פרק כ"ב ביחזקאל הוא ההפטרה של פרשת אחרי מות לספרדים ולתימנים, ורוב האשכנזים נוהגים להפטיר אותה בפרשת קדושים. הפרק בא בהמשך ישיר לנבואה הקודמת: ראינו שנבוכדנצר עומד בפרשת דרכים ומטיל גורל לאיזה צד לפנות - אל ירושלים או אל רבת בני עמון, ועל פי כל הסימנים יצא הגורל לכיוון ירושלים. כאן הנביא מתפלא: וכי בני עמון צדיקים יותר מעם ישראל? מדוע נבוכדנצר בא דווקא על ישראל? לפיכך בא הקדוש ברוך הוא ומפרט לפניו את העוונות והקלקולים שבגינם דווקא ירושלים נענשת.
(1) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (2) וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת־עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כׇּל־תּוֹעֲבוֹתֶיהָ׃
אם אתה בא לשפוט אותם כדי להבין מדוע התחייבו כליה - את מי אתה שופט? את "עיר הדמים". מדוע נקראת כך? משני צדדים: מפני ששפכו בתוכה דמים ברצח, ומפני שהאויב עתיד לבוא ולהרוג בה חללים. כלומר גם ממה שעשינו בפנים וגם ממה שהאויב עשה בנו. ואם אתה מבקש לדעת מדוע מגיע להם העונש - "והודעתה את כל תועבותיה", כדי להראות שהדין והמשפט אמת וצדק.
ומהי הכפילות "התשפוט התשפוט"? מסביר המלבי"ם שהנביא היה מסתפק בעצמו אם ראוי לו לשפוט ולחקור אחר עוונות ירושלים ולעיין בהם. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מהסס האם לשפוט את עיר הדמים? אדרבה - הודע להם את כל תועבותיהם, הוכח להם עד כמה קלקלו, ובזה יהיה להם ההסבר מדוע נבוכדנצר בא עליהם.
(3) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטׇמְאָה׃
"עיר שופכת דם" - אומר הרד"ק שאף שנאמר "עיר", הכוונה לבני האדם הדרים בה, וכדרך הכתוב "עיר הומיה עליזה" שהכוונה לאנשי העיר. ומה הדגש "בתוכה"? שני טעמים בו: האחד, שככל שהדבר נעשה בפרהסיה יותר - החטא גדול יותר, והם שפכו דמים לא במסתרים אלא בגלוי, במרכז העיר. והשני, "בתוכה" כאילו נאמר שמלאה תוכה דם, כמו שנאמר על מנשה שמילא את ירושלים דם מפה לפה. ומשום כך "לבוא עיתה" - הגיע זמן חורבנה.
"ועשתה גילולים עליה לטמאה" - גילולים היא עבודה זרה על ההרים ועל הגבעות. ומהו "לטמאה"? מסביר הרד"ק שהטומאות שישראל מוזהרים בהן הן במדרגות: יש טומאת מגע, ולמעלה ממנה הטומאה החמורה של הבעילות האסורות, ולמעלה מכל - עבודה זרה, שהיא טומאה בנפש ממש. ועל שני העניינים האחרונים הרי כבר גרם הקדוש ברוך הוא שהגויים אשר בארץ כנען יגלו, ועליהם אמרה תורה "כמעשה ארץ כנען לא תעשו" - מעשי עריות ועבודה זרה, שהם החמורים שבכל. וכן בתורה נאמר "קדושים תהיו", ומיד ההפך: "אל תפנו אל האלילים" - הפנייה אל העבודה הזרה היא היפוכה של הקדושה והיא שיא הטומאה. ואף רחל, בשעה שישבה על התרפים, אמרה ללבן "דרך נשים לי", ואומרים חז"ל שעבודה זרה מטמאה כנידה - שהטומאה החמורה היא טומאת עבודה זרה, טומאה בנפש.
וכן מסביר המלבי"ם, שבא הכתוב לומר שעיקר גזר הדין בא על ידי שפיכות דמים, ועל ידה "לבוא עיתה" - הגיע זמן הכיליון, ומלבד זה גם עבודה זרה, "ועשתה גילולים", ושאר התועבות שיפרש בהמשך.
(4) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר־שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד־שְׁנוֹתָיִךְ עַל־כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכׇל־הָאֲרָצוֹת׃
עיקר האשם והעונש, מעיד הנביא בפניהם, היה בשל שפיכות הדמים. וכן אנו רואים שכאשר בא לבסוף החורבן, נאמר שהיה "בחטאת מנשה", שמילא את ירושלים דמים מפה לפה - ומכאן שעיקר האשמה עליהם היה בעניין שפיכות הדמים.
"ובגילוליך אשר עשית טמאת" - על האשם של שפיכות הדמים היה יכול להתכפר להם לאחר שיקבלו את עונשם, אבל הם ממשיכים להמשיך טומאה על עצמם על ידי הגילולים. לכן: על ידי שפיכות הדמים "ותקריבי ימיך" - יבוא זמן הכיליון במהרה, ועל ידי הגילולים "ותבוא עד שנותיך" - יבוא זמן המפלה ויתחילו לך שנים שונות.
ונסביר את כוונת הדברים: המלבי"ם מביא בכמה מקומות שהלשון "שנים" באה לבטא שינויים, את השינויים הקורים בעולם, ואילו "ימים" מתאר המשך זמן, ולא דווקא לרעה. "שנים" בדרך כלל לרעה, שהשינויים בדרך כלל אינם לטובה - כשאדם מתבגר השינויים אינם לטובה, האדם הולך ומתייבש, ישונה לחוֹ ומזגו, ויותך ויופסד ויתקרב אל הזקנה. וכן שאל פרעה את יעקב "כמה ימי שני חייך" - כמה המשך ההימשכות של שנות חייך. וכן "יראת השם תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה": בחיובי נקט לשון ימים, ובצד הרשעים נקט לשון שנים, משום שאצל הרשעים הכל בבחינת שינויים לשלילה. לכן כאן: "ותקריבי ימיך" - קרבו ותמו ימי הטובה שלך, "ותבוא עד שנותיך" - הגיעו כבר ימים של שינויים לרעה.
"על כן נתתיך חרפה לגויים" - גם בגויים אשר תגלו לשם תהיו לחרפה, ולא יהיה לכם מנוח. מסביר המלבי"ם בכמה מקומות שהחילוק הוא: "גויים" הם העמים הקרובים, "ארצות" הם העמים הרחוקים. ולכן תמיד הלשון בפסוקים "והפיצותי אתכם בגויים וזריתי אתכם בארצות" - תחילה אצל הגויים הסמוכים ואחר כך בארצות הרחוקות, ושני שלבים אלו היו בגלותם של ישראל: תחילה גלו לבבל, ומשם התפזרו לכל הארצות.
ומהי "קלסה"? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין חרפה לקלסה: חרפה היא ביזיון, שמחרפים אותו; קלסה היא שעושים אותו לצחוק ולקלס, וזה גרוע יותר. אומר להם: לא די שהייתם בגויים אלא עוד עברתם והתפזרתם לכל הארצות, ולא די שחרפו אתכם אלא עוד קילסו אתכם והייתם ללעג ולקלס, ואף בכל הארצות. שהגויים הקרובים עוד מכירים אותנו ויש להם חשבון עמנו, וכשהם רואים במפלתנו הם שמחים ומבזים. אבל הארצות הרחוקות אינן מכירות אותנו ואין להן סכסוך עמנו, והיה מקום לחשוב שדווקא שם נרגיע - ואומר לך הכתוב שלא: "וקלסה לכל הארצות". גם בארצות רחוקות שלכאורה לא היה לנו עמן שיג ושיח, כשנגלה לשם נהיה ללעג ולקלס.
והדברים התקיימו בנו בדיוק נורא, גם במקומות שלא ציפינו לעבור בהם ביזיונות ורדיפות. תמיד מצא הגוי סיבה לרדוף את היהודי, עם סיבה או בלי סיבה, ותמיד היה היהודי נרדף וללעג ולקלס, וכמו שהבטיחה התורה "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". ועוד מבטיחה התורה שבאותם מקומות ידברו בנו הגויים תמיד וישננו בנו - "והיית שם למשל ולשנינה": ידברו כנגד היהודי, יעשו עליו קריקטורות, והוא יככב בראשי המהדורות. ודבר זה אין בו שום היגיון ואי אפשר היה לצפותו מראש, ועם כל זה צפתה אותו התורה אלפי שנים קודם. ה"דר שטירמר" היה מלא קריקטורות על היהודים הרוצים לכבוש את העולם, ובכל מקום הציגו את היהודי בפן נלעג. וכאשר לא הספיקו לנו האויבים מבחוץ, באו גם האויבים מבפנים - המוסרים מקרבנו, אותו גייס חמישי שהיה לנו שם, שהשמאלנים של היום הם דור שלישי ורביעי וחמישי להם, ואלה שמקימים לנו היום קרנות חדשות כנגד עם ישראל כבר עושים זאת מאתיים שנה באירופה ואף יותר: שם ניגחו את היהודים שבתוכם וכתבו עליהם בעט נוטפת ארס ובדברי ביזוי והשפלה. נורא נוראות לכל מי שמכיר מעט את ההיסטוריה, והתורה מעידה על כך מראש.
(5) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ־בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה׃
הרחוקות יתקלסו בך משום "טמאת השם" - שיצא לך שם למרחוק שאת טמאה. והקרובות יתקלסו בך משום "רבת המהומה" - שהן רואות בעיניהן את המהומות שבתוכך, את הרעש הפנימי, את השנאה הפנימית ואת הרציחות הפנימיות שדיברנו בהן, ומחמת מה שהן רואות הן מבזות אותך.
וכך אכן היה גם במקומות רחוקים שלא ראו יהודים מעולם. מסופר על אדם שפגש רב בקצה העולם, אי שם באוסטרליה, והיה מסתכל בו ומסתכל. שאל אותו הרב: אפשר לעזור לך? אמר לו: אתה יהודי? אמר לו: כן. אמר לו: תוכל להוריד לרגע את הכובע? שאל: למה? אמר: אני רוצה לבדוק משהו. הוריד את הכובע, והאיש התחיל למשש את הפדחת. שאל אותו: מה אתה מחפש? אמר לו: אני מחפש את הקרן. אמרו לי שליהודים יש קרן מתוך הראש - וכך אכן ציירו אותם בקריקטורות. אמר: אין ליהודים קרן? עד כדי כך הפכו אנשים שוטים גמורים. וזהו "יתקלסו בך... טמאת השם": השם הרע כביכול של עם ישראל מגיע לכל העולם, והוא מעולם לא ראה יהודי ולא סבל מיהודי, היהודי לא תפס לו את המשרה ולא הלווה לו בריבית, ובכל זאת הוא שונא את היהודי - כי "טמאת השם", יש לך שם טמא המגיע למרחוק עד שאף הרחוקות יתקלסו בך.
(6) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִיש לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפׇךְ־דָּם׃
העם בדרך כלל מתוקן כשהוא נשמע לגדוליו. בעניין זה מסופר מפי הרב יצחק יוסף, שכשהגיע לרוסיה אמרו לו שיש הזדמנות והנשיא פוטין מבקש לפגוש אותו. הזהירו אותו מראש שכשנפגשים עם פוטין אין הכוונה לנהל שיחה אלא בעיקר להקשיב. והוא מספר שהגיע לשם, ופוטין שאל אותו: מה שמר על העם היהודי? מה שמר על העם היהודי שלושת אלפים ושלוש מאות שנה שלא השתנה, בשעה שכל האומות השתנו, התפזרו ונטמעו? והוא ביקש לענות, אבל פוטין סימן לו ביד - כאילו לומר: כשאומר לך לדבר, תדבר. ואז אמר לו בעצמו: אני אגיד לך. מה ששמר על העם היהודי הם הגדולים שלכם - הרבנים ומורי הדרך ומנהיגי העדה, זה מה ששמר על העם היהודי במשך אלפי שנים. וצדק מאוד: בכל המקומות שלא היו בהם מנהיגי עדה, נטמעו והתפזרו, אף שבתחילה היו שם אנשים יראים, ולאט לאט התפוררו. מה קרה ליהדות בולגריה? מה קרה לאתיופים, שהיו להם קייסים אבל תורה לא הייתה להם, ולכן לימודיהם היו שטחיים ובלתי מחוברים לשולחן ערוך ולהלכה. ולעומת זאת יהדויות שלא ראו אותן אלפי שנים - יהדות תימן, שאלפיים שנה לא היה לה קשר עם העולם החיצון, וכשהגיעו לכאן כולם שומרים אותה תורה, מניחים אותם תפילין, מתפללים אותן תפילות, הכל זהה. מדוע? מפני שהיו שם רבנים וגדולי תורה. כל מקום שהיו בו רבנים - נשתמר, ומקום שלא - לא.
וזה שאומר כאן המלבי"ם: העם מתקנים את מעשיהם על ידי שהם נשמעים לגדוליהם - הנשיאים, שנבחרו מחמת מעלתם, או האבות, שבאופן טבעי הבן שומע לאביו, כך היה על כל פנים פעם, שהיה איזה מורה דרך שמחנך. אבל כאן הוא אומר: ראה, אינם מקבלים את מה שמלמדים אותם נשיאיהם, מפני שהנשיאים עצמם רשעים ושופכים דם שלא על פי המשפט, בכוח הזרוע.
ומהי "זרוע"? מסביר המלבי"ם שהזרוע היא ראשית הכוח, שכשאדם רוצה לפעול דבר הוא פועל בכוח זרועו. הנשיא שמעמיד את המשפט בכוח הדין - המשפט הוא זרועו, זה כוחו: הכוח השופט את ישראל כשהם סוטים מן הדרך. אבל אם אינו גובר על ידי משפט, הרי הוא רק "איש זרוע" - כוח גבורה בזרועו לבד, אלם. מכוח מה אתה בא? אם מכוח ההלכה והתורה - השלטת את כוח התורה, ההלכה, המשפט והדין; ואם אתה בא מטעם עצמך - השלטת את כוח הזרוע. וזהו "איש לזרועו היו בך": כל אחד פעל בכוח זרועו ולא בכוח הצדק והמשפט.
(7) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ׃
כמו שסרו מהם היראה והכבוד מן הגדולים, לפי שהגדולים הסריחו דרכם, כך גם מן האב והאם סר כבודם - "הקלו בך". ולא עוד אלא שעשקו את החלשים: את הגר, את היתום ואת האלמנה עשקו והונו.
אומר רש"י: כל התועבות שהוזהרו עליהן בפרשת קדושים מופיעות כאן. והרד"ק מסביר שכאן הוא מונה להם את העבירות החמורות שהיה ראוי לכל אדם להתרחק מהן גם בלי שתזהיר התורה - ההיגיון הישר אומר שלא לעשוק יתום ולא להונות אלמנה, אלה אנשים שפלים בטבעם. ודווקא אותם היו עושקים, ודווקא מחמת כך: מי יגן עליהם? הגר אין לו משפחה ואין לו קרובים ועוזרים, לאלמנה אין בעל, ליתום אין אב - אין מי שיגן עליהם, ומשום כך הרשו לעצמם לעשוק אותם ולהונותם.
(8) קׇדָשַׁי בָּזִית וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ׃
מהו "קדשי בזית"? מסביר הרד"ק: כמו שנאמר "והבאתם גזול את הפיסח ואת החולה" - להביא קרבן חולה ופיסח הוא דרך ביזיון, ומראה עד כמה שפלה בעיניך עבודת השם. "ואת שבתותי חיללת" - כמו שהזהיר ירמיהו על עניין חילול השבת, כפי שראינו לעיל.
והמלבי"ם מסביר על פי ספר יצירה שיש בעולם "עשן" - ראשי תיבות עולם, שנה, נפש, שהם שלושה מיני קדושות: קדושת הנפש, קדושת השנה שהיא קדושת הזמן, וקדושת העולם שהיא קדושת המקום. קדושת הנפש - ישראל, ובתוכם הכוהנים. קדושת הזמן - ראש השנה, יום הכיפורים, פסח, סוכות ושבועות, זמנים מקודשים. קדושת המקום - ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ירושלים מקודשת ממנה, הר הבית, בית המקדש, בית קודש הקודשים.
ואומר המלבי"ם שכאן פגמו בשלושת העניינים: בקדושה שבנפש - ההורים, הנשיאים, האדם המרומם והחשוב שהתורה אמרה לכבדו, וכבר ראינו שביזו אותם. בקדושה שבעולם - המקומות המקודשים, המקדש וקודש הקודשים, ועל זה "קדשי בזית". הרי ראינו שמנשה הכניס צלם בהיכל, ואף בהמשך נראה שיחזקאל עושה סיור בבית המקדש בשעה שהיה על נהר כבר, והקדוש ברוך הוא מראה לו את העבודות הזרות שחקקו בהיכלות הפנימיים של בית המקדש - שאף את המקום המקודש ביזו. וכנגד הקודש שבשנה, השבתות והימים טובים - "ואת שבתותי חיללת".
(9) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפׇךְ־דָּם וְאֶל־הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ׃
"אנשי רכיל היו בך" - היו הולכים רכיל מן החלשים אל החזקים כדי לשפוך דם נקיים בחינם. כל מי שרצה לסגור חשבון עם חברו היה הולך אל הבריונים ואומר: ראית, פלוני עשה כך וכך - כדי שהם יחסלו אותו.
"ואל ההרים אכלו בך" - מסביר רש"י שבהרים עבדו עבודה זרה, וכך התרגום: "ובטוריא פלחו בך לתעוותא", לפי שהיו עושים את העבודה הזרה על ההרים ותחת כל עץ רענן, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה. "זימה עשו בתוכך" - זה כללי, ובהמשך יבוא פירוט ענייני הזימה. רש"י מסביר "זימה" מלשון זמם, שהכוונה עצות של רשעה, ואילו הרד"ק, וכן מוכח מן המלבי"ם, מבארים זימה במובן עצת חטאים כלשון התרגום, וזה מדבר בדרך כלל בענייני עריות.
מסביר המלבי"ם שהשפיכות דמים הייתה בהם משלושה עניינים: האחד, על ידי הנשיאים ששפכו דם בתוכה, כמו שראינו לעיל. השני, "אנשי רכיל היו בך" - שהיו מחממים ומסיתים ומביאים על ידי כך לשפיכות דמים. השלישי, על ידי השוחד, כמו שיאמר בפסוק י"ב "שוחד לקחו בך למען שפוך דם". ולא בכדי מנה את שלושתם, שהם שלושה עניינים שנאמר עליהם שמוציאים את האדם מן העולם: קנאה - זה אנשי רכיל, שמקנא בו ומרכל עליו ומעביר מזה לזה; תאווה - זה השוחד, שתאוות הממון מביאה אותו לשפוך דם; וכבוד - זה הנשיאים. קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, ומביאים את האדם להוציא אחרים מן העולם, לידי רצח. ומלבד שפיכות הדמים היו גם עבודה זרה וגילוי עריות: כנגד עבודה זרה - "אל ההרים אכלו", מקרבנות של עבודה זרה; וכנגד גילוי עריות - "זימה עשו בתוכך". הנה מנה לנו שלוש עבירות חמורות.
(10) עֶרְוַת־אָב גִּלָּה־בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ־בָךְ׃
מדוע מונה דווקא "ערוות אב"? מסביר הרד"ק מפני שהיא החמורה שבעריות, וזהו שנאמר בתורה "ערוות אביך לא תגלה", שהכוונה שאסור לאדם לבוא על אמו. ונשים לב שנאמר כאן בלשון יחיד - "ערוות אב גילה בך", ולא "גילו בך", ואילו השאר בלשון רבים - "טמאת הנידה עינו בך". מה ההבדל? בא לרמז למה שאומרים חז"ל על אמון שהרבה אשמה, שבא על אמו, וכן נאמר על יהויקים, ולכן נקט לשון יחיד - על אותם יחידים שכשלו בזה.
ולמה נאמר "טמאת הנידה עינו בך", ולא "גילה בך" או "בעלו בך"? וכן בפסוק הבא "ואיש את אחותו בת אביו עינה בך" - לשון עינוי. מסביר הרד"ק, לפי שהן לאישה בעת נידתה והן לבתולה יש עינוי בבעילתה, ולכן בשתיהן נקט לשון עינוי.
(11) וְאִיש אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִיש אֶת־כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִיש אֶת־אֲחֹתוֹ בַת־אָבִיו עִנָּה־בָךְ׃
אומר הרד"ק: אל תחשוב שמדובר באיש אחד, שלשון "איש" נאמרת גם על רבים, כמו "ואיש בא מבעל שלישה" ו"איש מזרעך", שהכוונה כל איש ואיש. כל איש ואיש טימא את אשת רעהו, את כלתו ואת אחותו. ובאחותו מובן מדוע נאמר "עינה בך", שמדובר סתם באחותו הבתולה, שהוא שוכב עמה עודה בבית אביו. ועוד, שאדם הקרוב לה והוא אחיה - ודאי שעינוי הוא אצלה.
(12) שֹׁחַד לָקְחוּ־בָךְ לְמַעַן שְׁפׇךְ־דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"שוחד לקחו בך למען שפוך דם" - המלכים והשרים לקחו שוחד מבעלי הדינים כדי לשפוך דם נקי: מי שהיה יוצא חייב בדינו היה משלם, והשופט היה מוציא את שכנגדו חייב בדינו וגוזר עליו מיתה.
"נשך ותרבית לקחת" - בעניין הניקוד: "לָקַחַתְּ" הוא כמו "לָקַחְתְּ", אלא שהביטוי קשה בהגייה מחמת שני שוואים רודפים, ולכן נאמר בפתח. וכן "וידעת" במקום "וידעְתְּ", ועוד כמה מקומות שמנוקדים בפתח אף שהיה ראוי שווא. וכך גם "שכחת" - הכוונה "שכחְתְּ", כמו שאנו אומרים בלשון העברית, אלא שמחמת קושי ההגייה מבטאים בפתח, ולכן אומרים "שכחת" ו"לקחת".
ומהי הכפילות "נשך ותרבית"? חז"ל עומדים על שאלה זו ואומרים בפשטות: זהו נשך וזהו תרבית, אלא לעבור עליו בשני לאווין - "לא תיקח מאיתו נשך ותרבית". ולמען האמת, בלשון חז"ל, כפי שלמדנו בפרק "איזהו נשך", כשמתבטאים בלשון תרבית מתכוונים בדרך כלל לריבית דרבנן, אבל זה דווקא בדברי חז"ל, ואי אפשר לאמרו על התורה - שכשכתוב בתורה "לא תיקח מאיתו נשך ותרבית" הכוונה על משהו מן התורה, שהתורה אוסרתו. אז מה ההבדל ביניהם? ביאור אחד: לעבור עליו בשני לאווין. ויש שרוצים לומר שנשך ותרבית הם שני ביטויים לפעולת לקיחת הריבית: מצד אחד הוא נושך את שכנגדו, שהריבית אוכלת בלווה שצריך לשלם; ומצד שני היא מרבה את נכסי המלווה, שהמונה דופק כל הזמן והוא מרוויח עוד ועוד. נשך בלווה, ותרבית בנכסי המלווה - שתי הפעולות הנוצרות מלקיחת הריבית.
"ותבצעי רעיך בעושק" - התרגום אומר "ואהנית רחמיך באונסיה", שגרמת לאוהביך ליהנות ממה שאנסת ולקחת ממון מאחרים. נתת לרעיך ליהנות ממה שבצעת ועשקת מבני עמך החלשים, יתום ואלמנה וגר. ומי הם "רעיך" שקיבלו את העושק הזה? את העושק הזה נתנו לאשור ולמצרים, נתנו להם שוחד, שכשהתחילו הצרות שכרו שכירי חרב שיבואו לעזור להם. ובסופו של דבר התשלום היה לחינם, שלא רק שלא עזרו אלא שהיו משענת קנה רצוץ, שנוקבת את ידו של הנשען עליה כמו שאומר להם הנביא - וסוף הדבר שלא הועיל להם. אבל על כל פנים הלכת לגזול את עמך כדי לתת לרעיך, לאשור ולמצרים.
"ואותי שכחת" - שני פירושים בזה: האחד, שלא בטחת בי ולא פנית אליי לעזרה, אלא פנית לעזרת האומות שבאו לכלות אותך, ושכחת שאני מגנך ומושיעך מקדם. והשני, שאני הזהרתיך על כל העבירות האלה והלכת אחר תאוותיך, ולא זכרת שאני ציוויתיך להימנע מהן.
אומר המלבי"ם: אחר שהזכיר את ענייני העריות הוא חוזר לשפיכות דמים, כיוון שגמר הדין על שפיכות דמים היה, שתחילת ההקפדה והחורבן היה על שפיכות דמים, ולכן הוא מזכיר בעיקר עניין זה. ואת "ותבצעי" מסביר מלשון גזילה, כמו "כן אורחות כל בוצע בצע" שהכוונה גוזל; ועוד מסביר ש"בצע" הוא מלשון רווח, כמו "מה בצע כי נהרוג את אחינו" - מה רווח יצא לנו מזה. וזהו שאומר: הלכת לעשוק כדי להעשיר את רעיך, מצרים ואשור.
(13) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל־בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל־דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ׃
"והנה הכיתי כפי" - מסביר הרד"ק שזה כמשל לאדם המצטער, שסופק כף אל כף, וכמו שאמר לפני כן "וגם אני אכה כפי אל כפי" כפי שראינו לעיל. "אל בצעך" הכוונה "על בצעך". וחז"ל אומרים: עשרים וארבע חטאות מונה יחזקאל, ועל כולן לא חתם אלא בגזל, שנאמר "והנה הכיתי כפי" - על מה? "אל בצעך". ההקפדה בעיקר הייתה על עניין הגזל.
"ועל דמך אשר היו בתוכך" - אומר הרד"ק שכתב "דמך" בלשון יחיד אבל הכוונה כללית, לדמים המרובים, כמו "ויהי לי שור וחמור" שהכוונה שוורים וחמורים, שהרבה פעמים נוקט לשון יחיד והכוונה לרבים.
והמלבי"ם מסביר: "הכיתי כפי", כמו שראינו בפרק הקודם "וגם אני אכה כפי אל כפי", שמה שנגמר הדין שנבוכדנצר ילך להחריב את ירושלים - לא היה על עבודה זרה וגילוי עריות, אלא רק "על בצעך", בעיקר בעבור העושק, כמו שהביא הרד"ק. ובדומה לזה ראינו בדור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.
(14) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם־תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי׃
מסביר המלבי"ם: אם גזר הדין היה בעבור עבירות שבין אדם למקום, עדיין היה מקום לתשובה - היית חוזר בתשובה והשם היה מכפר לך. אבל היות וגזר הדין נגמר בעבירות שבין אדם לחברו, כאן אין התשובה מועילה עד שיחזיר את העושק אשר עשק ואת הגזל אשר גזל. לכן אומר השם: היעמוד לבך ואם תחזקנה ידיך לימים שאני עושה בך משפט? "אני השם דיברתי ועשיתי" - ומשעה שדיברתי את גזר הדין כביכול כבר נעשה מעשה, ואי אפשר להשיב דבר שכבר נעשה.
והמלבי"ם מסביר בכמה מקומות שדיבור השם הוא כבר כהוצאה לפועל. כמו שאנו רואים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות: היה מקום לומר שאמר, ועכשיו צריך לעשות - ואומרים לך לא, "הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד". אצל הקדוש ברוך הוא הדיבור הוא כבר קיומו של הדבר, וזהו "אני השם דיברתי ועשיתי": אם דיברתי הרי זה כבר כעשיתי, ואין מקום כעת לבטל את הדבר.
(15) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ׃
כמו שדיברנו, יש לשון "להפיץ" ויש לשון "לזרות", ויש "גויים" ויש "ארצות": להפיץ הוא לפזר, ולזרות הוא פיזור רב יותר, וזהו "וזריתיך בארצות".
"והתימותי טומאתך ממך" - על ידי זה תיתום טומאתך ממך. וכיצד? אומר הרד"ק שלא עבדו גילולים בגלות. כל עבודת הגילולים אנו רואים שהייתה כאן בארץ ישראל, ומשגלו לא עבדו עוד עבודה זרה. ואף שנאמר בתורה "ועבדתם שם אלוהים עץ ואבן", אומרים חז"ל: "ועבדתם שם" - שתעבדו עמים עובדי עבודה זרה. אין הכוונה שאתם תעבדו עבודה זרה, אלא שתשמשו עמים העובדים עבודה זרה. ומהו "עץ ואבן"? עץ הם הנוצרים, שיש להם הצלב מעץ, ואבן הם המוסלמים, שיש להם את האבן במקום הטמא שלהם במכה, הכעבה, שכל מי שמגיע לשם נקרא שייח' וחאג' ועושים מסיבות. לכן "ועבדתם שם" אין פירושו שנעבוד עבודה זרה, שהרי באמת לא עבדו עבודה זרה במקומות שגלו לשם, אלא שעבדו את הגויים העובדים עבודה זרה, ונחשב שאנו שפלים בפני העבודה הזרה, שהרי אני עובד ומשועבד למי שעובד עבודה זרה. וזהו "והתימותי טומאתך ממך" - הטומאה הזאת של עבודה זרה שם תיתום, ולא תמשיך ותלווה אותך בין האומות.
(16) וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
הנה דוגמה למה שהזכרנו בעניין הניקוד: כתוב "וְיָדַעַתְּ" ולא "וידעְתְּ", מאותה סיבה שקשה להגות שני שוואים.
ומהו "ונחלת בך לעיני גויים"? כמה פירושים בזה. רש"י מביא שהכוונה "תתחלחלי" על מה שעשית, ובפשטות "תתחלחלי" הוא מלשון חולי, כמו "ותתחלחל המלכה" באסתר, וכן כאן "ונחלת" מכיוון של חולי. ויש מפרשים, וכך מביא הרד"ק בשמם, שהוא מלשון חילול - שיתחלל כבודם של ישראל לעיני הגויים.
ולעומת זאת המלבי"ם מסביר ש"ונחלת" הוא מלשון נחלה - לא חלחלה ולא חילול. ופירוש הדבר: אתה תנחל בעצמך. שנחלתם של ישראל מן האבות היא היותנו עם קדוש, זו הנחלה שלנו, והשם הוא נחלתנו. ובמי תלויה נחלה זו? בנו: ככל שנקדש את עצמנו כך יהיה השם נחלתנו, ואם לא - כמו שאנו רואים, יזרה אותנו בגויים. ועכשיו אומר "ונחלת בך לעיני גויים" - שם תחזור אל הנחלה המקורית שלך, תנחל את עצמך, את מה ששלך, את מה שנחלת מאבותיך שאתה עם קדוש. במילים פשוטות: הכוחות שהיו לך קודם, הקדושה שבך שנחלת מאבותיך - תחזור להתנחל בהם. ומהי אותה נחלה? "וידעת כי אני השם" - תשוב לדעת את השם כמימי קדם, שזו הנחלה שנחלת מאבותיך.
בפרק זה מבקש הקדוש ברוך הוא מן הנביא להודיע לירושלים את כל תועבותיה, כדי שיידעו שהדין אמת וצדק ושאין נבוכדנצר בא עליהם בחינם. נמנו כאן שלוש העבירות החמורות - שפיכות דמים (מצד הנשיאים, מצד אנשי הרכיל ומצד השוחד, שהם קנאה, תאווה וכבוד), עבודה זרה וגילוי עריות - וכן ביזוי הקדושות שבנפש, בזמן ובמקום, ועושק הגר היתום והאלמנה. ואף על פי כן, עשרים וארבע חטאות מונה יחזקאל ולא חתם אלא בגזל, כדור המבול, ולפיכך אין מועילה תשובה עד שישיב את הגזל, ו"אני השם דיברתי ועשיתי". ובתוך התוכחה טמונה גם נחמה: בגלות תיתום טומאת העבודה הזרה, ולבסוף "ונחלת בך" - נחזור לנחול את נחלת אבותינו, את הקדושה שבנו, ולדעת את השם כמימי קדם.