זעק והילל בן אדם, כי היא הייתה בעמי. היא בכל נשיאי ישראל. מגורי אל חרב היו את עמי. לכן ספוק אל ירך. אומר השם לנביא, זעק והילל בן אדם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו שיזעק על החרב המחודדת שבאה כדי לטבוח טבח, ושייליל על החרב הממורטת. כמו שהסברנו, שהכוונה היא שהצד שכביכול היה משויף, שכביכול בא להראות שלום, אבל הוא בעצם היה דרך האחיזה בחרב. ומה היה דרך האחיזה? על ידי שהם נלחמו פנימה והרגו אחד את השני. זה החרב של ישראל שהם עצמם הרגו אחד את השני. על זה הוא אומר כי היא הייתה בעמי. שעיקר החרב הייתה בעמי. לא בנבוכדנצר, אתם יודעים מאיפה המפלה? היא הייתה בעמי. החרב הייתה במה שהם הרגו אחד את השני. מה שהיה ביניהם שנאה פנימית, שנאת חינם והרג וחרב איש ברעהו. והוא ממשיך ואומר, היא הייתה בכל נשיאי ישראל. היא החרב גם כן שהייתה בין המלך והשרים ובין העם. והוא מסביר ואומר, מגורי אל חרב היו את עמי. הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב. פירושו של דבר, הם הרבו להרוג בעם, והיה ביניהם את הפחד של החרב הפנימית יותר מהפחד מהחרב החיצונית. אז הפחד עמי היה מהחרב של השרים, מהחרב של המלך, מהחרב שהייתה פנימה. הרי כתוב על מנשה שהוא מילא את ירושלים דמים מפה לפה. זאת אומרת לא צריך את נבוכדנצר. יש חרב פנימית שבכל נשיאי ישראל, אלה שהם היו המלכים ואלה שהם היו השרים והחשובים, הם היו משחיתים והורגים בכוח החרב.
ולכן הוא אומר לו, ספוק אל ירך. מה זה ספוק אל ירך? בהבנה פשוטה, לספוק אל ירך זה ביטוי לאבלות. אדם שיושב ואיי, כואב לו, איי, הוא מכה ככה על יריכו לאות צער. אבל המלבי"ם יש לו כאן פירוש מקורי. אומר המלבי"ם, מה זה ספוק אל ירך? החרב הייתה נתון על הירך. חגור על ירך חרבך. זאת אומרת, את החרב היו חוגרים על הירך. וכאשר הוא רוצה להגיד לו, אתה רוצה לדעת מי הגורם? אתה רוצה לדעת מה הביא את המפלה? אז ספוק אל ירך. תכה על הירך. מה תמצא שם? את החרב שלך. אומר החרב שלך, זה מה שהביא את הצרות. זה מה שהביא את המלחמה, זה מה שהביא את הכיבוש של נבוכדנצר. ספוק אל ירך, תיגע בירך ושם תמצא את החרב, כמו חגור חרבך על ירך גיבור, זה החרב של עם ישראל בעצמם, שהיא תלויה על יריכם, היא זאת שהשחיתה בהם. ועליה הוא אומר זעק והילל בן אדם. על זה אתה צריך לספוק כפיים ולילל, לספוק כפיים ולכאוב על החרב הזאת, כי באמת הרבה יותר כואב על חרב איש ברעהו מאשר חרב האויב. מהאויב אין לנו ציפיות. מהאויב אנחנו יודעים להישמר. אני יודע שהוא אויב. אבל שיש חרב איש ברעהו, זה הרבה יותר כואב שאדם ניזוק ומאוים על ידי אחיו, זה הדבר הקשה ביותר.
כי בוחן, ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה, נאום השם אלוקים. אומר לו השם, למה אני מצווה אותך שתספוק אל ירך? כי בוחן. בזה תהיה בחינה. שתבחן ותנסה לספוק אל ירך, ואז על ידי זה תראה מה אתה מגלה שם. מה תגלה שם כמו שאמרנו? את החרב שהיא המשחיתה. ואתה תבחן שעל הירך שלהם נמצא המשחית. זה לא התחיל מחרב נבוכדנצר. הצרה היא שהחרב המשחית נמצאת אצלנו. ולא זו בלבד, אם גם שבט מואסת לא יהיה. אז הוא אומר, מה ירוויחו אם לא יהיה השבט של נבוכדנצר? כמו שראינו שאצל נבוכדנצר יש שבט מואסת כל עץ. הסברנו שהחרב שלו היא לא מקבלת ידית עץ, זה חייב לבוא מאיתנו. אז הוא אומר, מה יעזור לך אם נבוכדנצר ילך? הרי אתם במנגנון השמדה עצמי שלכם עושים את זה לעצמכם. אתם הרי הורגים איש ברעהו. כמו שיגידו לך היום, שלא צריך ללכת ולהילחם כנגד סוריה. לא צריך לשלוח צבא כדי להפציץ או כדי... לא צריך. כמה היית... אתה היית... אתה לבד היית מגיע ל-300,000? לא. נו, אז תן, תשאיר את זה לאסד, הוא יעשה את העבודה. ואם זה לא יספיק, הוא יארגן קואליציה. זאת אומרת, כל אלה שהצרו לעם ישראל בהיסטוריה, לאט לאט אנחנו רואים איך הם מקבלים את שלהם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך, אחרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע. לא צריך שאנחנו נעשה את זה. היום הם עושים את זה לעצמם. אחד ליום יומיים מתפוצצת שם איזה מכונית תופת, 50 איש נהרגים, זה ביציאה מהמסגד, זה בשוק, אלה פה, אלה שם. יש תשלום, יש מחיר שמשלמים אותו כאשר מצרים לעם ישראל. אז משלמים אותו לאורך השנים. אז יש כאלה שרוצים מיד, ויש כאלה שרואים אחרי שנים. כשהייתה מלחמת אזרחים בספרד, שמתו בה יש אומרים למעלה ממיליון אזרחים, יש אומרים חצי מיליון, אין מספרים מדויקים. אז שזה התחיל בזמנו של החפץ חיים. אומר החפץ חיים, אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה הם עשו לעם ישראל לפני 400 שנה? אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח את זה? אמר להם החפץ חיים, הקדוש ברוך הוא זוכר. רק מה, יש לקדוש ברוך הוא לוח זמנים שונה משלך. ואם כן נבין, שמה שאתה רואה שדברים קורים, תדע לך, ההרג הפנימי הוא יותר קשה. מה שנלחמים פנימה הרבה יותר קשה מאשר כאשר יש מלחמה עם מישהו חיצוני. זה מה שהוא אומר כאן, תדע לך החרב, אם גם שבט מואסת לא יהיה, גם אם לא יהיה לנו את החרב המואסת את הקת, שזה אמרנו החרב של נבוכדנצר, הרי החרב שלהם על יריכם היא אוכלת אותם, הם משחיתים את עצמם. אם זה בפועל על ידי שפיכות דמים, ואם זה על ידי העוונות שלהם, כי היה בהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אז גם אם לא שפיכות דמים בפועל, עדיין העוונות מביאים על עצמם את הכליה ואת ההשמדה.
ואתה בן אדם הינבא, והך כף אל כף. ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים היא, חרב חלל הגדול החודרת להם. ואתה בן אדם הינבא והך כף אל כף. אומר לו תתנבא ותכה כף אל כף, וזה סימן לצער. כאשר קורית צרה, היו מכים כף לכף כדי להראות את גודל הצער, את הסבל ואת הכאב. ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים וכולי. אומר המלבי"ם, מה זה חרב שלישיתה? החרב של נבוכדנצר, אם אנחנו נרצה לחלק כמה היא אכלה בעם, שלישית העם. שליש העם אכלה חרב נבוכדנצר. היא נקראת חרב שלישיתה. אבל שני חלקים מהעם, שזה אומר פעמיים שליש, זה ותיכפל חרב שלישיתה, הכוונה כפול מהשליש הזה, זה עוד שני שלישים, הם הושחתו על ידי החרב הפנימית. על ידי החרב שהייתה בתוך העיר. וראינו את זה ליחזקאל בפרק ה' שהקדוש ברוך הוא מצווה אותו לגלח את שער ראשו וזקנו, אמר לו תחלק את זה לשלושה חלקים. על זה הוא אמר לו שלישית העם ימותו בעיר בדבר וברעב בימי המצור. שלישית יפלו בחרב על ידי נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם. מה ראית? כמה מתו על ידי נבוכדנצר? רק שליש. אבל שני שלישים מתו בדרכים אחרות. יוצא אם כן ששני שלישים נפלו מעצמם, או ברעב או בדבר או במה שלא יהיה בימי המצור, ולאחר מכן כשנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים, כנגד ציווי השם שהזהיר אותם על ידי נביא לא ללכת למצרים, ושם ספו תמו מן בלהות, לשונו של המלבי"ם. ועל ידי זה מתו גם שם. אם כן הוא אומר, שחרב שלישיתה, החרב של נבוכדנצר שהיא תהרוג רק שליש, היא תוכפל. הכוונה היא עליה יבוא עוד כפל, עוד שני שלישים, שהם עדיין מוכנים ליפול. וממי אלה? חרב חללים היא. על ידי החרב של החללים בעצמם. החללים בעצמם בחרבם, על ידי זה הם יהרגו את עצמם כמו שהסברנו, זה היה חרב הפנימית שהיכו איש את רעהו. חרב החללים היא תשחית כפול מהשליש שהשחית נבוכדנצר. וכן חרב של חלל הגדול, חרב של המלך שהוא עתיד להיות חלל, הוא גם כן עשה חללים בעם. ועל זה הוא אומר להם, חרב חלל הגדול החודרת להם. מה זה חודרת להם? היא חדר בחדר, היא נמצאת אצלכם פנימה, היא בחדרים אצלכם פנימה, היא תשחית שני שליש. יוצא איפה שההשחתה שלכם גדולה מההשחתה של נבוכדנצר. וזה מה שהוא אמר קודם, ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה, גם אם לא יהיה את השבט מואסת שזה החרב של נבוכדנצר, שני שלישים של החרב שלכם עדיין ישחיתו אתכם. אז אם כן שתבינו שעיקר הדרישה והתביעה צריכה להיות כלפי עצמכם, לחזק עצמכם, הן בעניין שבין אדם לחברו ולבטל את כל המחלוקות וההתפלגויות הפנימיות, והן בעניינים שבין אדם למקום, שכמו שאמרנו זה מה שהביא עליהם את הצרה, זה העבודה זרה והגילוי עריות, שאלה הם הסיבות הרוחניים, העוונות שהחריבו את העיר.
למען למוג לב, והרבה המכשולים על כל שעריהם. נתתי אבחת חרב. אח עשויה לברק, מעוטה לטבח. למען למוג לב, מה שאני נתתי את אבחת החרב של נבוכדנצר, את הפחד שלו עליהם, זה היה למוג לב, כדי להפחיד אותם. הביטוי מוג לב הכוונה היא אדם פחדן. המטרה הייתה למען למוג לב, למען להפחיד אותם, והמטרה כדי שירבו את המכשולים והרבה המכשולים על כל שעריהם. פירושו של דבר, החרב של נבוכדנצר התפשטה בכל שערי המדינה, הכוונה בכל סביבות ירושלים, והמטרה הייתה נתתי אבחת חרב. אבחת חרב הכוונה הכוח של החרב של נבוכדנצר. המלבי"ם מסביר שאבחת הוא מביא בזה שני כמה פירושים. יש פירוש אחד אבחת כמו אבעת. והוא מביא, זה פירוש שגם כן רש"י מביא, שזה מלשון בעתה, בהלה. אבחת חרב הכוונה חרב המבעתת, חרב המבעיתה, זה פירוש אחד. פירוש נוסף שמביאים גם כן הקדמונים, שאבחת כמו טבחת. כיוון שהא' והט' מתחלפות. אז אבחת חרב כמו אטבח. אז בסוג של כתב שזה נקרא אטב"ח, א' מתחלף בט', ב' מתחלף בח', ג' מתחלף בז' וכן הלאה. אז יוצא במקום אבחת, טבחת חרב, שהחרב היא טובחת. אז אם כן, אני הבאתי את החרב הזאת של נבוכדנצר, לא שהיא תעשה את עיקר הטבח. כי כמו שהסברנו, שהטבח העיקרי לא יהיה על ידה, כיוון שעיקר הטבח אמרנו שני שלישים ימותו פנימה.
על זה הוא אומר, כי אח עשויה לברק, מעוטה לטבח. מה פירוש הדבר? אח זה מלשון שמחה, כמו האח. ואומר לך, החרב הזאת היא עשויה לברק. לברק הכוונה היא שהחרב מבריקה, ראינו שהיא יוצרת בהלה, היא מבעיתה. אח עשויה לברק, השמחה שהחרב עשויה רק להבעית. כמו שאמרנו, רק להפחיד. החרב של נבוכדנצר, עיקר הטבח לא יהיה על ידה. מעוטה לטבח. פירושו של דבר, מיעוט מהטבח יהיה על ידי החרב הזאת. היא מעוטה לטבח. כמו שאמרנו שרק שליש מהטבח יהיה על ידי החרב של נבוכדנצר. אז יש לשמוח על כך שהיא עשויה רק להבעית, רק למען למוג לב, הכוונה רק כדי להביא אותם שיהיה להם אימה, ואולי על ידי זה הם יעשו תשובה, אולי על ידי זה הם יתקנו את מעשיהם. אבל אנחנו רואים שהדברים לא הועילו. גם עצם זה שהחרב באה להפחיד וגם שעל ידה יהיה רק את מיעוט הטבח, זה לא הועיל, כיוון שבסופו של דבר הם השחיתו את עצמם פנימה, כמו שאמרנו, הטבח הכפיל את עצמו, ולשוב בתשובה לא שבו.
המלבי"ם הסביר מעוטה לטבח, הסביר המלבי"ם שהכוונה היא מלשון הטבח יהיה מועט על ידה. אבל אם נשים לב, הט' כאן דגושה. ולכן הרד"ק מביא בשם אביו, שהוא מסביר מעוטה כמו מכוסה. כמו עוטה מעיל. מלשון מעטה. מה פירוש הדבר? מעוטה לטבח, פירושו של דבר, החרב שעד עתה הייתה מעוטה, הכוונה מכוסה, לוטה, כמו לוטה בשמלה, עכשיו לטבח. היא כעת יוצאת וטובחת באנשי ירושלים. אז המעוטה לפי פירושו הכוונה היא מלשון לעטות, מלשון מכוסה.
התאחדי הימיני, השימי השמילי, אנה פנייך מועדות. עכשיו הוא יתאר את החרב הזאת כיצד היא באה על ירושלים. וכבר הזכרנו את זה לעיל, שכשמלך בבל יצא לירושלים, הוא עמד על אם הדרך והסתפק לאן ללכת. האם ללכת לימין, שזה אומר לירושלים, או ללכת לשמאל, אל רבת בני עמון, כמו שנראה בפסוק כ"ו. ואז הוא כביכול אומר לחרב, את תחליטי. את תבחרי לאיזה כיוון אני אלך עכשיו. ולכן הוא כמדבר, התאחדי הימיני, השימי השמילי. הכוונה היא, את תחליטי לאיזה כיוון ללכת. האם התאחדי הימיני, האם תאחדי את כל המחנות ללכת לצד ימין אל ירושלים, או השימי השמילי, או שתשימי דרכך אל השמאל, לרבת בני עמון. אנה פנייך מועדות? הרי את כעת מסופקת ולא יודעת את החרב לאן להטות את פנייך, לאן פנייך מועדות. מועדות הכוונה היא מלשון מזומנות, כן, מלשון מועד. קבע לו מועד, הכוונה קבע לו זמן. אז לאן פנייך מזומנות להגיע?
וגם אני אכה כפי אל כפי, והניחותי חמתי, אני השם דיברתי. מה זה וגם אני אכה כפי אל כפי? כפי שראינו בפסוק י"ט, ואתה בן אדם הינבא והך כף אל כף. אומר הרד"ק, אומר לו הקדוש ברוך הוא, גם אני כמוך, גם אני אכה כפי אל כפי. כביכול גם לי יהיה צער ואני אספוק כף אל כף על עניינה של חורבן ירושלים, על נבוכדנצר שבא כעת על ירושלים. והניחותי חמתי, אני השם דיברתי. בזה תנוח חמתי. ולמה? כמו שהסברנו כמה פעמים, שכאשר יש כביכול כעס, והאדם מוציא את הכעס אל הפועל, הכה וכדומה, על ידי זה שוכך כעסו. אחרי שאחשורוש הרג את ושתי, כחמת המלך שככה. אז גם כן כאן אומר השם, בזה תנוח חמתי. אחרי שאני אביא על אנשי ירושלים שמכעיסים אותי את החרב של נבוכדנצר, על ידי כן והניחותי חמתי, אני השם דיברתי. אני השם דיברתי, מה זה אומר? אני ובידי לקיים. כשמישהו אחר דיבר, אז יכול להיות שהוא דיבר. מי אמר שהוא יכול? מי אמר שהוא רוצה? מי אמר שאם ירצה מאוד בסופו של דבר יצליח? אבל כשהשם אומר אני השם דיברתי, ואם אני השם דיברתי בוודאי שדבר זה יתקיים.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן וגם אני אכה כפי אל כפי, הקדוש ברוך הוא אומר גם אני אז אגזור שהוא ילך לירושלים, ואכה כף אל כף על עניין הגזר דין. כמו כביכול אומר השם, אני השם דיברתי וגזרתי. כביכול הרי נבוכדנצר עשה קסם, כמו שעוד מעט נראה. קסם הכוונה היא הטיל גורל. ונדמה שהגורל הוא עיוור. אומר השם, לא, שלא יהיה לך טעות. אני ספקתי על ירושלים כף אל כף ואני השם דיברתי שהוא יבוא על ירושלים. אז שלא תחשוב שהדבר הזה בא רק על ידי גורל כביכול בלא כוונת מכוון.
ויהי דבר השם אליי לאמור. ואתה בן אדם שים לך שניים דרכים לבוא חרב מלך בבל, מארץ אחד יצאו שניהם, ויד ברא בראש דרך עיר ברא. ויהי דבר השם אליי לאמור. אחרי שהשם כביכול רואה שאצל נבוכדנצר יש ספק שהחרב מסופקת לאן ללכת, בא הקדוש ברוך הוא ומראה לו לנביא איך נבוכדנצר יפיל גורל, ועל פי גזרת השם כמו שאמרנו, הגורל נופל על ירושלים. אומר לו הקדוש ברוך הוא תעשה לעצמך כמו ציור לדבר. אומר לו שים לך שניים דרכים. תצייר לך כביכול שתי דרכים מחולקות, שבשתי הדרכים הללו נבוכדנצר יכול להגיע. בדרך הימין או בדרך השמאל. ותצייר את שתי הדרכים יוצאות מארץ אחד. לבוא חרב בבל מארץ אחד יצאו שניהם. כביכול בציור תעשה שהם יוצאות מבבל שתי הדרכים הללו, והם מתפצלות וכביכול מגיעות, ויד ברא בראש דרך עיר ברא. פירושו של דבר, בסוף כל דרך תצייר כביכול שיש מקום פנוי. מה פירוש מקום פנוי? בא לרמז שנבוכדנצר כאשר הוא יבוא, הוא יפנה את המקום. הכוונה היא כשנבוכדנצר הגיע לאותו מקום הוא הרי צריך לשים את החילות שלו. אז כביכול את כל אותה העיר היה מחריב והיה נותן את המקום לחילותיו. זה הביטוי לברא. כמו להכרית, כמו לפנות, כן? זה הביטוי לברא. אז הוא אומר תצייר ככה את שני המקומות הללו הוחרתו מאנשי מקומם והם יהיו לצורך חילותיו של נבוכדנצר.
דרך תשים לבוא חרב את רבת בני עמון, ואת יהודה בירושלים בצורה. דרך תשים, דרך אחת תשים שהחרב תבוא אל רבת בני עמון. כמו שהוא אמר לו תצייר כמו שני קווים היוצאים מבבל, אחד מגיע אל רבת בני עמון, והדרך השנייה תצייר כביכול שהיא באה ליהודה אשר בירושלים. מה זה ואת יהודה בירושלים בצורה? ניתן היה להבין שבצורה הכוונה היא ירושלים שהיא מבוצרת. אבל לעומת זאת המלבי"ם לא מסביר כך. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב ואת יהודה בירושלים בצורה, המלבי"ם אומר שבית השימוש, בית השימוש הכוונה היא כמו שאני אומר בשולחן, בדלת, בחלון, בעיר, ב' היא בית השימוש, היא לא, היא לא חלק מן השורש. אם אני אומר בצורה, זה כביכול חלק מן השורש. כביכול אני אומר מבצר. זה שורש הוא ב' צ' ר'. אבל לעומת זאת אם אני אומר בית השימוש, אז כביכול כתוב פה ב-צורה. המילה היא צורה והב' רק משמשת את זה, כמו לצורה, בצורה, הצורה. מה המשמעות אם כן מה שכתוב כאן בצורה? הוא אומר לו תצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף הדרך השנייה תצייר את צורת עיר ירושלים. ומה תצייר אותם? תצייר אותם כאילו החריטו אותם, כמו שהסברנו, שמלך בבל היה מגיע, הוא היה מחריט, היה מברא את הערים. כמו שאמר לו קודם, ויד ברא בראש דרך עיר ברא. כביכול מברא את המקום כדי שלשם יבואו אנשיו וחילותיו. אז תצייר ככה את ירושלים בצורה אשר אותה תצייר.
כי עמד מלך בבל אל אם הדרך, בראש שני הדרכים לקסום קסם. קלקל בחיצים, שאל בתרפים, ראה בכבד. למה הצורות האלה? מה, מה השם רוצה מהנביא כשאומר לו לצייר את זה? הוא אומר לו הציורים הללו ירמזו על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך, והיה כמסתפק לאן ללכת. האם לימין לירושלים או לשמאל לעמון. ואז הוא קסם קסם. וכבר הסברנו כמה פעמים בעבר, שדרכם היה כשהם מסתפקים, להטיל גורל. לעשות קסמים. כמו שראינו, ירה חץ, לכל כיוון שירה חץ, הלך לירושלים. ועוד, היו עושים כל מיני ניסיונות כדי לראות האם יצליחו במעשיהם או לא. וכאן הוא אומר, הקסם הזה היה בשלושה עניינים. א', על ידי שהוא קלקל בחיצים. הכוונה היא, ירה את החיצים כדי לראות לאיזה צד החץ ייפול. עוד מעט נסביר מאיזה לשון זה קלקל. הדבר השני, הוא שאל בתרפים. דהיינו, את התרפים, שזה היה סוג של גולגולת שעל גביה היו מותחים עור ומייבשים אותו, בדרך כלל זה היה גולגולת של בכור, והיו עושים את זה בשעה מאוד מאוד מסוימת בחודש או בשנה, ואם היו יודעים איך לכוון בזה כראוי, היו על ידי זה יודעים עתידות. כיוון שהתרפים היו שמים להם גם איזה טומאה בתוך פיו, והתרפים הללו היו מדברים והיו אומרים דברים נסתרים. זה הייתה הסיבה שרחל גנבה את התרפים אשר ללבן. כיוון שהיא ידעה שברגע שללבן יש תרפים, אז יש לו ג'י.פי.אס, יש לו ווייז, הוא ימצא אותנו. אז היא לקחה את התרפים. כיוון שהתרפים הם היו מגלים נסתרות. אז ודאי שהתרפים דיברו אוון, ודאי שהרבה, כיוון שזה כוחות טומאה, אז תמיד כוחות טומאה דבריהם מעורבים בשקר. אבל על כל פנים, יש סיכון שהוא יצליח לבוא ולרדוף אחרינו, לכן היא גנבה את התרפים. אלה היו התרפים שעל ידיהם הם היו מקבלים תשובות. והדרך השלישית זה ראה בכבד. מה זה ראה בכבד? אומר המלבי"ם, מין קסם אצלם. הדברים יותר מפורטים ברד"ק. הרד"ק אומר, כל זה מה שמוזכר כאן ממעשה הקסם. מה שכתוב כאן קלקל בחיצים, מסביר הרד"ק שהכוונה היא שהיו מחדדים ומלטשים את פני הברזל של החץ עד שהוא הופך להיות מבהיק, ואז היו מסתכלים בו, בבוהק שלו, בברק שלו, ועל פי זה היו רואים כל מיני צורות ודמויות לדעת תשובות לשאלות שלהם. כמו שיש היום רואים בקפה. מסתכל בצורות שיוצאות לו שם בקפה ועל פי זה יודע כביכול מה העתיד אומר. בזמנם היו גם כן כאלה שהיו רואים בבוהן. כיוון שגם הבוהן על ידי מסתכלים בציפורן, היו רואים כל מיני דמויות על ידי כוח הדמיון, ועל פי זה היו קובעים מה עתיד להיות. או רואים בסוף, גם קנה הסוף הוא בהיר ויש בו השתקפות. כמו כן במראה. גם היו רואים במראה, ועל ידי ראיית המראה היו מסתכלים כביכול על לראות במקומות רחוקים, לראות עניינים נסתרים. אותו דבר גם כן אומר הרד"ק, היו מסתכלים בכבד. כיוון שהכבד יש לו בהירות, והכבד הוא גם הוא מבהיק, כבד הבהמה, היו רואים גם כן בכבד. והיו רואים גם בתרפים, שזה סוג של צלמים שאיתם היו רואים את העתידות. ואז הוא בעצם בדק בדרכים הללו, האם כדאי ללכת על ירושלים או שמא כדאי ללכת על ארץ בני עמון. ותיכף נראה מה היו התוצאות. עוד הסבר מה זה הקלקל, אז המלבי"ם אומר שזה מלשון השליך.
חצים בקלות... כי לקלק בחצים... הכוונה שהשליך את החצים בקלות... ירה בחצים כדי לראות לאיזה כיוון יפול החץ... כדי לדעת על פי זה לאן ללכת... וההסבר הנוסף זה מלשון נחושת קלל... זה מה שהסברנו קודם שעל ידי הברק של החץ היו רואים כמו שהיו רואים במראה או בכל מיני דרכים לדעת עתידות או כדור בדולח או כל מיני דברים מן הסוג הזה... דברים מבהיקים שהיו רואים בהם ומסתכלים ועל פי זה היו מדמיינים את העתיד...
בימינו היה הקסם ירושלים. לשום כרים, לפתוח פה ברצח, להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים, לשפוך סוללה, לבנות דייק. בימינו היה הקסם ירושלים. כל פעם שעשה את הקסם, היה יוצא לו הקסם על ימין, ללכת על ירושלים.
אומר המלבי"ם, הקסם היה על שבעה דברים. א', ירושלים, שילך לירושלים ולא ילך לרבת בני עמון. דבר שני, לשום כרים. כרים הכוונה היא אילי ברזל שאיתם היו מנגחים את החומה. הרד"ק מסביר ששכרים זה כבשים, כמו עם חלב כרים ואילים, וזה כמו שאתה אומר אילי ברזל, זה איל, אז היה להם כרים, כמו כבשים, נגדיר את זה שזה ביטוי, ביטוי מושאל לאותם אילי ברזל שבהם היו מנגחים את החומה. וכבר הסברנו פעם שהאיל ברזל היה בנוי, זה היה בעצם מין איזה שהוא עמוד חשמל ארוך, והיו אוחזים בו כל הלוחמים והיו הולכים ורצים איתו ודופקים אותו בחומה. וכך בדרך הזאת היו דוחפים את אבני החומה פנימה ועל ידי זה החומה הייתה קורסת. אלה שהיו יותר מתוחכמים אז הם היו בונים להם איל ברזל בצורה של, היו עושים כמו רגליות, כמו האות ה', ואת האיל ברזל היו קושרים עם שלשלאות באמצע, שיהיה מתנדנד, ואז היו לוקחים אותו אחורה וקדימה, עושים כמו נדנדה כזאת אחורה וקדימה ועם זה היו מנגחים את החומה. זה היה נקרא איל ברזל ולכן זה נקרא כרים, מלשון, כמו שאמרתי, מלשון כרים ואילים.
אז לשום כרים כדי שעם הכרים הללו הם ילחמו על מנת להפיל את החומה. אגב, יש עוד ביאורים לכרים, ראינו את זה גם כן לאיל, שפירוש אחד רש"י מביא בשם התרגום יונתן, איפרורין, הכוונה היא כפרים. כל מקום שהיו מגיעים היו עושים כפרים לחיילות. מקום שיהיה איזה שהוא ריכוז ששם יתרכזו החיל, זה הכרים, זה מלשון כפרים. עוד הסבר ראינו ברד"ק, שכרים זה כמו נגידים, שרי החיילות, לשים עליהם כרים, הכוונה ממונים, כמו אלופים שיהיו אחראים על החילות.
דבר שלישי, אומר המלבי"ם, המטרה הייתה בקסם הזה לפתוח פה ברצח. דהיינו שהוא קיבל מין הוראה, כמו למשל אנחנו אומרים עכשיו, זה מה יצא לו בקסם, מה כעת ההוראות שהוא מקבל מהגורל שהוא עשה. וההוראה היא לפתוח פה ברצח, שלא יפתח בדברי שלום, אלא שמיד יבוא באיום של רצח, יפתח מיד ברציחה. דבר רביעי, להרים קול בתרועה. הכוונה היא, תרועה הייתה תמיד סימן לניצחון. כאשר היו מנצחים היו מריעים, החיל המנצח היה מריע, זה תרועת ניצחון. הדבר החמישי, לשום כרים על שערים. לאחר מכן ישים את הכרים בצד, הכוונה הכרים כמו שהסברנו שזה אילי הברזל שאיתם היו מנגחים, לשים אותם בצד ששם נמצאים השערים כדי לשבור את השער.
הדבר השישי היה לשפוך סוללה. לשפוך סוללה, סוללה זה סוללת העפר שהיו עושים מזה הגבהה כדי לראות ממנה אל העיר. כי כל עוד שאני נמוך מן החומה, איך אני אראה אל העיר? אז אם אתה יורה פגז, אז לא נורא, גם אם הפגז הוא בליסטי והוא עולה למעלה ואחרי זה יורד למטה, אתה פיצוץ הוא עושה. אבל אם אני יורה חץ, החץ כל כוח הפגיעה שלו זה בהדף שלו, זה בכוח שבה הוא נורה. אז אם אני יורה חץ מלמטה, מה עשיתי? אני חייב להגיע למקום גבוה ואז ממקום גבוה אני יכול לראות לתוך העיר. ואז אני באמת יכול להכניע או להרוג ביריית החץ. זה היה נקרא לשפוך סוללה. היו שופכים סוללת עפר שאיתה היו מגביהים עצמם לראות לתוך העיר, או לפעמים גם כן הסוללה נועדה על מנת להיכנס פנימה אל העיר. כיוון שהחומה גבוהה, היו עושים סוללה שבעצם תהווה מין מדרון מהקרקע עד גובה החומה, ועל גבי הסוללה היו עולים על חומת העיר וכך נכנסים. רק שזה היה מאוד מסוכן, כי בדרך כלל לאלה שהיו בתוך העיר היה את יתרון הגובה, כי הם מעל החומה היו שופכים עליהם שמן רותח, היו זורקים עליהם אבני בליסטראות, היה להם את יתרון הגובה, ולכן לא פשוט היה לבנות את אותה סוללה. והדבר השביעי זה לבנות דייק, שהוא מזכיר כאן. מה זה לבנות דייק? היו בונים חומה מסביב לחומת העיר, כדי שאלה שינסו לברוח מהמצור, החומה שמסביב של האויב תתפוס אותם.
אומר המלבי"ם, תשים לב, לפי מה שהסברנו לאל בפסוק ד', הסדר הוא דייק, אחרי זה סוללה, ואחרי זה משימים כרים. כך דרך כיבוש של עיר. קודם כל הוא בונה מסביב איזושהי חומה קטנה שלא יברחו היוצאים, אחרי זה בונה סוללה שממנה ירה פנימה, ולאחר מכן שם כרים כדי להתקרב יותר אל החומה ולהתחיל לבקע אותה. פה לכאורה הקסם מתחיל הפוך. הקסם אומר קודם לשים כרים, לאחר מכן לשפוך סוללה ובסוף לבנות דייק. ולמה? אומר הקסם, בא ואומר, כביכול אתה תשים כרים, למה אתה קודם כל, אולי נתחיל הפוך, למה אנחנו קודם כל עושים סוללה? כי אם לא תעשה סוללה אתה לא יכול להתקרב אל החומה על מנת לבקע אותה. כמו שאמרנו, יש להם שלטון למעלה בראש החומה, זורקים בליסטראות, שופכים עליהם מים או שמן רותחים, הם מרחיקים אותך. אז הצורך הוא קודם כל לבנות איזשהו מקום גבוה שמשם אני יורה כלפיהם, מרחיק אותם, ואז אני יכול להתקרב לחומה כדי לבקע אותה. זה כשבאמת יש לך עם שמה שנקרא היום נותן פייט מהצד השני, עושה קרב, נלחם. אבל כאן רוצה לומר לו הקסם, בוא תבין שאתה הולך כאן לעם שלא ילחם כנגדך בכלל, אז אין לך שום בעיה, מראש לשום כרים. תביא את אילי הברזל, ישר תנגח את החומה. אתה לא צריך קודם כל להחליש אותם על ידי שתבנה סוללה ותירה חצים פנימה. ואתה לא צריך להקדים את הדייק כדי לסגור בעד בני העיר, הם כאלה חלשים שאתה לא צריך לכל זה.
והיה להם כקסם שווא בעיניהם, שבועי שבועות להם, והוא מזכיר עוון להיתפש. מסביר המלבי"ם, כאן הוא עובר לדבר על אנשי ירושלים. כשאנשי ירושלים שמעו על כל הקסמים שעשה נבוכדנאצר, זה היה בעיניהם כקסום שווא שאין בו ממש. לא התייחסו לזה בכלל. כביכול, אה, מה שיעשה קסמים, שיעשה גורלות, שום דבר לא יצא לו מזה. שבועי שבועות להם. הגם שהקסם בא על שבעה דברים, כמו שהמלבי"ם מנה לנו אותם, על ירושלים, לשום כרים, לפתוח פה ברצח, להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים, לשפוך סוללה, לבנות דייק. שבעה עניינים שמוזכרים בפסוק הקודם. הרי הקסם הורה לו על כל שבעת הדברים הללו, על כל אלה הוא הפיל גורל שבע פעמים. ואומר המלבי"ם שדרכם היה בעניינים שהם עשו, לעשות שבע פעמים, בכל ענייני הקסם ודומיהם, לעשות שבע פעמים. אנחנו יודעים שזה בא בעצם ממקור קדוש, כי גם אצלנו אנחנו רואים על כמה וכמה דברים יאמר שבע פעמים, לב טהור ברא לי אלוהים, ועוד כל מיני דברים אנחנו רואים כתוב שיאמר שבע פעמים. העניין של שבע הוא מיוסד ומעוגן בשורשי היהדות, ופעם הסברנו שזה מבוסס על השבע ספירות תחתונות שהם מנהיגות את העולם. על כל פנים גם להם היה ידיעות מה, ועל פי הידיעות הללו הם ידעו שדברים שרוצים לתת להם תוקף עושים אותם שבע פעמים. אז מספר השביעיות זה גרם שהוא הפיל את הגורל שבע פעמים. והגם שהקסם הזה הגיע במכוון, שימו לב, שבע פעמים שבע, הוא לא הסתפק שבע, הוא עשה 49, ספירת העומר הוא עשה להם. 49. למה? כדי להבטיח שבע פעמים שבע שאני אצליח בכיבוש של ירושלים.
והעניין הזה מזכיר עוון להיתפש. העניין הזה של השבע הזכיר עוונום שיתפסו בידו. איזה עוון? הרי למה נפלה ירושלים? למה בסופו של דבר גלו מן הארץ? אז תרצה הארץ את שבתותיה. כיוון שעם ישראל, חז"ל אומרים, לא גלתה ירושלים עד שחיללו בה שבתות. והיו בירושלים דורכים גתות. וכמו כן, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה את שנת השמיטה. ואז תרצה הארץ את שבתותיה. יוצא איפה שהשבע כפול שבע נהיה למזכרת עוון. אה, הוא עשה שבע פעמים, ואתם את השבע שלכם לא שומרים. ובשל כן הרי גם כן התחייבנו בגלות של 70 שנה. עוד פעם אנחנו רואים את העניין של השבע, אז תרצה הארץ את שבתותיה. אז הקסם נהיה למזכיר עוון. הקסם שנעשה שבע פעמים הזכיר את עוונם להיתפש. העוון שבו הם נתפסים, שהוא העוון בכך שהם לא שמרו את השביעיות שלהם, לא את השבתות ולא את השמיטות.
עוד הוא מסביר, הסבר נוסף אומר המלבי"ם, על פי מה שנראה בפרק הבא, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך. זאת אומרת, אנחנו רואים שהכאת הכף שמוזכרת אצלנו, שהקדוש ברוך הוא אומר אני אכה את כפי, הכאת הכף שזה גמר הגזירה, אומר הקדוש ברוך הוא בגלל שני עניינים, בצעך ודמך. מה זה בצעך? בצע זה גזל. לבצוע בצע, אנשי בצע. בצעך זה עוון הגזל. והדבר השני זה דמך, שפיכות דמים. שני הדברים האלה היו בירושלים. היה גזל והיה שפיכות דמים. אז אם כן אומר המלבי"ם, מה שראינו למעלה וגם אני אכה כפי אל כפי ואניחותי חמתי, שזה גמר הגזירה, איך? על ידי הקסם שהוא יקסום על ירושלים ויבוא כדי להחריב את ירושלים. אומר לנו בפרק הבא, דע לך, זה על עוון גזל ושפיכות דמים. כאשר אתה תמנה, אתה תראה שמהעוונות שהוא מזכיר לאחר מכן בתועבות ירושלים, יש שבעה דברים שהם מהסוג של גזל ושפיכות דמים. והמלבי"ם מונה אותם. זה, הוא מונה את מה שכתוב לאחר מכן, כבר בפרק הבא. א', נשיאי ישראל למען שפוך דם, בפסוק ו'. עושק גר, בפסוק ז', עוד פעם גזל. הונאת יתום ואלמנה, באותו פסוק, גם כן במשמעות של גזל. הדבר הרביעי, אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, ענייני שפיכות דמים, בפסוק ט'. שוחד לקחו בך למען שפוך דם, עוד פעם שפיכות דמים, בפסוק י"ב. נשך ותרבית באותו פסוק מופיע, זה גם עניין גזל. ותבצעי רעייך בעושק, זה הדבר השביעי שמופיע שם באותו פסוק. ולכן הוא אומר, תראה שהיה בהם שבעה, מזכיר שבעה, שבע פעמים את ענייני הגזל והשפיכות דמים. ואומר לך תתבונן גם כן בקללות של התורת כוהנים, גם הם מסודרות שבע שבע, כנגד העניין הזה. שבע על חטאותיכם. כי מנינו עכשיו שבעה חטאים ממין הגזל ושפיכות דמים. כנגד זה אומר השם, יהיה לכם שבע על חטאותיכם. אומר המלבי"ם, שם הסברתי איך הסדרים בהם שבע פעמים שבע, כנגד שבעה עוונות שהיו בהם. על זה, אומר המלבי"ם, אני יכול לתת הסבר נוסף, שזה מה שכתוב כאן, שבועי שבועות להם. מה זה שבועי שבועות להם? השבע שהוא עשה שבע פעמים את הקסם שלו, זה כנגד השבעה חטאים הללו שהזכרנו כעת של עושק ושפיכות דמים, שבע כנגד שבע. וזה מזכיר עוון להיתפש. השבע שלו מזכיר את העוונות שלכם בגזל והשפיכות דמים שבהם אתם נתפסים. אז לפי הפירוש הראשון, זה מזכיר עוון של השמיטה והשבת שלא שמרנו. לפי הפסוק השני, זה מזכיר עוון של שפיכות דמים וגזל שהוזכרו שבע פעמים.
הרד"ק לעומת זאת מסביר את השבועי שבועות לא במושג ובמובן של שבע, אלא הוא מסביר את זה במושג ובמובן של שבועה. לא שבועות במובן של שבעה, אלא שבועות במובן של להישבע. אומר הרד"ק, כאילו כביכול הכשדים שבועות להם. כאילו הם נשבעו שבועות רבות לעם ישראל, אנחנו לא נבוא עליכם. עם ישראל כביכול רגועים. למה הם רגועים? שבועי שבועות להם, הכשדים נשבעו לנו שבועות רבות שלא יבואו עלינו. אומר, אבל הם לא יודעים שהוא מזכיר עוון להיתפש. הדבר הזה הזכיר להם עוון שדווקא בגללו הם יתפסו. ולמה? כי הרי אתם נכשלתם בשבועה. הרי כאשר נבוכדנאצר השביע את צדקיהו המלך שלא יגלה את עניין הארנבת וכולי, השביע אותו, שהוא לקח ארנבת ופירק אותה ואכל אותה חיה, אז זה הוא השביע אותו. וצדקיה המלך לא שמר את השבועה. כמו שכתוב, וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלוהים. הוא גם השביע אותו שלא ימרוד בו, והוא מרד בו. אז איך אתם חושבים שהכשדים ישמרו לכם את השבועה שלהם? אתם את השבועה שלכם לא שמרתם להם, והם את השבועה שלהם ישמרו לכם? אפילו אם הם נשבעו להם בי, אומר הקדוש ברוך הוא, הם לא שומרים את השבועה שלהם. כמו שכתוב על כן אבלה הארץ וכן הלאה, רצוח ונאוף, הישבע על השקר. הם לא שומרים את שבועתם. אז אתם לא שומרים שבועתכם, ואתם חושבים שהכשדים ישמרו לכם את שבועתם והם לא יבואו כאן כנגדכם?
לכן כה אמר אדוני אלוהים, יען הזכרכם עונכם, בהיגלות פשעיכם, להראות חטאותיכם בכל עלילותיכם. יען היזכרכם, בכף תיתפשו. לכן אומר השם, יען הזכרכם עונכם. היות ואתם לא כמודה ועוזב. בין אם העוונות, שעוון זה דבר שקשור לכפירה, אדם שמכחיש את מציאות הבורא, שזה העוונות הנסתרים בלב, ואתם לא מסתירים אותם, בהזכרכם, הזכרכם עונכם. את הדברים הנסתרים בלב אין לכם בעיה להפיץ ולגלות אותם, מזכירים את העוונות שלכם. וכן פשעיכם בהיגלות. הפשעים זה המרדים, מה שאדם מורד כנגד השם, אתם מורדים בו בפרהסיה. כמו כן להראות חטאותיכם. החטאים שזה בדרך כלל יותר בסיבת התאווה, הם נראים, זה הפעולות שיוצאות על ידי תכונת הנפש המוסריות, נראים בכל עלילותיכם. העלילה זה הפעולה שכבר יוצאת אל הפועל, להבדיל מהחטא שהוא בפנים, העלילה זה כבר מה שיוצא כלפי חוץ. אומר המידות שלכם, שהם השורש לכל העלילות הללו, הכל רע, הכל בחטא. ולכן הוא אומר להם, יען הזכרכם, יען היזכרכם בכף תיתפשו. הראשון זה הזכרכם, השני זה היזכרכם. יען היזכרכם, כמו שאתם מזכירים את העוונות שלכם, לכן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם של נבוכדנאצר. כמו שראינו לאל, שהקסם של נבוכדנאצר מזכיר את העוונות שלנו. מה שלא שמרנו את השמיטה, מה שלא שמרנו את השבת. אז כאן הוא חוזר ומדגיש את העניין הזה, שאתם תיתפסו בקסם של נבוכדנאצר, כיוון שזה מזכיר את הפשעים, החטאים והעוונות שאתם עשיתם.
ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר בא יומו בעת עוון קץ. ואתה חלל רשע, כעת הוא מתנבא על צדקיהו. הוא קורא לו חלל, כיוון שבסופו של דבר צדקיהו ייפול חלל. כמו שכתוב חרב חלל הגדול. אשר בא יומו בעת קץ. הכוונה בא יומו בעת עוון קץ, שהעוון האחרון שבו תתמלא הסאה, זה יהיה הזמן של הקץ של מלכותו. על ידי זה בא יומו כדי לקבל את העונש.
כה אמר אדוני אלוהים, הסיר המצנפת והרים העטרה, זאת לא זאת, השפלה הגבה והגבוה השפיל. הפסוק הזה די סתום, אנחנו נסביר אותו בתחילה, רש"י אומר כתרגומו, אז נקרא את תרגומו. כדנן אמר השם אלוהים, עדי מצנפתא משרייא כהנא רבא. תסיר את המצנפת משריה הכהן הגדול. הוא רוצה להגיד מה יהיה כעת בעת החורבן. ובטל כיתרא מצדקיה מלכא. ויתבטל גם כן הכתר מצדקיהו המלך. אמר דין ודין באתריה לא יתקיים, מגלי יגלון. זה וזה לא יתקיימו במקומם, כיוון שהם יגלו. מה זה השפלה הגבה והגבוה השפיל? גדליה בר אחיקם דלא הווה דיליה, יסבינה. גדליה בן אחיקם שלא היה, זה לא היה שלו, הוא ייטול את המלוכה. וצדקיה דדיליה היא, תעדה מיניה. ולעומת זאת צדקיה שהמלוכה שייכת לו, תינטל ממנו. זה מה שהוא אומר, השפלה, שהוא גדליה בן אחיקם, הגבה, השם אותו יגביה להיות מלך. והגבוה, שזה צדקיה, אותו השם ישפיל, שיוסר ממנו הכתר.
הרד"ק מסביר השפלה הגבה, אומר הרד"ק השפלה זה יהויכין, שכבר גלה והוא היה שפל כעת בגלותו, אותו אני אגביה. איך? זרובבל בנו היה מלך כששבו מגלות בבל. וגם הוא עצמו בגלות, שמה מובא שאויל מרודך רומם אותו, וישם את כיסאו גבוה מעל כל השרים. יוצא אם כן שאנחנו רואים שמי שהיה שפל, זה יהויכין, לפי ביאורו של הרד"ק, זה לא חוזר על גדליה בן אחיקם אלא על יהויכין שהיה שפל, הוא יגבה, הן על ידי זה שיצא ממנו זרובבל בנו שהוא יגאל את עם ישראל, והן על ידי זה שהוא עצמו אויל מרודך ינשא אותו וירומם אותו. והגבוה השפיל, זה צדקיהו, שהוא היה גבוה, התגאה ומרד במלך בבל שהשביע אותו באלוקים שלא ימרוד בו, אומר השם אותו אני אשפיל, שלא יהיה עוד מלך מזרעו. כמו שראינו שאת בני צדקיהו שחט מלך בבל לנגד עיניו, והמלכות בסופו של דבר עמדה מיהויכין.
המלבי"ם מסביר, שכאשר היו מלכי ישראל צדיקים, אז באותו הזמן הם היו מרוממים את המקדש. המקדש היה יקר וחשוב בעיניהם. כבוד הכהן הגדול היה יקר וחשוב בעיניהם. ואז הם היו גם כן מוסרים את הכהונה הגדולה ביד אדם ראוי, ביד אדם הגון, ביד איש צדיק. והכבוד של הכהן הגדול היה כמו כבודו של המלך. וזה נאמר על מה שכתוב על המלך, שמרוממים ומנשאים ומגדלים אותו משל אחיו, מעשירים אותו. אבל כאשר היו רשעים, אז אדרבה, היו משפילים את כבוד המקדש, היו משפילים את כבוד הכהונה, את עבודת השם. אבל באמת זו טעות גמורה מצידם, מכיוון שכבוד המלכות, אומר המלבי"ם, היה תלוי בכבוד הכהונה. אם אתה כיבדת את המלכות כראוי, דהיינו את עבודת השם, על ידי זה תכבד, אם תגדיל תכבד את הכהונה כמו שצריך, תגדל גם כן כבוד המלכות. אבל כאשר אתה משפיל את כבוד הכהונה, על ידי זה גם כן ישפל כבוד מלכותך. את חלק השם, שזה בית השם, המקום של הכהנים העובדים את השם, אותם אתה משפיל, ממילא תשפל גם כן כבוד מלכותך. אומר המלבי"ם, וזה מה שכתוב, בוזיי יקלו. כאשר אתה מבזה את השם, הדבר הזה מביא את עצמך לידי קלון, והקדוש ברוך הוא ישפיל את העטרה שהמלך לבש. עכשיו, המלך לובש עטרה, זה כתר. הכהן הגדול לעומת זאת, היה לו מצנפת, זה מראה על הכתר של הכהונה הגדולה. על זה הוא אומר, כאשר המצנפת הייתה בחשיבות בראשו של הכהן הגדול, אז הייתה גם כן העטרה בחשיבות בראש המלך. אתה מכבד כראוי את הכהונה הגדולה, יש לך גם כן עטרה ראויה. אבל כאן הוא אומר אליו בדרך תמיהה, ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר בא יומו, כה אמר השם אלוהים, הסיר המצנפת והרים העטרה? אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן הגדול, להשפיל את כבוד הכהונה, לקחת כביכול להסיר את מצנפתו, ולרומם בזה את העטרה של המלך? הסיר המצנפת ועל ידי זה הרים העטרה? דהיינו לרומם עטרתך על חשבון כבוד השם וביתו וכבוד הכהנים? אומר השם, זאת לא זאת. אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת? הכוונה זאת, המלוכה תצליח, ולא זאת, והכהונה לא תצליח, אותה אתה משפיל? תתקיים העטרה של המלכות ולא תתקיים המצנפת של הכהונה? איך אפשר שייתכן כדבר הזה? הרי כמו שאמרנו, כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה. השפלה, השפלה הגבה? הוא אומר לו, האם אתה חושב להגביה את העטרה שהעטרה היא שפלה במדרגתה לעומת הכהן? ולהשפיל את המצנפת, שהמצנפת היא גבוהה באמת, כיוון שהמצנפת זה הכהן, זה כבוד השם? אותה אתה רוצה להשפיל?
המלבי"ם אומר, הביאור שלי הוא ביאור יותר מתקבל על פי דקדוק לשון הקודש ממה שביארו המפרשים. כיוון שלפי שמתרגם יונתן, כה אמר השם הסיר המצנפת והרים העטרה, הכוונה תסיר את המצנפת משריה הכהן הגדול ותבטל את הכתר מצדקיהו המלך. אומר המלבי"ם, אף פעם לא ראינו להרים בביטוי של הסרה. אף פעם לא מצאנו שלהרים הכוונה היא להרחיק ולהסיר את הדבר. אומר המלבי"ם, וירם את המחתות, זה מלשון הרמה. גם תרומה, מרימים את הקודש מן החול, זה מלשון לרומם. לכן אומר המלבי"ם, יותר מסתבר כמו שאני הסברתי, שאתה מעוניין להסיר את המצנפת מן הכהן הגדול ולהרים ולרומם את העטרה שלך. לעומת זאת לפי שאר הפירושים, להסיר את המצנפת מהכהן הגדול ולרומם ולהסיר את העטרה מהמלך, זה לא מסתבר, איפה ראינו להרים מלשון הסרה? אלא להרים הכוונה היא לרומם, אתה תסיר את המצנפת מהכהן הגדול ותרומם עטרת המלך?
עווה, עווה, עווה אשימנה. גם זאת לא היה, עד בוא אשר לו המשפט ונתתיו. זה מוכר מהווידוי שאנחנו מתוודים בימים נוראים, כן? עווה, עווה, עווה. זה מלשון עיוות. אומר הקדוש ברוך הוא, לכן אני אשים את העטרה עווה. שלוש פעמים, עווה בו', שלוש פעמים עיווה נבוכדנאצר את העטרה. מתי ראינו, אומר המלבי"ם? מיהויקים, מיהויכין ומצדקיהו. שלוש פעמים עיוות והסיר את העטרה מראש המלך. עד שבסופו של דבר, גם זאת לא היה. גם זאת לא היה, גם העטרה לא תהיה עוד, אלא המלכות תיפסק לחלוטין. עד כאשר, אשר, עד בוא אשר לו המשפט. עד שבאחרית הימים יבוא מי שמגיע לו לו המשפט, משפט המלוכה. מי זה לו משפט המלוכה? זה מלך המשיח. לו ראויה העטרה, הוא יזכה לה. ונתתיו, אני אתן לו את העטרה בחזרה, שהוא ילבש אותה כמשפט, שהוא באמת ראוי לה. מאיזה לשון זה עווה? רש"י מסביר, ביאור אחד זה מלשון עיי השדה. עווה במובן של חורבן, יהיה חורבן, עיים. ורש"י מסביר, על מי זה נאמר שהיא ניטלה? למה שלוש פעמים? אומר, ניטלה מיכוניה וניתנה לצדקיה, ומצדקיה תינתן לגדליה. וגם שמה, גם זאת לא היה, גם לגדליה היא לא תתקיים, עד שיבוא ישמעאל בן נתניה וירצח את גדליה. ואשר לו המשפט, אומר רש"י, מה זה אשר לו המשפט? הוא לא מדבר על מלך המשיח, אלא הוא מתכוון אליו, לישמעאל בן נתניה, שאני מיניתי אותו להיפרע, והוא בעצם, הוא הנקמה, והוא יעשה את המשפט. שמתי אותו להיפרע נקמתי ומשפטי. ופשוט אפשר להגיד אשר לו המשפט, שהוא ייפרע גם מישמעאל בן נתניה, כך נראה בהמשך. אז זה לו המשפט, לו המשפט שבסופו של דבר הוא ייפרע גם ממנו. הרד"ק מסביר, מי אלה השלושה העווה כאן? זה אסיר, שאלתיאל ופדיה. ורק בזרובבל, הוא אשר לו העטרה. אז יש כאן שלושה פירושים, מי אלה אשר הוסרו, ולמי תינתן העטרה.
ואתה בן אדם, הינבא ואמרת כה אמר השם אלוהים אל בני עמון ואל חרפתם. ואמרת חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה להכיל למען ברק. כעת השם פונה אל הנביא ואומר לו תתנבא על בני עמון. בני עמון, כאשר הם ראו שנבוכדנאצר הטיל גורל, והגורל כמו שאמרנו היה לכיוון ירושלים, אז הם עשו שישו ושמחו. הם שמחו וחרפו את ישראל, כמו שכתוב שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון. הם היו שמחים במפלתנו, ולא פחות מזה גם כן שמחים בכך שחרב נבוכדנאצר סרה מעליהם. וחוץ מזה כתוב שבעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה כדי שיהרוג את גדליה בן אחיקם, כדי שלא תישאר כאן שום שארית. אז הם היו שותפים גם כן בכיבוי שארית הגחלת אשר נותרה כאן בירושלים. וזה עצמו גרם לו שנבוכדנאצר לאחר מכן הגיע ונקם את נקמתם והחריב את בני עמון. על זה הוא אומר לו, ואמרת חרב חרב פתוחה. אל תחשבו שחרב נבוכדנאצר לא תבוא עליכם, כי הנה אתם רואים עשה גורל והוא הולך לירושלים, הוא הולך לימין, אז הוא יעזוב את השמאל. אומר תדעו לכם, החרב כבר יצאה מתערה. החרב היא פתוחה, החרב לא תשוב עוד אל תערה. והחרב הזאת לטבח מרוטה. הגם שהיא עכשיו מרוטה, וראינו שלפי ביאורו של המלבי"ם לאל, מרוטה הכוונה מה שהחליקו את החרב במקום ששמה אוחזים בנדן, כדי שהחרב לא תחתוך את היד. ואם כן אתם אומרים הנה היא מרוטה, החרב הזאת לא חותכת, הנה הסירו את החידוד ממנה. אומר נכון, זה רק זמני, לעת עתה הוא לא יבוא עליכם. אבל הוא בכל אופן מרט את החרב, כמו שהסברנו, הסיר את חודה בצד אחד, כדי שתהיה מוכנה לאחר מכן לטבח, כאשר הוא יכבוש את ירושלים, תשוב החרב הזאת עליכם. וזה מה שהוא אומר, והיא מרוטה להכיל למען ברק. זה כמו שתי הסיבות שלמעלה אמרנו שהוא מרט את החרב. א', כדי להכיל, כדי שעל ידי זה יהיה לו בית יד לחרב. כי אמרנו שאם החרב כולה חדה, אי אפשר לתפוס בה. איך הוא יתפוס? ברגע שהוא יאחז בחרב, אז על ידי זה זה, הוא יחתך, זה כמו שניקח סכין שחיטה בלי קת. ברגע שאני ארצה לתפוס בה, היא חותכת את היד. אז המטרה האחת שהוא מרט את החרב והסיר את חודה מצד אחד, כדי שיהיה לו בית יד שהוא יוכל להכיל ולהחזיק את החרב. כמו שכתוב ויתן אותה למורטה לתפוש בכף, כמו שראינו לאל, על מנת שיוכל לתפוס אותה בידו. ודבר נוסף, למען ברק. על ידי שהוא החרב ממורטת וממורקת, יש לה ברק. וראינו שכבר חרב מבריקה מבהילה את האויבים. הם רואים חרב למרחוק, הם רואים את ההשתקפות של השמש עליה, זה מטיל מורא ופחד. מה בעצם רצה לומר לנו כאן? שעל ידי שעכשיו הוא מסתלק מבני עמון, יהיה לו כביכול אחרי זה כוח לאחוז את החרב אחרי שהוא ינצח את ירושלים. ולמה? כי אם הוא היה בא בתחילה על עמון וישראל, לא היה לו כוח להילחם כנגד שניים בו זמנית. ולכן מה הוא עשה? קודם כל הוא הלך כנגד עם ישראל, ואז על ידי זה יש לו כביכול עכשיו כוח ועוצמה להתפנות לעמון לטפל בהם בנפרד. אז יוצא אם כן שהחרב הזאת שכעת עברה את אותו שיוף על מנת שיוסר חודה, אל תשמחו שזה אומר שהיא לא תבוא עליכם. זה רק הכנה לקראת מה שיהיה עמכם. ודבר נוסף הוא אומר, עוד יש בזה תועלת, על ידי כך נפל פחדו על כל השכנים של ארץ ישראל. הוא כבש אותם ביתר קלות, כי אחרי שהוא כבש אותנו כבר קל לכבוש את האחרים, כי הם ראו מה הוא עשה כאן, נופל מוראו עליהם. אז ממילא הוא אומר להם, שתבינו שמה שאתם רואים שהחרב ממורטת, זה רק אמור להפחיד אתכם יותר, ולא להרגיע אתכם. להכיל, לפי ביאורו של המלבי"ם, הכוונה להחזיק בה, כמו נלאיתי הכיל, כמו יכילנו, לשאת את הדבר, להחזיק בו. אבל הרד"ק מביא עוד פירוש בשם אביו, שלהכיל זה כמו להאכיל. כן? כמו אזין, אאזין. אז להכיל כמו להאכיל. למה? כיוון שהחרב אוכלת. וכאשר הוא אוחז בחרב והורג בה, אז הוא מאכיל את החרב. זה הכוונה להכיל, פירושו החרב, הוא הולך ומאכיל את החרב.
בחזות לך שווא, בקסום לך כזב, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, אשר בא יומם בעת עוון קץ. אבל, אומר המלבי"ם, אומר לו השם, ממה ששלחת את החרב שלך להרוג את גדליה, כמו שראינו שבעליס שלח את החרב כדי שישמעאל בן נתניה יהרוג את גדליה בן אחיקם, וזה בא לך על ידי שהקוסמים חזו לך שווא. לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, אמרו לך שהחרב שלך תהרוג את שארית הפליטה, והם כבר חללים והם רשעים וראוי להם המוות, כך אמרו לך הקוסמים, כבר בא יומם, נתמלאה סאתם, אתה תבוא תכבוש אותם גם מבלי שום מלחמה. השב אל תערה, במקום אשר נבראת, בארץ מכורותייך אשפוט אותך. אני אומר לך שזה מחזה שווא, תחזיר את החרב בחזרה אל תערה. אומר התרגום, אתיב חרבא לנדנה. אומר כאן, תדע לך, ישמעאל ואנשיו בסופו של דבר, אחרי שהם יהרגו את גדליה בן אחיקם, הם יחזרו בחזרה לרבת בני עמון, ושם הוא אומר לו, אני אשפוט אותך גם על הרצח הזה. ולמה? כי בשל כך יבוא נבוכדנאצר אל הארץ שלך, שזה הארץ המקום שבו נבראת, הכוונה המקום שבו אתה מרגיש בטוח, במקום אשר נבראת, בארץ מכורותייך, שם הוא יהרוג את בני עמון, שם נבראה גם החרב, ושם גם כן את ישמעאל ואנשיו, שזה ארץ מכורותיהם, הארץ ששם הוא גר, שמה אני אשפוט אותך. ושפכתי עלייך זעמי, באש עברתי אפיח עלייך, ונתתיך ביד אנשים בוערים, חרשי משחית. שמה אני אשפוך עליך את זעם העונש על החוטאים, אפיח עליך באש עברתי כדי להאביד את כללם. ונתתיך, והוא מתאר כביכול הוא ימסור את החרב ביד אנשים בוערים, כביכול שכאשר החרב תהיה במציאות כזאת כמו אש שרק מפיחים בה, נופחים בה ומיד בוערת, כביכול אנשים שהם מומחים ואומנים להשחית ולקלקל. לאש תהיה לאוכלה, דמך יהיה בתוך הארץ, לא תיזכרי, כי אני השם דיברתי. לאש תהיה לאוכלה, האש תאכל אתכם, כך הוא אומר לבני עמון, ודמך, הדם ששפכת בתוך הארץ, שם בארצך ינקמו ממך על הדם הזה. והוא ישפוך את דמך, ולא יגלו אותך לגולה בצורה שבה עוד יישאר ממך זכר, לא, אלא הוא יהרוג אותך ולא תיזכרי, לא יהיה עוד שום זכר לך, אלא האבדון שלך אבדון מוחלט.