TheWholeTorah.aiBeta

פרק כ - טענת הזקנים הדורשים - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה

בחלק זה של הפרק ממשיך הנביא במסע ההיסטורי שפתח בו: חטאי ישראל במצרים, חטאי האבות במדבר, חטאי הבנים במדבר - ועתה מגיע התיאור אל החטא הרביעי, החטא שלאחר הכניסה לארץ. מכאן עובר הפרק אל טענת הדור הגולה ("נהיה כגויים"), ואל תשובת הקדוש ברוך הוא שאין שום אפשרות להתנתק ממנו, עד לתיאור הגאולה העתידה, המשפט במדבר העמים, וברירת המורדים והפושעים.

"וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם" - שלוש דרכים בביאור

וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כׇּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְהֹוָה׃ (כו)

רש"י ממשיך כאן באותו קו שהסביר בפסוק הקודם. "נתתי להם חוקים לא טובים" - כלומר מסרתי אותם ביד יצרם להיכשל אחריו, לחוקק ולעשות לעצמם חוקים לא טובים. וכך גם כאן: מה פירוש שהשם טימא אותם במתנותם? אותן מתנות שאני חקקתי להם, "קדש לי כל בכור" - ברגע שמסרתי אותם ביד יצרם, לאן הלכו לקדש את בכוריהם? למולך. אדם שנולד לו בכור היה מקריב אותו למולך. נמצא שעל ידי שמסרתים ביד יצרם, "ואטמא אותם במתנותם": אותן מתנות שהיו צריכים לקדש לקודשא בריך הוא, "בהעביר כל פטר רחם", הלכו והעבירו אותן למולך. ו"למען אשמם" מפרש רש"י - מלשון אשמה, כדי שתהיה בהם אשמה.

הרד"ק מסביר שהכתוב חוזר על מה שנצמדו לבעל פעור, ששם העבירו כל פטר רחם. אני ציוויתי להביא את זה לקדושה, והם הלכו ונתנו את זה לבעל פעור ולגויים - זו הטומאה, היפך הקדושה. ומהו "ואטמא"? שמתי אותם טמאים, הרחקתי אותם ממני, תחת מה שקידשתי אותם קודם. הם לא חפצו בקדושה, ולכן ריחקתי אותם ונתתי אותם טמאים ורחוקים ממני. ומכאן מעיר הרד"ק: התבונן שאין שמעון נזכר בברכת משה, כאשר משה רבנו מברך את השבטים שבט שמעון אינו מוזכר, לפי ששבט שמעון נצמד לבעל פעור. וזה שאמר "ואטמא אותם" - טומאה היא תמיד לשון ריחוק, לטמא דבר זה לרחק אותו, סיאוב הוא דבר שמתרחקים ממנו. "למען אשמם" - כדי לעשותם שממה, כפי שהזהרתי אותם שאם יסטו מן הדרך תהיה להם שממה. ולא זו בלבד, אלא "למען אשר ידעו אשר אני ה'" - כמו שאמרתי כך גם עשיתי, שהרי באותו מעשה של בעל פעור מתו עשרים וארבעה אלף, ועל ידי זה ידעו כי אני ה', שהמרו את פי ה' וקיבלו כנגד חטאם את עונשם.

המלבי"ם ממשיך בקו שהתווה בפסוק הקודם: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" - זו טענתם שלהם, כך הם חיים בתחושתם. וכך גם כאן: לדעתם, לא זו בלבד שהשם לא קידש אותנו במצוותיו, אלא לפי תפיסתם המשובשת "ואטמא אותם במתנותם" - עוד טימא אותם במה שציווה להעביר כל פטר רחם לה'. שהרי הם היו מורגלים לעבוד את השמש, עובדי חמנים היו, והיו מייחדים את הבכור להיות קדוש לעבודת המולך, שהיא עבודת השמש, וזו הייתה אצלם קדושה ועבודה. ואם כן כשאני מצווה אותם להביא את הבכורות אליי - זו בשבילם טומאה, שהרי עבודת המולך אצלם היא הקדושה. ראו לאיזה שיבוש הגיעו: כאילו יצאו מן הקדושה של עבודת המולך ובאו חלילה אל הטומאה - לאן? לעבודת ה', רחמנא ליצלן. זו כביכול טענתם: למה לקח אותנו השם מן הקדושה והביאנו למקום ההפוך.

ואת "למען אשמם" מפרש המלבי"ם כחזרה לעניין שלפני המאמר המוסגר, למה שנאמר "להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות". למעשה הפיזור בגויים ובארצות שתי מטרות: האחת - "למען אשמם", לעשותם שממה בעבור עוונותיהם, שכיוון שחטאו זה העונש המגיע להם. והשנייה - "למען אשר ידעו אשר אני ה'", שעל ידי הגלויות יכירו את אלוהותו יתברך, ומתוך כך ישובו אל ה' באחרית הימים.

החטא הרביעי: "עוד זאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם"

לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל׃ (כז)

עד כאן נמנו שלוש מערכות חטא עד שהגיעו לארץ: החטא במצרים, חטא האבות במדבר וחטא הבנים במדבר. עתה מדבר הנביא על הבנים שכבר נכנסו לארץ, וזה היה סירחון רביעי בידם. "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים" - ראינו שלוש פעמים שהקדוש ברוך הוא התרה בהם, דיבר איתם קשות, ועשה את שעשה כדי שלא יתחלל שמו בין הגויים. זהו "פעמיים שלוש עם גבר". אבל בפעם הרביעית - "ועל ארבעה לא אשיבנו".

ומהו גידוף? מבאר המלבי"ם: המגדף הוא המחרף את שם ה' בפרהסיה, המנאץ בשאט נפש ובזדון ובהכחשה, כמו שכתוב "והנפש אשר תעשה ביד רמה... את ה' הוא מגדף". גידוף הוא בפרהסיה וביד רמה.

"וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם" - הבמות ועבודה בשיתוף

וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כׇל גִּבְעָה רָמָה וְכׇל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קׇרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם׃ (כח)

הבאתי אותם אל הארץ, "ויתנו שם כעס קורבנם". מסביר הרד"ק: היו מכעיסים אותי בקורבנות שהיו מקריבים לגויים, כמשפט הגויים שאותם הורשתי מפניהם בגלל הקלקולים הללו - והם חוזרים על אותן טעויות. גם המלבי"ם מבאר שזה בעקבות מה שראו את הכנענים מקטירים בבמות לעבודה זרה.

מעניין לשים לב שהיו עושים זאת על כל גבעה גבוהה ואצל כל עץ עבות, לפי שכוחות הטומאה נמשכים ושורים בעצים. ולכן ליד העצים היו עושים את במותיהם. הרבה אנשים שגרו בחוץ לארץ מתארים שהיו שומעים מתחת לעץ כל מיני קולות של כוחות טומאה, של שדים וכדומה. בארץ אין שדים, אבל בחוץ לארץ היו יכולים לשמוע קולות כאלה. העצים היו מקום שהשדים נתפסים ושורים בהם, ולכן התורה מזהירה "לא תיטע אשרה אצל מזבח ה' אלוקיך", שלא לעשות כמנהג עובדי עבודה זרה.

ומדייק המלבי"ם שבתחילה היו עובדים בשיתוף: "ויזבחו שם את זבחיהם" - לה', "ויתנו שם כעס קורבנם" - שהיה הזבח גם לה' וגם לעבודה זרה. "וישימו שם ריח ניחוחיהם" לה', ואת הנסכים היו מנסכים לעבודה זרה, כמו שכתוב "ישתו יין נסיכם", שדרכם הייתה לנסך לעבודה זרה. נמצא שהיו עובדים במקומות הללו בשיתוף, את השם יחד עם העבודה הזרה.

וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (כט)

מסביר המלבי"ם: הביטוי "במה" כשם למקום קדושה אינו נמצא בכל התורה. בכל מקום שהוא נזכר, הוא נזכר לעבודה זרה. התורה אומרת "מזבח אדמה תעשה לי", והתורה מזהירה שלא ליטע אשרה אצל המזבח כמנהג עובדי עבודה זרה. וכאן, כשהגיעו לארץ, התחילו להקריב בבמות - וזאת למדו מן הגויים.

וזה שאמר "ואומר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם": כשהתחלתם להקריב בבמה מחיתי בידכם, אמרתי לכם - מה זאת הבמה אשר אתם באים שם? הרי עבודה זו אינה ראויה לכם, אתם מוזהרים על מזבח, ולמה אתם מקריבים בבמה, דבר המתאים לעובדי עבודה זרה. ועם כל זה - "ויקרא שמה במה עד היום הזה", השם הזה השתרש אצלכם כשם למזבח כביכול לעבודת ה'.

ומוסיף המלבי"ם: התבונן ותראה ששם "במה" לעבודת ה' אינו נמצא לא בתורה ואף לא אחר כך, לא ביהושע ולא בשופטים, עד ימי שמואל. משחרב משכן שילה התחילו העם להקריב בבמות. ומאז, גם לאחר שנבנה בית המקדש ונאסרו הבמות, אנו מוצאים אין־סוף פעמים בנביא ש"עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". שוב ושוב ושוב - גם למלכים הצדיקים היה קשה מאוד למנוע את העם מלזבח ולקטר בבמות. הרגל היה להם בזה, ובשלב הזה בבמה היו מקריבים לה' בלבד, ומתוך כך הרגישו שיש כאן מורה היתר: הרי מקריבים לה', מה הבעיה? ובפרט שמעשה אבותיהם בידיהם - וכי סבא שלי לא היה בסדר? אתה מוציא לעז על הדורות הראשונים? סבא שלי היה צדיק גדול והקריב בבמה. התשובה: נכון, זה היה פעם, עכשיו נאסרו הבמות. זה דומה לאדם שנשאל למה אינו מפריש מעשרות, והוא עונה: מה אתה מדבר, זו המצאה של הדתיים, בחוץ לארץ מעולם לא הפרישו, רק כאן המציאו לנו דברים חדשים. אדם כזה אינו מבין מה הן מצוות התלויות בארץ ומה אינו שייך בחוץ לארץ, ואינו מבין שדבר שהיה פעם מותר יכול להיות אסור היום. וכך היה קשה מאוד לשרש מהם את הנוהל הפסול של הקרבה בבמה, ועל זה נאמר "ויקרא שמה במה עד היום הזה" - השם והדבר מלווים אותם עד היום הזה.

"נִהְיֶה כַגּוֹיִם" - הטענה ותשובתה

וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן׃ (לב)

אתם אומרים: נהיה כגויים כמשפחות הארצות, שהרי השם כבר גירש אותנו ודחה אותנו מעל פניו. אומר השם: "היו לא תהיה". רש"י מסביר שכבר קיבלתם עליכם מדעתכם בימי יהושע, כמו שכתוב "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל" - שם יהושע משביע אותם ומזהיר אותם ללכת בדרך ה', ואומר שאם אינם רוצים, רק הוא וביתו ילכו בדרך ה'; ואז קיבלו כולם על עצמם ללכת בדרך ה' ולא לעבוד עבודה זרה. הרי שכבר קיבלתם זאת על עצמכם.

הרד"ק מסביר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה" - המחשבה הרעה שעולה על רוחכם לא תתקיים, ו"רוחכם" היינו לבבכם. ומדוע אתם אומרים "נהיה כגויים"? מפני שאתם חושבים לצאת מרשות ה' ולא להיות לו לעם, שהרי אתם רואים שהגויים עובדים עבודה זרה ומצליחים. כמו שמצאנו אצל אחז: "כי אלוהי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני". תמיד אדם נוטה לראות רק את הדשא הירוק של השכן; שהוא מלא זבל ובגלל זה הוא ירוק - את זה הוא אינו רואה, ואולי גם אינו מריח. זה כמו העומד בפקק ונדמה לו כל הזמן שהנתיבים מימין ומשמאל נוסעים ורק הוא תקוע. כך הוא טבע האדם. ומעניין שדווקא כאן בארץ, כשאתה מסתכל מלמעלה על פקק, אתה רואה תנועה מתמדת: זה מימין עובר לשמאל, וזה משמאל עובר לימין, כל אחד בטוח שהנתיב השני מתקדם. ולמה? כי טבוע באיש הישראלי שהאדם תמיד שואף לעוד, וזה הוטבע בנו כדי להגיע לרוחניות. וכשלא לוקחים זאת לרוחניות, זה הולך לגשמיות ולאלף ואחד הבלים. וכך אחז רואה את מלכי ארם מצליחים ואומר: זה בוודאי בגלל העבודה הזרה שלהם, יש להם עבודה זרה חזקה, אזבח להם ויעזרוני. ולא שאל את עצמו כיצד יפרנס אותו "בוס" שניים, גם את ארם וגם אותו, ולמי מהם יצליח. אין לו קושיות - העיקר שהוא רואה שזה "עובד".

ושימו לב ללשונו של הרד"ק: ולא כן הדבר, כי העכו"ם - אינני משגיח עליהם מפחיתותם אצלי, כמו הבהמות. הגויים פחותים לפניו כבהמה ואין השגחה עליהם כשלעצמם; ההשגחה היא רק ביחס לעם ישראל. כאומה עצמאית אומר הקדוש ברוך הוא: איני משגיח עליהם כלל, כבהמות הם אצלי. אלא מתי כן? כשיש להם עניין עם ישראל - לפקוד עליהם את עוונם. כשישראל עושים רצוני נפרעים מן האומות, כמו שדוד נפרע מאדום ומן העמים שמסביב; וכשישראל עוברים על מצוותיי, אגביר את העכו"ם עליהם - ומדגיש הרד"ק: לא לטובתם של הגויים, אלא לרעת ישראל.

גם כאשר האומות מכות בעם ישראל, כמו שהצליחה ארם להכות בנו, אין זה מפני שנגזרה עליה הצלחה, אלא מפני שנגזרה עלינו מפלה. בקיצור: כל הגזירות הן רק על עם ישראל. אם נזכה - נצליח כנגד האומות; ואם חלילה קלקלנו - האומות יכו בנו. אבל שום גזירה אינה נגזרת עליהם, לפי שהם כבהמות, ועל בהמות אין גזירות. ההשגחה עליהם היא מה שנקרא בספרים, וכלשון בעל העיקרים, "השגחה מינית" ולא השגחה פרטית. השגחה פרטית היא על כל פרט ופרט מן המין, והשגחה מינית היא כמו שהקדוש ברוך הוא משגיח שלא ייכחד מין הפילים - הוא משגיח על המין ולא על הפרט. אלא אם כן יהיה חמס גדול, כדור המבול וכסדום ועמורה, רק אז. ושימו לב: כל מה שמדובר שם הוא בעבירות שבין אדם לחברו, שכן ביחס לגויים, גם אם יהיו עובדי עבודה זרה בצורה החמורה ביותר, לא ראינו עונש על כך ביחס לאומות - ולא שהדבר לרצון, שהרי זה נגד שבע מצוות בני נח. ומביא הרד"ק שכך מצאנו גם בחז"ל, "עכו"ם דלא מקפיד דינא עלייהו".

אבל עם ישראל, אומר הרד"ק, שלקחתי מבית עבדים להיות לי לעם סגולה ואני אהיה להם לאלוהים - עיניי תמיד עליהם, לטובה ולרעה. כל מה שקורה עמם, הן לטוב הן לרע, הכול בהשגחה מלאה (ו"רע" היינו מה שנראה לנו רע). כמו שאמר עמוס: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". נמצא כמה שטות והבל יש בדברי אחז, שאלוהי ארם מצליחם ולכן ילך אחריו. אם הם מצליחים נגדכם, הרי זה מפני שעליכם נגזרה גזירה קשה, ולא שנגזרה עליהם גזירת הצלחה - עליהם אין גזירות כלל. כל הגזירות הן עליכם בלבד, לטוב או למוטב.

ואם בכל אופן תרצו לעזוב את עבודת ה' ולצאת מרשותו - "העולה על רוחכם היו לא תהיה". אין שום אפשרות להתנתק מקודשא בריך הוא. ואפילו תהיו ימים רבים בגלות, לא תשבתו מלהיות גוי. ומוסיף הרד"ק: ואפילו יצאו מועטים מהם מן הכלל - תמיד תמצא כאלה שימירו דתם, שיעבדו עבודה זרה, שיתחתנו עם גויות ויולידו גויים ונכרתו מהיות בכלל בית ישראל - מכל מקום כלל ישראל יהיה גוי לפניי כל הימים, כמו שנאמר "אם ישבתו... ישראל מהיות גוי לפניי כל הימים". ובחוזקה אמלוך עליכם, ואצרוף אתכם בהוציאי אתכם מן הגלות, ו"ברותי מכם הפושעים בי" - וזה בעצם תוכן שני הפסוקים הבאים.

זהו גם מה שהסברנו בעניין "כפה עליהם הר כגיגית" במעמד הר סיני. כולם שואלים: אם השידוך הזה הולך כל כך טוב וישראל אומרים "נעשה ונשמע", למה צריך כפייה? אלא שכאשר השידוך נעשה מתוך רצון בלבד, יכול כל צד לומר: מתי שלא ארצה - אפרוש. לכן אומרים להם שזה בכפייה, כלומר שמן החיבור הזה אי אפשר להתנתק. שלא תחשבו: ברצוננו קיבלנו וברצוננו נתנתק. אומר השם: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" - אין אפשרות להתנתק מזה.

המלבי"ם מסביר שכל מה שעולה על מחשבותיכם הוא מפני שהתרחקתי מכם ואתם מרגישים שאיני משגיח עליכם עוד, כאישה שבעלה גירשה, ואתם מרגישים שאתם ככל הגויים וכמשפחות הארצות. אבל מה ההבדל? על הגויים - כל חלק בארץ יש עליו ממשלה של כוכב אחד, וכל משפחה מאותה ארץ יש לה עבודה לפי אותו כוכב ומזל השולט כביכול באותו מקום, וזהו "אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים", שהם יונקים דרך הכוכבים. אבל אנחנו איננו יונקים דרך הכוכבים אלא רק ממנו יתברך. ואם אתם תרצו "לשרת עץ ואבן", הם הטלמסאות והכוונות למלכת השמיים שהיו עושים הגויים כדי למשוך את ההשפעות הרוחניות - על זה נאמר "היו לא תהיה". אתם נתונים לחלק ה' ולא לחלק הכוכבים, ולכן לכם אין שום אפשרות לפעול בדרך הזאת.

"בְּיָד חֲזָקָה... אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"

חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם׃ (לג)

"חי אני נאום ה' אלוקים" - לשון שבועה. "אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה" - כל זה, אומר הרד"ק, כדי לכלות את הפושעים ואת המורדים בה'. ומבאר המלבי"ם, שהגם שסרה ההשגחה הגלויה, שאין השם עושה לנו ניסים גלויים ואינו מאיר פניו אלינו, מכל מקום לעניין מלכותו שתמשול עלינו אומר הקדוש ברוך הוא: הדבר יבוא. אם לא ברצון, אז חס ושלום על ידי עונשים וצרות, שמכוחם ישובו ישראל אל ה' להיות תחת מלכותו ותחת עבדותו יתברך. וזה כמובן אינו טוב לנו - זה "בזרוע נטויה", זה "בחימה שפוכה". והלוא טוב יותר שעם ישראל יבואו מרצונם להידבק בה', מאשר שהדבר יבוא לא על ידי השגחה גלויה של ניסים לטובה, אלא חס ושלום בחימה שפוכה.

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה׃ (לד)

בסופו של דבר יבואו עליכם חבלי לידה בצרות גדולות בעת הקץ, ואני אוציא אתכם ביד חזקה מן העמים. ומה בין "העמים" ל"ארצות", ולמה מן העמים נאמר "והוצאתי" ומן הארצות "וקיבצתי"? מסביר המלבי"ם: "העמים" הם הסמוכים, "הארצות" הן הרחוקות. ועוד, "עם" מורה על ציבור מסודר שיש לו מלך, ולהוציא מיד עם שיש לו מלך צריך כוח גדול, שהרי המלך מתנגד - ולכן נאמר "והוצאתי אתכם מן העמים". לעומת זאת בארצות הרחוקות ישראל מפוזרים בפיזור גדול, ושם החידוש הוא הקיבוץ עצמו, ולכן נאמר "וקיבצתי אתכם מן הארצות". ואומר הקדוש ברוך הוא שגם כל זה יהיה ביד חזקה ובזרוע נטויה.

"מִדְבַּר הָעַמִּים" - שלוש דרכים

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים׃ (לה)
כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃ (לו)

כאן מנסים המפרשים להבין מהו "מדבר העמים". רש"י מסביר שהוא המדבר שעם ישראל הלכו בו ארבעים שנה, וכמו שהתנבא הושע "והולכתיה המדבר", כלומר שהקדוש ברוך הוא יביא את כלל ישראל אל מדבר סיני ושם ישפוט עמנו.

הרד"ק מסביר שכאשר יוציא אותנו הקדוש ברוך הוא מן העמים, לא יביאנו אל אדמת ישראל עד שישפוט אותנו במדבר העמים. ולדעתו אין זה דווקא המדבר שהלכו בו בצאתם ממצרים, אלא מדבר של העמים, ומדובר במצב שבו יכלה הקדוש ברוך הוא את המורדים והפושעים שיימצאו בעם ישראל. ולצורך זה יהיה המשפט: "והבאתי אתכם אל מדבר העמים" כדי לשפוט שם ולברור מכם את המורדים והפושעים בי, כפי שיתבאר בהמשך בצורה מפורשת יותר, "ואקח משפטי מכם במדבר". ולמה דווקא במדבר? לפי שבמדבר אין אדם עובר ושב, ואין העמים יכולים לראות מה נעשה שם, כדי שלא יגרום הדבר שמחה אצל האומות כשיראו איך השם נפרע מן הפושעים שבנו. מעין מה שהיה במכת חושך, שהקדוש ברוך הוא כילה את המורדים והפושעים בימי החושך כדי שלא ישמחו לנו האומות ויראו ברעתנו. כך גם כאן יהיה הדבר במדבר העמים, להבטיח שלא יהיה מי שישמח על מפלתנו.

וזהו "ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" - פנים אל פנים פירושו בייחוד, בלא שותפים נוספים. כשאדם אומר יש לי פגישה איתך פנים אל פנים, כוונתו בלא אנשים נוספים, רק אני ואתה. כך אומר הקדוש ברוך הוא: יהיה לי משפט עמכם ביני וביניכם, בלא עמים נוספים שיהיו שם. וכמו שנאמר אצל משה שדיבר עמו ה' פנים אל פנים, היינו בלא אמצעי ובלא אנשים נוספים.

המלבי"ם מבאר שכאן מתוארים שלבי הקיבוץ שיאסוף אותנו הקדוש ברוך הוא מן העמים: בתחילה "אביא אתכם אל מדבר העמים". ולדעתו אין הכוונה למדבר ממש, אלא ארצות העמים עצמן מכונות מדבר. ולמה? כשם שאדם במדבר אינו יכול לעשות שם את צרכיו, אין לו בית, אין לו אכילה ושתייה ואין לו מקום שינה, ואינו יכול לעשות שם את כל ענייניו, כך ארצות העמים לדידן הן כמדבר: איננו יכולים לעבוד שם את ה' כראוי, רחוקים אנו מבית המקדש, ועל פי רוב אף איננו יכולים לקנות שם בתים ושדות וכרמים, כי אנו נתונים תמיד בנדודים וברדיפות. נמצא שארצות העמים הן לנו בחינת מדבר. ולפי זה "והבאתי אתכם אל מדבר העמים" היינו שם בגלות, ושם "ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" - בין העמים ייענשו ישראל על המעשים הרעים שעשו, וזה יהיה כמי שמדבר עמנו פנים אל פנים, שכן דיבור הוא תמיד לשון קשה. וכמו שראינו בהשגחת ה' במצרים ובמדבר, כך יהיה שם: עם ישראל סבל והתייסר ונרדף, וזה סוג של משפט שהשם שופט אותנו פנים אל פנים. שהרי מטרת הגלות היא שנחשוב ונבין למה אנחנו כאן, אילו מעשים רעים עשינו ואיך הגענו למציאות הזאת - וזהו המשפט.

ועוד הסבר מביא המלבי"ם: אפשר לומר שמכל ארץ וארץ שיימצאו שם מן הגולה, ילכו במדבר של אותה ארץ, ויהיה הדבר בדומה לצאתם מארץ מצרים שהלכו במדבר הסמוך לארץ מצרים - כך יהיה המדבר הסמוך לכל ארץ וארץ, ושם יראו גילוי שכינה, השם יתגלה אליהם וישפוט אותם. ולפי דרך זו מתבאר הפסוק קרוב יותר לביאורו של הרד"ק, שיביאם השם אל מקום שבו ישפוט אותם פנים אל פנים.

"תַּחַת הַשָּׁבֶט" ו"מָסֹרֶת הַבְּרִית"

וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית׃ (לז)

"והעברתי אתכם תחת השבט" - שבט היינו מקל. אומר הרד"ק שזו הדרך שבה היו מונים את הצאן, "כל אשר יעבור תחת השבט", ומכאן ביטוי לדבר הנעשה באופן פרטני, אחד אחד. כך אומר הקדוש ברוך הוא: אבחן אתכם אחד אחד, אעביר אתכם תחת השבט, והחוטא יאבד. וכשם שאנו מסמנים באדום את העשירי, כך יבחן אותם הקדוש ברוך הוא כבוחן תחת השבט, ומי שחטא יופרש ויצא. וזה על דרך משל, כמו שאמר ירמיהו "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה", שזהו רעיון "עובר תחת השבט": בחינה ודקדוק, לראות מי ראוי להישאר ומי לא.

"והבאתי אתכם במסורת הברית" - אנו רגילים לחשוב ש"מסורת" היא מילה בפני עצמה, כמו "שומר מסורת". אבל המפרשים מבארים שמסורת כאן היא מלשון "מאסורת", שנפלה האל"ף, כלומר מלשון מאסר: אאסור אתכם בברית שלא תצאו ממנה לעולם. וכמו שראינו לעיל, הייתה לו ברית עמנו בהר סיני, ואת הברית ההיא הפרנו לצערנו, והקדוש ברוך הוא הבטיח שיעשה עמנו ברית חדשה שאותה לא נפר לעולם, ברית שתהיה קיימת לתמיד (ואין להתבלבל ב"ברית חדשה" הנוצרית; הכוונה שהקדוש ברוך הוא יבוא עמנו בברית והברית הזאת תישאר קיימת). זהו שאמר "והבאתי אתכם במאסורת הברית", שתהיו אסורים ומחויבים לברית הזאת, לא כברית הקודמת שהרגשתם חופשיים ממנה למרוד בה', אלא ברית שלא תצאו ממנה לעולם, ותישארו מחוברים לקודשא בריך הוא ולא תשובו עוד לחטוא.

"וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים"

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה׃ (לח)

"וברותי" כמו "ובררתי" - אברור מכם את המורדים והפושעים בי, ואותם יכלה במדבר, שם ישפוט עמהם ויכלה אותם. תחילה "מארץ מגוריהם אוציא אותם": אומר הרד"ק, יוציא אותם תחילה מארץ מגוריהם בשלמות, כדי שלא יראו האומות במפלתם, כפי שהסביר לעיל, ולכן לא יכלה אותם בארץ מגוריהם. אבל שלא תחשוב שאם יצאו מארץ מגוריהם גם יבואו - "ואל אדמת ישראל לא יבוא", לאדמת ישראל לא יבואו, אלא שם במדבר ישפוט עמהם.

המלבי"ם מדייק: "וברותי מכם המורדים והפושעים" - לא רק את המורדים אלא אף את הפושעים. שכן מורד חריף וקשה יותר מפושע, ולכן נקט תחילה מורדים ואחר כך בדרך "לא זו אף זו" גם את הפושעים הקלים יותר. "מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבואו" - וזה יהיה כדוגמת גאולת מצרים, שגם שם מלך עליהם ביד חזקה ובקושי השעבוד, ואחר כך הוציאם אל המדבר וכרת עמם ברית; אך הדור שמרד בה' ואמר שאינו רוצה את הארץ, "וימאסו בארץ חמדה" - הם מתו שם במדבר, ורק בניהם שקמו אחריהם נכנסו לארץ. וזה מה שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - גם מבחינה זו: כשם שביציאת מצרים נשפט עמהם הקדוש ברוך הוא במצרים ואחר כך במדבר, ולא הכניס את כולם לארץ, כך גם אלה שיבואו מן האומות ויקבצם השם אל אדמת ישראל - לא כולם יבואו. "וידעתם כי אני ה'" - שעל ידי זה יתברר שהקדוש ברוך הוא הוא הדן והנפרע.

ומדוע נאמר "לא יבוא" בלשון יחיד, והרי היה צריך לומר "לא יבואו"? הרד"ק מסביר שזו לשון כלל, כמו "העם לא יבוא", שמדברים על הציבור בכללו בלשון יחיד. והמלבי"ם מסביר ש"לא יבוא" בא לדייק: אף לא אחד מהם יבוא, ולכן נכתב בלשון יחיד - אפילו אחד מן המורדים והפושעים בי לא יבוא.

"המורדים והפושעים" - בני תשע מידות

פסוק זה מוכר מאוד, שכן הגמרא במסכת נדרים דף כ' דורשת אותו: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" - מי הם? אמר רבי לוי: אלו בני תשע מידות, בני אסנ"ת משגע"ח (סימן לתשע המידות). ומאחר שהזכרנו את הפסוק, נזכיר מה הן אותן תשע מידות שהגמרא מגדירה שעליהן נאמר "המורדים והפושעים בי".

אלו הן: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביה, בני חצופה. כל אלו בכלל המורדים והפושעים שעליהם נאמר "וברותי מכם", רחמנא ליצלן. והר"ן מבאר אותן.

בני אימה - לשון יראה, שמטיל אימה על אשתו להיזקק לו שלא כרצונה, ומתוך כך אין בניו הגונים, לפי שנוהג שלא כשורה, כמו שכתוב "ואץ ברגליים חוטא". בני אנוסה - גרועים יותר מבני אימה, שבבני אימה אין זה אונס ממש אלא שלא כרצונה, ובבני אנוסה אנוסה ממש. ומפני שעניינם דומה מנאום הר"ן כאחד, ולכן אף שבמניין הפרטים יוצאים עשרה, המידות הן תשע.

בני שנואה - אדם שנותן דעתו על אישה אחרת ושונא את אשתו, ומשמש עמה; גם מזה יוצאים בנים פגומים, מורדים ופושעים. בני נידוי - הבא על אשתו כשהוא מנודה. בני תמורה - שבא על אחת מנשיו והוא סבור שהיא צרתה; שתי נשים לו, ובא על האחת וסבור שהוא עם האחרת. בני מריבה - אף שאינו שונאה, אלא שהייתה ביניהם מריבה ואז נזקק לה. בני שכרות - שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו. בני גרושת הלב - שבליבו כבר גמר לגרשה ובכל זאת משמש עמה. בני ערבוביה - שבאו עליה כמה בני אדם ואין ידוע ממי התעברה; ורש"י מביא שבא על אישה אחת מבין הנשים ואין ידוע על איזו מהן בא, ועוד פירוש כהר"ן, ועוד פירוש שהספק הוא בין תשעה לראשון לבין שבעה לאחרון - אישה שנישאה בשנית לאחר שהתגרשה ולא המתינה שלושה חודשי הבחנה, ואין ידוע אם הוולד בן שבעה לבעל השני או בן תשעה לבעל הראשון. בני חצופה - שמעיזה ותובעתו בפה. כל אלה, כאמור, מולידים מורדים ופושעים רחמנא ליצלן.

שאלת "בני תמורה" אצל יעקב אבינו

אם כבר הזכרנו זאת, נזכיר את השאלה שכולם שואלים: לכאורה יוצא שאצל יעקב אבינו היה עניין של בני תמורה, שהרי היה סבור שהוא עם רחל, ובבוקר "והנה היא לאה". וראינו כמה חמור עניין בני תמורה. ובאמת בספר "עשרה מאמרות" מבאר שלכן הוצא ראובן מחוץ לארץ ישראל, לפי שהיה בו משהו דק מן הדק מבחינת בני תמורה. יש מי שאומר בתשובה הפשוטה שכל זה אינו שייך לפני מתן תורה, אבל בעשרה מאמרות רוצה לומר שמשום כך לא קיבל ראובן חלק בארץ, כיוון שהיה כאן חיסרון דק מן הדק. ויש אומרים שמטעם זה גם מי שבלבל והמיר יצועי אביו היה דווקא ראובן, מידה כנגד מידה: כשם שאצל יעקב היה משהו דק מן הדק של בחינת בני תמורה, שהיה עם זו וסבור שהוא עם זו, כך הלך והמיר את יצועי אביו, שאביו רצה להיות עם זו והוא המיר שיהיה באוהל אמו, באוהל לאה.

ועם כל זה יש ביאורים אחרים. הזוהר הקדוש אומר שבן תמורה הוא רק כאשר הוא נמצא עם זו ומהרהר בשנייה, ואצל יעקב אבינו, קודש קודשים, ודאי לא היה שייך שיהרהר כלל בעניין זה, ולכן אין הדבר שייך בו כלל; כך מופיע בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ה. גם המגן אברהם מביא קושי זה ומחלק חילוק אחר: בני תמורה הם רק כאשר הבעל מתכוון לבוא על גוף אחד ומזדמן לו גוף אחר ובא עליו. אבל אצל יעקב לא היה כך, שהרי ראה את לאה בשעת כניסתה לחופה - לא בהכרח הכיר את פניה, אבל את הגוף הזה הכיר, וידע שהוא מתחתן עם גוף זה ועל גוף זה בא. ובני תמורה הוא כשסבור שהוא עם גוף זה ומתברר שהוא גוף אחר, וכאן עם גוף זה התחתן ועל גוף זה בא, ולכן אין זה בגדר בני תמורה. לא הכול מקבלים חילוק זה, אבל כך מחלק המגן אברהם.

לסיכום:

בפסוקים אלו משלים הנביא את כתב האישום: אחר שלושת דורות החטא הוסיפו הבנים שנכנסו לארץ סירחון רביעי, גידפו וזבחו בבמות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ עבות, ועבדו את ה' בשיתוף עם עבודה זרה, עד שהשתרש בהם הרגל הבמות לדורות. הדור הגולה טוען "נהיה כגויים", ועל כך משיב הקדוש ברוך הוא "היו לא תהיה": אין השגחה על האומות אלא בשל ישראל, וכל הגזירות אינן אלא עלינו, לטוב או למוטב, והחיבור בינינו לבורא הוא חיבור נצחי שאי אפשר להתנתק ממנו - ולכן "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". בסוף יבוא הקיבוץ: הוצאה מן העמים וקיבוץ מן הארצות, משפט במדבר העמים פנים אל פנים (בין כמדבר ממש ובין כארצות הגלות שהן לנו כמדבר), העברה תחת השבט אחד אחד, כניסה ב"מאסורת הברית" שלא נצא ממנה לעולם, וברירת המורדים והפושעים שלא יבואו אל אדמת ישראל - ומתוך כל זה "וידעתם כי אני ה'".