים בשם השם.
(29) עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת־הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט׃
העופרת היא המתכת הגרועה מכולן, וזה עם הארץ. עשקו וגם גזלו, וגם עני ואביון הונו, וכל זה "בלא משפט": כיוון שלא היה משפט בארץ, איש הישר בעיניו יעשה, ועם הארץ עשו ככל העולה על רוחם. וההבדל בין עושק לגזל, כפי שביאר המלבי"ם בכמה מקומות, שעושק הוא מי שמעכב שכר שכיר, והוא קל באופן יחסי מגזל. ודרך הכתוב כשבא לתאר דבר גרוע להתחיל מן הקל ולהוסיף, ולכן נאמר "עשקו עושק" - שעשקו שכר שכיר ועיכבו שכרו, "וגזלו גזל" - וחוץ מזה גם הלכו וגזלו, שהוא חמור יותר.
(30) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר־גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי׃
אומר השם: ביקשתי כביכול כסף בתוך כל הסיגים. כפי שראינו עד עתה, עופרת ובדיל וברזל - הכל סיגים. חיפשתי כסף, חיפשתי איש שיגדור גדר, שיתקן את הפרצות ויתקן את הדור; או שלפחות יהיה "עומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה", שזכויותיו יגנו על הדור שלא ישחית השם את הדור ולא יבוא המשחית לנגוף. "ולא מצאתי".
(31) וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"ואשפוך עליהם זעמי" - זה העונש, והוא בשני פנים. האחד: "באש עברתי כליתים", והעברה כמו שאמרנו היא ענישה מבלי להבחין בין טוב לרע, עונש שעובר מעבר למה שמגיע. והשני: "דרכם בראשם נתתי", עונש בהשגחה מלאה, כל אדם לפי מעשהו. הרי שהיו כאן שתי הבחינות: כל אחד שילם את המחיר על מה שהיה צריך, ומעבר לכך היה גם עונש כללי העובר מעבר למה שמגיע, שכאשר המשחית יוצא לנגוף אינו מבחין בין צדיק לרשע.
בחלק זה של הפרק מצייר הנביא את ישראל כמתכת שנותרה בכור: מאחר שכולם היו לסיגים, צירף אותם השם בכור עוני - הפריש את הטובים יחסית בגלות יכניה, גלות החרש והמסגר שהם בחינת הכסף, והשאיר את הפסולת הכנוסה בירושלים לגלות צדקיהו. ואף שהארץ הושחתה כדור המבול, לא זכתה לטהרת המים אלא לאש - "לא גושמה ביום זעם". ארבעת מיני הסיגים הם ארבע כיתות שקלקלו: נביאי השקר (נחושת) שאכלו נפשות והרבו אלמנות, הכהנים (בדיל) שחמסו תורה ולא הבדילו בין קודש לחול, השרים (ברזל) שהיו כזאבים השופכים דם למען בצע, ועם הארץ (עופרת) שעשקו וגזלו. ובכל אלה ביקש הקדוש ברוך הוא איש גודר גדר ועומד בפרץ, ולא מצא - ומכאן העונש הכפול: אש עברה כללית מצד אחד, ודרכם בראשם בהשגחה מדויקת מצד שני.