TheWholeTorah.aiBeta

פרק כא - חרב נבוכדנצר וקסמיו - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: שלוש נבואות של חורבן

פרק כ"א ביחזקאל פותח בשלוש נבואות הבאות זו אחר זו: נבואה בדרך משל על יער הנגב, נבואה המבארת את הנמשל - חורבן אדמת ישראל וירושלים, ונבואה שלישית המתארת את דרכו של נבוכדנצר והמצור על ירושלים. בשיעור זה נלך בעקבות ביאורו של המלבי"ם, שמסדר לנו את היחס בין המשל לנמשל, ונעמוד בסופו על ביאור מקורי ונפלא בעניין "חרב חרב הוחדה וגם מרוטה".

"שים פניך דרך תימנה" - הכנה לנבואה

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל־יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב׃

יחזקאל נמצא בבבל, על נהר כבר. בבל צפונית לירושלים, ולכן ירושלים ביחס אליו היא בדרום. אומר לו הקדוש ברוך הוא: שים פניך דרך תימנה - התנבא לכיוון ירושלים. "והטף" הוא לשון דיבור, כלשון "אל תטיפו", כאדם המטיף. ו"יער השדה" הוא כינוי לירושלים ולארץ ישראל בדרך משל: כשם שביער יש עצים טובים ורעים, כך בירושלים יש צדיקים ורשעים, ובסופו של דבר נספו הצדיקים המועטים בעוון הרשעים המרובים.

המלבי"ם מבאר ש"שימת פנים" היא לשון הכנה לנבואה. "שים פניך" - התכונן לנבואה. וכאן ההכנה היא לנבואה שבהמשך הפרק, על המצור שיהיה על ירושלים, ועל נבוכדנצר שקסם קסמים אם ללכת שמאלה אל רבת בני עמון או ימינה אל ירושלים, ובסופו של דבר יצא הגורל לירושלים, כמו שכתוב "בימינו היה הקסם ירושלים". לכן מקדים הקדוש ברוך הוא ואומר לו: שים פניך דרך תימנה - התכונן להתנבא על מה שיעשה נבוכדנצר ועל קסמיו, כיצד יבוא להחריב את ירושלים.

ומהי "הטפה"? אומר המלבי"ם: נבואה קטנה וקצרה. הדיבור הארוך הוא כנזילת מים וכנחל שוטף, ואילו ההטפה היא כטפטוף - דברים מועטים. כאן הכוונה לנבואה הקצרה על חורבן בית המקדש, כמו "האנח בשברון מותניים".

ולמה נקראת ירושלים "דרום"? חז"ל דורשים: דרום - דר רום, הדר בגובה. הקדמונים חילקו את כדור הארץ לצפון ולדרום, הצפון נחשב מקום נמוך והדרום מקום גבוה, לפי שהשמש שולטת בדרום יותר והוא כביכול קרוב אליה, ואילו הצפון קר ורחוק מן השמש, ועל כן נמוך ועמוק יותר.

ולמה "נגב"? לפי שצד דרום מנוגב ויבש יותר מן הצפון. נמצא שיש כאן שלושה ביטויים לאותו כיוון: תימנה, דרום, נגב. מבאר המלבי"ם שכל אחד בא מצד אחר: מצד היובש - נגב; מצד שהוא לימין של הנביא, וכן לימין בגורל שהפיל נבוכדנצר בין ימין לשמאל - תימנה; ומצד שהמקדש היה המקום הגבוה בעולם - דרום, דר רום. שלושת הביטויים מתחברים אפוא כולם אל ירושלים.

האש שאוכלת עץ לח ועץ יבש

וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר־יְהֹוָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי מַצִּית־בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל־עֵץ־לַח וְכָל־עֵץ יָבֵשׁ לֹא־תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ־בָהּ כָּל־פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה׃

כאן מסדר הנביא את שלוש הנבואות מלמטה למעלה, ומתחיל בנבואה על יער הנגב, שהוא כלל ארץ ישראל. "הצתה", אומר המלבי"ם, היא הבערת היער כולו בבת אחת באש גדולה. והאש תאכל תחילה את העצים הלחים ורק אחר כך את היבשים. וזה כנגד הטבע, שהרי אילו היו נאכלים היבשים תחילה, בהגיע האש אל הלחים היא הייתה נעצרת. כדי שההצתה תהיה גדולה ולא תיעצר, מתחילה האש בלחים, וכשתגיע ליבשים שוב לא תכבה. כל זה עדיין משל, והנמשל יתבאר בהמשך.

"להבת שלהבת" - הלהב הוא מה שיוצא מן האש ומתפשט למרחוק, ו"שלהבת" היא מילה מורכבת מאש ולהבת, כלומר האש עצמה שממנה יוצאת הלהבת ומתפרסת. ומכוח האש הזאת "ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה" - האש שהחלה לבער בצד דרום תתפשט צפונה, עד שייצרבו בה כל הפנים שבצפון. "נצרבו" היינו יתייבשו ויישרפו, כלשון "צרבת השחין".

וְרָאוּ כָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה׃

כבר הסברנו כמה פעמים: דבר הנעשה בדרך הטבע אין ניכרת בו יד השם, אבל דבר הנעשה היפך הטבע - בו ניכר שהוא מאת השם. האש בטבעה אוכלת את היבשים ונעצרת בלחים, וכאן היא מתחילה מן הלחים ונאחזת אחר כך ביבשים. מתוך שיראו שאין האש פועלת כדרך הטבע, יכירו שאש זו מאת השם היא. וזהו גם ההסבר ל"לא תכבה": דווקא משום שנאחזה תחילה בלחים וכילתה אותם, היא ממשיכה לשרוף את היבשים בלי הפסק.

"הלא ממשל משלים הוא" - מעלת הנבואה הברורה

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא׃

לאחר שהדברים באים אליו בדרך משל וחידה - אש, דרום, צפון - אומר הנביא: ריבונו של עולם, מה יועיל שאומר להם נבואה כזו? הם אומרים שדרכי למשול משלים, ואין להם הבנה בדברי, וממילא אינם מקבלים אותם.

מביא המלבי"ם את דברי הרמב"ם במורה נבוכים ובהלכות יסודי התורה, שמתנאי הנבואה השלמה שלא יימצאו בה משלים וחידות. ככל שהנבואה גבוהה ומושלמת יותר, כך הראייה בהירה וברורה יותר, וזו "אספקלריה מאירה". אספקלריה שאינה מאירה היא מראה שאינה מצוחצחת, ולכן צריך להמשיל לנביא משל, שכן הוא עצמו אינו מזוכך כל כך להשיג את הדברים בבהירות. ריבוי המשלים, אומר המלבי"ם, מורה על תגבורת כוח הדמיון ועל כך שהנבואה נמסרת לעיתים רחוקות, והנביא רואה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק. מכאן אנו מבינים מדוע יחזקאל מקבל את נבואתו בצורה זו.

ומדוע נאמר "ממשל משלים" ולא "ממשיל משלים"? זהו הבדל שבין בניין קל לבניין כבד, וכפי שראינו כמה פעמים אצל המלבי"ם: הפועל הכבד מכביד על מוצא הפה ומורה על עוצמה וכוח (כמו ההבדל שבין "רוצח" ל"מרצח"). המשל מצד עצמו הוא סתום, וכשנאמר "ממשל" - הרי זה סתום שבסתום, בעוצמה יתרה.

פתיחת הנמשל: ירושלים, המקדש ואדמת ישראל

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־יְרוּשָׁלִַם וְהַטֵּף אֶל־מִקְדָּשִׁים וְהִנָּבֵא אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃

כעת מתגלה אליו הקדוש ברוך הוא כדי לבאר לו את הנמשל. מה שאמרתי לך "שים פניך דרך תימנה" - כוונתי אל ירושלים. מה שאמרתי "והטף אל דרום" - כוונתי "והטף אל מקדשים". ומהם "מקדשים" בלשון רבים? יש מבארים, וכן נוטה המלבי"ם, שהכוונה למקדש הכולל אגפים: האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים, וכל אחד מקודש מחברו. ורש"י מפרש שהכוונה לשני החורבנות - חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, וכן פוסע הרד"ק.

"והכרתי ממך צדיק ורשע"

וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע׃

"הנני אליך" - אני בא להעניש אותך בעונש השגחי, שניכר בו שהוא מאת השם, וכמו שנאמר "וראו כל בשר כי אני ה' בערתיה". "והוצאתי חרבי מתערה" - מבאר הרד"ק שתער הוא תיק החרב, כלשון "חרב שלופה", והוא ביאור למה שנאמר קודם "הנני מצית בך אש": החרב תאכל אנשים כשם שהאש מבערת את היער. "והכרתי ממך צדיק ורשע" - זה כנגד "ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש". הצדיק הוא כעץ רענן לח ורטוב, והרשע כעץ יבש שאין בו מאומה, אין בו לחלוחית של תורה, של יראת שמיים, של מידות ושל הנהגה.

ושתי שאלות כאן: מדוע ייכרתו הצדיקים, ומדוע דווקא בהם מתחיל? לכאורה היה ראוי לומר "והכרתי ממך רשע", ולכל הפחות "רשע וצדיק". וכבר עמדו על כך חז"ל ואמרו שכך דרכה של אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים" - סיבת יציאתה היא הקוצים, שהם הרשעים, אבל "ונאכל גדיש" - בתחילה היא אוכלת את הגדיש, שהם הצדיקים. זו המציאות, אך עדיין יש להבין מדוע.

רב סעדיה גאון מפרש כאן פירוש מחודש: "צדיק ורשע" אין הכוונה לעובד אלוקים ולשאינו עובד, אלא שניהם עובדי הבעל, אלא שאחד צדיק לבעל ואחד רשע לבעל. יש העובד את הבעל באדיקות, והוא צדיק שלו, ויש הבא רק לעיתים ובלב ולב, והוא רשע שלו. ראיה לדבר: "אל תדבר עם יעקב מטוב עד רע" - "טוב" אצל לבן פירושו שיגזול מיעקב את רכושו ולא יהרגנו, ו"רע" שיהרגנו; נמצא שהכתוב מדבר במושגיו ובתפיסתו של לבן. אף כאן "צדיק ורשע" נאמר לפי תפיסת הבעל.

תרגום יונתן מתרגם: "ואגלי מינך זכאך בדיל לשיצאה חייבך" - אגלה ממך את הצדיקים כדי להשמיד את הרשעים. חז"ל נותנים שני טעמים להכרתת הצדיקים תחילה: האחד, שלא יראה הצדיק בעונש הבא על הרשעים; והשני, שלא יגן הצדיק על הרשעים. מלשון התרגום משמע כטעם השני: הקדוש ברוך הוא רוצה להביא פורענות וכביכול מנוע מלהביאה, שהצדיקים מגוננים על הדור. ועוד למדנו מלשון התרגום, שיש כאן שני סוגי הכרתה: הכרתת הצדיק היא הגליה, והכרתת הרשע היא השמדה. נמצא שיש כאן הבטחה טובה לצדיקים - שיגלו ולא יושמדו, והבטחה רעה לרשעים - שלא יגנו עליהם הצדיקים.

המלבי"ם מביא את שני הטעמים. הטעם האחד, כדי שלא יראה הצדיק בצרת הדור, שכשרואה הצדיק צרה ואסון יש לו צער גדול, והקדוש ברוך הוא נוטלו קודם כדי שלא יעברו עליו הצרה והפחד והרדיפות של אותו דור, וכמו שמת מתושלח לפני בוא המבול. והטעם השני, כדברי התרגום, שלא יעכבו הצדיקים את הפורענות. וטעם הדבר, לפי שבשלב הראשון זו רעה פרטית, שהקדוש ברוך הוא בהשגחה מיוחדת נותנה לחוטאים בלבד, ואז הצדיקים ניצולים. אבל לאחר שנגזרה גזירה כוללת - שוב אין חוצץ בפני האש, ואין הבחנה בין צדיק לרשע.

יַעַן אֲשֶׁר־הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל־כָּל־בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן׃

כיוון שהכרתי ממך תחילה צדיק ואחר כך רשע, מעתה תצא חרבי מנגב צפונה - מארץ ישראל היא יוצאת אל האומות השוכנות בצפון. לאחר שיכבוש נבוכדנצר את ירושלים, יחזור ויכבוש את האומות שמסביב, ואז ישטוף גם את ישראל שנמלטו לשם, ואף את הצדיקים. במילים פשוטות: כשיוצאת הפורענות, שוב היא נוטלת הכל.

וְיָדְעוּ כָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהֹוָה הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד׃

יהיה ניכר שהדבר מאת השם, והחרב לא תשוב עוד אל נדנה עד שתכרית את כל האומות המוזכרות בדברי הנביאים שחרב ה' תצא עליהן. ובזה ניכר שהכל בהשגחה, שאין מי שמעכב בפני החרב, וזהו כנגד מה שנאמר במשל "כי אני ה' בערתיה לא תכבה" - כיוון שהאש באה מאת השם, אין היא כבה.

ושואל הרד"ק: הרי כל הנבואה תוכחה לישראל, ומה עניין האומות כאן? ומשיב: לפי שעשיתי בכם נקמה גדולה ואויביכם שמחו עליכם, ולא עוד אלא כדברי הרמב"ן - "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה", שהוסיפו מרוע ליבם רוע רב מעבר למה שגזרתי, לכן תצא חרבי מתערה ותלקה גם אותם.

אנחת הנביא ושמועת החורבן

וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם׃

לאחר הנבואה על ארץ ישראל, מצווה הקדוש ברוך הוא את הנביא על הנבואה השנייה - נבואת חורבן בית המקדש, היא ה"הטף אל מקדשים". תיאנח אנחה גדולה עד שיישברו המותניים מרוב אנחה, ובמרירות גדולה, ולעיניהם דווקא. והמטרה היא שישאלו אותך: על מה אתה נאנח? מה ראית? איזה חזון קשה הוגד לך שאתה נאנח כך?

וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל־מָה אַתָּה נֶאֱנָח וְאָמַרְתָּ אֶל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃

"אל שמועה כי באה" - שמועת חורבן בית המקדש, שתבוא, אומר המלבי"ם, באופן פתאומי, כמו שנראה בהמשך בפרק ל"ג פסוק כ"א. הם היו בטוחים שבית המקדש לא ייחרב ושהגולים עוד ישובו, וכמו שהיו אומרים "היכל ה' היכל ה' המה" - כל עוד יש לנו מקדש ומקריבים בו קרבנות לא ייחרב, וכי יחריב השם את ביתו?

ואם תשאל על מה סמכו, והרי יש בידם נבואות מפורשות? כבר ראינו לכל אורך דברי הנביאים, שכנגד הנביאים שהתנבאו נבואות זעם עמדו תמיד נביאי הבעל ונביאי השקר, המתחזים והמדמים עצמם לנביאי אמת, שהרגיעו את העם: אל תיבהלו, סתם מפחידים אתכם, יש לנו עם נפלא והנוער שלנו נהדר והכל בסדר ואין מה לדאוג. ואדרבה, היו מתנבאים נבואות טובות שכלי בית המקדש עתידים לשוב והגולים ישובו והכל יהיה טוב. אמרו להם תמיד דברים נעימים, עשו להם טקסים וחגיגות, הכל כדי שיהיו רגועים - ובלבד שלא יחזרו בתשובה.

וכשבאה השמועה שחרב בית המקדש - "נמס כל לב ורפו כל ידיים". פתאום ראו שכל מה שמכרו להם היה שקר, ושכל מה שאמרו הנביאים אמת. ומאז התייאשו מלעשות דבר כדי לשוב לארץ, שהבינו שהמקדש כבר חרב ואין עוד אפשרות לשוב.

"וכהתה כל רוח" - מבאר המלבי"ם שמדובר בכוח הנפשי שהיה באומה, רוח החכמה ורוח הנבואה. כאשר שקע האור העצום שממנו הושפעה הנבואה ושממנו נשפע השפע לעולם כולו - הוא בית המקדש - שקעה עמו גם רוח הנבואה. ואכן מאז החורבן הלכה הנבואה ונתמעטה, עד שבבית שני כבר לא היו נביאים. הרי שהשפע כולו נבע מבית המקדש, והוא היה המקור שממנו ניגר ויורד לכל העולם.

וכמעשה המפורסם שהיה עם ירמיהו, ויש אומרים עם אריסטו (ויש שערערו על הדבר מצד התאריכים ומצד הדיוק, ורבו בזה השיטות): ראהו בוכה ושאלו על מה אתה בוכה? אמר לו: על שנחרב בית המקדש. אמר לו: אין זה מתאים לאדם חכם כמוך, לפילוסוף גדול כמוך, לבכות על חורבן של אבנים. אמר לו: אין אלה אבנים, בית זה היה מקור השפע של כל הרוחניות. שאל אותי כל שאלה שתרצה. שאלו שאלות עמוקות מאוד, והשיב לו על כולן, והלה התפעם מגודל חכמתו. אמר לו: וזה מעט מן החכמה שהייתה בבית הזה - את כל החכמה הזאת ינקנו ממנו, שהוא מקום של שפע והשפעה רוחנית היורדת ממנו לכל העולם.

"וכל ברכיים תלכנה מים" - מרוב חרדה על העתיד ייעשו הברכיים כמים, שאין להן תוקף עמידה. ומדוע נאמר "הנה באה ונהייתה" בלשון עבר, והרי זו נבואה? מבאר המלבי"ם, שכאשר תגיע השמועה לבבל כבר יהיה הכל מאחור, שעד שהגיעה השמועה כבר אירע הדבר - חדשות ישנות. ושאר המפרשים מבארים שהנביא רואה בעיני רוחו כאילו כבר באה ונהייתה. ומשמעות הדבר אחת: כבר אין מה לעשות, שומעים את המוגמר, ואי אפשר להשיב את הגזירה.

הנבואה השלישית: "חרב חרב הוחדה וגם מרוטה"

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם־מְרוּטָה׃
לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה אוֹ נָשִׂישׂ שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל־עֵץ׃ וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָהֿ לִתְפֹּשׂ בַּכָּף הִיא־הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָטָּה לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג׃

כאן מתחילה הנבואה השלישית, היא "שים פניך אל ירושלים", שבה יתואר כיצד ישים נבוכדנצר פניו דרך תימנה לירושלים ולא שמאלה אל רבת בני עמון, כמו שנאמר להלן "שים לך שניים דרכים". ולזה מקדים הנביא תיאור מיוחד של עניין המצור.

הפסוקים סתומים. רש"י מפרש שהכפילות "חרב חרב" מורה על שתי חרבות: חרבו של מלך בבל, ואחריה חרב בני עמון בידי ישמעאל בן נתניה, שהרג את גדליה ואת שארית הפליטה שנותרה בארץ. ובעניין "מרוטה" רבו הפירושים, ויש המפרשים מלשון שליפה או מריטת שיער. אנו נלך כאן בדרכו של המלבי"ם, שיש לו בזה פירוש מקורי ונפלא מאוד.

אומר המלבי"ם: החרב המגיעה לירושלים, חציה היה שנון כדי לטבוח טבח, וחציה השני היה מרוט, כלומר שופשף וניטל ממנו חודו. "מריטה" היא הסרה, כמריטת שיער, וכן ליטוש והברקה עד שהחרב מצוחצחת כראי. וכאן שני הדברים כאחד: ממרטים את החרב ומצחצחים אותה ומסירים ממנה את החוד. נמצא שיש כאן חרב שמצד אחד היא חדה והורגת, ומצדה השני מרטו והחליקו את החוד כדי שיהיה מקום לאחוז בה. שהרי אם כל החרב חוד, ואין לה קת, אי אפשר לאוחזה ביד. ומעיר המלבי"ם שלא מצאנו בשום מקום ש"מריטה" באה בלשון חידוד, ולכן זו דרכו כאן: "הוחדה" - צד אחד חודד כדי שיהיה קל לטבוח בו, "ומרוטה" - הצד השני הוחלק והוסר חודו.

ומדוע ממרטים את החרב "למען היה לה ברק"? החרב ההורגת מתלכלכת בדם ומאבדת את ברקה, ולכן היו מלטשים אותה שתישאר מבריקה. וטעם הדבר: הברק יוצר פחד. כשהיו רואים צבא מתקרב וחרבותיו מלוטשות כמחזירי אור והשמש נשקפת בהן, נופלת אימה, והדבר עושה רושם של חרב חדה מאוד.

"או נשיש שבט בני מואסת כל עץ" - אומר המלבי"ם: אם תרצה לשמוח ולומר "הנה שיפו את החרב והסירו את חודה, אם כן אין ממנה סכנה, אין היא חדה" - טעות בידך. שיפו את החרב כדי שיהיה לה בית יד, כדי שאפשר יהיה להשתמש בצדה השני. שהרי חרב שכולה מחודדת ואין בה מקום אחיזה - אי אפשר להשתמש בה כלל. לכן הוחלק צדה האחד כדי שאפשר לאוחזה, ובצדה החד להרוג. וכשאתה רואה שמשייפים חרב ומסירים את חודה, אתה בטוח שזהו סימן שלא תהיה מלחמה, "וכתתו חרבותם לאיתים" - דע לך שההפך הוא הנכון: עשו זאת כדי שאפשר יהיה לתפוס בה ולהרוג בה.

"שבט בני" - החרב הוכנה להיות שבט לבני, שבט שנועד לרדות ולייסר. "מואסת כל עץ" - אי אפשר לעשות לה קת של עץ. בדרך כלל היו עושים לחרב קת מעץ, שהיא קלה יותר ונוחה לאחיזה, לעומת מתכת המתחממת ומחליקה מן היד. וכאן אין אפשרות לקת של עץ, וגם מחודדת כולה אי אפשר. מה עשה? שייף צד אחד שיהיה מקום אחיזה. לכן אל תשמח על שאתה רואה את החרב משויפת, שהרי צדה השני חד ומוכן לטבח. וזהו שנאמר: "היא הוחדה חרב" - צד שחודד להיות מוכן לטבח, "והיא מורטה" - הצד שהוסר חידודו, "לתת אותה ביד הורג" - כדי שיוכל לאחוז בה ולרצוח.

הנמשל: החורבן מבפנים

ומהו הנמשל? כאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא מאוד. נבוכדנצר צר על ירושלים ימים רבים, ומה שגרם למפלה ולכניעה בסופו של דבר לא היה גבורתו, אלא המריבות הפנימיות והמחלוקות שבתוך ירושלים. היו לוחמים איש באחיו. מסופר שהיו עושים להם סכין קטנה וקצרה, והיו הולכים בשוק, וכשהגיעו אל מי שרצו לסיים עמו את החשבון היו דוקרים אותו בבטנו מבלי שאיש יראה וממשיכים בדרכם כאילו לא אירע דבר. פתאום האיש מתמוטט, מתחילים לחפש, ועד שמגיעים ומפנים ובאה המשטרה - אין יודעים מי ואיך. רחמנא ליצלן, ירושלים מלאה דמים מפה לפה. מציאות קשה של מחלוקת ופילוגים, וכתות שהתפלגו בירושלים, יצרה מצב שהחורבן התחיל מבפנים.

וזהו שנאמר בירמיהו כ"א: "הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל... ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת" - אותם כלי מלחמה שבידכם, שאתם נלחמים בהם זה בזה, אני מביא אותם אל מלך בבל, שיבוא ויכניע אתכם מתוך המלחמה הפנימית שביניכם. וכן נאמר: "לא האמינו כל מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" - ומדוע בסוף בא? "מחטאת נביאיה עוונות כוהניה השופכים בקרבה דם צדיקים": חטאת נביאיה - נביאי השקר; עוונות כוהניה - כוהני הבעל; השופכים בקרבה דם צדיקים - שהיו הורגים זה את זה. מכוח זה כבשם נבוכדנצר.

ואם חשבנו שלמדנו משהו - בבית שני היה בדיוק אותו דבר. טיטוס ראה שאינו יכול לכבוש את ירושלים, וראה שכשבאים להילחם נגדנו אנו מתאחדים ויוצאים להשחית ברומאים. מה עשה? נטל הפוגה. וההפוגה נועדה לתת להם לחסל את עצמם מבפנים, שיילחמו זה בזה. אל תדאג, מבפנים יאכלו זה את זה, כבר יש להם מנגנון השמדה עצמי. ועל ידי זה בא וכבשם. נמצא שעיקר החרב שאכלה בהם הייתה חרבם שלהם.

כך עשה גם נבוכדנצר, אומר המלבי"ם. כשראה שאינו יכול להם כל עוד הוא נלחם בהם חזיתית, שאז הם מאחדים כוחות נגדו - שכן זו מציאותו של עם ישראל, שכשבא אויב מבחוץ מתאחדים - מה עשה? באמצע המצור הסתלק והלך. ומה חשבו הרואים? איזה יופי, החרב מורטה, הוסר חודה. היו בטוחים שגמרנו, שוב אין החרב הזאת הורגת. ומה גרם הדבר? ברגע שאין מחלוקת מבחוץ, מתחילות המחלוקות מבפנים. השחיתו זה את זה פנימה, נעשה הרג ורציחות בתוך ירושלים, ואז התברר שטעות הייתה לחשוב שהחרב המשויפת שוב אינה הורגת. אדרבה, המריטה נועדה כדי שיהיה בית יד לאחוז בחרב, וכדי שיוכל נבוכדנצר לבוא בשנית, להכות ולכבוש את מה שלא יכול היה לכבוש קודם לכן.

אומר להם הנביא: על זה אל תשישו. כאשר אתם רואים שנבוכדנצר הולך, דעו שזו עורמה, שחרבו חרב המבקשת להרוג ולהשמיד, אלא שאין לה קת ואין לו במה לאחוז בה. וזו המליצה שבדבר, אומר המלבי"ם: הכרים והדייק וכלי המצור שבהם כובשים את העיר הם בית היד של החרב, הם הכלים שבהם משתמשים כדי להרוג בה. וכשראה שבית היד הזה אינו מספיק - "מואסת כל עץ", שאי אפשר לחבר לה ידית וקת, ואי אפשר בכלים אלה להרוג. ולכן קוראה "שבט בני": בעיניהם אין היא אלא כשבט ולא כחרב, שהרי ישראל היו חזקים כלפי נבוכדנצר ולא היה יכול להם, ובמה נראה עליהם? כמי שבא במקל בלבד, ובמקל אין הורגים. כך חשבו וכך היו בטוחים. וכשם שבשבט בית האחיזה עשוי מאותו חומר של השבט עצמו, כך גם לחרב זו יש לעשות ידית מאותו סוג - על ידי שמשייפים את החרב עצמה. וכיצד עשה זאת? עשה עצמו כמבקש שלום, כמניח לעניין, כהולך לו, ומתוך כך השחיתו הם בעצמם והשרים השחיתו בהם, ובזה קיבל בית יד וידית שבה יוכל לאחוז כדי לכבוש את ירושלים ולטבוח טבח.

ועל זה הוא מזהירם שלא ישגו באשליה, שכל מטרת ההפוגה היא שמבפנים יאכלו איש את רעהו, ואז יקל עליו לכובשה. וזהו "חרב חרב" בכפילות: חרב אחת של נבוכדנצר, שקיבלה הפוגה, וחרב שנייה - חרבם של ישראל פנימה, שהרגו זה את זה. שני מיני חרבות, ו"חרב" מלשון חורבן, והן שהחריבו בסופו של דבר את העם היושב בציון.

לסיכום:

הפרק פותח במשל היער - האש המוצתה מדרום לצפון ואוכלת עץ לח לפני עץ יבש, שלא כדרך הטבע, כדי שייכר שהיא מאת השם ולא תכבה. אחר כך מתבאר הנמשל: חרב יוצאת מתערה על אדמת ישראל ומכרתת צדיק ורשע, הצדיקים תחילה - כדי שלא יראו בצרת הדור וכדי שלא יעכבו את הפורענות, ומשנגזרה גזירה כוללת שוב אין הבחנה. הנביא מצטווה להיאנח בשברון מותניים על שמועת חורבן המקדש, שבבואה יימס כל לב, תרפינה הידיים, ותכהה רוח החכמה והנבואה שינקה מן הבית. ולבסוף מתוארת החרב הכפולה: המחודדת לטבח והמרוטה לאחיזה - רמז לעורמתו של נבוכדנצר, שהניח את המצור כדי שישראל יחריבו את עצמם מבפנים, וכך נוצר לו "בית היד" לכבוש את העיר. וזה המסר הנוקב לדורות: האויב מבחוץ מצליח רק כשמצליחה המחלוקת מבפנים.