פרק כ' ביחזקאל הוא אחד מפרקי התוכחה הגדולים שבספר: מגילת חשבון היסטורית שהקדוש ברוך הוא פורש לפני זקני ישראל, מיום בחירתו בעם במצרים ועד ימי הנביא. הפרק נפתח בבואם של זקנים לדרוש את ה', ומיד מתברר שאין זו דרישה של חיפוש דרך אלא ניסיון להתחמק מאחריות. מכאן ואילך פורש הנביא את שלשלת המרידות: במצרים, במדבר, בדור הבנים, ובארץ; ואת התשובה לטענתם שהקדוש ברוך הוא כביכול נטש אותם וממילא אין לו עוד תביעה עליהם. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים הראשונים, בעיקר בעקבות ביאורי המלב"ם, רש"י והרד"ק.
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי׃
יחזקאל מתאר מועד מדויק: השנה השביעית, החודש החמישי, עשירי לחודש. אנשים מזקני ישראל באים לדרוש את ה', ויושבים לפניו כדי לשאול שאלות. ומיד יתברר מה היה טיב בקשתם. רש"י מבאר ש"לדרוש את ה'" כאן היינו על צרכיהם; והם באו וטענו: אם אין הוא שומע לנו, גם אנו לא נענש על העבירות שבידינו.
ומה היה יסוד הטענה? אומרים חז"ל: אמרו לו, הרי כבר מכרנו ואין לו עלינו כלום. אחרי שהקדוש ברוך הוא מכר אותנו, מה עוד הוא יכול לדרוש מאיתנו? והביאו על כך משל: עבד שמכרו רבו ואישה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אדם שגירש את אשתו ואחר כך בא ואומר לה "את בוגדת בי" - איזו בוגדת? הרי היא גרושה, ומה הקשר שלך אליה. כך טענו הם: הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה כלפינו שאנו בוגדים ועובדים עבודה זרה, והרי הוא גירש אותנו והגלה אותנו וריחק אותנו, ואם כן איזו טרוניה יש עוד כלפינו מדוע איננו שומרים את מצוותיו? על טענה זו יש תשובה מפורטת בדברי הנביא: "אי ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", וכן כאן בהמשך הפרק: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה" - את כל זה נראה כתשובה לטענותיהם.
המלב"ם מביא את דברי האברבנאל: אחת עשרה שנה גלה יהויכין לפני חורבן הבית, ובתחילת השנה החמישית לגלותו רואה יחזקאל את המראה הראשון. ומשם והלאה, עד החורבן, בכל שנה הוא רואה מראה ומחזה נבואה ביחס לעם ישראל. ומוסיף המלב"ם: הגם שבאו גם נבואות אחרות, בכל תחילת שנה היה רואה יחזקאל נבואה אחת.
בשנה השביעית סיבב הקדוש ברוך הוא שיבואו הזקנים, וזה היה בעשירי בחודש החמישי - חודש אב. והרי עיקר שריפת בית אלוקינו בעשירי היה; ומה שאנו מתאבלים בתשיעי הוא משום שתחילת הפורענות הייתה לפנות ערב של התשיעי, אך עיקר השריפה בעשירי. נמצא אפוא שהתאריך שבו אנו עומדים כאן הוא יום החורבן עצמו, שנים לפני שנחרב. ודווקא ביום הזה הם באים אליו ומבקשים ממנו שיתפלל על בית המקדש שלא ייחרב, והקדוש ברוך הוא עונה לו שלא יקבל את תפילתם ולא יידרש להם.
בסדר עולם מובא שאלה היו חנניה, מישאל ועזריה. אבל לפי מה שהסביר לנו המלב"ם בפרק י"ד, מדובר כאן בזקנים רשעים, ולא בצדיקים שבעם ישראל. הצדיקים נקראים "זקני יהודה", וכאן נאמר "זקני ישראל". ביהודה היו תקופות שלמות של עובדי ה', לעומת זאת בישראל, מאז ירבעם, לא הייתה אף תקופה של עובדי ה': כל מלכיהם היו רשעים, וכל ההנהגה וההתנהגות של העם הייתה בדרך של רשע. לכן כשמוזכרים "זקני ישראל" מדובר באלה שהרשיעו, וכשמדובר בצדיקים נאמר "זקני יהודה". לפי ביאור זה, האנשים הבאים כדי לטעון טענות הם דווקא הרשעים, וזה מתאים לדברי חז"ל שהם באו וטענו: אם ה' עזב אותנו וגירש אותנו, איזו תלונה יש לו עוד כלפינו? הרי נטש אותנו, וממילא נוכל לעשות ככל העולה על רוחנו.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי־אָנִי אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"הלדרוש אותי אתם באים" - האם באמת באתם לדרוש אותי? הרי אין כוונתכם לדרוש את ה', אין כוונתכם לדעת את דרכיו ולהכיר את הנהגותיו, כאותה בקשה של "הודיעני נא את דרכיך" כדי ללכת באורחותיו. כוונתכם היא רק להקל מעליכם, לעשות לעצמכם הנחות. ולכן "חי אני אם אידרש לכם" - לא אידרש לכם כדי להשיב על שאלותיכם, שכן אין לכם באמת בקשה להתקרב אל ה' יתברך.
רש"י מעורר כאן פלא: כאן נאמר "חי אני אם אדרש לכם", ולעומת זאת בהמשך הספר נאמר "אדרש לבית ישראל" - כלומר שהקדוש ברוך הוא כן נדרש להם. איך ייתכן? אומר רש"י: זהו אחד המקומות המלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא חוזר בו על הרעה. על דבר טוב אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מעולם, חוץ ממקרה אחד שהגמרא מביאה; אבל על רעה - "וינחם ה' על הרעה", ועל כיוצא בזה נאמר "ההוא אמר ולא יעשה": הקדוש ברוך הוא אמר ולא יעשה, כאשר מדובר בדבר רע. אף שגזירת המקום היא, ואף ש"ההוא אמר", בסופו של דבר לא יעשה. וזה חידוש גדול, שהרי "חי אני" הוא לשון שבועה; ובכל זאת אנו רואים שגם בשבועה יש מצב שהקדוש ברוך הוא חוזר בו, כאשר השבועה היא לרעה. "אם אדרש לכם" הוא לרעה, ובסוף שינה הקדוש ברוך הוא את טעמו ונדרש להם.
הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן־אָדָם אֶת־תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם׃
התרגום מתרגם "התשפוט אותם" - "התוכח יתהון", כלומר: האם אתה רוצה להוכיח אותם על מעשיהם הרעים? ולא זו בלבד, אלא גם תודיע להם את תועבות אבותם - שהכעס אינו מהיום, כבר מקדם הכעיסוני אבותיהם.
המלב"ם מסביר שהם באו אל הנביא בשתי אפשרויות: או לדרוש את ה', או שישפוט אותם הנביא בעצמו על פי חוקי התורה. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: אם אין אתם באים לדרוש את ה' אלא רק שתשפוט אותם - "התשפוט אותם בן אדם", מצד שאתה אדם אתה תהיה השופט ותשפוט אותם, שהרי משפט על פי חוקי התורה נמסר לאדם בארץ, והוא על פי שכלו ועל פי ידיעתו את תורת ה', ולא על פי הנבואה. "את תועבות אבותם הודיעם" - תודיע להם שהם סרו מן הדרך עוד מימי אבותיהם. כלומר: אם היו באים להידרש ממני ולתקן דרכיהם, הייתי מוסר לך נבואה בשבילם, והייתי מדבר איתם ומלמד אותך כיצד להנהיגם בדרך נכונה וליישר את דרכיהם לעבודתי. אבל היות שאין זו המציאות, אלא הם באים לטעון טענות ואין להם רצון לדעת את דרכי ה', אם כן אתה כאדם תוכיח להם את מעשיהם המקולקלים ומעשי אבותם.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּיוֹם בׇּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
מכאן מתחילים דברי התוכחה: כבר מיום בחרי בישראל, מן הזמן שבחרתי בעם ישראל ושלחתי להם נביאים - והנביאים הם משה, אהרן ומרים - כבר מאז לא שמעתם ולא קיבלתם את דבריי. וכפי שנראה בהמשך, כבר בשעה שנשאתי ידי להוציאם מארץ מצרים אמרתי להם "איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו", ו"וימרו בי ולא אבו לשמוע אליי". כבר במצרים הייתה לי תוכחה כלפיכם, כבר שם שלחתי את נביאיי ולא הקשבתם.
ואם כן, מדוע בכל זאת הוציאם הקדוש ברוך הוא ממצרים? אומר המדרש: שנאה זו הייתה כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה, מאותם שהיו במצרים ועד ימי יחזקאל, והייתה אהבתו מכסה עליהם. מפני שאהבת ה' הייתה גדולה, כיסתה אהבתו והמשיך לקיימם, לגאול אותם, לתת להם תורה ולהביאם לארץ ישראל. אבל עכשיו, שהרבו לפשוע, נתעוררה השנאה - אותה שנאה שמאז. ועל זה נאמר "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה": השנאה של עכשיו מעוררת את המדנים הקדומים, ובזמן שיש אהבה - על כל פשעים תכסה אהבה.
וזה דבר מוכר מאוד: כששניים רבים, ונוצר עימות בין איש לאישה, וכעת מתעורר דבר המעורר שנאה, מתחילים להיזכר "מה עשית לי אחרי החתונה", "ומה אמא שלך אמרה לי אחרי השבע ברכות" - שלושים שנה נשואים, ועדיין הכול זכור. האישה מנהלת פנקסים והיא זוכרת הכול, מפני שהאישה נבראה מן העצם, והעצם אינו נמחק ואינו נמחה; האיש מן העפר, באים עם מים, שוטפים ונגמר, אבל האישה מן העצם וזה חקוק. אותו דבר כאן: אומר להם הקדוש ברוך הוא, השנאה שאתם מעוררים כעת מעוררת את השנאה הקדומה, שכבר מאז ומקדם באתי אליכם בדברי תוכחה על ידי נביאיי ולא הקשבתם.
"ואשא ידי" - אומר הרד"ק שזו לשון שבועה: נשבעתי להם לתת את הארץ, לתתה לאברהם ליצחק וליעקב, ולתתה לזרע יעקב שהם בניהם - אותו עם שהיה במצרים. "ואיוודע להם" - נודעתי להם על ידי הנביאים ששלחתי אליהם.
המלב"ם מסביר שיש כאן שני עניינים. "ביום בחרי בישראל" - עניין הבחירה: הקדוש ברוך הוא ראה את מעלתם של ישראל, שהם ראויים להשראת השכינה ושידבק בהם העניין האלוקי. "לזרע בית יעקב" - מצד שהם זרעו של יעקב, שגם אם מצד עצמם אינם ראויים לגמרי, סוף סוף הם צאצאי האבות הקדושים, ולאבות נשבעתי והתחייבתי לגאול את בניהם. וכנגד שני העניינים באו שני חצאי הפסוק: כנגד "ביום בחרי בישראל", מצד שיש בכם מעלה ואתם ראויים להשגחה ולעניין האלוקי - "ואיוודע להם בארץ מצרים", שנתגלה לכם העניין האלוקי ושלחתי לכם את משה שיעשה לכם אותות ומופתים. וכנגד "ואשא ידי לזרע בית יעקב", מצד האבות הקדושים - "ואשא ידי להם לאמור אני ה' אלוקיכם", שמכבר אני ה' אלוקיכם, כבר מקדם, להיות לכם לאלוקים.
בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־אֶרֶץ אֲשֶׁר־תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכׇל־הָאֲרָצוֹת׃
"נשאתי ידי להם" - נשבעתי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם, כלומר אל הארץ שאני בחרתי ותרתי בעבורם, המעולה שבארצות. "צבי" פירושו תפארת וחמדה, וגם מלשון רצון - משהו שאני רוצה וחומד. ומהי החמדה אשר בארץ? אומר הרד"ק: כי היא הנוף האמצעי, והוא משובח משאר הנופות, ואווירה מזוג וטוב מכל הארצות.
יש אנשים שאומרים: אם ה' כל כך רצה אותנו, למה לא שם אותנו בשוויץ? תראה אילו הרים, איזה ירוק. אבל מתי הגעת לשוויץ? בקיץ. ניסית להיות שם בחורף? זה כמו להיכנס למקפיא ליותר מחצי שנה. נכון, נחמד להגיע לשם בקיץ, הכול ירוק אחרי שהשלג הפשיר, האוויר נעים, אין שם קיץ ניו יורקי או ארץ ישראלי, ולא בכדי אדמו"רים נוסעים לדאבוס; אבל כמה חודשים זה? ומעבר לזה, בשאר הזמן אנשים שם כמעט אינם יכולים לצאת מן הבית. לבוא למקום, לראות ולהגיד "זה יפה" - אינו מספיק.
לעומת זאת ארץ ישראל היא הנוף האמצעי, משובח משאר הנופות, ואווירה ממוזג וטוב מכל הארצות. כמה ארצות יש שבקצה אחד שלהן מזג אוויר טרופי, יבש ומדברי, ובקצה השני מזג אוויר מושלג - וזה בחבל ארץ שאורכו כמה מאות קילומטרים? במקום קטן כזה יש לך מצד אחד את אילת ומצד שני את החרמון. החורף כאן אינו חורף קשה, הקיץ אינו קיץ קשה, האוויר ממוזג, והגידולים שאפשר לגדל כאן הם מכל הסוגים: גידולי הערבה מצד אחד, ומן הצד השני גידולים של מדינות קרות, כתפוחים ברמת הגולן. אם כן, זו ארץ זבת חלב ודבש, "צבי היא". ו"צבי" גם מלשון רצון וחמדה - שכולם חומדים אותה; ואפשר לראות עד כמה חמדו אותה לאורך כל השנים. מה יש להם לחפש כאן? אלא שכולם מבקשים את המרכז של המזרח התיכון, את ארץ ישראל, שהיא מקום בריח בין המדינות. "צבי היא לכל הארצות" - מקום שכולם רוצים ומבקשים אותו. והתרגום יונתן מתרגם "צבי" - "תושבחתא", המקום המשובח מכל הארצות. וכל זה בגשמיות, ואין צריך לומר במעלות הרוחניות שיש בארץ ישראל שאין בשום ארץ אחרת: קדושת הארץ, אווירא דארץ ישראל, "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה".
המלב"ם מסביר שמאז שהוציאם ממצרים לקח אותם הקדוש ברוך הוא להשגחתו הפרטית: הוציאם באותות ובמופתים, הביאם לארץ שתר להם, וכל זה בהשגחה מלאה. ואומר: ראה שאת העם הזה לקחתי כנטיעה של גפן, לנטוע אותו במקום המיוחד ביותר, בארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש, וכל הצרכים הגשמיים סיפקתי לכם כדי שתהיו פנויים רק לעבודת ה' - איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וליבם מופנה כולו לעבודתו, כמו שהיה בתקופתו של שלמה ובתקופתו של חזקיה.
וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל־תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
ומי אמר להם זאת כבר אז במצרים? רש"י מסביר: אהרן התנבא להם עוד לפני שנגלה הקדוש ברוך הוא אל משה בסנה. וזה מה שאמר משה רבנו "שלח נא ביד תשלח" - שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח, מי שעד היום נשלח, והוא אהרן. ולמדנו זאת בצורה מפורשת יותר ממה שאמר הקדוש ברוך הוא לעלי: "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" - שנגליתי לבית אביך, לבית אהרן, כאשר היו במצרים. אהרן התנבא לעם ישראל עוד במצרים, ואהרן גדול ממשה. וכן אומר הרד"ק: ואמר להם על ידי הנביאים שהיו להם במצרים קודם משה; ויש מרבותינו שנקטו שזה משה עצמו, ולפי זה מדובר בנבואה שנמסרה ביד משה.
ומדוע הזכיר דווקא "שיקוצי עיניו" - מה הקשר של השיקוץ אל העיניים? אומר הרד"ק: כי העיניים מביאות את האדם לחטא, כמו שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". וכן אמר בהמשך הפרק "כי אחרי גילוליהם ליבם הולך", ו"אחרי גילולי אבותם היו עיניהם". וחז"ל אומרים: העין והלב הם שני סרסורי החטא. סרסור היינו המתווך: העין והלב הם המתווכים את החטא אל כלי המעשה. העין רואה, הלב חומד, וכלי המעשה גומרים. נמצא שאלמלא העין לא היה אדם נמשך כלל לחטא, שכן כל משיכה מתחילה בראייה. לכן אומר הקדוש ברוך הוא "בני תנה ליבך לי", ואומר המדרש: אם נתת עיניך לי - אתה שלי, אתה שייך לי. שכן כשאין עיניים, אין אדם הולך, אין רואה, אין נמשך ואין מתאווה. אבל כשאדם הולך ורואה - "תראה איזה רכב חדש קנה", "ראית שהוסיף עוד קומה" - כל הראייה שלו גורמת שאחר כך יתחיל להתאוות, לרצות ולשאוף; ומעבר לכל זה, הראיות האסורות של עריות וכדומה. לכן "איש שיקוצי עיניו השליכו" - השליכו את השיקוצים של העיניים, את העיניים הנוטות אחר השיקוצים. "ובגילולי מצרים אל תטמאו" - הגילולים היינו העבודה הזרה של מצרים, אל תיטמאו בהם; שהרי היו נטמעים בגילולי מצרים ועובדים את עבודתם הזרה.
המלב"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא התנה איתם שמעתה יהיו קדושים לאלוקיהם ולא יהיו כשאר אומות העולם, וקדושה זו צריכה להיות בשני עניינים. האחד - להתקדש במעשים, שכן ענייני העבודה הזרה היו מלווים בהימשכות אחרי הזנות. וכבר הסברנו בעבר שבכל מקום שהזכיר עניין עבודה זרה הזכיר עניין זנות - "תזנותיכם". ומדוע? אומר הגר"א: מקובלנו שבכל מקום של עבודה זרה היה גם בית זנות, והכומרים היו מושכים את המאמינים לעבודה זרה על ידי חגיגות של זנות. אם אתה שומר מצוות ה' אתה מוגבל, ובעבודה זרה הכול מותר, ליברלי, ובכך היו מושכים את האנשים לבוא אליהם. לכן תמצא פעמים רבות את הקשר שבין זנות לעבודה זרה. ולכן "שיקוצי עיניו השליכו" - שלא יימשכו אחר הזנות המיוחסת לעיניים. והעניין השני - "ובגילולי מצרים אל תטמאו", שהם ענייני העבודה הזרה עצמה, ההאמנה בשווא ובהבל. ומבאר המלב"ם שגם השיקוצים וגם הגילולים שניהם עבודה זרה, אלא שההבדל הוא שהשיקוצים הם הדמויות המעוררות לזנות ולמשגל - פסלים ודמויות שנעשו כדי לעורר את התאווה, וזהו "שיקוצי עיניו"; והגילולים הם העבודה הזרה עצמה. וכך בכל מקום שנזכרו שיקוצים וגילולים יחד.
וַיַּמְרוּ־בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
דקדוק קטן קודם לביאור: "לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם" - כאן הבי"ת דגושה, אף שבמקומות אחרים היא רפה. הכלל הוא שאות מאותיות בגד כפ"ת בראש מילה מודגשת, ואם המילה הקודמת מסתיימת באחת מאותיות אהו"י היא מפילה את הדגש - אבל כל זה רק כאשר המילים סמוכות בטעם. כאן יש טעם מפסיק על "אַפִּי", ולכן האהו"י אינה מפילה את הדגש, ונשאר דגש באות בי"ת.
ועל מי נאמר "וימרו בי" במצרים? רש"י מסביר: הרשעים, שהם רובם של ישראל, שמתו בשלושת ימי אפלה. ועל זה נאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" - אחד מחמישה לפי הדעה הממעיטה; ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. על כל פנים ודאי שלא יצאו ממצרים כל אלה שהיו שם, ואם לא כולם יצאו נמצא שהרוב נשארו. וכמה הוא הרוב? גם לפי השיעור הממעיט ביותר - שמונים אחוז. נמצא אם כן שנכון מאוד לומר "וימרו בי ולא אבו לשמוע אליי": שמונים אחוז מעם ישראל לא אבו לשמוע, ומתו בשלושת ימי האפלה.
המלב"ם מדייק: "וימרו בי" - מה שציוויתי אותם שלא לעשות, הלכו ועשו. "ולא אבו לשמוע אליי" - מה שציוויתי אותם כן לעשות, לא שמעו ולא עשו. שני הדברים יש כאן. "איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו" - השיקוצים מורים על המעשים הרעים של הזנות, דברים שעושים בפועל, ואותם לא השליכו. "ואת גילולי מצרים לא עזבו" - הגילולים מורים על הכפירה, שהאמינו בעבודה הזרה של מצרים, ואותה לא עזבו.
"ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם" - ומה ההבדל בין חמה לאף? המלב"ם כבר הסביר את העניין כמה פעמים: החמה היא פנימית והאף חיצוני. כמו קצף שהוא חיצוני, כך האף; "וחמתו בערה בו" - החמה פנימית. והאף חיצוני, שכן כשאדם כועס נראה אפו מתחמם ומעלה אדים, וכלשון "אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית". וכאשר יש גם חמה פנימית וגם כעס חיצוני יחד - "לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם" - אז יש כליה, כליון חרוץ בתוך ארץ מצרים.
וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
ומה מנע את הכליה? אומר הקדוש ברוך הוא: עם כל זה "ואעש למען שמי" - עשיתי כדי ששמי לא יתחלל, "לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם". שאם לא אגאל אותם, יתחלל שמי לעיני העמים שהם שוכנים בתוכם. ומדוע? "אשר נודעתי אליהם לעיניהם" - נודעתי אליהם, לעם ישראל, לעיניהם של הגויים. הגויים שומעים מפי הנביאים שהקדוש ברוך הוא מבטיח שיגאל את עם ישראל, שוב ושוב; ופתאום הם רואים שאינו גואל אותם, ואומרים: הרי הוא חלש, אין לו כוח. אותן נבואות שנמסרו - גם הגויים שמעו אותן, שכן אמרנו שהיו נבואות עוד בהיותם במצרים. ומה תוכן ההבטחה? "להוציאם מארץ מצרים" - התחייבתי להוציאם. ואם כן, כדי שלא יתחלל שמי, כביכול אני מחויב כעת לגאול אותם.
הרד"ק אומר שהנביאים היו מבטיחים להוציאם מתוכם עוד לפני משה רבנו עליו השלום, כמו אהרן ואחרים שהתנבאו להם קודם. ומוסיף הרד"ק: אבל משבא אליהם משה רבנו בשליחות האל, לא החזיקו במעשיהם הרעים. כלומר, בניגוד למה שראינו קודם, נוקט הרד"ק שמשעה שבא משה להתנבא, שוב לא המשיכו בדרכם המקולקלת, וכל האמור כאן הוא מזמן שלפני כן. וראייתו: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" - שהאמינו במשה מפני האותות שעשה לעיניהם, ולא עשו כן הנביאים הראשונים.
אבל הרד"ק עצמו מוסיף שאינו מתעלם מדברי רבותינו, שמובא בהם שאף משבא אליהם משה רבנו בשליחות האל, היו בהם רשעים ולא שבו מדרכם הרעה. ואכן, כאן מוזכר שמתו בשלושת ימי אפלה, ואחר החושך היו עוד מכות - ובראשן מכת בכורות. ומה נאמר לפניה? "משכו וקחו לכם צאן", ודרשו חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה. נמצא שגם בשעה שהיו צריכים לקחת להם צאן לקרבן פסח, עדיין היה צריך להזהירם על עבודה זרה. ולא עוד אלא שגם אחרי שמשכו, כשהגיעו אל הים, מה טען הים כנגדם? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ומה לקח מיכה עמו אל תוך הים פנימה? את הפסל. נמצא שגם כשהם עומדים על שפת הים ובתוך הים, עניין העבודה הזרה מלווה אותם.
אלא שכנראה צריך לומר שמדובר באחוזים ובדרגות. כאשר מדובר כאן בהרשעה שבמצרים, מדובר על שמונים אחוז שמתו בחושך. לאחר מכן, אותם עשרים אחוז שנשארו ודאי היו מזוככים ברמה אחרת לגמרי. אמנם היה צריך לומר להם "משכו ידיכם מעבודה זרה", אבל אין זה באותה רמה של השמונים אחוז שקדמו להם: בתוך העשרים אחוז עדיין היו כאלה שהיו מחוברים במקצת לעבודה זרה, ולכן הוצרך "משכו ידיכם" - ולא נאמר להם "אל תעבדו עבודה זרה", שאין משתמע שהיו עובדים ממש, אלא רק שימשכו ידיהם. וכשהגיעו אל הים, שם נדרשת זכות גדולה כדי שייבקע הים, ודי בכך שיהיו מעטים עובדי עבודה זרה, או שלא הזדככו מזה לחלוטין, כדי שיאמר הים שאינם ראויים. והראיה: פסל אחד, פסל מיכה, עבר בים; ואצל השאר לא מצינו עבודה זרה שעברה עמם בתוך הים. אלא שהאחרים לא היו מזוככים ממנה לגמרי - אך אין זה כ"איש שיקוצי עיניו השליכו" שקדם, כאשר שמונים אחוז ממש עבדו עבודה זרה. כאן מדובר ברמות אחרות, בכמות ובאחוזים שונים לחלוטין ובדרגות אחרות, ולכן נחשבים שני מצבים שונים.
זקני ישראל באים אל יחזקאל ביום החורבן העתידי עצמו, אך לא כדי לדרוש את ה' ולתקן את דרכיהם, אלא כדי לטעון שהקדוש ברוך הוא כבר גירש אותם ושוב אין לו עליהם תביעה. על כך משיב הקדוש ברוך הוא "חי אני אם אידרש לכם", ומצווה את הנביא לשפוט אותם בשכל אנושי ולהודיעם את תועבות אבותם. ומכאן נפרשת התוכחה: מיום הבחירה בישראל - בחירה מצד מעלתם ומצד היותם זרע בית יעקב - התגלה להם ה' במצרים, נשבע להוציאם אל הארץ הטובה והמשובחת שבארצות, וציווה אותם להשליך את שיקוצי העיניים ולא להיטמא בגילולי מצרים. אך הם מרו והמאיסו, ולא השליכו ולא עזבו, עד שכמעט נשפכה עליהם החמה בתוך מצרים - ורק "למען שמי", שלא יתחלל שם ה' לעיני הגויים ששמעו את הבטחת הגאולה, גאל אותם. מכאן למדנו כמה כוחה של ראייה להוליד חטא, כמה קרובים זנות ועבודה זרה זו לזו, וכמה חסד יש בהנהגת "ההוא אמר ולא יעשה" - שהקדוש ברוך הוא חוזר בו על הרעה.