ספר יחזקאל פרק כ"א. ויהי דבר השם אלי לאמור. בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והינבא אל יער השדה נגב. יחזקאל מתאר נבואה שהוא מקבל מאת השם והקדוש ברוך הוא אומר לו שים פניך דרך תימנה. הנביא היה בבבל, והקדוש ברוך הוא אומר לו שיפנה דרך דרום, הכוונה ישים פניו אל הדרום, הדרום זה ירושלים. הרי אנחנו יודעים כי בבל הרי היא צפונית לירושלים. אז אם בבל היא מצפון, אז ירושלים ביחס לבבל היא מדרום. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל שהרי היה על נהר כבר, שהרי היה בבבל, אומר לו הקדוש ברוך הוא שים פניך דרך תימנה, הכוונה תתנבא לכיוון ירושלים. והטף אל דרום, הטף זה מלשון דיבור. אל תטיפו, כמו שאומרים אדם מטיף, כן, הטף זה מלשון דיבור. נראה בהמשך למה זה נקרא הטף. והינבא אל יער השדה נגב. ירושלים גם כן נקראת יער השדה, בדרך משל, כמו היער שביער יש עצים טובים ורעים, כך גם כן בירושלים היא כיער. יער זה כולל בתוכו הכל, יש שם צדיקים ורשעים. ושם אנחנו רואים שהצדיקים נספו, הצדיקים המועטים נספו בעוון הרשעים שהם היו רבים.
המלבי"ם מסביר שים פניך דרך תימנה, שימת פנים אומר המלבי"ם זה ההכנה לנבואה. זה הביטוי שים פניך. שים פניך הכוונה תתכונן לנבואה. וכאן זה נבואה, מה שהוא מתנבא על המצור שיהיה בירושלים, מפסוק י"ג והלאה הוא מתנבא על מצור שיהיה על ירושלים ושם הוא יתנבא על נבוכדנצר שעשה וקסם קסמים ללכת לצד שמאל לרבת בני עמון או ללכת לצד ימין לירושלים, ובסופו של דבר יצא הגורל שילך לירושלים. הגורל אמר לו ללכת תימנה, שילך לצד ימין, כמו שכתוב בימינו היה הקסם ירושלים, נראה את זה בהמשך. הקסם מורה על כך שילך בדווקא לירושלים. אז כאן הוא בא להקדים את האמירה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לקראת הנבואה הזאת, שים פניך הכוונה התכונן להתנבא על מה שיעשה נבוכדנצר והקסמים שלו כיצד יבוא להחריב את ירושלים.
והטף אל דרום. מה זה הטף? אומר המלבי"ם ההטפה זה נבואה קטנה וקצרה. ופירושו של דבר מה שהוא יתנבא בקיצור על חורבן בית המקדש, כמו שכתוב האנח בשברון מותניים, זה נבואה קצרה והיא נקראת הטף. מסביר המלבי"ם למה הנבואה הקצרה נקראת הטפה? מכיוון שהדיבור הוא קצר, כן, והדיבור הזה אז הטפה היא דיבור קצר לעומת הדיבור הארוך שהדיבור הארוך הוא כביכול נזילה של מים. אז הטפה זה טפטוף של מים. אז להטיף זה לומר דברים מועטים. ולעומת זאת לדבר אז הדיבור הוא כנחל שוטף. אז על זה הוא אומר, הקדוש ברוך הוא אומר לו והטף אל דרום. תטיף, תמסור נבואה קצרה ביחס לירושלים. ולמה ירושלים נקראת דרום? חז"ל אומרים שדרום זה כמו דר רום. דרום הכוונה דר בגובה. ולמה זה נקרא בגובה? כיוון שהקדמונים היו מחלקים את כדור הארץ לצפון ודרום, שצפון זה מקום נמוך ודרום זה מקום גבוה. ולמה זה נקרא מקום גבוה? כי השמש שמה שולטת יותר. אז כביכול הוא יותר קרוב אל השמש, אז הוא כביכול מקום יותר גבוה. לעומת הצפון שהוא קר יותר כי השמש שולטת שם פחות, אז הוא רחוק יותר. רחוק יותר ביחס לשמש זה אומר נמוך יותר, זה אומר עמוק יותר. אז הדרום הוא דר רום, הוא כביכול במקום גבוה.
והינבא אל יער השדה נגב. הנבואה זה על ההרג שיהיה בכלל ארץ ישראל, כמו שכתוב נראה בהמשך ואמרת ליער הנגב. ומפרש ואמרת לאדמת ישראל, והוא מתאר אותה שהיא דומה ליער שמלא עצים, כך גם כן הוא מלא אנשים. ולמה הוא קורא נגב? מכיוון שצד דרום מנוגב יותר ויבש יותר לעומת הצפון. אז לכן הנגב נקרא נגב על שם שהוא נגוב. אומר המלבי"ם תשים לב אם כן, יש לנו פה שלושה ביטויים לדרום. תימנה, דרום, נגב. וכל שלושת הביטויים לכאורה מבטאים את אותו דבר. מסביר המלבי"ם שההבדל ביניהם שאנחנו באים ואומרים מצד המקום שהוא מנוגב, אני קורא לזה נגב. מצד שהוא פונה לימין, כפי שראינו שמהמקום שבו הוא נמצא זה לימין, לכן זה נקרא תימנה, מלשון ימינה. והגורל שהוא מפיל גם כן היה גורל לימין או לשמאל, אז עוד פעם מתאים גם כן לשון תימנה שזה מלשון ימין. המקדש היה הוא המקום הגבוה בעולם, כמו שדיברנו כמה פעמים שירושלים היה המקום הגבוה, אז אם כן מתאים לזה דרום, דר רום, זה מלשון גבוה. כך שלמעשה שלושת הביטויים כאן מתחברים אל העניין הזה של ירושלים.
ואמרת ליער הנגב שמע דבר השם. כה אמר השם אלוקים הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש לא תכבה להבת שלהבת ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה. ואמרת ליער הנגב. כעת הוא מסדר לנו את הנבואות הללו, שלושת הנבואות הללו מלמטה למעלה. בהתחלה הוא מסדר לנו, מספר לנו על הנבואה שהייתה על יער הנגב. יער הנגב הכוונה היא כלל ארץ ישראל. הנני מצית בך אש. אומר המלבי"ם ההצתה, מה שהוא מבעיר את היער כולו בפעם אחת באש גדולה, זה נקרא הצתה. ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש. בהתחלה היא תאכל את הלחים, לאחר מכן את היבשים. שימו לב כל זה עדיין משל, עוד מעט אנחנו נראה שהוא יתרגם את הנמשל. אבל בינתיים הוא ממשיל משל שהיער יישרף. וביער יאכלו העצים הלחים תחילה ולאחר מכן היבשים. ולמה? כי אם בתחילה יאכלו העצים היבשים אומר המלבי"ם, כשהאש תגיע לעצים הלחים היא תעצור. והמטרה הרי היא ליצור הצתה גדולה שלא תעצור האש, שהאש תלך ותתפשט. ולכן בתחילה אני אצית כל עץ לח, ולאחר מכן כאשר אצית את העצים היבשים, האש לא תכבה. וכל עץ יבש לא תכבה. להבת שלהבת. מה זאת אומרת להבת שלהבת? מסביר המלבי"ם שהלהב זה מה שיוצא מן האש ומתפשט למרחוק. והשלהבת זה בעצם מילה המחוברת מאש ולהבת. להב, להבת, כן, זה מה שיוצא מן האש למרחוק, וכשרוצים להגיד האש עצמה, אומרים שלהבת, כמו אש להבת. דהיינו הלהבת יוצאת ומתפרסת מן האש. על כל פנים, הוא אומר לנו כאן, על ידי האש הזאת ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה. האש שהתחילה לבער ביער בצד דרום, תתפשט לצד צפון, עד שמהלהבת הזאת שיוצאת מהנגב כל פנים הנמצאים בצפון יצרבו. יצרבו הכוונה יתייבשו, הכוונה יישרפו, כן, כמו צרבת השחין. ועוד מעט נבין מי זה הצפון ומה טיבה של אותה אש.
וראו כל בשר כי אני השם ביערתיה לא תכבה. על ידי זה יכירו כי אני השם ביערתיה. ולמה? כבר הסברנו כמה פעמים שכל דבר שנעשה בדרך הטבע לא ניכר בו יד השם. אבל כאשר דבר נעשה היפך דרך הטבע, בזה ניכר שזה מאת השם. האש באופן טבעי אוכלת את היבשים ונעצרת בלחים. פה זה יתחיל הפוך, האש מתחילה מהלחים ולאחר מכן נתפסת ביבשים, כמו שאמרנו על מנת שתשרוף את הכל. אומר השם על ידי זה שהם יראו שהאש הזאת לא פועלת בדרך הטבע, וראו כל בשר כי אני השם ביערתיה. בזה יהיה ניכר שהאש הזאת היא אש מאת השם, לא תכבה. למה ביערתיה בצורה הזאת? כמו שהסברנו קודם. כי כשהיא נאחזת קודם בלחים ומסיימת אותם, אז היא יכולה להמשיך לשרוף את היבשים בלי הפסקה והיא לא תכבה. לכן עשיתי את זה בדרך הזאת שקודם הלחים ולאחר מכן היבשים על מנת שלא תכבה.
ואומר אהה השם אלוקים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. ואומר אהה השם אלוקים. אחרי שהדברים באים אליו בדרך משל וחידה כמו שראינו, אש, דרום, צפון, אומר ריבונו של עולם מה יועיל שאומר להם נבואה כזו? הם אומרים לי שדרכי למשל משלים ואין להם הבנה במה שאני אומר להם, והיות שכן הם לא מקבלים את הדברים. הלא המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. מביא המלבי"ם את דברי הרמב"ם שכתב במורה נבוכים ובהלכות דעות, שמתנאי הנבואה השלמה שלא ימצא בה משלים וחידות. ככל שהנבואה היא יותר מושלמת, היא יותר בדרגה, הראייה היא יותר בהירה וברורה. זה נקרא אספקלריה מאירה. אספקלריה שאינה מאירה, פירושו של דבר מראה לא מצוחצחת, וממילא כדי שהנביא יבין צריך להמשיל לו משל. הוא לא יכול להגיע להשגה, לראות את הדברים בבהירות גדולה, כיוון שהוא עצמו לא מזוכך עד כדי כך. והיות שכן מראים לו את זה משמיים בדרך של משל. ואז אם כן כאן ריבוי המשלים אומר המלבי"ם מראה על תגבורת כוח הדמיון ועל כך שהנבואה נמסרת לעיתים רחוקות, ואז על ידי זה הוא רואה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק. ולכן אנחנו מבינים למה יחזקאל מקבל את הנבואה שלו בצורה הזאת. אומר המלבי"ם למה לא אומרים לו הלא ממשיל משלים, למה ממשל משלים? אז זה תראו הרבה פעמים בדקדוק שזה מופיע כהבדל בין פועל כבד לבין קל. אם אנחנו אומרים משל, זה פועל קל. או ממשיל זה פועל קל. אם אני אומר ממשל, זה פועל כבד. תמיד פועל כבד מכביד על מוצאי הפה. כן, כמו רוצח ומרצח. מרצח זה פועל כבד. רוצח זה פועל קל. וכבר הסברנו כמה פעמים על פי המלבי"ם שכשמילה באה בפועל כבד, זה אומר שהיא באה בעוצמה, זה אומר שהיא באה בכוח. אומר גם כאן, המשל הוא סתום. כשאני אומר ממשל, זה עוד יותר סתום. זאת אומרת הגברת אותו העניין. זה לא ממשיל משלים, זה לא מושל משלים, זה ממשל משלים. זה אומר שזה בא בכוח, דהיינו אם משל הוא סתום, פה המשל הוא סתום שבסתום. הכוונה היא תמיד בעוצמה יותר גדולה.
ויהי דבר השם אלי לאמור. כעת הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו כדי לבאר לו את הנמשל. בן אדם שים פניך אל ירושלים והטף אל מקדשים והינבא אל אדמת ישראל. בן אדם שים פניך אל ירושלים, אומר לו הקדוש ברוך הוא אני אסביר לך על מה הנבואה. דיברנו על יער, דיברנו על דרום, דיברנו על כל מיני ביטויים שלא מפורש שם הביטוי במפורש ירושלים. אבל כאן הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו, בא לפתוח את הנבואה ולבאר אותה, ולכן הוא מסביר לו. מה שאמרתי לך שים פניך דרך תימנה, התכוונתי שים פניך אל ירושלים. והטף אל מקדשים, מה שאמרתי לך והטף אל דרום, כעת הוא מסביר לו התכוונתי והטף, הכוונה להטיף הסברנו זה דבר כמו נבואה, יותר קטן מנבואה, והטף אל דרום. הסברנו והטף כמו לשון טפטוף. מה זה מקדשים? מקדשים נכתב בלשון רבים. יש ביאור אחד כמו שמביאים המפרשים וגם המלבי"ם הולך באותו קו, שהכוונה היא המקדש הכולל בתוכו אגפים. יש את האולם, יש את ההיכל, יש את בית קודש הקודשים, לכן הוא קורא לזה מקדשים, וכל אחד מקודש מחברו. אפשרות נוספת כמו שרש"י אומר, שהכוונה היא שני החורבנים. בעצם בא לומר לו כאן על שתי חורבנות של בית המקדש, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ולכן מרמז את שני העניינים הללו ובקו הזה גם כן פוסע הרד"ק.
ואמרת לאדמת ישראל כה אמר השם הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע. תאמר לאדמת ישראל כה אמר השם הנני אליך. הנני אליך פירושו של דבר כעת הוא מסביר לו את המשל שבו הוא התחיל. הנני אליך, אני בא להעניש אותך בעונש השגחי כמו שהסברנו. הכוונה היא שניכר שהוא מאת השם, וראו כל בשר כי אני השם ביערתיה, יהיה ניכר פה שזה מאת השם. אומר השם אני אוציא את חרבי מתערה. מה זאת אומרת להוציא את החרב מתערה? מסביר הרד"ק, תערה זה תיק החרב. אז להוציא החרב מתערה, חרב שלפת מתערה נגד צורריך, הכוונה להוציא אותה מהתיק של החרב. וזה פירוש למה שראינו קודם הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל אנשים כמו שהאש מבערת את היער. והכרתי ממך צדיק ורשע. זה מה שהוא אמר קודם ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש. קודם הלח הסברנו ולאחר מכן היבש. הצדיק הוא כמו עץ רענן לח ורטוב. ואילו הרשע הוא עץ יבש שאין בו מאומה, אין בו שום לחלוחית של תורה, של יראת שמיים, של מידות, של הנהגה. אז הרשע הוא נקרא עץ יבש, הצדיק נקרא עץ לח. אז כוונת הדברים שאני אכרית ממך עץ לח ויבש, אני אכרית את הצדיקים ואת הרשעים. מה שכאן מפליא, למה הוא יכרית את הצדיקים? קושי שני, למה בהם הוא יתחיל? לכאורה היה צריך להגיד והכרתי ממך רשע. ואם אתה רוצה להגיד שגם את הצדיקים, אז תגיד רשע וצדיק, כי הרי אין לו מבחינה. אבל למה, למה זה מתחיל מהצדיק? אז באמת כבר חז"ל עומדים על זה, וחז"ל אומרים שכאשר האש יוצאת, האש בתחילה שורפת את התבואה, כמו שכתוב כי תצא אש ומצאה קוצים. סיבת יציאת האש היא בגלל הקוצים, שזה הגדר של הרשעים. ונאכל גדיש או הקמה, בתחילה היא אוכלת את הגדיש, שזה אומר בתחילה את הצדיקים. טוב, הסברנו שכך היא המציאות, אבל לא הסברנו למה. למה באמת כך צריך להיות? הרי אם האש אוכלת, יוצאת בגלל הרשעים, אז שתאכל גם כן בתחילה על כל פנים את הרשעים.
אז קודם כל יש פה פירוש של רב סעדיה גאון, שהוא מסביר כאן פירוש מחודש. הוא מסביר שמה שכתוב צדיק ורשע, אין הכוונה צדיק עובד אלוקים ורשע שאינו עובד אלוקים. הוא מסביר שצדיק ורשע הכוונה היא שניהם עובדי הבעל. רק אחד נקרא צדיק לבעל ואחד נקרא רשע לבעל. זאת אומרת, כלפי הבעל יש כאלה שעובדים אותו מה שנקרא באדיקות, הוא צדיק של הבעל. וכלפי הבעל יש כאלה שרק באים ביום ראשון לכנסייה, זהו, לא יותר מזה. כן, אז הוא נקרא רשע של הבעל, הוא לא ממש, הוא בלב ולב, הוא לא... אז הוא אומר אם כן יוצא שצדיק ורשע הכוונה היא שניהם רשעים. רק אחד צדיק לבעל ואחד רשע לבעל. הוא מביא גם כן דוגמה לזה, אל תדבר עם יעקב מטוב עד רע. מה פירוש מטוב עד רע? טוב בשביל לבן זה אם הוא היה גוזל מיעקב את הרכוש ולא היה הורג אותו. ורע אם הוא היה הורג אותו. אז יוצא אם כן שטוב עד רע זה במושג של לבן. ברמה, בהבנה של לבן. מה זה טוב? אם אני יכול לגזול לו את הרכוש, זה טוב. מה זה רע? אם אני נאלץ גם לרצוח אותו. אז הוא אומר אם כן מה למדת? שמדברים על טוב ורע בתפיסה שלו. אז גם פה, שכתוב צדיק ורשע, זה על פי תפיסת הבעל. איך שהבעל מבין, יש אחד עובד אותו יותר, אחד עובד אותו פחות, ההוא נקרא צדיק, זה נקרא רשע. טוב, זה פירוש מחודש. התרגום יונתן אומר ואגלי מינך זכאך בדיל לשצאה חייבך. זאת אומרת, חז"ל כשבאים להסביר למה הקדוש ברוך הוא מכרית קודם את הצדיקים, אז יש כמה סיבות. סיבה אחת, כדי שהצדיק לא יראה בעונש שבא על הרשעים. ויש סיבה אחת כדי שהצדיק לא יגן על הרשעים. אנחנו עכשיו הולכים, לפי התרגום יונתן משתמע, שהסיבה היא כדי שהצדיק לא יהיה מגן וצינה על הרשעים. הקדוש ברוך הוא רוצה להביא פורענות, כביכול הוא מנוע מלהביא פורענות כי הצדיקים מגוננים על הדור. אומר הקדוש ברוך הוא אגלי מינך זכאך, אני על ידי שאני בתחילה אגלה את הצדיקים, על ידי זה לשצאה חייבך, על ידי זה אני אשמיד את הרשעים. עוד דבר שאנחנו מרוויחים כאן, שהוהכרתי ממך צדיק ורשע, אלה שני סוגי הכרתה. הכרתת הצדיק זה הגליה. הכרתת הרשע זה שמד. תדקדקו בלשון, ואגלי מינך זכאך, אני אגלה ממך את הצדיקים, בדיל לשצאה חייבך, כדי להשמיד את הרשעים. ואז אם כן יוצא שיש כאן הבטחה טובה ביחס לצדיקים, שהצדיקים רק יגלו ולא יושמדו, ויש כאן הבטחה רעה לרשעים, שהצדיקים לא יוכלו לגונן עליהם.
המלבי"ם מסביר שכאן הוא בא להסביר את המשל שהוא התחיל ואמר בו הנני אליך כדי להעניש אותך אמרנו בעונש השגחי. והוצאתי חרבי מתערה, זה מה שהוא אמר הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל כמו שאמרנו, כמו שהאש מבערת את היער. ואני אכרית ממך צדיק ורשע, זה עץ לח וכל עץ יבש. ולמה הצדיקים תחילה? אומר המלבי"ם כמו הטעם השני שחז"ל אומרים, כדי שהצדיקים לא יראו בצרת הדור. פירוש הדבר, כשהצדיק רואה שבאה צרה, בא אסון, יש לצדיק צער גדול. הקדוש ברוך הוא לוקח את הצדיק קודם, כדי שהצרה והפחד והרדיפות וכל מה שיעברו אותו הדור, לא יעבור על הצדיק. כמו שראינו שמתושלח מת לפני בוא המבול, כן. זאת אומרת המטרה היא שהצדיק לא יסבול. סיבה נוספת אומר המלבי"ם, כמו שראינו בתרגום יונתן, שהכוונה היא כדי שהצדיקים לא יעכבו בפני הפורענות. אומר המלבי"ם מדוע? מכיוון שזו תהיה רעה פרטית כמו שהסברנו, שהכוונה היא בייחוד הקדוש ברוך הוא בהשגחה ייתן את זה לחוטאים בלבד. ואז הצדיקים על ידי זה יינצלו. אבל שימו לב, אחרי שהקדוש ברוך הוא יגזור גזירה, אז כבר אין חוצץ לפני האש. כל זה בשלב הראשון, כשבשלב הראשון הייתה גזירה פרטית על הרשעים. אבל לעומת זאת כאשר יש גזירה והגזירה היא כוללת, אז כבר אין הבחנה בין צדיק לרשע. אומר המלבי"ם וזה הפסוק הבא.
יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע, לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר מנגב צפון. יען אשר הכרתי ממך, כיוון שהכרתי ממך תחילה צדיק ולאחר מכן רשע, לכן עכשיו תצא חרבי מתערה מנגב לצפון. מארץ ישראל היא יוצאת בחזרה אל האומות. האומות שוכנים בצפון. פירוש הדבר, אחרי שהוא יכבוש את ירושלים, הוא יחזור לכבוש את כל האומות שנמצאים מסביב. ואז גם כן הוא ישטוף גם את ישראל שנמלטו לשם. זאת אומרת גם את הצדיקים. במילים פשוטות אומר הקדוש ברוך הוא, כאשר האש והפורענות יוצאת, אז היא כבר לוקחת הכל.
וידעו כל בשר כי אני השם הוצאתי חרבי מתערה לא תשוב עוד. ידעו כל בשר כי אני השם הוצאתי חרבי מתערה, יהיה ניכר שזה מאת השם, ולא תשוב עוד אל תערה, הכוונה החרב לא תשוב בחזרה אל הנדן, עד אשר תכרית את האומות שמוזכרות בדברי הנביאים שחרב השם תצא עליהם. ואז הדבר יהיה ניכר שזה בהשגחה, כי אין מי שמעכב בפני החרב. וזה מה שכתוב כי אני השם ביערתיה לא תכבה, זה ביאור המשל של ביאור האש, שכיוון שזה בא מאת השם, ממילא האש הזאת לא תכבה. הרד"ק מסביר למה יש כאן גם כן נבואה ביחס לאומות? הרי יש כאן תוכחה לעם ישראל, איך הוא מכניס כאן את האומות? מסביר הרד"ק, שהיות שעשיתי נקמה גדולה בכם, והם שמחו עליכם אויביכם, ולא רק זה אלא כמו שראינו ברמב"ן, אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה. פירושו של דבר, הם עוד הוסיפו מעצמם עוד רוע רב מרוע ליבם מעבר למה שאני גזרתי. אומר לכן תצא חרבי מתערה ותלקה גם כן את האומות.
ואתה בן אדם האנח בשברון מותניים ובמרירות תיאנח לעיניהם. לאחר שהוא מתנבא על ארץ ישראל, ראינו שהיה שם שלוש נבואות, הוא מצווה אותו עכשיו על הנבואה של חורבן בית המקדש. כמו שהוא אמר לו והטף אל מקדשים, והסברנו שהכוונה בית ראשון או שני, ושני, או שהכוונה היא על ההיכל ועל הדביר, קודש הקודשים. על זה הוא אומר לו תיאנח אנחה גדולה עד שישברו המותניים מרוב האנחה. ושהאנחה הזאת תהיה במרירות גדולה, ושהאנחה הזאת תהיה לעיניהם. והמטרה היא שהם ישאלו אותו, למה אתה נאנח? מה ראית? איזה חזון קשה הוגד לך שאתה נאנח בצורה כל כך קשה? את כל זה תעשה לעיניהם.
והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידיים וכהתה כל רוח וכל ברכיים תלכנה מים הנה באה ונהייתה נאום השם אלוקים. תאמר להם מה שאני נאנח אל שמועה כי באה. שמועת חורבן בית המקדש, אומר המלבי"ם באה באופן פתאומי, כמו שנראה בהמשך בפרק ל"ג בפסוק כ"א. הם היו בטוחים שבית המקדש לא ייחרב. הם היו בטוחים שהגולים עוד יחזרו בחזרה. וכאשר בית המקדש נחרב, נמס כל לב ורפו כל ידיים. וראינו שהם היו אומרים היכל השם, היכל השם המה, היו בטוחים כל עוד שיש לנו את בית המקדש, מקריבים שם קורבנות, לא ייחרב. היו בטוחים הקדוש ברוך הוא לא יחריב את בית מקדשו, מה השם יחריב את ביתו? ואם תשאל על מה הם סמכו, הרי יש להם נבואות מפורשות? אז כבר ראינו לכל אורך דברי הנביאים שכנגד הנביאים שהיו מתנבאים נבואות זעם, תמיד היו את כלי התקשורת, את נביאי הבעל, את נביאי השקר, את המתחזים והמדמים לנביאי האמת, שתמיד הרגיעו את העם ואמרו לא צריך, ואל תיבהלו, וסתם מפחידים אתכם עם גוג ומגוג, ויש לנו עם נפלא, והנוער שלנו נהדר, והכל בסדר, ואין מה לדאוג, אל תבהילו את עצמכם, ואדרבה, נבואות טובות שעוד עתידים כלי בית המקדש לחזור, והגולים ישובו, והכל יהיה טוב, איזה יופי, הפלא ופלא, לתפארת מדינת ישראל. היו אומרים להם תמיד דברים נעימים, עושים להם טקסים, חגיגות ו... הכל רק כדי שיהיו רגועים, הכל יהיה בסדר, רק אל תחזרו בתשובה. רק אל תיבהלו. ואז כשבאה השמועה שחרב בית המקדש, נמס כל לב ורפו כל ידיים. פתאום הם ראו שכל מה שמכרו להם הכל היה שקר, פתאום התברר להם שמה שאמרו הנביאים הכל אמת. ומאז הם התייאשו לעשות מאומה כדי לחזור לארץ, הם הבינו שגמרנו, בית המקדש כבר חרב, אין יותר אפשרות לחזור ארצה. וגם כהתה כל רוח. כהתה כל רוח מסביר המלבי"ם הכוונה מדברים כאן על כוח הנפשי שהיה באומה. כוח רוח של חוכמה, רוח של נבואה. מסביר המלבי"ם שכאשר שקע האור העצום שממנו הושפעה הנבואה, ממנו הושפע השפע לכל העולם כולו, שזה בית המקדש, ברגע שהוא שקע, ממילא גם כן שקעה רוח הנבואה. אנחנו יודעים שמאז חורבן בית המקדש הלכה הנבואה ונתמעטה, עד שכבר בבית שני כבר לא היו נביאים. זאת אומרת מובן לנו שהמציאות הזאת של השפע באה מתוך בית המקדש, זה היה המקור שממנו משפיע יורד וניגר אל כל העולם כולו. כמו המעשה המפורסם שהיה עם ירמיהו, ויש אומרים אריסטו, יש כאן אומרים שזה לא מדויק, יש כאלה שאומרים שזה לא ייתכן מבחינת תאריכים, יש כאלה ש... איזה כמה שיטות. הוא אמר לו שישאל אותו שאלות, הוא ראה אותו בוכה, שאל אותו על מה אתה בוכה? אמר לו על שנחרב בית המקדש. אמר לו לא מתאים לאדם חכם כמוך, לפילוסוף גדול כמוך לבכות על חורבן של אבנים. הוא אמר לו זה לא אבנים, הבית הזה הוא אומר לו זה היה מקור של השפע של כל הרוחניות. אמר לו תשאל אותי כל שאלה שתרצה. הוא בא שהוא שאל אותו שאלות מאוד מעמיקות, והוא ענה לו על כל שאלה שהוא שאל הוא ענה לו תשובה. והוא התפעם מאוד מגודל חוכמתו. אמר לו וזה מעט מהחוכמה שהייתה בבית הזה. אומר לו את כל החוכמה הזאת ינקנו מהבית הזה, שזה מקום של שפע, של השפעה רוחנית שממנו יורד ומשפיע לכל העולם. אז ממילא על ידי זה באה ונמס כל לב ורפו כל ידיים, וזה לא די אלא וכהתה כל רוח. גם רוח כמו שהסברנו, שזה רוח הקדושה ורוח הנבואה שהייתה יוצאת ומושפעת מבית המקדש, גם היא כהתה, גם זה כבר כהה אורה. וכל ברכיים תלכנה מים. מרוב החרדה על מה שעתיד להיות בעתיד, ברכיים תלכנה מים. הברכיים כמו הפכו למים. אין להם תוקף עמידה. שכאשר באה השמועה לבבל, כבר חרב בית המקדש, ולכן תשימו לב, וכל ברכיים תלכנה מים הנה באה ונהייתה נאום השם אלוקים. למה זה מופיע בביטוי באה ונהייתה, הרי זה נבואה? אז הוא מסביר שכאשר זה הגיע לבבל, אז זה כבר באה ונהייתה. זאת אומרת זה כבר משהו שעבר, כי עד שהשמועה הגיעה לבבל, זה כבר היה קודם, מה שהיה נקרא חדשות ישנות. זה כבר היה קודם. המפרשים האחרים מסבירים שבאה ונהייתה, הכוונה היא הנביא רואה את זה בעיני רוחו כאילו כבר באה ונהייתה. זאת אומרת הנביא כבר רואה את הדברים כאילו הם כבר אחרי. ואז הדבר הזה משמעותו שאין כבר מה לעשות. נחזור למלבי"ם, באה ונהייתה, כשבבל שומעים את זה, כבר אין מה לעשות, זה כבר מה שנקרא דבר, הם כבר שומעים כבר את המוגמר, את העניין לאחר סיום, אי אפשר כבר להשיב את הגזירה.
ויהי דבר השם אלי לאמור. כעת הוא יתחיל את הנבואה השלישית, מה שהוא אמר לו שים פניך על ירושלים. ויתאר עכשיו את האופן שבו נבוכדנצר הגיע, ואיך שנבוכדנצר ישים את פניו דרך תימנה, לכיוון ירושלים, לא דרך שמאל כמו שראינו שהוא יסתפק, לא דרך שמאל אל רבת בני עמון, כמו שכתוב שים לך שניים דרכים. ולזה הוא מקדים איזשהו תיאור מיוחד כדי לתאר את עניין המצור שיהיה על ירושלים.
בן אדם הינבא ואמרת כה אמר השם. אמור חרב חרב הוחדה וגם מרוטה. למען טבוח טבח הוחדה. למען היה לה ברק מורטה. או נשיש שבט בני מואסת כל עץ. ויתן אותה למורטה לתפוש בכף. היא הוחדה חרב והיא מורטה לתת אותה ביד הורג. פסוקים כאן די סתומים, ואנחנו נבאר את הדברים על פי איך שמבאר אותם המלבי"ם. קודם כל מה שצריך להבין כאן, מה זה חרב חרב הוחדה וגם מרוטה. מה הכפילות של חרב, ומה זה הוחדה ומה זה מרוטה? אז רש"י מסביר שפה מדברים על שתי חרבות. חרב אחת של מלך בבל, ולאחר מכן חרב בני עמון בידיו של ישמעאל בן נתניה, שהוא יהרוג את גדליה ואת אלה שנאספו שם משארית הפליטה שעוד נותרה בארץ ישראל. מה זה מרוטה? אז גם בזה רבו הפירושים. יש מי שמסביר שזה מלשון שליפה וכמו למרוט שערות וכדומה. אבל אנחנו נרצה לראות את כל המהלך על פי פירושו של המלבי"ם, ולמלבי"ם יש כאן פירוש מקורי ונפלא מאוד, ולכן אנחנו נתעמק רק בו. אומר המלבי"ם, כאן הוא מתאר את החרב שמגיעה לירושלים, שהחרב הזאת החצי שלה כביכול היה שנון כדי לטבוח טבח, והחצי השני שלה היה מרוט, פירושו של דבר איבד את חודו. כך מסביר המלבי"ם. דהיינו, יש כאן חרב שהחרב הזאת כביכול עברה שיוף, שהשיוף הזה נועד להקהות את החוד, כדי שלא יהיה שם חוד. מסביר המלבי"ם שזה המשמעות של מרוטת. במובן כמו לעקור את השיער, אז כך גם כן היו ממרטים את החבל, את החרב. מה פירוש? בדרך כלל זה בא על ביטוי שבא לומר שהיו מבריקים אותה. ההברקה, עד שהחרב תהיה מלוטשת, תהיה כמו ראי, תהיה לה ברק, זה ליטוש החרב. זה נקרא חרב ממורטת, חרב מצוחצחת. ופה הוא רצה לומר גם כן שימרטו אותה ויצחצחו אותה ויסירו ממנה את החוד. אז אם כן יש כאן חרב שמצד אחד היא חדה והורגת, ומהצד השני מרטו את החוד, הכוונה היא החליקו והפכו את הצד השני למקום שניתן לאחוז אותו, ניתן לתפוס אותה ביד. כי אם החרב כולה רק חוד, לא יכול לאחוז אותה בידי. אם אין לה קת, אני לא יכול לאחוז אותה בידי. והמרוט כמו שאמרנו נועד להסיר את החידוד כדי שעל ידי זה ניתן יהיה לאחוז בחרב. המלבי"ם אומר שלא מצאנו בשום מקום שמרוט בא כפועל של חידוד. חרב ממורטת, מחודדת, אומר המלבי"ם זה לא ראינו בשום מקום. ולכן זה יהיה הקו של המלבי"ם כאן, שהמריטה של החרב הכוונה בצד אחד של החרב הורידו והסירו את החוד, ובצד השני השאירו את החוד או חידדו אותו, וזה הוחדה. הוחדה הכוונה התחדדה כדי שיהיה קל לטבוח בה, כדי שיהיה קל להרוג איתה. שימו לב, החרב שממורטת עושים את זה כדי שיהיה לה ברק. פירושו של דבר, החרב ההורגת אין לה ברק. למה? היא מתלכלכת בדם, היא מאבדת מהברק שלה, היא לא מצוחצחת. ולכן היו מלטשים את החרב כדי שהחרב תישאר מבריקה. ולמה? כי זה יוצר פחד. כשהיו רואים צבא מתקרב ורואים את החרבות מלוטשות ככה כמו מחזירי אור, השמש נשקפת עליהם, זה יוצר פחד ואימה. חרב הממורקת והממורטת יוצרת פחד ואימה, זה עושה רושם של משהו מאוד חד. ולכן היו ממרקים וממרטים את החרב על מנת שהחרב תיראה חרב מפחידה. על זה הוא אומר, הוחדה למען יהיה לה ברק מורטה. כדי שיהיה לה ברק, מרטו אותה כמו שהסברנו. או נשיש שבט בני מואסת כל עץ. אלה לכאורה ביטויים סתומים. אומר המלבי"ם, אבל אם תרצה לשיש, מה פירוש? לשמוח.
אם תרצה לראות אה איזה יופי, אמרת עכשיו שהחרב הסירו ממנה את הברק והסירו ממנה, כלומר מורטה הכוונה הכוונה הסרנו ממנה את החוד, כדי שהחרב תהיה מקום שבו ניתן לתפוס את החרב, אז הסרנו משם את החוד, אתה יכול להבין שהסרת החוד באה לומר אז אין סכנה מהחרב. היא לא חדה. הנה תראה שלקחו ושיפו את החרב כדי להסיר ממנה את החוד. אז הוא אומר יש לך טעות. שיפו את החרב כדי שיהיה לה בית יד על מנת שאפשר יהיה להשתמש בה בצד השני שלה. כי כמו שהסברנו, החרב הזאת הייתה מחודדת וכיוון שהיא מחודדת כולה מבלי מקום אחיזה, לא ניתן היה להשתמש בה. ולכן מצד אחד מורטה במובן הזה ששיפו והחליקו כדי שניתן יהיה לאוחזה ביד, ואז ניתן יהיה לעשות בה שימוש ולהשתמש ולהרוג בצד החד שלה. אז כשאתה רואה איך משייפים את החרב ומסירים חודה, אתה בטוח אה זהו, זה אומר שלא יהיה מלחמה. זה אומר וכתתו חרבותם לאיתים, הסירו מזה את החוד. אומר לא, תדע לך ההפך הוא הנכון. תדע לך שעשו את זה כדי שיהיה ניתן יהיה לתפוס בחרב על מנת להרוג עמה.
והחרב הזאת הוכנה להיות, כמו שהוא אומר, שבט בני. הוכנה להיות שבט לבני, שבט נועד, שבט מושלים, שבט נועד כדי לייסר, זה כדי לרדות ולייסר את בני. היא מואסת כל עץ. מה הפירוש היא מואסת כל עץ? לא ניתן לעשות לה קת מעץ. לחרב בדרך כלל היו עושים קת מעץ. א' כי הקת מעץ קלה יותר, ב' כי יותר נוחה לאחיזה, לעומת מתכת שהמתכת גם מתחממת וגם מחליקה מהיד, היו עושים קת מעץ. על זה הוא אומר, אין פה, לא שייך כאן לעשות קת מעץ לחרב הזאת, ואם כולה תהיה מחודדת ולא יכול לאחוז אותה ביד, אז קת מעץ אי אפשר, מחודדת כולה אי אפשר, אז מה הוא עשה? הוא שייף צד אחד כדי ששם יהיה ניתן לאחוז את החרב. אז אל תשמח על כך שאתה רואה את החרב כעת משויפת, כיוון שהצד השני שלה חד ומוכן לטבח. זה מה שהוא אומר, הוא חדה החרב, יש צד שהוא חודד כדי להיות מוכן לטבח, והיא מורטה, הצד ששמה היא מורטה והוסר ממנה החידוד, זה כדי לתת אותה ביד ההורג, כדי שבצד הזה הוא יוכל לאחוז על מנת לרצוח.
מה הוא כאן בעצם הנמשל לכל העניין הזה? יש כאן המלבי"ם ביאור נפלא מאוד. אומר המלבי"ם, נבוכדנצר כידוע צר על ירושלים ימים רבים. וכידוע מה שגרם למפלה ולקניעה בסופו של דבר, איך נבוכדנצר הצליח? זה לא על ידי הגבורה שלו, אלא זה על ידי המריבות הפנימיות שהיו בתוך ירושלים. על ידי המחלוקות שהיו בתוך ירושלים. היו לוחמים איש באחיו. כתוב שהיו עושים להם סכין קטנה, סכין קצרה, והיו הולכים בשוק, והיה מגיע למישהו שהוא ככה רצה לסיים איתו חשבון, היה ככה דוקר אותו מבלי שאף אחד יראה, דוקר אותו בבטנו וממשיך כאילו שום דבר לא קרה. פתאום הבן אדם מתמוטט, מתחילים לחפש, עד שמגיע מד"א, אז כבר צריך להזמין את זק"א, ועד שמגיעה משטרה, בקיצור לא יודעים מי ואיך. רחמנא ליצלן, ירושלים מלאה דמים מפה לפה. הייתה מציאות מאוד קשה של מחלוקת, של פילוגים בתוך ירושלים. המציאות של הכתות שהתפלגו בירושלים יצר מצב שבו החורבן התחיל מבפנים.
וזה כמו שכתוב בירמיהו כ"א, הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם, אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל, ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת. פירושו של דבר, אותם כלי מלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם אחד את השני, אני עכשיו אביא אותם למלך בבל, שמלך בבל יבוא ועל ידי זה יכניע אתכם מתוך המלחמה הפנימית שיש בכם. וזה כמו שכתוב לא האמינו כל מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים. ולמה בסוף בא? מחטאת נביאיה, מעוונות כוהניה, השופכים בקרבה דם צדיקים. זאת אומרת, החורבן היה על ידי חטאת נביאיה, נביאי השקר, עוונות כוהניה, כוהני הבעל, השופכים בקרבה דם צדיקים, שהיו הורגים זה את זה, מכוח זה כבש אותם נבוכדנצר.
ואם חשבתם שלמדנו משהו, אז בבית שני זה היה בדיוק אותו דבר. גם בחורבן בית שני, טיטוס ראה שהוא לא יכול לכבוש את ירושלים, והוא ראה שכאשר באים להילחם כנגדנו אז אנחנו מתאחדים, והיו יוצאים כנגדו כדי להשחית ברומיים, ולכן מה הוא עשה? הוא לקח הפוגה. ומה ההפוגה הזאת נועדה? ההפוגה נועדה כדי מה שנקרא תן להם שהם יחסלו את עצמם מבפנים. שהם יילחמו עם עצמם מבפנים. אל תדאג, אלה יביאו להם את הקרן החדשה, אלה יכתבו להם דוח גולדסטון, אלה... אל תדאג, מבפנים הם יאכלו אחד את השני. הם כבר, הם כבר יש להם מנגנון השמדה עצמי. ועל ידי זה הוא הגיע וכבש אותם. יוצא אם כן שעיקר החרב שאכלה בם, זה החרב של עצמם.
אומר המלבי"ם, כך גם כן עשה נבוכדנצר. כשנבוכדנצר ראה שהוא לא יכול לנצח אותם כל עוד הוא הולך להילחם כנגדם באופן חזיתי, הם מאחדים כוחות כנגדו, כי זה המציאות של עם ישראל כשבא אויב מבחוץ אז מתאחדים כנגדו. מה הוא עשה? באמצע המצור הוא הסתלק. באמצע המצור הוא הלך. מה האנשים שראו את זה חשבו? איזה יופי, החרב מורטה. איזה יופי, החרב כעת החוד שלה ממורט. כמו שהסברנו, הכוונה היא משויף. הם היו בטוחים, גמרנו, החרב הזאת לא הורגת. ומה הדבר הזה גרם? ברגע שאין לנו מחלוקת מבחוץ, מתחילות המחלוקות מבפנים. על ידי זה השחיתו אחד את השני פנימה, נעשה מתוך זה הרג ורציחות בתוך ירושלים, ואז מה התברר לנו? שמה שראית את החרב שהיא משויפת להסיר חודה, טעות היה לחשוב מכיוון שחרב זו לא תהרוג יותר. אלא החרב נועדה כדי שניתן יהיה לאחוז בה, ולכן מורטה צד אחד והסירו חודה על מנת שיהיה בית יד לאחוז בחרב, כדי שעל ידי זה יוכל נבוכדנצר לבוא בשנית ולהכות אתכם וגם להצליח לכבוש את מה שהוא לא יכל לעשות קודם לכן.
אומר להם הנביא, על זה אל תשישו. כאשר אתם רואים שנבוכדנצר הולך, תדעו לכם שזה עורמה של נבוכדנצר, כיוון שהחרב של נבוכדנצר היא חרב שמעוניינת להרוג ולהשמיד, רק אין לו קת, אין לו דרך לאחוז בה. וזה בעצם המליצה של הדבר, אומר המלבי"ם, שהכרים והדייק וכלי המצור שאיתם היו כובשים את העיר, זה כביכול היה בית יד. זה הבית יד של החרב. זה עם הכלים האלה משתמשים כדי להרוג בחרב. הוא ראה שהבית יד הזה לא מספיק. מואסת כל עץ. זה חרב שאין לה, אי אפשר לחבר לה בית יד. אי אפשר לחבר לידית קת, מואסת כל עץ, אי אפשר עם הכלים האלה להרוג. ולכן אומר המלבי"ם, הוא קורא לזה שבט בני. החרב הזאת היא בעיניהם היא רק כמו שבט, לא כמו חרב. כיוון שעם ישראל היו חזקים לעומת נבוכדנצר. הוא לא יכל להם. שבט בני, נבוכדנצר במה נראה עלינו? כאילו רק במקל. טוב, עם מקל לא הורגים. ככה הם חשבו, ככה הם היו בטוחים. אז כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים בשבט זה מאותו סוג של השבט, דהיינו זה מקל, כך גם כן אל החרב צריך לעשות בית יד, ידית, מאותו סוג. איך? על ידי שמשייפים את החרב עצמה. ולכן מה הוא עשה? עשה את עצמו כמי שמבקש שלום, כמי שמניח לעניין, כמי שהולך, ועל ידי זה הם השחיתו בעצמם והשרים השחיתו בהם, ועל ידי זה יוכל לאחוז. עכשיו יש לו בית יד. עכשיו יש לו ידית איך לכבוש את ירושלים ולטבוח טבח.
על זה הוא מזהיר אותם ואומר להם, אל תשגו באשליה הזאת, מכיוון שכל המטרה היא רק לכבוש על ידי שהוא כעת נתן הפוגה, על ידי זה אתם מבפנים תאכלו אחד את השני ואז יקל עליו לכובשה. אומר המלבי"ם, וזה מה שכתוב חרב חרב. עכשיו אתה מבין למה יש כפילות. הכפילות היא כיוון שהיה כאן חרב של נבוכדנצר, אבל באמת החרב הזאת קיבלה הפוגה. ואיזה חרב היא זאת שעבדה? החרב של עם ישראל פנימה, שהרגו אחד את השני. אז יש כאן חרב חרב. יש כאן שני מיני חרבות, ושני מיני החרבות, חרב זה מלשון חורבן, הם אלו שהחריבו בסופו של דבר את העם היושב בציון.