פתיחה
בחלק זה של הפרק ממשיך יחזקאל בנבואת החרב. עד כה למדנו על החרב המחודדת והממורטת, ועתה הנביא מצטווה לזעוק ולהילל עליה - ודווקא לא על חרבו של נבוכדנצר, אלא על החרב הפנימית שבתוך עם ישראל עצמו. משם נמשיך אל סימני הצער, אל שני הדרכים שמלך בבל עומד בראשם, אל הקסמים שקסם, אל נפילת עטרת המלכות, ולבסוף אל הנבואה על בני עמון.
החרב שהייתה בעמי
זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם, כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי, הִיא בְּכׇל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי, לָכֵן סְפֹק אֶל־יָרֵךְ׃
הקדוש ברוך הוא מצווה את הנביא לזעוק על החרב המחודדת הבאה לטבוח טבח, ולהילל על החרב הממורטת. כזכור, הצד המשויף של החרב - אותו צד שכביכול נראה שלֵו ובלתי מזיק - הוא בעצם מקום האחיזה בחרב. ומה היה מקום האחיזה? המלחמות הפנימיות. "כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי" - עיקר החרב היה בעמי. לא נבוכדנצר הוא מקור המפלה; החרב הייתה בכך שהם הרגו איש את רעהו, בשנאה הפנימית, בשנאת חינם ובחרב איש ברעהו.
"הִיא בְּכׇל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל" - החרב הייתה גם בין המלך והשרים לבין העם. "מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי" - הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמָגוֹר של החרב. הם הרבו להרוג בעם, עד שהפחד מן החרב הפנימית היה גדול מן הפחד מפני החרב החיצונית. הרי כתוב על מנשה שמילא את ירושלים דמים מפה לפה. אין צורך בנבוכדנצר: יש חרב פנימית בכל נשיאי ישראל, המלכים והשרים והחשובים, שהיו משחיתים והורגים בכוח החרב.
"ספוק אל ירך" - החרב תלויה על יריככם
בהבנה פשוטה, "ספוק אל ירך" הוא ביטוי של אבלות: אדם כואב ומכה על יריכו לאות צער. אך למלבי"ם יש כאן פירוש מקורי. את החרב היו חוגרים על הירך, כלשון הכתוב "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר". לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה רוצה לדעת מי הגורם? מה הביא את המפלה? ספוק אל ירך - הכה על יריכך, ושם תמצא את החרב שלך. היא זו שהביאה את הצרות, את המלחמה ואת כיבוש נבוכדנצר. זו חרבם של ישראל עצמם, התלויה על יריכם, והיא זו שהשחיתה בהם.
על כן: "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם". על החרב הזו יש לספוק כפיים ולהילל ולכאוב. שהרי הרבה יותר כואב על חרב איש ברעהו מאשר על חרב האויב. מן האויב אין לנו ציפיות, ומן האויב אנחנו יודעים להישמר - אני יודע שהוא אויב. אבל כשאדם ניזוק ומאוים על ידי אחיו, זהו הדבר הקשה מכול.
"כי בוחן" - הבחינה שמגלה את המשחית
כִּי בֹחַן, וּמָה אִם־גַּם־שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
מדוע אני מצווה אותך לספוק אל ירך? "כִּי בֹחַן" - בזה תהיה בחינה. תנסה לספוק אל הירך, ותראה מה אתה מגלה שם: את החרב המשחיתה. תיווכח שעל יריכם שלהם נמצא המשחית. הצרה לא התחילה מחרבו של נבוכדנצר; החרב המשחיתה נמצאת אצלנו.
ולא זו בלבד: "אִם־גַּם־שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה". מה תרוויחו אם לא יהיה שבטו של נבוכדנצר? כפי שראינו, חרבו היא "מֹאֶסֶת כׇּל־עֵץ" - שאינה מקבלת ידית עץ, וכוח האחיזה בה חייב לבוא מאיתנו. אומר הקדוש ברוך הוא: מה יועיל לכם אם נבוכדנצר יסתלק? הרי אתם במנגנון השמדה עצמי, הורגים איש ברעהו.
כך גם היום יש אומרים שאין צורך לצאת ולהילחם - אין צורך לשלוח צבא להפציץ. וכי היית מגיע בעצמך למאות אלפי הרוגים? השאר את זה לאסד, הוא יעשה את העבודה, ואם לא יספיק לו - הוא יארגן קואליציה. כל אלה שהצרו לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, אנחנו רואים לאט לאט כיצד הם מקבלים את שלהם. "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ... אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" - אין צורך שאנחנו נעשה זאת; הם עושים זאת לעצמם. אחת ליום־יומיים מתפוצצת שם מכונית תופת וחמישים איש נהרגים - זה ביציאה מהמסגד, זה בשוק. יש מחיר שמשלמים אותו כאשר מצרים לעם ישראל, והוא נגבה לאורך השנים.
יש שרואים את התשלום מיד, ויש שרואים אותו רק אחרי שנים. כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, שבה מתו לפי אומדנים שונים בין חצי מיליון למעלה ממיליון אזרחים - זה היה בימיו של החפץ חיים. אמר החפץ חיים: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה עשו לעם ישראל לפני ארבע מאות שנה? הקדוש ברוך הוא זוכר. אלא מה, יש לו לוח זמנים שונה משלך.
ומכאן נבין את עומק הדברים: ההרג הפנימי קשה הרבה יותר. מלחמה פנימית קשה בהרבה ממלחמה בגורם חיצוני. זהו שאומר הנביא: גם אם לא תהיה כאן החרב "מֹאֶסֶת" את הקת, שהיא חרבו של נבוכדנצר, החרב שעל יריכם אוכלת אותם והם משחיתים את עצמם. אם בפועל בשפיכות דמים, ואם על ידי העוונות - שהרי היו בהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וגם בלי שפיכות דמים ממשית, העוונות עצמם מביאים עליהם כליה והשמדה.
חרב שלישיתה - שליש ושני שלישים
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף, וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים, הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם׃
"וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף" - סימן של צער. כאשר קרתה צרה, היו מכים כף אל כף להראות את גודל הצער, הסבל והכאב.
מהי "חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה"? מסביר המלבי"ם: חרבו של נבוכדנצר אכלה בעם שליש בלבד, ולכן היא נקראת "חרב שלישיתה". אבל שני החלקים האחרים - פי שניים מן השליש הזה - הושחתו על ידי החרב הפנימית, החרב שבתוך העיר. וזהו "וְתִכָּפֵל": על השליש יתווסף עוד כפליים.
וכך ראינו כבר ביחזקאל בפרק ה', כאשר ציווה עליו הקדוש ברוך הוא לגלח את שער ראשו וזקנו ולחלקו לשלושה חלקים: שלישית ימותו בעיר בדבר וברעב בימי המצור, שלישית יפלו בחרב, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם. נמצא שרק שליש מתו בחרב נבוכדנצר, ושני שלישים נפלו מעצמם - ברעב, בדבר ובשאר בלהות ימי המצור. ולאחר מכן, כשנהרג גדליהו בן אחיקם והם ירדו למצרים כנגד ציווי השם שהזהיר אותם ביד נביא לבל ירדו לשם, "ספו תמו מן בלהות" כלשון המלבי"ם, ומתו גם שם.
"חֶרֶב חֲלָלִים" - החללים עצמם, בחרבם שלהם, הרגו את עצמם; זו החרב הפנימית שבה היכו איש את רעהו, והיא השחיתה כפליים ממה שהשחית נבוכדנצר. "חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל" - חרבו של המלך שעתיד ליפול חלל, שאף הוא עשה חללים בעם. "הַחֹדֶרֶת לָהֶם" - היא חדר בחדר, נמצאת אצלכם פנימה, בתוך החדרים, והיא תשחית שני שלישים. נמצא שההשחתה שלכם גדולה מן ההשחתה של נבוכדנצר.
וזהו שאמר קודם: גם אם לא יהיה "שֵׁבֶט מֹאֶסֶת", שהיא חרב נבוכדנצר, עדיין שני שלישים של חרבכם שלכם ישחיתו אתכם. אם כן, עיקר הדרישה והתביעה צריכה להיות כלפי עצמכם: לחזק את עצמנו הן בבין אדם לחברו - לבטל את כל המחלוקות וההתפלגויות הפנימיות, והן בבין אדם למקום, שכן העבודה הזרה והגילוי עריות הם הסיבות הרוחניות, העוונות שהחריבו את העיר.
אבחת חרב - להפחיד או לטבוח
לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים, עַל כׇּל־שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת־חָרֶב, אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח׃
"לְמַעַן לָמוּג לֵב" - מה שנתתי את אימת חרבו של נבוכדנצר עליהם, היה כדי להפחידם. "מוג לב" הוא כינוי לפחדן. והמטרה - שירבו המכשולים "עַל כׇּל־שַׁעֲרֵיהֶם": חרבו של נבוכדנצר התפשטה בכל שערי המדינה, כלומר בכל סביבות ירושלים.
"אִבְחַת־חָרֶב" - כוחה של החרב. המלבי"ם מביא כמה פירושים למילה. פירוש אחד, שמביאו גם רש"י: "אבחת" כמו "אבעת", מלשון בעתה ובהלה - חרב המבעיתה. פירוש נוסף שמביאים הקדמונים: "אבחת" כמו "טבחת", שהאל"ף והטי"ת מתחלפות באותו סוג כתב הנקרא א"ט ב"ח (אל"ף מתחלפת בטי"ת, בי"ת בחי"ת, גימ"ל בזי"ן וכן הלאה), ולפי זה "אבחת חרב" היינו חרב טובחת. ואף על פי כן, אין החרב הזו עושה את עיקר הטבח, שהרי כאמור שני שלישים מתו פנימה.
"אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח" - "אח" לשון שמחה, כמו "האח". יש לשמוח על כך שהחרב הזו "עשויה לברק" - היא מבריקה ומטילה בהלה, אך עיקר הטבח אינו נעשה בה. "מְעֻטָּה לְטָבַח" - רק מיעוט מן הטבח יהיה על ידה, כלומר השליש בלבד. תכליתה "למען למוג לב" - להפיל עליהם אימה, ואולי מתוך כך ישובו בתשובה ויתקנו את מעשיהם. אלא שאנחנו רואים שהדברים לא הועילו: גם הפחד וגם מיעוט הטבח לא הועילו, שכן בסופו של דבר הם השחיתו את עצמם פנימה, הטבח הכפיל את עצמו, ובתשובה לא שבו.
המלבי"ם פירש "מעוטה לטבח" מלשון מיעוט. אלא שאם נשים לב, הטי"ת כאן דגושה, ולכן הרד"ק מביא בשם אביו פירוש אחר: "מעוטה" כמו מכוסה, מלשון "עוטה מעיל", מלשון מעטה ולוֹטה. כלומר: החרב שעד עתה הייתה מכוסה ולוטה - עתה יצאה לטבוח באנשי ירושלים.
התאחדי הימיני - הספק של החרב
הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי, אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת׃
עכשיו מתאר הנביא כיצד באה החרב על ירושלים. כפי שנראה בפסוק כ"ו, כאשר יצא מלך בבל, עמד על אם הדרך והסתפק לאן לפנות: לימין - לירושלים, או לשמאל - אל רבת בני עמון. והוא כביכול פונה אל החרב: את תחליטי לאיזה כיוון אלך. "הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי" - האם תאחדי את כל המחנות ללכת ימינה אל ירושלים, "הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי" - או שתשימי דרכך שמאלה אל רבת בני עמון. "אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת" - הרי את מסופקת ואינך יודעת לאן להטות פנייך. "מועדות" מלשון מזומנות, מלשון מועד ("קבע לו מועד" - קבע לו זמן): לאן פנייך מזומנות להגיע.
"וגם אני אכה כפי אל כפי"
וְגַם־אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי, אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי׃
למעלה נאמר לנביא "וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף". אומר הרד"ק: הקדוש ברוך הוא אומר לו - גם אני כמוך אכה כפי אל כפי. כביכול גם לי יש צער, ואספוק כף אל כף על חורבן ירושלים, על נבוכדנצר הבא עליה.
"וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי" - בזה תנוח חמתי. שכן כאשר יש כעס והאדם מוציא אותו אל הפועל, הכעס שוכך, כמו שנאמר אחרי שהרג אחשוורוש את ושתי: "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה". כך כאן: לאחר שאביא על אנשי ירושלים המכעיסים אותי את חרב נבוכדנצר, תנוח חמתי. "אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי" - אני, ובידי לקיים. כשאדם אחר מדבר, מי אומר שהוא יכול? מי אומר שירצה? מי אומר שאף אם ירצה מאוד יצליח? אבל כשהשם אומר "אני ה' דיברתי" - ודאי שהדבר יתקיים.
והמלבי"ם מסביר: "וגם אני אכה כפי אל כפי" - גם אני אגזור שילך לירושלים, ואכה כף אל כף על גמר גזר הדין. כביכול אומר השם: אני דיברתי וגזרתי. שהרי נבוכדנצר עשה קסם, כפי שנראה מיד, וקסם הוא הטלת גורל, ונדמה שהגורל עיוור. אומר הקדוש ברוך הוא: אל תטעה. אני ספקתי כף אל כף על ירושלים, ואני דיברתי שיבוא עליה. אל תחשוב שהדבר בא בגורל בלבד, בלא כוונת מכוון.
שני הדרכים
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ וְאַתָּה בֶן־אָדָם שִׂים־לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל, מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם, וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר בָּרֵא׃
לאחר שכביכול רואה השם שאצל נבוכדנצר יש ספק לאן ללכת, בא הקדוש ברוך הוא ומראה לנביא כיצד יפיל נבוכדנצר גורל, ועל פי גזרת השם הגורל נופל על ירושלים. אומר לו: עשה לעצמך ציור לדבר. "שִׂים־לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים" - צייר לך שתי דרכים מחולקות שבהן יכול נבוכדנצר להגיע, דרך הימין ודרך השמאל, ושתיהן יוצאות "מֵאֶרֶץ אֶחָד", מבבל, ומשם מתפצלות.
"וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר בָּרֵא" - בסוף כל דרך צייר מקום פנוי. הרמז הוא שנבוכדנצר, בבואו למקום, היה מפנה אותו: הוא צריך למקם את חילותיו, ולכן היה מחריב את העיר ונותן את מקומה למחנותיו. זהו הביטוי "לברא", מלשון להכרית ולפנות. צייר אפוא את שני המקומות הללו כשהם מוחרבים מאנשיהם ומשמשים את חילות נבוכדנצר.
דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן, וְאֶת־יְהוּדָה בִירוּשָׁלַ͏ִם בְּצוּרָה׃
דרך אחת תשים שתבוא בה החרב אל רבת בני עמון, והדרך השנייה תצייר שהיא באה ליהודה אשר בירושלים. מהו "בְּצוּרָה"? ניתן היה להבין שהכוונה לירושלים המבוצרת, אך המלבי"ם מפרש אחרת: הבי"ת כאן היא בי"ת השימוש, ואינה חלק מן השורש. אילו הייתה חלק מן השורש, היה זה מלשון מבצר משורש ב-צ-ר. אך כאן הבי"ת משמשת בלבד, כמו "בשולחן", "בדלת", "בחלון": ב-צורה. כלומר, בסוף הדרך האחת תצייר את עיר רבת בני עמון, ובסוף הדרך השנייה תצייר את צורת העיר ירושלים - ותצייר אותן כאילו הוחרטו וברואות, כפי שאמר קודם "וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר בָּרֵא", שמפנה את המקום כדי שיבואו לשם אנשיו וחילותיו.
הקסמים של מלך בבל
כִּי־עָמַד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסׇם־קָסֶם, קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד׃
לשם מה הציורים הללו? הם מרמזים על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך כמסתפק לאן לפנות: לימין לירושלים או לשמאל לעמון. ואז קסם קסם. וכבר הסברנו כמה פעמים שדרכם הייתה, כשהיו מסתפקים, להטיל גורל ולעשות קסמים - כמו שראינו שהיה יורה חץ, ולכל כיוון שירה החץ הלך, והחץ הראה לירושלים. וכן היו עושים ניסיונות שונים לדעת אם יצליחו במעשיהם.
כאן הקסם היה בשלושה עניינים. האחד, "קִלְקַל בַּחִצִּים" - ירה את החיצים כדי לראות לאיזה צד ייפול החץ. השני, "שָׁאַל בַּתְּרָפִים". התרפים היו סוג של גולגולת שעליה מותחים עור ומייבשים אותו, ובדרך כלל גולגולת של בכור, ועושים זאת בשעה מסוימת מאוד בחודש או בשנה; ומי שידע לכוון בזה כראוי, היה יודע על ידם עתידות, שכן היו משימים בפיו טומאה, והתרפים היו מדברים ואומרים דברים נסתרים. זו הסיבה שרחל גנבה את התרפים אשר ללבן: היא ידעה שכל עוד יש ללבן תרפים - יש לו כביכול ג'י.פי.אס, יש לו ווייז, והוא ימצא אותנו. ודאי שהתרפים דיברו גם אוון, שהרי אלו כוחות טומאה ודבריהם מעורבים בשקר, אך היה סיכון שיצליח לרדוף אחריהם, ולכן לקחה אותם. השלישי, "רָאָה בַּכָּבֵד" - מין קסם שהיה אצלם, כלשון המלבי"ם.
הדברים מפורטים יותר ברד"ק. "קלקל בחצים" - שהיו מחדדים ומלטשים את ברזל החץ עד שהוא מבהיק, ומסתכלים בברק שלו, ורואים בו צורות ודמויות שמהן דלו תשובות לשאלותיהם. כמו שיש היום הקוראים בקפה: מסתכלים בצורות ומנבאים כביכול את העתיד. בזמנם היו גם רואים בבוהן, שמסתכלים בציפורן ורואים דמויות מכוח הדמיון וקובעים על פיהן מה עתיד להיות; ורואים בקנה סוף, שהוא בהיר ויש בו השתקפות; וכן במראה, שדרכה היו מבקשים לראות מקומות רחוקים ועניינים נסתרים. וכך גם בכבד: מפני שכבד הבהמה מבהיק, היו רואים בו. וכן בתרפים, שהם סוג של צלמים שבהם היו רואים עתידות. בכל הדרכים הללו בדק נבוכדנצר אם לעלות על ירושלים או על ארץ בני עמון.
ועוד הסבר למילה "קלקל": המלבי"ם אומר שהיא מלשון השלכה - שהשליך את החצים בקלות וירה בהם לראות לאיזה כיוון ייפול החץ, כדי לדעת על פי זה לאן ללכת. וההסבר הנוסף - מלשון "נחושת קלל", כפי שהסברנו שעל ידי ברק החץ היו רואים כמו במראה, כדרך כל אותם דברים מבהיקים שהיו מסתכלים בהם ומדמיינים בהם את העתיד.
שבעה עניינים בקסם
בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַ͏ִם, לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, לָשׂוּם כָּרִים עַל־שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק׃
"בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַ͏ִם" - בכל פעם שעשה את הקסם, יצא לו לצד ימין, ללכת על ירושלים. ואומר המלבי"ם שהקסם היה על שבעה דברים.
הראשון - ירושלים: שילך לירושלים ולא לרבת בני עמון. השני - "לָשׂוּם כָּרִים", אילי ברזל שבהם היו מנגחים את החומה. הרד"ק מסביר ש"כרים" הם כבשים, כמו "עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים", וכשם שאומרים "איל ברזל" על שם האיל, כך "כרים" הוא ביטוי מושאל לאותם אילי ברזל. וכבר הסברנו שהאיל היה בנוי כמין עמוד ארוך, וכל הלוחמים אוחזים בו, רצים ודופקים אותו בחומה, ובדרך זו דוחפים את אבני החומה פנימה עד שהיא קורסת. והמתוחכמים יותר היו בונים לו מסגרת של רגליות, וקושרים את האיל באמצע בשלשלאות כך שיתנדנד, ומושכים אותו אחורה וקדימה כמין נדנדה ומנגחים בו את החומה.
אגב, יש עוד ביאורים ל"כרים", כפי שראינו גם בעניין האיל: רש"י מביא בשם תרגום יונתן "איפרורין", כלומר כפרים - שבכל מקום שהיו מגיעים אליו היו עושים כפרים לחיילות, מקום ריכוז לחיל. ועוד הסבר ברד"ק, ש"כרים" הם כנגידים, שרי החיילות וממונים, כמו אלופים האחראים על החילות.
השלישי - "לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח": ההוראה שקיבל בגורל הייתה שלא יפתח בדברי שלום, אלא יבוא מיד באיום של רצח ויפתח ברציחה. הרביעי - "לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה": התרועה הייתה תמיד סימן לניצחון, החיל המנצח היה מריע תרועת ניצחון. החמישי - "לָשׂוּם כָּרִים עַל־שְׁעָרִים": לאחר מכן ישים את אילי הברזל בצד שבו נמצאים השערים, כדי לשבור את השער.
השישי - "לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה": סוללת עפר שממנה עושים הגבהה כדי לראות אל תוך העיר. שהרי כל עוד אני נמוך מן החומה, איני רואה לתוך העיר. פגז עדיין אפשר לירות במסלול בליסטי שעולה ויורד והוא מתפוצץ; אבל חץ - כל כוח הפגיעה שלו בהדף ובכוח היריה, ולכן צריך להגיע למקום גבוה, ומשם לראות פנימה ולהכניע ולהרוג ביריית החץ. ולפעמים הסוללה נועדה גם לכניסה אל העיר: מכיוון שהחומה גבוהה, היו עושים סוללה שמהווה מין מדרון מן הקרקע עד גובה החומה, ועליה היו עולים על חומת העיר ונכנסים. אלא שהדבר היה מסוכן מאוד, שכן לאנשי העיר היה יתרון הגובה - היו שופכים עליהם שמן רותח וזורקים אבני בליסטראות, ולכן לא היה פשוט לבנות את הסוללה. השביעי - "לִבְנוֹת דָּיֵק": חומה שבונים סביב חומת העיר, כדי שאותם המנסים לברוח מן המצור ייתפסו בחומת האויב.
ומעיר המלבי"ם: לפי מה שהסברנו לעיל בפרק ד', הסדר הוא דייק, אחר כך סוללה, ואחר כך כרים. כך היא דרך כיבוש עיר: קודם בונים סביב חומה קטנה שלא יברחו היוצאים, אחר כך סוללה שממנה יורים פנימה, ולבסוף מציבים כרים להתקרב אל החומה ולבקעה. וכאן הסדר לכאורה הפוך: תחילה לשום כרים, אחר כך לשפוך סוללה, ולבסוף לבנות דייק. ומדוע? הטעם שמקדימים סוללה הוא שבלעדיה אי אפשר להתקרב אל החומה ולבקעה, כי מלמעלה זורקים בליסטראות ושופכים מים ושמן רותחים ומרחיקים אותך; לכן בונים תחילה מקום גבוה שממנו יורים ומרחיקים אותם, ורק אז מתקרבים לחומה. אבל כל זה כשיש לפניך עם שנותן מלחמה מן הצד השני. כאן אומר לו הקסם: הבן שאתה הולך אל עם שלא יילחם בך כלל, ולכן אין לך כל בעיה - מלכתחילה שים כרים, הבא את אילי הברזל ונגח מיד בחומה. אינך צריך להחליש אותם קודם בסוללה ובחצים, ואינך צריך להקדים דייק כדי לסגור בעד בני העיר - כה חלשים הם שאינך זקוק לכל זה.
"כקסם שווא בעיניהם" - שבועי שבועות
וְהָיָה לָהֶם כִּקְסׇם־שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם, וְהוּא־מַזְכִּיר עָוֺן לְהִתָּפֵשׂ׃
כאן, מסביר המלבי"ם, עובר הנביא לדבר על אנשי ירושלים. כששמעו על כל הקסמים שעשה נבוכדנצר, היה הדבר בעיניהם כקסם שווא שאין בו ממש; כלל לא התייחסו אליו: שיעשה קסמים, שיטיל גורלות, לא ייצא לו מזה דבר.
"שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם" - הקסם בא על שבעה דברים, כפי שמנה המלבי"ם: ירושלים, לשום כרים, לפתוח פה ברצח, להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים, לשפוך סוללה, לבנות דייק. על כל שבעת העניינים האלה הפיל גורל שבע פעמים. ואומר המלבי"ם שדרכם הייתה בכל ענייני הקסם ודומיהם לעשות שבע פעמים. ואנחנו יודעים שזה בא במקורו ממקום קדוש, שהרי גם אצלנו נאמר בכמה וכמה דברים "יאמר שבע פעמים" - כגון "לב טהור ברא לי אלוקים" ועוד. עניין השבע מיוסד ומעוגן בשורשי היהדות, וכבר הסברנו פעם שהוא מבוסס על שבע הספירות התחתונות המנהיגות את העולם. גם להם היו ידיעות, ועל פיהן ידעו שדבר שרוצים לתת לו תוקף עושים אותו שבע פעמים. ונבוכדנצר לא הסתפק בשבע: הוא עשה שבע פעמים שבע, ארבעים ותשע - כמו ספירת העומר - כדי להבטיח את הצלחתו בכיבוש ירושלים.
"וְהוּא־מַזְכִּיר עָוֺן לְהִתָּפֵשׂ" - עניין השבע הזכיר את עוונם שייתפסו בו. ואיזה עוון? מדוע נפלה ירושלים ומדוע גלו מן הארץ? "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". חז"ל אומרים: לא גלתה ירושלים עד שחיללו בה שבתות, והיו דורכים בה גתות; וכן: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה את שנת השמיטה. נמצא שהשבע כפול שבע נעשה למזכרת עוון: הוא עשה שבע פעמים, ואתם את השבע שלכם אינכם שומרים. ובשל כך אף התחייבנו בגלות של שבעים שנה - שוב עניין השבע - "אז תרצה הארץ את שבתותיה". הקסם שנעשה שבע פעמים הזכיר את העוון שבו הם נתפסים: שלא שמרו את השביעיות שלהם, לא את השבתות ולא את השמיטות.
הסבר נוסף מביא המלבי"ם על פי מה שנראה בפרק הבא: "וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי עַל בִּצְעֵךְ... וְעַל דָּמֵךְ". הכאת הכף, שהיא גמר הגזירה, באה מחמת שני עניינים: "בצעך" - עוון הגזל, מלשון לבצוע בצע ואנשי בצע; ו"דמך" - שפיכות דמים. שני הדברים היו בירושלים. אם כן, מה שראינו למעלה "וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי", שהוא גמר הגזירה שבאה על ידי הקסם שיקסום על ירושלים - בא על עוון גזל ושפיכות דמים.
וכשתמנה, תראה שבתועבות ירושלים המנויות בפרק הבא יש שבעה דברים מסוג גזל ושפיכות דמים, והמלבי"ם מונה אותם: א. "נשיאי ישראל... למען שפוך דם" (פסוק ו'). ב. עושק גר (פסוק ז'). ג. הונאת יתום ואלמנה (באותו פסוק), אף הוא מעניין הגזל. ד. "אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם" (פסוק ט'). ה. "שוחד לקחו בך למען שפוך דם" (פסוק י"ב). ו. נשך ותרבית (באותו פסוק) - עניין גזל. ז. "וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק" (שם). הרי שבעה. ומוסיף המלבי"ם: התבונן גם בקללות שבתורת כוהנים, שאף הן מסודרות שבע שבע כנגד עניין זה - "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם", כנגד שבעת החטאים ממין הגזל ושפיכות הדמים. ושם ביאר כיצד הסדרים בהם שבע פעמים שבע כנגד שבעת העוונות. ולפי זה מפרש עוד ב"שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם": השבע שעשה נבוכדנצר בקסמו הוא כנגד שבעת החטאים של עושק ושפיכות דמים, שבע כנגד שבע - "והוא מזכיר עוון להיתפש": השבע שלו מזכיר את עוונותיכם בגזל ובשפיכות דמים שבהם אתם נתפסים. נמצא שלפי הפירוש הראשון הקסם מזכיר את עוון השמיטה והשבת, ולפי השני את עוון שפיכות דמים וגזל.
הרד"ק לעומת זאת מפרש "שבועי שבועות" לא מלשון שבע אלא מלשון שבועה. הכשדים נשבעו לעם ישראל שבועות רבות שלא יבואו עליהם, ועל כן היו ישראל רגועים. אך אינם יודעים ש"הוא מזכיר עוון להיתפש": דווקא הדבר הזה מזכיר להם עוון שבגללו ייתפסו. שהרי אתם עצמכם נכשלתם בשבועה - כאשר השביע נבוכדנצר את צדקיהו המלך שלא יגלה את מעשה הארנבת (שלקח ארנבת ופירקה ואכלה חיה), לא שמר צדקיהו את השבועה; וכן כתוב "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים" - השביעו שלא ימרוד בו, ומרד. ואם אתם לא שמרתם את שבועתכם, כיצד אתם מצפים שהכשדים ישמרו את שלהם? ואפילו נשבעו להם בי, אומר הקדוש ברוך הוא - הם אינם שומרים שבועתם, כמו שכתוב "עַל כֵּן אָבְלָה הָאָרֶץ... אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְנָאֹף", והישבע על השקר.
"יען הזכרכם עוונכם"
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֺנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם, יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ׃
אומר השם: אינכם כמודה ועוזב. העוון קשור לכפירה - אדם המכחיש את מציאות הבורא, והם העניינים הנסתרים שבלב; ואתם אינכם מסתירים אותם אלא מזכירים ומפיצים את עוונותיכם. "בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם" - הפשעים הם המרדים, מה שאדם מורד כנגד השם, ואתם מורדים בפרהסיה. "לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם" - החטאים הם בדרך כלל מחמת התאווה, הפעולות היוצאות מתכונות הנפש המוסריות, והם נראים "בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם". העלילה היא הפעולה היוצאת אל הפועל, להבדיל מן החטא שהוא בפנים. כלומר: המידות שלכם, שהן שורש כל העלילות, כולן רעות וכולן בחטא.
שים לב: הראשון "הַזְכַּרְכֶם" והשני "הִזָּכֶרְכֶם". כשם שאתם מזכירים את עוונותיכם, כך אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם של נבוכדנצר - כמו שראינו לעיל שהקסם מזכיר את עוונותינו, את השמיטה ואת השבת שלא שמרנו. וכאן חוזר ומדגיש: בקסמו של נבוכדנצר תיתפסו, משום שהוא מזכיר את הפשעים, החטאים והעוונות שעשיתם.
נבואה על צדקיהו
וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֺן קֵץ׃
עתה מתנבא יחזקאל על צדקיהו. הוא קורא לו "חלל", שכן בסופו של דבר ייפול חלל, כמו שנאמר "חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל". "אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֺן קֵץ" - בעוון האחרון שבו תתמלא הסאה, אותו זמן הוא קץ מלכותו, ובו בא יומו לקבל את עונשו.
הסיר המצנפת והרים העטרה
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, זֹאת לֹא־זֹאת, הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל׃
הפסוק סתום, ונפתח בתרגום. רש"י אומר "כתרגומו", והתרגום מפרש: תסיר את המצנפת משריה הכהן הגדול, ויתבטל הכתר מצדקיהו המלך - "דין ודין באתריה לא יתקיים, מגלי יגלון", זה וזה לא יתקיימו במקומם כי יגלו. ומהו "השפלה הגבה והגבוה השפיל"? "גדליה בר אחיקם דלא הווה דיליה יסבינה" - גדליה בן אחיקם, שהמלוכה לא הייתה שלו, ייטול אותה; "וצדקיה דדיליה היא תעדה מיניה" - וצדקיהו, שהמלוכה שלו, תינטל ממנו. זהו "השפלה" - גדליה, "הגבה" - השם יגביהנו למלוכה; "והגבוה" - צדקיהו, אותו ישפיל השם ויוסר ממנו הכתר.
הרד"ק מפרש אחרת: "השפלה" הוא יהויכין, שכבר גלה והיה שפל בגלותו - אותו אגביה. כיצד? זרובבל בנו היה מלך כששבו מגלות בבל; וגם הוא עצמו בגלות, שאויל מרודך רוממו ונתן את כיסאו מעל כיסא כל השרים. "והגבוה השפיל" - זה צדקיהו, שהתגאה ומרד במלך בבל שהשביעו באלוקים שלא ימרוד בו, ואותו אשפיל שלא יהיה עוד מלך מזרעו; שהרי את בני צדקיהו שחט מלך בבל לנגד עיניו, והמלכות בסופו של דבר עמדה מיהויכין.
והמלבי"ם מסביר: כאשר היו מלכי ישראל צדיקים, היו מרוממים את המקדש, והיה יקר וחשוב בעיניהם, וכן כבוד הכהן הגדול; והיו מוסרים את הכהונה הגדולה בידי אדם ראוי, הגון וצדיק, וכבודו של הכהן הגדול היה ככבוד המלך - כפי שנאמר במלך שמרוממים ומנשאים ומגדלים אותו משל אחיו ומעשירים אותו. אבל כשהיו רשעים, אדרבה, היו משפילים את כבוד המקדש ואת כבוד הכהונה ואת עבודת השם. ובאמת זו טעות גמורה, שהרי כבוד המלכות תלוי בכבוד הכהונה: אם תגדיל ותכבד את הכהונה כראוי, יגדל גם כבוד מלכותך; ואם תשפיל את כבוד הכהונה, ישפל גם כבוד מלכותך. את חלק השם, שהוא בית השם ומקום הכוהנים העובדים אותו, אתה משפיל - ממילא תשפל גם מלכותך. וזהו "וּבֹזַי יֵקָלּוּ": המבזה את השם מביא על עצמו קלון, והקדוש ברוך הוא ישפיל את העטרה שלבש המלך.
המלך לובש עטרה - כתר, והכהן הגדול חובש מצנפת - כתר הכהונה. וכשהייתה המצנפת בחשיבותה בראש הכהן הגדול, הייתה גם העטרה בחשיבותה בראש המלך. לפי זה מפרש המלבי"ם את הפסוק בדרך תמיהה: ואתה, חלל רשע נשיא ישראל אשר בא יומו - האם תחשוב "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה"? להסיר את המצנפת מן הכהן הגדול ולהשפיל את כבוד הכהונה, וכך לרומם את עטרת המלך על חשבון כבוד השם וביתו וכבוד הכוהנים? אומר השם: "זֹאת לֹא־זֹאת" - אתה רוצה שתתקיים זאת, המלוכה, ולא תתקיים זאת, הכהונה שאתה משפיל? תתקיים עטרת המלכות ולא תתקיים מצנפת הכהונה? הרי כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה. "הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל" - האם תחשוב להגביה את העטרה, שהיא השפלה במדרגתה לעומת הכהן, ולהשפיל את המצנפת, שהיא הגבוהה באמת, שכן היא כבוד השם?
ומוסיף המלבי"ם שביאורו מתקבל יותר על פי דקדוק לשון הקודש מביאורי המפרשים. שהרי לפי תרגום יונתן, "והרים העטרה" משמעו לבטל ולהסיר את הכתר מצדקיהו - ומעולם לא מצאנו "להרים" במשמעות של הסרה והרחקה. "וַיָּרֶם אֶת הַמַּחְתּוֹת" הוא מלשון הרמה, וכן תרומה - שמרימים את הקודש מן החול - מלשון רוממות. לכן מסתבר יותר כפירושו: אתה מבקש להסיר את המצנפת מן הכהן הגדול ולרומם את עטרתך שלך.
עוה עוה עוה
עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה, גַּם־זֹאת לֹא הָיָה עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו׃
הלשון מוכרת לנו מן הווידוי בימים נוראים: "עָוִינוּ" - מלשון עיוות. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אשים את העטרה עווה, שלוש פעמים. ומתי? מסביר המלבי"ם: שלוש פעמים עיוות נבוכדנצר את העטרה והסירה מראש המלך - מיהויקים, מיהויכין ומצדקיהו. עד שלבסוף "גַּם־זֹאת לֹא הָיָה" - גם העטרה לא תהיה עוד, והמלכות תיפסק לחלוטין, "עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ הַמִּשְׁפָּט" - עד שיבוא באחרית הימים מי שראוי לו משפט המלוכה, הלוא הוא מלך המשיח; לו ראויה העטרה והוא יזכה בה, "וּנְתַתִּיו" - אתן לו את העטרה שילבשנה כמשפט, שהוא באמת ראוי לה.
רש"י מביא ביאור אחד ל"עוה" מלשון "עיי השדה", במובן של חורבן - יהיו עיים. ועל מי נאמר ששלוש פעמים ניטלה? ניטלה מיכניה וניתנה לצדקיה, ומצדקיה תינתן לגדליה, וגם שם "גם זאת לא היה" - גם לגדליה לא תתקיים, עד שיבוא ישמעאל בן נתניה וירצח את גדליה. ו"אשר לו המשפט", לפי רש"י, אינו מלך המשיח אלא ישמעאל בן נתניה, שאני מיניתיו להיפרע, והוא הנקמה והוא עושה את המשפט - שמתיו להיפרע נקמתי ומשפטי. ובפשטות אפשר לומר עוד ש"אשר לו המשפט" הוא שהקדוש ברוך הוא ייפרע גם מישמעאל בן נתניה, כפי שנראה בהמשך. והרד"ק מפרש שהשלושה שהוסרו הם אסיר, שאלתיאל ופדיה, ורק בזרובבל "אשר לו" העטרה. הרי כאן שלושה פירושים מי הם שהוסרו ולמי תינתן העטרה.
הנבואה על בני עמון
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָם, וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק׃
כאשר ראו בני עמון שנבוכדנצר הטיל גורל והגורל נפל לכיוון ירושלים, ששו ושמחו וחירפו את ישראל, כמו שכתוב "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן". הם שמחו במפלתנו, ולא פחות מזה שמחו בכך שחרב נבוכדנצר סרה מעליהם. וחוץ מזה כתוב שבעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם, כדי שלא תישאר כאן שום שארית - הרי שהיו שותפים בכיבוי שארית הגחלת שנותרה בירושלים. ובשל כך עצמו הגיע נבוכדנצר לאחר מכן ונקם בהם והחריב את בני עמון.
על כן: "חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה" - אל תחשבו שחרב נבוכדנצר לא תבוא עליכם, שהרי הגורל הפנה אותו ימינה לירושלים והוא עוזב את השמאל. דעו לכם: החרב כבר יצאה מתערה, החרב פתוחה ולא תשוב עוד אל נדנה. "לְטֶבַח מְרוּטָה" - לפי ביאור המלבי"ם למעלה, "מרוטה" פירושה שהחליקו את החרב במקום שאוחזים בה, כדי שלא תחתוך את היד. ואתם אומרים: הנה היא מרוטה, אינה חותכת, הוסר חודה. אומר לכם הנביא: נכון, אך זה זמני בלבד; לעת עתה לא יבוא עליכם, אבל מריטת החרב היא הכנה לטבח - כאשר יכבוש את ירושלים, תשוב החרב הזאת עליכם.
"מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק" - אלו שתי הסיבות שמרט את החרב. האחת, "להכיל" - כדי שיהיה לו בית יד לחרב. שהרי אם כל החרב חדה, אי אפשר לאחוז בה; ברגע שיאחז - ייחתך. זה כמו שניקח סכין שחיטה בלא קת: ברגע שארצה לתפוס בה, היא חותכת את היד. לכן הסיר את החוד מצד אחד, כדי שיהיה בית יד שיוכל להחזיק בו, כמו שנאמר למעלה "וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמׇרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף". והסיבה השנייה, "למען ברק" - שעל ידי המריטה והמירוק יש לה ברק, וכבר ראינו שחרב מבריקה מבהילה את האויבים: הם רואים את החרב מרחוק ואת השתקפות השמש בה, והדבר מטיל מורא ופחד.
ומה בא הכתוב לומר לנו כאן? שדווקא מפני שעכשיו הוא מסתלק מבני עמון, יהיה לו כוח לאחוז בחרב לאחר שינצח את ירושלים. שכן אילו היה בא מלכתחילה על עמון וישראל יחד, לא היה בכוחו להילחם בשניים בעת ובעונה אחת. לכן הלך תחילה כנגד עם ישראל, ואז יש לו כוח ועוצמה להתפנות לעמון ולטפל בהם בנפרד. נמצא שהשיוף שעברה החרב, שהוסר חודה, אינו סיבה לשמחה כאילו לא תבוא עליכם; הוא רק הכנה לקראת מה שיהיה עמכם. ועוד תועלת יש בדבר: על ידי כך נפל פחדו על כל שכני ארץ ישראל, והוא כבש אותם ביתר קלות - אחרי שכבש אותנו קל היה לו לכבוש את האחרים, שכן ראו מה עשה כאן ונפל מוראו עליהם. ממילא הוא אומר להם: הבינו שמה שאתם רואים שהחרב ממורטת, אמור להפחיד אתכם יותר, לא להרגיע אתכם.
"להכיל" לפי המלבי"ם הוא מלשון החזקה, כמו "נִלְאֵיתִי הָכִיל" וכמו "יְכִילֶנּוּ" - לשאת דבר ולהחזיק בו. אבל הרד"ק מביא פירוש נוסף בשם אביו, ש"להכיל" הוא כמו "להאכיל" (כדרך "אזין - אאזין"), מפני שהחרב אוכלת; וכשהוא אוחז בה והורג בה, הוא מאכיל את החרב.
בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא בִּקְסׇם־לָךְ כָּזָב, לָתֵת אוֹתָךְ אֶל־צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים, אֲשֶׁר־בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֺן קֵץ׃
אומר המלבי"ם: מה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה - כפי שראינו שבעליס שלח את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם - בא לך מפני שהקוסמים חזו לך שווא וקסמו לך כזב. אמרו לך שחרבך תהרוג את שארית הפליטה, שהם כבר חללים ורשעים וראויים למיתה, וכבר בא יומם ונתמלאה סאתם, ותוכל לכבשם בלא מלחמה כלל.
הָשַׁב אֶל־תַּעְרָהּ, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ׃
אומר לו השם: מחזה שווא הוא - החזר את החרב אל תערה, וכתרגום: "אתיב חרבא לנדנה". דע לך, ישמעאל ואנשיו, לאחר שיהרגו את גדליה בן אחיקם, ישובו לרבת בני עמון, ושם אשפוט אותך גם על הרצח הזה. ומדוע? כי בשל כך יבוא נבוכדנצר אל ארצך, המקום שבו נבראת, המקום שבו אתה חש בטוח - "בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ". שם יהרוג את בני עמון, שם נבראה גם החרב, ושם ישפוט גם את ישמעאל ואנשיו, בארץ מגוריהם.
וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית׃
שם אשפוך עליך את זעם העונש לחוטאים, ואפיח עליך באש עברתי כדי להאביד את כולם. "וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים" - כביכול תימסר החרב לידי אנשים שהם כאש שרק מפיחים בה ומיד בוערת; "חָרָשֵׁי מַשְׁחִית" - אומנים ומומחים להשחית ולקלקל.
לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאׇכְלָה, דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֹא תִזָּכֵרִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי׃
האש תאכל אתכם, כך נאמר לבני עמון. "דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ" - הדם ששפכת, שם בארצך ינקמו ממך עליו וישפכו את דמך. ולא יגלה אתכם לגולה באופן שיישאר מכם זכר, אלא יהרוג אתכם "וְלֹא תִזָּכֵרִי" - לא יישאר לכם עוד שום זכר, והאבדון שלכם יהיה אבדון מוחלט.
לסיכום:
הנביא מצטווה לזעוק ולהילל, ובעיקר על החרב הפנימית - זו התלויה על ירכנו: שנאת חינם, חרב איש ברעהו וחרב המלך והשרים בעם. חרבו של נבוכדנצר אכלה שליש בלבד, ואילו שני שלישים נפלו בחרב פנימית; ולכן גם אילו לא הייתה חרב בבל, ההשחתה העצמית הייתה עושה את שלה. מכאן שעיקר התביעה מופנית פנימה: לתקן את שבין אדם לחברו ולבטל את המחלוקות, ולתקן את שבין אדם למקום, שהעוונות הם שהחריבו את העיר. מלך בבל עומד על אם הדרך וקוסם קסמים, ונדמה שהכל גורל עיוור - אך הקדוש ברוך הוא מכריז "אני ה' דיברתי"; ואותו קסם עצמו, שנעשה שבע פעמים שבע, מזכיר את עווננו בשבתות ובשמיטות ובגזל ובשפיכות דמים. עטרת המלכות מוסרת ומעוותת שלוש פעמים, עד בוא אשר לו המשפט. ולבסוף, בני עמון ששמחו לאידנו ילמדו שהחרב הממורטת לא סרה מהם אלא רק נדחתה, ושכל המצֵר לישראל משלם את חובו בסופו של דבר - גם אם לוח הזמנים של הקדוש ברוך הוא שונה משלנו.