פרק י"ט ביחזקאל הוא קינה על נשיאי ישראל - על בית המלכות של יהודה בדורות האחרונים שלפני החורבן. המלבי"ם מחלק את הפרק לשניים: מפסוק א' ועד פסוק ט' מדבר הנביא על בני יאשיהו - יהואחז, יהויקים ויהויכין; ומפסוק י' ואילך (לשיטת המלבי"ם) הוא מדבר על צדקיהו. עם ישראל נמשל בדברי הנביאים לשני משלים: לאריה ולגפן. לאריה - מצד הגבורה, ובעיקר שבט יהודה ומלכות בית דוד שהם העוצמתיים, "גור אריה יהודה"; ולגפן - מצד שהקדוש ברוך הוא נטע אותם בארצו, כמו שכתוב "כרם היה לידידי בקרן בן שמן", ויקו לעשות ענבים - משפט וצדקה - ויעש באושים. הנביא כאן משתמש בשני המשלים: תחילה מצד היותם אריה, ולאחר מכן מצד היותם גפן.
הציווי לשאת קינה
וְאַתָּה שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל׃
הנביא מצטווה לקונן על מלכי יהודה. הקינה פותחת במשל האריה.
אמך לביא - משל האריות
וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ׃
המשל לאריה בא לבטא גבורה ואימה. אמנם תיאור של אריה המטיל אימה על סביבותיו מתאים לנבוכדנצר ולמחריבי הארצות, ולא לישראל, אך כאן המשל בא מצד העוצמה שהייתה למלכות. "לביא" - כך נקרא האריה כשיש לו גורי אריות (וזהו גם השימוש שלנו היום בלשון לביאה לנקבה). "רִבְּתָה גוּרֶיהָ" - גידלה את גוריה, מלשון "אשר טיפחתי ורִבּיתי אויבי כִלם".
המלבי"ם מבחין בין שלושת השמות: "גור" הוא האריה הקטן היונק, שעדיין איננו טורף. "כפיר" הוא האריה הצעיר לימים, ודרכו - כפי שמביא המלבי"ם בכמה מקומות - שאינו יוצא לטרוף בחוץ, אלא אורב במעונתו וממתין שיעבור לידו טרף, קופץ עליו ומושך אותו פנימה; אין לו עדיין העוז לצאת ולטרוף במרחקים. "אריה" הוא הגדול, שכבר מתרחק ויוצא לטרוף באשר ימצא.
והנמשל: יאשיהו היה מלך גיבור כאריה, רובץ בין שאר המלכים, ובניו הקטנים גדלו בין המלכים האדירים - "בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ". מדובר אפוא במלך עוצמתי, שהיה נחשב בין המלכים הגדולים והחשובים.
יהואחז - כפיר היה
וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל׃
לפי המלבי"ם, וכן לפי רש"י ("על בני יאשיהו נאמרה קינה זו, שראשון הוא יהואחז"), הגור הראשון הוא יהואחז, שהמליכוהו תחת יאשיהו אביו. בתחילה הוא רק "אחד מגוריה", ובשלב הבא "כפיר היה" - גדל ולמד לטרוף טרף. המלבי"ם מדייק ב"וַתַּעַל": זו לשון הפעיל - יושבי הארץ הם שהעלו והמליכו אותו.
"אָדָם אָכָל" - לפי הטבע אין דרך האריה לאכול אדם, שהרי הקדוש ברוך הוא נתן את מורא האדם על כל חית הארץ, "ומוראכם וחתכם". והגמרא אומרת שאין בעל חיים תוקף אדם עד שנדמה לו כבהמה, שכן אילו היה רואה בו צלם אדם היה מוראו עליו. ואם טרף אדם - אות היא שנדמה לו כבהמה. ויש לא מעט דוגמאות בגדולי ישראל שעמדו מול אריות ובעלי חיים, ולא רק בימי חנניה מישאל ועזריה או דניאל, אלא גם בדורות מאוחרים: כמו הפני יהושע, שבשעה שברח אריה מגן החיות והכול פחדו לצאת מבתיהם, הלך ותפסו בקולרו והחזירו למקומו. כאשר מדובר באנשים גדולים - אין להם מורא, שכן מוראם על חית השדה.
ומיהו ה"אדם" שאכל? עם ישראל. "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - דרשו חז"ל: אתם קרויים אדם. וטעם הדבר, שהמילה "אדם" אינה סובלת ריבוי - אין אומרים "אדמים" - ולכן היא מבטאת אחדות. כלל ישראל הוא בחינה אחת, ואילו הקליפות תמיד בריבוי: שבעים אומות העולם, עשיו וגונדא דיליה - ארבע מאות קליפות וארבע מאות חילות של סטרא אחרא. הקדושה היא בחינת אחדות. ולכן "אדם אכל" פירושו שהלך והזיק לעם ישראל: מלך שיצא מתוכנו, בנו של יאשיהו, ובמעשיו המקולקלים קלקל והרס את עמו.
בשחתם נתפש - גלות יהואחז למצרים
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
"וישמעו אליו גויים" - זה פרעה מלך מצרים, שבסופו של דבר לכדו. "בשחתם נתפש" - מבאר רש"י ש"שחת" הוא מקום שבו לוכדים בעלי חיים, כלשון "כורה שחת" ו"בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". דרכם הייתה לחפור חפירה עמוקה ולכסותה בענפים דקים, וכשהיה עובר שם אריה או פיל, היה דורך ונופל פנימה ולא יכול לצאת. פרעה, שהיה בארץ חמת, שמע ותפסו, ואסרוֹ ברבלה בארץ חמת והביאו בחחים אל ארץ מצרים. "חחים" הם שלשלאות וטבעות ברזל שהיו נותנים באף או בלחי הבהמה כדי למושכה, כלשון "ושמתי חחי באפך", "חחים בלחייך", "וחוח תיקוב לחייו" - היו נוקבים את הלחי ומושכים, והבהמה הולכת מחמת הכאב.
אבדה תקוותה - המלכת יהויקים
וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ׃
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "תוחלת" ל"תקווה": המייחל מייחל לדבר שהובטח לו שיבוא, ויש לו ביטחון מוחלט שכך יהיה; ואילו המקווה מקווה לדבר שאינו בטוח. וכאן: היא הייתה בטוחה שיש לה תוחלת ברורה, ולבסוף התברר שאפילו תקווה אין - "אבדה תקוותה", לא רק שאין ודאות, אלא שאין אף טעם לקוות.
משנתפס המלך והובא בחחים למצרים, המליכו מלך אחר - יהויקים, שהמליכו פרעה נכה בהסכמת העם. ומדייק המלבי"ם: "כְּפִיר שָׂמָתְהוּ" - העם שמו אותו לכפיר, אך מצד עצמו לא היה כפיר אלא חלוש בטבעו. לעומת זאת ביהואחז נאמר "כְּפִיר הָיָה" - הוא היה עוצמתי מצד עצמו. כאן עדיין גור היה, אלא שמינו אותו לתפקיד של כפיר. ועוד: כשהמליך פרעה את יהויקים, מלך עמו גם יהויכין שהיה בן שמונה שנים, ושניהם מלכו יחד; ולכן, אומר המלבי"ם, אין בפרק התייחסות נפרדת ליהויכין, אלא מלכותו נכללת במלכות יהויקים.
ויתהלך בתוך אריות
וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל׃
מכיוון שהתהלך בין המלכים - נעשה כפיר בפועל. אין זה עוד "כפיר שמתהו" כבתחילה, אלא כפיר ממש, אף שבתחילת מלכותו היה חלש. שהרי בתחילה המליכו את יהואחז דווקא, לפי שהוא היה כפיר בטבעו, ואילו זה עדיין גור היה. אך על ידי שבא יהויקים בברית עם פרעה ולאחר מכן עם נבוכדנצר - קיבל עוצמה וגדר של כפיר. ולא זו בלבד, אלא גם הוא "וילמד לטרוף טרף אדם אכל" - גם הוא אכל מישראל, כמו שנאמר עליו "וגם דם נקי אשר שפך", והוסיף רשע על רשעותו של יהואחז.
וידע אלמנותיו - שלושה ביאורים
וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ׃
ביאור ראשון: "וידע" מלשון "וידע אדם את חוה אשתו", שהוא לשון זיווג - היה הורג את האנשים ושוכב עם אלמנותיהם. זה חלק ממה שהרבה להרשיע בארץ ישראל, שהיכה את ישראל וטרף "אדם". וכך העיד עליו ירמיהו: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך" - נאמר על יהויקים.
ביאור שני, שמביא הרד"ק בשם תרגום יונתן: "ואצדי בירנייתה" - "וידע" מלשון שבירה והכאה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות", שהכה ושיבר אותם בקוצים; ו"אלמנותיו" כמו ארמנותיו - שהרס ואיבד את הארמונות (בירניות פירושן ארמונות). וראיה לכך מהמשך הפסוק: "ועריהם החריב" - לא הסתפק בהריסת ארמונותיהם אלא גם החריב את עריהם. ומוסיף הרד"ק, שאמנם לא החריב בידיו ממש, אבל הוא גרם לחורבן שבא לבסוף, שראינו "את העיר תשרף באש" בימי צדקיהו - והשורש לכך במעשיו של יהויקים. "ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו" - שממה ארץ יהודה מקול שאגתו, שהטיל אימתו על בני אדם ופרע פרעות בישראל; והיות שהמשילו לכפיר, תיאר את עוולותיו בלשון קול שאגה.
ביאור שלישי, של המלבי"ם: "אלמנותיו" הוא לשון אולמותיו - האולם הוא החדר שלפני הבית או לפני החצר. הכפיר, כאמור, אינו יוצא ממעונתו אלא ממתין שם לטרף. וכאן "וידע אלמנותיו" - ידע לצאת אל אולמי שעריו, אל החדרים החיצוניים, כלומר יצא חוץ ממקומו וטרף טרף גם מחוץ לארץ ישראל. לא רק "אדם אכל" - שהזיק ליושבי ציון - אלא גם יצא והחריב את ערי שכניה של ארץ ישראל. וכפי שמובא בירמיהו פרק כ"ז, שבאו אליו שליחים מאדום, מעמון, מצור וממואב, מפני שנלחם כנגדם. הרי שיצא אל האולם, אל החוץ, והיכה גם את האויבים שמסביב, ולא הסתפק במה שהיכה בתוך הארץ.
פריסת הרשת וללכידתו של יהויקים
וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ׃
"ויתנו עליו גויים סביב ממדינות" - כמו שכתוב "וישלח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם". והבחנה יש כאן: יהואחז נתפס בשחת בלי רשת, לפי שלא נלחם עם מלך מצרים - נפל לשחת בלי שפרשו לו רשת. אבל יהויקים מרד ונלחם, ולכן היו צריכים לפרוש עליו רשת ומצודות עד שנתפס. ביטוי של פריסת רשת ומצודות מורה תמיד על מאמץ גדול והשקעת כוח רב כדי לצוד. אצל יהואחז היה הדבר פשוט - נפל לבור ונגמר; וכאן, כדי להיאבק ביהויקים, היה צריך "ויתנו עליו גויים סביב ממדינות ויפרשו עליו רשתם", ורק אחר כך "בשחתם נתפש".
וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצֹדוֹת לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל׃
את יהואחז נתנו בחחים בלבד, שבהם מושכים את החיה. אך את יהויקים נתנו "בסוגר" - שמירה יתרה על גבי החחים, סגרוהו ממש, ולא זו בלבד אלא הביאוהו אל מלך בבל. וכפילות הלשון - "בסוגר" ואחר כך "יביאוהו במצודות" - מלמדת ששתי פעמים כבשו מלך בבל: בראשונה עשאו לו עבד ואחר כך שילחו לחופשי, ובשנייה "יביאוהו במצודות". ואפשרות נוספת במלבי"ם: "ויתנהו בסוגר" מוסב על יהויקים, ו"יביאוהו במצודות" על יהויכין, לפי שיטתו ששניהם מלכו יחד והנביא מתייחס אליהם כאחד. וכל זה "למען לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל" - שלא ימשיך לשאוג ולהזיק להרי ישראל.
היכן יהויכין והיכן צדקיהו?
הרד"ק שואל: היכן נזכרו בפרק יהויכין וצדקיהו? לפי המלבי"ם, כאמור, יהויכין נכלל בתוך יהויקים. הרד"ק מבאר שיהויכין מלך שלושה חודשים בלבד, ומלכות קצרה כל כך אינה נזכרת בנבואת יחזקאל על העתיד. ובצדקיהו - כיוון שמלכות יהויקים וצדקיהו היו יחד, ושניהם ניתנו ביד מלך בבל ומתו ברשותו, הרי הם כאחד, ולכן צדקיהו מובלע ביהויקים. נמצא: לפי המלבי"ם יהויכין מובלע ביהויקים, ולפי הרד"ק צדקיהו מובלע ביהויקים. על כל פנים עיקר החורבן התחיל מיהויקים, שמלך בבל הוליכו לבבל והוליך עמו גם מקצת כלי בית האלוקים, ולכן אליו מתייחס הנביא בעיקר, והאחרים נספחים בלבד.
אמך כגפן - מעבר למשל הגפן ולמלכות צדקיהו
אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ עַל מַיִם שְׁתוּלָה פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים׃
רש"י מבאר שזהו המשך הקינה, ו"בדמך" מלשון דמיון: אתה דומה למי שהייתה אמו כגפן שתולה על מים. גפן השתולה על מים היא משובחת, כאילן שהמעיין למרגלותיו; ומחמת כן "פוריה וענפה" - ענפיה גדלו ופירותיה התרבו, וכל זה מכוח המים הרבים שתחתיה. גם המלבי"ם מפרש "בדמך" מלשון דמיון ומשל, כמו בדמותך על מים שתולה.
מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, עובר הנביא ממשל האריה למשל הגפן, ומדבר על מלכות צדקיהו. צדקיהו, בשונה מקודמיו, היה צדיק, ואי אפשר להמשילו לארי טורף שטרף אדם והזיק ליושבי ציון. הוא היה כגפן נטועה בארץ, ולא סתם גפן אלא גפן השתולה על מים.
וכאן כלל גדול שהמלבי"ם נוקט לכל אורך התנ"ך: לשון "שתול" אינה כשימוש שלנו היום, שנטיעה ראשונה במקום קרויה שתילה; אלא "נטוע" הוא הנטוע מתחילה במקומו, ו"שתול" הוא מי שנעקר ממקומו הראשון והועבר ונשתל במקום אחר. וזה מתאים מאוד לצדקיהו, שמרד בנבוכדנצר ולקח לו לאדון את פרעה מלך מצרים. וכוונתו הייתה שיהיה "פוריה וענפה ממים רבים": תחת נבוכדנצר אקצוץ כנפיים, ואם אלך אל פרעה יהיה הוא לי לגב ואוכל למרוד ולא להיות תחת ידו. וכבר דיבר הנביא על כך בפרק י"ז: "אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה" - ששתל עצמו אל פרעה, שיש לו את הנילוס, ולכן מתאים משל המים הרבים: מקום שבו יהיה לו שפע ולא יצטרך לסבול תחת עולו של נבוכדנצר.
ותגבה קומתו
וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו׃
"מטות עוז" - כוח גדול היה לו; "אל שבטי מושלים" - התחבר אל מושלי העמים שסביבות ירושלים וכרת עמם ברית. ועל ידי זה "ותגבה קומתו על בין עבותים" - נעשה סמוך לאילנות העבותים, שהאילן עצמו עבה וענפיו קלועים זה בזה; כלומר גבה עד שהגיע לראשי העבותים, ונעשה גדול. "וירא בגבהו ברוב דליותיו" - דליותיו הם ענפי הגפן הנדלים, והוא נראה לעיני כול בגובהו.
והדבר היה בניגוד גמור לרצונו של נבוכדנצר, שכפי שראינו בפרק י"ז המשיל אותו לגפן סורחת, ורצה שתהיה גפן שפלה ונמוכה. ופתאום הוא רואה שצדקיהו נעשה בעל מטות עוז, הולך אל שבטי מושלים, קומתו גבוהה בין העבותים - ומכאן חרון אפו: אני שמתיך שתהיה כפוף אליי, ואתה גדלת ולקחת לך חברים ומושלים אחרים ופנית אל פרעה מלך מצרים.
ותתש בחמה - הנפילה
וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ הִתְפָּרְקוּ וְיָבֵשׁוּ מַטֵּה עֻזָּהּ אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ׃
"ותתש בחמה" - נעקרה ממקומה ומגדולתה, בחמה ובקצף גדול. "ורוח הקדים הוביש פריה" - הגפן שנשתלה על מים רבים ונתנה פירות יפים, באה רוח הקדים והובישה את פריה; ורוח קדים היא רוח מזרחית, ונבוכדנצר בא ממזרח וצפונית לארץ ישראל, ולכן נמשלו חייליו לרוח קדים. "התפרקו ויבשו" - משהתפרקו ממקומם, יבשו מאליהם; וזה משל, אומר המלבי"ם, לשבויים שנאבדו ומתו בדרך: כפירות שנעקרו מן הגפן ומונחים ומתייבשים, כך השבויים שנעקרו מארץ ישראל אבדו בדרך.
"מטה עוזה אש אכלתהו" - זה צדקיהו, שעיוורו את עיניו; ואש מורה גם על חרון אף. הוא חשב שיש לו עוז, שהוא "מטה עוזה" - העוז והתוקף של המטה והממשלה, שהמטה מסמל את שבט המושלים; ובוא וראה שלא רק שלא הצליח בקשריו כנגד נבוכדנצר, אלא שהנביא הזהירו לא למרוד בנבוכדנצר והוא לא שמע, ומרד וקיבל עליו את עול פרעה מלך מצרים, ולא יצא מזה אלא נזק. וזהו "ותתש בחמה", כלשון התורה: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - מציאות זו כבר צפה משה רבנו מראש בנבואתו.
והרד"ק מוסיף: לאחר שנאמר "ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבהו ברוב דליותיו", בא הכתוב לתאר את גודל הנפילה - כגודל העלייה כך גודל הנפילה. אחרי שהיה גדול כל כך בקשריו עם פרעה, עכשיו "לארץ השלכה", ואחר כך משכוהו ולקחוהו לרבלתה, ושם עיוור מלך בבל את עיני צדקיהו.
שתולה במדבר
וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא׃
עתה היא שתולה במדבר: נבוזראדן השאיר מדלת הארץ, והארץ נותרה שממה כמדבר, ואותם דלת העם נותרו כשתולים במדבר, בארץ ציה וצמא.
ותצא אש ממטה בדיה
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ אָכָלָה וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה׃
רש"י מבאר "מטה בדיה" - מעון מלכיה ושריה, ומשם באה לה הרעה. וזה מתאים למה שאמרנו שהמטה מסמל את שבט המושלים: יוצאת אש מן המקום שבו יושבים המושלים, ועל ידי זה "פריה אכלה". הרד"ק מפרש ש"מטה בדיה" הוא צדקיהו, שנקרא לעיל "מטה עוזה", והוא שגרם את החורבן; ולאחר מכן "לא היה בה מטה עוז" - לא נמצא עוד מושל שיוכל לאחוז במטה בעוז ולהנהיג את העם.
המלבי"ם מפרש שהאש היוצאת היא אשו של ישמעאל בן נתניה. לפי שיטתו, "ועתה שתולה במדבר" מדבר באותם דלת העם שהשאיר נבוזראדן, ועליהם הופקד גדליה בן אחיקם. ישמעאל בן נתניה קשר עליו קשר והרגו, ובכך נכרת לחלוטין היישוב היהודי בארץ ישראל - זו הייתה המכה בפטיש שסיימה הכול. ומשום כך אנו צמים את צום גדליה, שהוא היה הכורת האחרון על היישוב היהודי בארץ באותה תקופה. וזהו "ותצא אש ממטה בדיה" - מן הבדים עצמם, שישמעאל בן נתניה היה מישראל ומזרע המלוכה, ומתוכנו יצאה האש. "פריה אכלה" - הרג את הנשארים; "ולא היה בה מטה עוז שבט למשול" - משנהרג גדליהו בטלה הממשלה שנותרה כאן, ולא היה עוד כוח ממשלה לעם ישראל בארצו.
קינה היא ותהי לקינה
ומסיים הנביא: "קינה היא ותהי לקינה". הנבואה עצמה, מה שאני מתנבא לפניכם עתה, היא קינה - אני מקונן על שברם של ישראל על הצרה העתידה לבוא. ודעו לכם, שלצערי גם תתגשם הקינה הזאת בפועל - "ותהי לקינה": כשתתקיים הנבואה יקוננו בני אדם על המצב הנורא, על השבר האיום ועל החורבן.
לסיכום:
פרק י"ט הוא קינה כפולה על בית מלכות יהודה, בשני משלים. במשל האריה (פסוקים א-ט) מתוארים בני יאשיהו: יהואחז שהיה כפיר בטבעו, ולמד לטרוף טרף ו"אדם אכל" - היזק לעם ישראל, ונתפס בשחת והובא בחחים למצרים; ויהויקים ש"כפיר שמתהו" - לא היה חזק מצד עצמו, אך התחזק בבריתותיו עם פרעה ונבוכדנצר, הרשיע בתוך הארץ ואף יצא אל "אולמי שעריו" להילחם בעמים שמסביב, עד שפרשו עליו גויים רשת ומצודות ונתנוהו בסוגר ובחחים ביד מלך בבל. במשל הגפן (פסוקים י-יד) מתואר צדקיהו, שלא היה ארי טורף אלא גפן שנשתלה על מים רבים - כלומר נסמכה על פרעה - וגבהה קומתה כנגד רצונו של נבוכדנצר, עד שנותשה בחמה, ורוח הקדים הובישה את פריה, והשבויים יבשו בדרך, ועיני מטה עוזה כובו. ולבסוף "שתולה במדבר", ואש ישמעאל בן נתניה שיצאה מתוך בדיה כילתה את הנשאר ולא נותר מטה עוז למשול. נבואה שהיא קינה, ועתידה להיות לקינה בפועל.