פתיחה: תולדות המרי וחסדי ה' - סקירה היסטורית ביד נביא
בפרק שלפנינו פורש הנביא יחזקאל בפני זקני ישראל סקירה היסטורית של מרי האומה מאז מצרים ועד ימיו, וכנגדה - שורת מעשי חסד של הקדוש ברוך הוא שלא כילה אותם, הן מפני רחמיו והן למען שמו שלא יתחלל בגויים. בחלק שלפנינו אנו מגיעים אל שלב היציאה ממצרים, מתן החוקים והמשפטים, מתנת השבת, חטאי דור המדבר וחטאי הבנים אחריהם, ועד לפסוק הפלאי "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים".
ההוצאה אל המדבר - מקום הלימוד והנס המתמיד
וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל־הַמִּדְבָּר׃
הוצאתי אותם ממצרים והבאתי אותם אל המדבר, וזאת כדי שדווקא שם אלמד אותם את חוקותיי ואת מצוותיי. במדבר יש להם ניסים מתמידים, וזו הקרקע המתאימה ביותר לקבלת התורה.
חוקים ומשפטים - שני אפיקי השלמות
וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת־חֻקּוֹתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃
אומר המלבי"ם: "חשבתי מחשבותיי" - כל מגמתי הייתה להביא אותם לידי שלמות בשני התחומים: במה שנוגע לבין אדם לחברו, ובמה שנוגע לבין אדם למקום. כנגד בין אדם למקום נתתי להם את החוקים, וכנגד בין אדם לחברו - את המשפטים.
החוקים הם דברים שצריך לקבל אותם כאקסיומה. אף אחד אינו יכול להסביר מדוע בתפילין צריך דווקא ארבעה בתים ולא חמישה, ומדוע דווקא פרשיית קריאת שמע ולא פרשיית המן. כל המצוות שבינינו לבין המקום הן בגדר חוק: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי". אמנם הרבה דברים אנו אומרים כדי לקרב אל הדעת, ובוודאי שעל פי הקבלה ותורת האמת יש להם פנימיות עמוקה יותר, אך על כל פנים עצם העניין הוא בבחינת חוק שלא נודע טעמו.
לעומתם, "ואת משפטיי הודעתי אותם" - המשפטים הם תמיד הדינים שבין אדם לחברו, כמו שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם": ענייני נזקים, שור שנגח, עבד עברי וכדומה. למשפטים יש טעם המובן בשכל: שור שנגח אמור לשלם, ושור תם משלם חצי נזק - גם זה מתקבל על הדעת. כל ענייני המשפטים מובנים בהיגיון.
וכל זה "אשר יעשה אותם האדם" - לפי שהאדם מורכב מחומר ומרוח, הרי שבהנהגתו הגשמית, כיצד להתנהג עם חברו, נצרכים לו המשפטים; ובהנהגתו הרוחנית, כיצד להתנהג עם קונו, נצרכים לו החוקים. אלו הם תורה ומצוות.
"וחי בהם" - שני מיני חיים
אומרים חז"ל: "וחי בהם" - את שני מיני החיים, גם הגשמיים וגם הרוחניים. וכתרגום: "ויחי בהון לחיי עלמא", שהאדם יחיה בהם לחיי עולם. ולמען האמת הכוונה גם לחיים כאן בעולם הזה, שהמציאות מוכיחה שכל מי שחי על פי התורה - חייו ישרים ומאושרים. הוא בונה בית כהוגן, מחנך את ילדיו כראוי, רווה מהם נחת, בגיל ארבעים וחמש יש לו כבר נכדים, ובגיל שישים הוא מחתן נכדים. בקצרה: יש לו שלווה ושלום במעונו.
ומעבר לכך, דווקא אצל אלו שהיית תוהה ממה הם מתקיימים ומאין יש להם - לרוב בני התורה והאברכים יש דירות. יש לי דוד שיש לו שלושה עשר ילדים, והוא אמר לי: לכולם יש דירות, ואם תשאל אותי מאין - אין לי הסבר. אשתו אינה עובדת, והוא עבד כמנהל בית ספר במשכורת שאינה בשמיים. אמר לי: שאלו אותי איך חיתנתי את הילדים? אמרתי, אני לא עשיתי כלום, הקדוש ברוך הוא חיתן אותם, ואותי הזמינו לחתונה. קח נייר ונסה להסביר - אין הסבר. זאת אומרת, כשהולכים בדרך ה' רואים נחת ורואים דורות ישרים, וזהו "וחי בהם".
והנה, כשהתורה רוצה לומר לאדם לקיים מצוות, בשום מקום לא תמצא "קיים מצוות כדי שיהיה לך טוב בעולם הבא". עולם הבא אינו מוזכר בתורה, וגם לא בנביאים ולא בכתובים. יש רמזים, הרבה רמזים, גם לתחיית המתים, אבל מוזכר במפורש - לא. התורה אומרת: קיים את המצוות "למען ייטב לך", "למען תחיה". התורה מבטיחה את ההטבות כאן, כאומרת: בדוק וראה אם למי שחי על פי התורה טוב או לא טוב. והמציאות מוכיחה שדרכו דרך חיים נכונה. לעומתו, הרודף כל ימיו אחר התאוות, הגשמיות וההנאות - אין לזה סוף, והוא הורס את עצמו, את משפחתו ואת ביתו במרדף אינסופי. אבל מי שחי חיים רוחניים, חייו חיים נצחיים וטובים, לא רק שם אלא גם כאן.
מתנת השבת - "לך והודיעם"
וְגַם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם׃
מלבד החוקים והמשפטים, נתתי להם מתנה טובה - את השבת. כדי שיזכרו בה את יום המנוחה שנח בו הקדוש ברוך הוא בעת שברא את העולם, וכדי שיזכרו בה גם שהוציאנו ה' מעבדות לחירות. וזו "אות ביני וביניכם", "לדעת כי אני ה' מקדשם".
ומהו "לדעת"? אומרים חז"ל: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, לך והודיעם. ומדוע צריך להודיע? כי מי שנותן מתנה לחברו צריך להודיע לו מה נתן, שאם לא כן לא ידע להתייחס אליה בחשיבות הראויה. אדם הביא לחברו שעון, והוא מסתכל ואומר: לא נראה חדש כל כך, כנראה לא היה לו מה לעשות איתו. נשברה הסוללה - "אין טעם לתקן", וזורק אותו לפח. והנה במקרה הוא מגיע לצורף, וזה אומר לו: מה אתה מדבר? יש שישה שעונים כאלה בעולם, זה שווה שבע מאות אלף דולר, תביא ואני קונה. או שהביא לו צמיד, והוא חושב שאלו זרקוניות ולא יודע שהאבנים הן יהלומים. לכן מי שנותן מתנה - יודיע לחברו מה נתן, כדי שידע להעריך אותה כראוי.
וזהו "לך והודיעם": שלא יחשבו שהשבת היא סתם יום של כיף, ויבזבזו אותו על פיסטוקים. תדע לך - שבת יום קדוש הוא, וכל מצווה שאתה מקיים בו היא פי אלף, כמו שכותב הבן איש חי, ואומרים שזה לפחות פי אלף. ואגב, אנשים שוכחים שגם עבירות הן פי אלף. השבת היא עליית העולמות, הכול עובר לטמפרטורות גבוהות בהרבה - גם המצוות וגם, חלילה, העבירות. לכן מי שמגיע שעה לשיעור בשבת - אשריו ואשרי חלקו. היו גדולים שלא היו ישנים בשבת, ומסיימים את כל מסכת שבת מתחילתה ועד סופה, ולא מבזבזים את השבת על שינה. אמנם כתוב לישון, שהשבת ניתנה לעונג, אך כל אחד לפי דרגתו. העיקר שנבין איזו מתנה נתן לנו הקדוש ברוך הוא, ומתוך כך נדע להעריכה.
מספרים, כמדומני בשם הרב אלימלך בידרמן, שפעם בא עני אל יהודי וביקש צדקה. חיפש בכל הבית ולא מצא פרוטה, עד שראה טבעת של אשתו ונתן אותה לעני. הגיעה אשתו, ראתה שנתן משהו, נבהלה ושאלה: מה נתת לו? אמר לה: לא יודע, הייתה שם איזו טבעת. אמרה לו: זו טבעת יהלום! מיד רץ אחריו - לא כדי להחזיר את הטבעת, אלא כדי להודיע לו: תדע לך שזה יהלום, אל תמכור בזול, תקבל בהתאם ואל ירמו אותך. זהו "לך והודיעם": הודע להם את מעלת השבת כדי שינהגו בה את הכבוד הראוי.
שבת - עדות על חידוש העולם
מצוות שבת גדולה ושקולה כנגד כל המצוות, ואנו רואים כמה וכמה פעמים שהרד"ק בתוכחות מוכיח את ישראל על שמירת השבת. מי שמחלל שבת הרי הוא כגוי לכל דבריו, ועושה את יינו יין נסך - הרי לנו החומרה העצומה שבעניין. והמלבי"ם מבאר שייחודה של השבת בכך שהיא עדות על חידוש העולם. ומדוע יינו של מחלל שבת יין נסך? כי הוא כופר במעשה בראשית.
ומדוע היום פוסקים נוקטים להקל בזה יותר? כי היום אדם עושה קידוש ואחר כך נוסע בשבת, לא מצד כפירה במעשה בראשית אלא בבחינת "מעשה אבותיהם בידיהם". הוא כתינוק שנשבה, יש לו הרגלים הבאים מתאווה ולא מכפירה. אבל במקורו של דין, אדם שאינו שומר שבת משמעות הדבר שאינו מאמין שה' חידש עולמו בשישה ימים ונח ביום השביעי, והרי הוא כופר בחידוש העולם.
ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: ראו אילו מתנות מיוחדות נתתי לכם - את השבת, שהיא עדות על ההשגחה הפרטית הדבוקה בעם ישראל, וראו כיצד היא אות ביני וביניכם שאני משרה שכינתי עליכם. "ולדעת כי אני ה' מקדשם" - שמכוח השבת אתם מתקדשים, וכן על ידי המצוות, שבכל מצווה אנו אומרים "אשר קידשנו במצוותיו", וכל מצווה ומצווה מקדשת אותנו. כל זה כדי לרומם אתכם ולהעלות את מעלתכם.
ואגב, גם בהיבט הגשמי הדבר מעניין: השבת לא הייתה מקובלת אצל שום אומה, ובואו וראו שאחר כך כולם אימצו לעצמם יום מנוחה - יש שבחרו ביום שישי ויש ביום ראשון, אבל כולם אימצו יום שיהיה יום מנוחה.
והשבת כבר ניתנה לעם ישראל עוד במצרים, ולא רק במרה, ששם היה הציווי בלבד. כתוב במדרש שכבר במצרים היה משה רבנו בארמון פרעה ואמר לו: אם אתה רוצה שיעבדו כראוי, עליך לתת להם יום אחד לנוח, שיאגרו כוחות ואז יוכלו לעבוד כמו שצריך. אמר לו פרעה: עשה מה שאתה חושב. הלך משה והודיע להם שיש יום מנוחה, ובירר להם את יום השבת, ועל ידי זה לא היו צריכים לעבוד בשבת. נמצא שכבר אז שמרו שבת, והמצוות המפורטות באו במרה. ולכן אנו אומרים בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו" - "חלקו", שזה החלק שבא ממנו, ממשה רבנו שהוא זה שבירר את יום השבת לישראל.
מרי דור המדבר
וַיַּמְרוּ־בִי בֵית־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא־הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם׃
בפסוק זה ניתן לראות בבירור את כלל "בגד כפת" בראש מילה: "וַיַּמְרוּ" מסתיים באות ו', ולכן נופל הדגש מן האות שאחריה וקוראים "בִי"; "בִי" מסתיים באות י', ולכן נופל הדגש וקוראים "בֵית ישראל"; אך "ישראל" מסתיים באות ל', ולכן "בַּמִּדְבָּר" בבי"ת דגושה, וכן "בְּחֻקּוֹתַי" וכולי.
ולעצם העניין: "וימרו בי בית ישראל במדבר" - מרו את פי ה', וזה כולל את כל מה שחטאו במדבר: מה שניסו את ה' בעגל וברפידים, ומה שהותירו מן המן; "ואת שבתותי חיללו" - שיצאו ללקוט את המן בשבת; "בחוקותי לא הלכו" - כנגד מה שציווה אותם במרה, ששם "שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו"; ו"חיללו מאוד" - זו השבת הראשונה שחיללו. וגם את החוקים והמשפטים שציווה אותם עברו, כמו שנאמר שם "עד אנה מאנתם לשמור מצוותיי ותורותיי". ועל כל זה היה מגיע להם כליה, וזהו "ואומר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם".
וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם׃
שוב אומר הקדוש ברוך הוא: אף כאן במדבר, כמו ביציאת מצרים, עשיתי למען שמי שלא יתחלל בגויים. וכמו שאמר משה רבנו לקדוש ברוך הוא: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים", "מבלתי יכולת ה'". "לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתים לעיניהם" - שלא יתחלל שם שמיים לעיני הגויים, ולא מצד שהיו ראויים לכך, אלא מתוך רחמי ה' עליהם ומתוך רצון שלא יתחלל שמו בגויים.
שבועה שלא להביאם אל הארץ
וְגַם־אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכׇל־הָאֲרָצוֹת׃
"נשאתי ידי" - לשון שבועה, כמבואר במלבי"ם. נשבעתי להם שם במדבר שלא אביא אותם אל הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, "צבי היא" - מפוארת, ולשון "צבי" הוא גם לשון רצון וחשק, המקום שאדם חושק ורוצה בו מכל הארצות.
יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי לֹא־הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ׃
אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא ראה שמה שמאסו במשפטיו לא נבע מיצר של תאווה, אלא מפני ש"אחרי גילוליהם ליבם הולך" - לבם נמשך אחר אמונות זרות ואחר הגילולים, ואינם מאמינים בה'. וכאשר המחלה נובעת מתאווה, עוד אפשר לרפא אותה; אבל כשהיא באה מאמונות זרות ומהימשכות אחר עבודה זרה וחוסר אמונה ביכולת ה' - כמו שהיה אצל המרגלים - זה חמור בהרבה, שחטא הכפירה חמור בהרבה מחטא התאווה.
"ותחס עיני" - חמלה שיש בה תועלת
וַתָּחׇס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא־עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר׃
אף על פי כן חסה עיני עליהם ולא השחתתי אותם באופן מוחלט. "משחתם" פירושו מלשחיתם, כדרך "שומר שבת מחללו" שפירושו מלחללו. ובמה הייתה חסות העין? "ולא עשיתי אותם כלה במדבר" - שאף שנגזרה על דור האבות כליה במדבר, לא כיליתי אותם לחלוטין, שהרי בניהם אשר קמו אחריהם נכנסו אל הארץ.
ומוסיף המלבי"ם: אף שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביאם אל הארץ, ההשחתה לא הייתה מיידית אלא נפרשה על ארבעים שנה, שאם הייתה מיידית לא היה קיום לבנים.
והמלבי"ם מסביר בכמה מקומות את ההבדל בין "לחוס" ל"לרחם": "לחוס" הוא תמיד על דבר שיש לי בו צורך ותועלת, כמו "ועיניכם אל תחוס על כליכם". לעומת זאת "לרחם" הוא מצד שהדבר ראוי לרחמים, גם אם אין לי מזה שום תועלת. ונמצא שכאן לשון "לחוס" משמעה כביכול לצורך: ה' ראה שאם יעכב אותם במדבר ארבעים שנה, יראו את יד ה', את הניסים התמידיים ואת ההשגחה המופלאה, וזה יביא אותם לידי חיזוק, עד שבניהם יוכלו להיכנס אל הארץ. זהו "ותחס עיני עליהם" - ראיתי שתהיה בזה תועלת, כביכול יהיה לי בזה רווח בכך שאחוס עליכם.
וכך מפורש בדברים פרק כ"ט: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים... ולא נתן ה' לכם לב לדעת... ואולך אתכם במדבר... למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם". כל תכלית היותם במדבר הייתה שידעו כי אני ה' אלוהיכם, שיכירו בגדלות הבורא וביכולתו הבלתי תכלית. החיסרון שהיה להם, אותו חיסרון של "אחרי גילוליהם לבם הולך" שנבע מחוסר אמונה, יושלם בארבעים שנה. וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" - אלו ארבעים השנה במדבר, שעל ידי ההליכה בהן הביאו אותם לבסוף לדעת כי אני ה' אלוהיכם. נמצא: "ותחס עיני עליהם משחתם ולא עשיתי אותם כלה במדבר", כי ראיתי תועלת בכך שבסופו של דבר ישיגו את האמונה.
אזהרת הבנים
וָאֹמַר אֶל־בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל־תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל־תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל־תִּטַּמָּאוּ׃
כאן מזהיר הקדוש ברוך הוא גם את הבנים שאחריהם, שעדיין לא נטהרו לחלוטין מגילולי מצרים, מנימוסיה ומהנהגותיה. מצווה אותם ה' לשמור את חוקיו ואת משפטיו, ובכל אותם גילולים לא להיטמא.
אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם׃
כיוון שאני ה' אלוהיכם, לכן שמעו אליי: לכו בחוקותיי, שמרו את משפטיי בלבבכם, ועשו אותם בפועל.
וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וכנגד מה שהזכיר שחיללו שבתות, בא ומצווה: גם את שבתותיי תקדשו, שהשבתות הן אות ביני וביניכם. שעל ידי שמירת שבת אדם מצהיר שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בשישה ימים, וזהו "לדעת כי אני ה' אלוהיכם" - שבכך הוא יודע ומודיע שהקדוש ברוך הוא אלוקינו. ומשום כך המחלל שבת הוא כמי שכופר במעשה בראשית, שבזה אינו יודע שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בשישה ימים.
מרי הבנים והשבת היד
וַיַּמְרוּ־בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא־הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי לֹא־שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר׃
לאחר שראינו את האבות חוטאים, בא הכתוב ואומר: ראה שגם הבנים המשיכו בדרך אבותיהם. "וימרו בי הבנים" - זה שבטו של דן, ואלו שנצמדו לבעל פעור לאחר שמתו דור המדבר, וקורח ועדתו. גם הם המשיכו בדרכי אבותיהם, וגם עליהם יצא קצף.
וַהֲשִׁבֹתִי אֶת־יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם׃
מהו "והשיבותי את ידי"? מבאר המצודת דוד: השבתי את ידי מלהכות אותם, לא נפרעתי מהם. ומדוע? "ואעש למען שמי". והמלבי"ם מוסיף שכבר שם התחיל הנגף והחל להכות בהם, ולכן הלשון היא "והשיבותי את ידי" - להשיב אחור יד שכבר חלה, שכבר באה ומכה, כלשון "והשם השיב ידו מבלעה", שהיד כבר באה לבלוע הכול והשם מחזירה לאחור. וגם כאן אין זה מצד שמגיע להם, אלא "למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים".
שלוש הפעמים של "למען שמי"
מעיר המלבי"ם: הביטוי "למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים" חוזר בפרקנו שלוש פעמים, ושלושתן מתארות מצבים של עם ישראל בטרם נכנסו לארץ.
הפעם הראשונה - במצרים, כשעדיין לא קיבלו תורה. שם, כמו שראינו בתחילת הפרק, אחרי שהמצרים שמעו שעם ישראל עומדים להיגאל, ואף שהיו ראויים למכה, שהרי ה' הוכיח אותם שיעזבו את הגילולים עוד במצרים ולא שמעו - אילו היה מכה אותם שם היה בזה חילול השם גדול, ולכן "למען שמי לבלתי החל", לא הכיתי בהם במצרים.
הפעם השנייה - במדבר, בתחילת ארבעים השנה, שאף שקיבלו תורה עדיין לא נטהרו לחלוטין מגילולי מצרים, וזה היה כשאור שבעיסה המטפיח את העיסה כולה. וגם שם היה חילול השם: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם", "מבלתי יכולת ה'".
והפעם השלישית - זו שלפנינו, בדור הבנים, "וימרו בי הבנים", בסוף היותם במדבר לאחר ארבעים שנה, אבל עדיין קודם שנכנסו לארץ. וכל אותם זמנים כביכול עוד לא השלים הקדוש ברוך הוא את תפקידו. כאשר יאמר ה' "אשלים את תפקידי" - אוכל להיפרע מהם; אבל כל עוד לא השלמתי, יבואו ויאמרו "מבלתי יכולת ה'", הנה ראו שלא הכניסם בסוף לארץ. לכן שלוש פעמים ריחמתי עליהם כדי שלא יתחלל שמי בעולם, עד שאכניסם לארץ. משייכנסו לארץ - כבר נגמר, ה' עשה את שלו. אך קודם לכן יאמרו "ה' לא יכול", ויהיה בזה חילול השם. ולכן גם בסוף ארבעים השנה, כיוון שעדיין לא השלמתי את המעשה להביאם לארץ, היה בזה חילול השם, ועל כן "ואעש למען שמי".
שבועת ההפצה בגויים
גַּם־אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת׃
"נשאתי את ידי להם במדבר" - כפשוטו, נשבעתי להם במדבר. ומה נשבעתי? להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות. והרד"ק מביא שכך אומר דוד המלך בתהילים: "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגויים" - שנשבע להפילם במדבר ולהפיץ את זרעם בגויים ולזרותם בארצות.
אלא שאין די בזה, שהרי השאלה היא על יחזקאל ואנו מביאים ראיה מתהילים. איפה זה כתוב בתורה? הרי לא מצאנו בתורה תיאור שבו עם ישראל במדבר וה' נשבע להפיצם ולזרותם בארצות. ומבאר רש"י שזה מה שנאמר בתורה "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל", ושם מבטיחה התורה שחס ושלום יגורשו מן הארץ. נמצא ש"אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים" אין הכוונה שנשבעתי להפיצם מיד, אלא שבמדבר נשבעתי שאם יגיעו לארץ ו"נושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל", אז "אבוד תאבדון מעל האדמה אשר ה' אלוקיכם נותן לכם" - אז, ורק אז. על כל פנים מצאנו היכן הדבר כתוב בתורה, שיש שם אזהרה מפורשת.
הרד"ק לעומתו מסביר שהשבועה הזאת נאמרה במדבר, ואף שאינה מפורשת - ראינו אותה מתקיימת. שכן נאמר "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ויכום ויכתום עד החרמה" - הנה ראית שכבר במדבר נפרע מהם ה' והפיצם. וכן "וישמע הכנעני מלך ערד... וישב ממנו שבי" - זהו "ולזרות אותם בארצות". כלומר, הרד"ק מבין שההפצה התחילה כבר במדבר, ולא כרש"י שבמדבר הייתה זו הבטחה על מה שיהיה שמונה מאות וחמישים שנה אחר כך בארץ. באותו שבי, אומר הרד"ק, הרחיקום שוביהם ומכרום לשאר גויי הארצות.
והרד"ק מביא גם את מה שרש"י מביא בשם המדרש: מה שנאמר "ויבכו העם בלילה ההוא" - ליל תשעה באב היה. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות. הנה עוד ביטוי לכך שכבר אז אמר להם ה' שעתידים הם להיות נפוצים, שייחרב הבית ועם ישראל יפוזרו בין העמים. הרי לנו שכבר במדבר הייתה הבטחה כזאת.
והמלבי"ם מסביר: אף שמפני חילול השם לא נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, ראיתי שזמן התיקון עדיין לא הגיע, וראיתי שהם עדיין מוכנים בטבעם אל החטא ולא הזדככו מעוונותיהם. וראיתי שגאולת מצרים אינה גאולת עולם, ושעתידים ישראל להיות בגלויות נוספות כדי להגיע אל הזיכוך השלם. שהרי מצרים לא הביאה אותם אל הזיכוך המושלם - יצאו ממצרים ועדיין עבודה זרה ביניהם, היו במדבר ועדיין אינם בשלמות. לכן "נשאתי את ידי" להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות, ושם ייצרפו במצרף ובכור פעם אחר פעם, עד שיגיעו אל התיקון המושלם.
ועל פי זה מקרב המלבי"ם את הדברים אל הדעת. שלכאורה אינו ברור מדוע היה צריך כבר במדבר להישבע ולהודיע על מה שיתרחש שמונה מאות וחמישים שנה לאחר שיגיעו לארץ. אבל לפי הביאור הזה הדבר פועל יוצא: אומר ה', ראיתי שכעת במדבר אינם מתוקנים, אך עתידים הם להיתקן בגלויות הבאות. ונמצא שיש בזה גם נתינת תקווה לעם - שהנה עוד יבוא תיקונם.
יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא־עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם׃
מבאר המצודת דוד: לא בעוון זה בלבד באו החורבנות, אלא גם בעבור שלא עשו את משפטיי, ומאסו את חוקותיי, וחיללו את שבתותיי, והלכו אחרי גילולי אבותיהם. והמלבי"ם מסביר שמכאן ועד פסוק כ"ו הדברים הם כמאמר מוסגר, שבא לומר: תדע למה מגיע להם העונש הזה - היות ואת משפטיי לא עשו ועיניהם היו אחרי גילולי אבותם.
"חוקים לא טובים" - הפסוק הפלאי
וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם׃
זה פסוק פלאי מאוד שכולם מתקשים בו. כיצד שייך שהקדוש ברוך הוא יאמר שנתן להם חוקים לא טובים ומשפטים שלא יחיו בהם? והלוא אדרבה, ה' נתן לנו חוקים ומשפטים טובים, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כמו שמוזכר כמה וכמה פעמים בפרקנו.
רש"י מבאר: "נתתי להם חוקים לא טובים" - מסרתים ביד יצרם להיכשל בעוונם. כביכול אומר ה': כיוון שהלכת בדרך הלא נכונה, מסרתי אותך ביד היצר כדי שיפילך בבורות, בגאיות ובפחתים. אילו היית בוחר בדרך הנכונה, היית הולך בדרך מושלמת וניצל מכל מכשול; אך כיוון שבחרת בדרך הלא נכונה, נמסרת ביד היצר הרע, וזהו "חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
וכך תרגם גם יונתן: "ומסרתינון ביד יצרהון טפשא" - מסרתי אותם ביד יצרם הטיפש, "ואזלו ועבדו גזירן דלא תקנן ונימוסין דלא יתקיימון בהון". נמצא שהחוקים הלא טובים - הם עשו אותם. כיוון שמסרתי אותם ביד יצרם, הלכו וחקקו להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם: הקימו להם בג"ץ, עשו להם משפטי הגויים, החוק העות'מאני, החוק הבריטי ועוד כל מיני משפטים בלי דעום. וכביכול אומר ה': כיוון שאני מסרתי אותם ביד יצרם ומכוח זה הלכו לחוקק את אותם חוקים, כאילו זה בא ממני - אבל ודאי שזה בעוונם.
הרד"ק מסביר: היות שמאסו בחוקות ה', מסרתי אותם ביד אויבים שישימו עליהם חוקים לא טובים. וזהו "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" - אני מסרתים ביד האויבים, והאויבים נתנו להם חוקים לא טובים. ומדוע נאמר "אני נתתי"? כיוון שאני הוא שמסרתי אותם בידם. אם כן, לרש"י הכוונה שמסרתי אותם ביד יצרם הרע, ולרד"ק הכוונה שמסרתי אותם ביד הגויים, שהם שנתנו להם חוקים לא טובים.
ומהו "משפטים לא יחיו בהם"? אומר הרד"ק: שישימו אויביהם עליהם משפטים וגזירות שלא יחיו בהם אלא ימותו בהם. ואילו היו עושים את משפטיי - היו חיים בהם, כמו שראינו "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". אבל כיוון שלא הלכת בדרך ה' נמסרת ביד הגוי, וכולנו יודעים איך הגויים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ומהי הרדיפה האינסופית שלהם. אם פעם היה זה בקלשונים ובטוריות, היום זה בחרמות ובכל מיני החלטות או"ם הזויות; ואצל עמי ערב הטוריות נשארו, אלא שהשתדרגו לטילים ולמנהרות. נמסרנו ביד הגויים, "משפטים לא יחיו בהם" - ביד הגויים שבידם לא ניתן לחיות. אילו היינו הולכים בדרך ה' היינו זוכים ל"וחי בהם", אבל חשקנו במשפטי הגויים ונענשנו במשפטים שלא יחיו בהם.
ביאור המלבי"ם: כך חושבים העם
המלבי"ם מסביר שהפסוק מתאר את מחשבת העם. הם מואסים בחוקיי, ומדוע? כי הם חושבים לעצמם שאני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ולכן הם הולכים ובודים להם חוקים משלהם ונמשכים אחר חוקי האומות, באומרם: אלו חוקים שאי אפשר לחיות איתם.
והרי היום אתה שומע מכל מיני מרשיעי ברית: איך ייתכן לקיים מדינה שתפעל על פי ההלכה? מה יעשו עם חשמל? מה עם חיל האוויר? מה עם צבא? מה עם בתי חולים? כאילו המציאו את הגלגל, וכאילו פסו גויים מבני אדם. הלוא "באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" זה כבר פאסה מלפני שישים שנה, שמאז הקבלנים הם ערבים, ובכל עבודה ובכל מקצוע יש מי שיעשה את הנדרש. ובשביל זה צריך לחלל שבת? לקחת את היום היקר והמיוחד ביותר ולעשות בו עבודות של הרכבת הקלה, כאשר רוב הפועלים ממילא הם סודנים או כל מיני ייבוא אישי? את חברת חשמל אפשר ברגע אחד להפוך לחברה כשרה. יש בעלי אינטרסים שאינם מעוניינים בכך, כיוון שעל עבודת שבת מקבלים שלוש וארבע משכורות, ולבושתנו יש אנשים שאינם רוצים בזה. אבל אם ירצו - ברגע אחד אפשר להפוך אותה למקום שומר שבת, ואם יש בעיות, הרי יש גוי של שבת, ובמצבים של פיקוח נפש וכדומה זה ודאי לכתחילה בכל הסברות שיש להקל.
סיפר הרב יצחק יוסף, שבאחד החגים, אם אינני טועה בראש השנה, הזעיקו יהודי לחברת חשמל כדי להפעיל כמה טורבינות מפני חוסר, ואחר כך הזעיקו אותו שוב כדי לכבות טורבינות מפני עודף. שהרי בחברת חשמל אין אוגרים חשמל, אין מחסנים של חשמל, וצריך לייצר כל הזמן לפי הדרישה. ובחג מביאים יהודי לצורך זה - רחמנא ליצלן. הרי ניתן לשמור שבת בצורה המהודרת והמדוקדקת ביותר. אלא מה, לכל אלו שלא ניחא להם שמירת שבת וקיום מצוות, אלו "חוקים לא טובים אשר לא יחיו בהם". "איך אפשר מדינת הלכה?" - הלכה המדינה. ואולי פעם תהיה מדינת הלכה, ואז לא יהיו פשעים, לא יהיה רצח, לא יהיה אונס, לא יהיה שוד, והחברה תהיה חברה חיובית והכול ישתנה. אבל לא, אל תבלבל אותם עם עובדות: יש להם תיאוריה, והעובדות רק מבלבלות.
"הקורא בלא נעימה" - סוגיית הגמרא
במסכת מגילה דף ל"ב אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא, "משפטים לא יחיו בהם" קרית ביה? כלומר, וכי בגלל שאינו יודע לסלסל ואינו בקיא במקאמים תאמר עליו "משפטים לא יחיו בהם"? אלא, אומרת הגמרא, כי הא דרב משרשיא, שאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
ואף שלכאורה דחתה הגמרא את הפירוש הראשון, שאמרה "אלא כדרב משרשיא" בעקבות קושיית אביי, מכל מקום המימרא הזאת מוכרת ומפורסמת, ואמונים אנו על דברי המהרש"א שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ובוודאי בדברי אגדה.
ועל פי פשט - וצריך תמיד לזכור את הפשט - אפשר להבין את הקשר: כשאדם קורא דבר בצורה דיכאונית, סימן שהדבר מעציב אותו; וכשקורא בשמחה, מתוך שירה וזמרה, סימן שהוא שמח בו. באופן טבעי אין זה הגיוני לשיר "חטאנו לפניך", שזהו דבר שאמורים לבכות בו. מתי אדם שר? כשיש לו שמחה: "ענבי הגפן בענבי הגפן", "כיצד מרקדין לפני הכלה" - בזמן שמחה שרים. ואם אדם קורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, סימן שהוא קורא דבר שמעציב אותו, ומה תרצה שיחבר לו לחן? ואם יחבר, יהיה זה לחן מלנכולי, משהו דיכאוני מסוג "אכלו לי שתו לי". אבל דברי ה' - מדוע תקרא אותם בעצב? אדרבה, צריך לקרוא אותם בשמחה.
ביאור בעל "מקור ברוך": סימן שאלה בסוף הפסוק
אבל בואו ונשמע מה שמסביר בעל "מקור ברוך". לכאורה, כשקוראים פסוק כזה כפשוטו הוא תמוה מאוד: איך ייתכן לומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם"? אלא בעל כורחך שצריך לשים סימן שאלה בסוף המשפט. אומר ה': וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם?! למה הם מלינים על חוקיי? האם החוקים שנתתי להם אינם טובים? האם אלו משפטים שאין אפשרות לחיות בהם?
אם כן, את הפסוק הזה אי אפשר להבין אלא אם תקרא אותו בנעימה ובזמרה, אלא אם כן תנגן אותו כראוי. אם לא תנגן אותו כראוי - יוצא חלילה שהחוקים אינם טובים; אבל אם תנגן אותו כראוי, תנגן אותו עם סימן שאלה. וזה פירוש "הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה": מי שקורא בלי הנעימה הנכונה, כאילו אומר חס ושלום שהקדוש ברוך הוא נתן חוקים לא טובים.
ומספרים שפעם פגע גבאי בית הכנסת ברב. הציבור מחה מחאה נמרצת, ולבסוף אמרו לו שהוא חייב להתנצל. וכיוון שידעו שהוא מתחכם, אמרו לו: אנחנו גם נכתיב לך את נוסח ההתנצלות. עליך לומר: אני פגעתי ברב, ואני מתחרט על מה שעשיתי, ומה שעשיתי לא טוב. בלית ברירה נאלץ לעמוד ולהקריא, ועמד והקריא: "אני פגעתי ברב? אני מתחרט על מה שעשיתי? מה שעשיתי לא טוב?" - ומה תאמר לו? הרי קראתי בדיוק מה שכתוב, ולא הוספתי מילה אחת. הרי לך כמה המנגינה משנה את המשמעות. ביאור נפלא.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פרש הנביא את שלשלת החסד והמרי: ה' הוציא את ישראל למדבר כדי ללמדם חוקים שאין להם טעם גלוי ומשפטים המובנים בשכל, שבהם יושלם האדם בגוף וברוח ויזכה לשני מיני חיים - "וחי בהם" גם כאן וגם שם. הוסיף ונתן להם מתנה מיוחדת, את השבת, שהיא אות על חידוש העולם ועל ההשגחה, ולכן "לך והודיעם" - שידעו להעריך את גודל המתנה. אך האבות המרו במדבר, ואחריהם הבנים, ובכל פעם השיב ה' את ידו מהכות, לא מפני זכותם אלא למען שמו שלא יתחלל בגויים כל זמן שלא הכניסם לארץ. "ותחס עיני" - חמלה שיש בה תועלת, שארבעים שנות מדבר הביאו לאמונה, כי "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה". ולעומת "וחי בהם" שבדרך ה', עומדים "חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" - בין כמסירה ביד היצר, בין כמסירה ביד הגויים, ובין כטענת העם עצמם על חוקי התורה. ועל כך באה ההערה הנוקבת: תלוי איך אתה קורא את הפסוק. מי שקורא בלא נעימה - כאילו הסכים חלילה שהחוקים אינם טובים; ומי שקורא בזמרה, בסימן שאלה של תמיהה, מגלה את האמת - שחוקי ה' טובים, ואשרי ההולך בהם.