פרק י"ח בספר יחזקאל עוסק כולו ביסוד גדול: "הנפש החֹטאת היא תמות" - אין אדם נענש בעוון אבותיו, וכל אדם נשפט לפי דרכיו הוא. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לצידו השני של המטבע: לא רק רשע שחזר בתשובה, אלא גם צדיק שהרשיע. מכאן נגלול את כל סוגיית התשובה: מהי תשובה מיראה ומהי תשובה מאהבה, מה פירוש "תוהה על הראשונות", ומהו החסד העצום שגנוז בתשובה. נסיים בשאלתו המפורסמת של רבי אלחנן וסרמן לחפץ חיים, ובתשובות שנאמרו בה.
צדיק שהרשיע - "תוהה על הראשונות"
וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי? כׇּל־צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר־עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר־מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא בָּם יָמוּת׃ (כד)
עד כה דיבר הנביא על רשע שחזר בתשובה. כעת הוא הופך את התמונה: מה יהיה בצדיק שהרשיע? האם תעלה על הדעת שיעשה את כל התועבות שעשה הרשע, ובכל זאת ייגזרו עליו חיים? "כל צדקותיו אשר עשה לא תיזכרנה" - כל הצדקות שעשה נשכחות לו.
ולכאורה הדבר פלאי. אדם עבד את ה' שנים, ועכשיו הרשיע. מה, עשה "ריסט", "דיליט", מחק את כל מה שהיה? עשה מעשים טובים - תן לו שכר; עושה מעשים רעים - שיקבל עונש. מדוע שיימחק העבר? על קושי זה אומרת הגמרא שכאן מדובר ב"תוהה על הראשונות". כלומר, לא אדם שעד היום היה צדיק ועכשיו התגבר עליו יצרו ופקר, אלא אדם המתחרט על מעשיו הטובים: "אוי, כמה חבל שעשיתי מצוות, כמה חבל שביזבזתי את זמני, הרי בזמן הזה יכולתי להתענג בתאוות והנאות". חבל שהקדשתי את זמני לתורה ולמצוות - זו חרטה על הראשונות. ומאחר שהוא מתחרט עליהן, אומרים לו: מחק את מעשיך הראשונים.
לפיכך אין שום צד שיעשה את כל תועבות הרשע "וחי". מגיעה לו מיתה משני צדדים: א' - "במעלו אשר מעל", על עצם המעילה בה' ועזיבת דרך הצדקות והחרטה עליה. ב' - "ובחטאתו אשר חטא", מכאן ולהבא, שהרי אינו רק מתחרט על העבר אלא מקבל על עצמו "להיטיב דרכיו" במרכאות, ומתחיל לעבור עבירות. משני הדברים - "בם ימות".
ומדייק המלבי"ם בלשון "מעל": "אין מעילה אלא שינוי" (ספרא). מעילה היא הוצאת דבר שהיה מיוחד לקודש אל החול, מן התקינות אל הקלקול - ולכן המועל בקודש מתחייב קורבן מעילה. וכן "אישה המועלת ומעלה מעל באישה" - שהייתה נאמנה לו וכעת מעלה בו, וכן "איש מועל ברעהו". כך גם כאן: האדם הזה מעל בקדוש ברוך הוא, שעד עכשיו היה צדיק ודבוק בה', והקדוש ברוך הוא היה עימו, וכעת נטש את השם יתברך.
"לא יתכן דרך ה'" - מה פירוש "יתכן"
וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, שִׁמְעוּ־נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ׃ (כה)
אנו משתמשים הרבה בביטוי "לא ייתכן", אך לא תמיד מבינים את משמעותו. מסביר המלבי"ם שהוא התפעל מלשון "תוכן", שנאמר על דבר השווה במידה ובמשקל, בלי עודף ובלי מגרעת. "דבר מתוקן" פירושו: בדיוק כפי שהוא צריך להיות, לא יותר ולא פחות, על המשקל הראוי לו. "וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ" - בדיוק לפי הכמות; "הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" - מה שמוכן בדיוק לפי המידה; "וּמַיִם בַּמִּדָּה תִכֵּן" - במידה המדויקת. אם כן טענתם היא: דרכי ה' אינן במידה שווה, אינן על פי הצדק והיושר. וזה גם עניין "תיכון" - הדרך התיכונה, הממוצעת והישרה.
ומה בדיוק טענתם? מסביר המלבי"ם שהם באים להתפלסף מצד החקירה, וכפי שהאריך המלבי"ם בעניין זה בספר איוב. טענת החוקרים והפילוסופים היא: כיצד יחול בקדוש ברוך הוא שינוי מרוצה ללא רוצה או מלא רוצה לרוצה? הרי הקדוש ברוך הוא אחדותי ואינו סובל שינויים - לא במובן של סבל, אלא במובן שאינו מתפעל ואין בו שינוי כלל. "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". ואם תאמר שיש בו שינוי, כביכול הוא פגום וחסר. שהרי מהו שינוי? "דעתי הייתה כך, הצלחת לשכנע אותי להפך" - משמע שעד עכשיו דעתי לא הייתה מושלמת, ועכשיו התחדש לי. דבר כזה לא שייך בקדוש ברוך הוא, שהכול ידוע לפניו, קורא הדורות מראש. ולכן שאלו: כיצד שייך שפעם רצה ברעתו ועכשיו ברצה בטובתו, פעם רצה במותו ועכשיו בחייו? אם ה' רצה את הצדיק ושנא את הרשע, איך ישתנה הרצון עליהם על ידי שינוי מעשיהם? מי שנגזרה עליו מיתה - תיגזר מיתה, ומי שנגזרו לו חיים - חיים.
שאלה שנייה טענו: וכי עבד שקלקל את מלאכתו, יעלה על הדעת שיתקן זאת בחרטה? אדם רצח נפש, התחרט מאוד - האם הנרצח יחזור לחיים? אדם שרף לחברו את הרכב בכעסו, והתחרט חרטה גמורה - האם הרכב יחזור לקדמותו? אם כן, כיצד יטען שבחרטתו חזרה המלאכה המקולקלת להיות מתוקנת? ואותה שאלה גם להפך: הצדיק שעשה מצוות ומעשים טובים, ותהה על הראשונות - כיצד מחקה החרטה את כל אשר עשה? וכי מי שעבד אצלך שלוש שנים ואמר לך "אני לא ממשיך כאן", לא תשלם לו את משכורת שלוש השנים? מכאן ולהבא אל תשלם, אבל את מה שהיה מדוע תמחק? ואף אם יאמר "אני מתחרט על כל יום שעבדתי אצלך, זה היה גיהינום" - לכל היותר לא תיתן לו משכורת כפולה, אבל לבטל את שכרו כליל, מה ההיגיון? אלו שתי הטענות שטענו כלפי דרך ה'.
משל השדה והגשם: השינוי במקבלים, לא במשפיע
אדם זריז ופעלתן הלך וזרע את שדהו, הכינה, חרש אותה, הכול נפלא. ירד גשם - התחיל הכול לצמוח. ולעומתו "על שדה איש עצל עברתי", עלה כולו קמשונים, כוסו פניו חרולים; לחרוש ולזרוע לא היה בשבילו. ירד גשם - לא צמח כלום. ובאים ושואלים: הרי לזה נתן ה' ולזה לא נתן! אומר הקדוש ברוך הוא: נתתי לכולם בשווה. אלא שזה בא לקבל וזה לא בא לקבל. מי שזרע - הגשם השקה את שדהו; ומי שלא הכין את שדהו, אצלו הגשם עשה רק שלוליות ובוץ, שהרי השדה לא הייתה ראויה להצמחה.
ומה יהיה במצב ההפוך? אותו עצל שנגזר עליו "עוני", שאין לו תבואה ואין לו מה לאכול, התחרט ואמר: צריך אני לנהל את ענייני אחרת. הלך, חרש את השדה, עקר את הקוצים, הכין וזרע. בגשם הבא - השדה נותנת פירותיה, יש חיטים ויש מה לאכול. וכי עכשיו ה' שינה את דעתו והחליט שיהיה לאדם הזה? איזה שיבוש! אומר ה': את הגשם הורדתי גם קודם, אלא שהאדם הכין עצמו לקבל את השפע. ולהפך, אילו אותו זריז שחרש וזרע היה מתחרט, הולך ועוקר את הכול - עכשיו יורד גשם ואין לו אלא ריקבון בשדה. וכי ה' התחרט ושינה דעתו? הוא זה שהלך ועקר את מעשיו, ומאותו רגע הגשם אינו משפיע עליו לטובה במאומה.
אומר אם כן המלבי"ם: כך אומר להם ה' - השינוי אינו במשפיע, השינוי הוא במקבלים. וכאשר האדם קלקל ובאה עליו רעה, על זה נאמר "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" - רעתך היא המזיקה לך. "אני משפיע שפע תמיד; תכין כלים - תקבל, לא תכין כלים - לא תקבל". אבל לטעון שדרכי לא תיתכן? דרכי היא הדרך העומדת על תוכן אחד תמידי שאינו בר שינוי, ודרככם היא זו המשתנה. וזה שנאמר בישעיה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם... כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים... והרווה את הארץ והולידה והצמיחה", וכבר הארכנו בעניין זה בישעיה פרק נ"ה.
העונש הכפול של הצדיק שהרשיע
בְּשׁוּב־צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה יָמוּת׃ (כו)
"בשוב צדיק מצדקתו" - כמו שהסברנו, תוהה על הראשונות ומתחרט על הצדקות שעשה. ולא זו בלבד, אלא "ועשה עוול" מכאן ולהבא. ועל כך הוא ילקה בכפליים. ראשית, כשנסתכל על מצבו הקודם - לפי מצבו הקודם יגדל חטאו כעת שבעתיים. אדם שאינו יודע כלום, תינוק שנשבה שגדל אי שם - מה כבר אפשר לתבוע ממנו? אבל אתה היית צדיק, ומשום כך התביעה עליך גדולה בהרבה.
וכך מצינו בנזיר, שצריך להביא קורבן בסיום ימי נזירותו, וכבר מסרנו על כך שיחה שלמה. שואל האבן עזרא: מדוע צריך קורבן? הרי עשה מעלה, ועכשיו חזר למצבו הקודם, והוא ככל אדם - וכי מכל אדם אתה מבקש קורבן? והתשובה: אחרי שנשמת אוויר פסגות, מה פתאום נפלת? נכון שכולם לא הגיעו למעלה, אבל אתה הגעת - ואם הגעת, לך היה אסור לרדת. מי שכבר השיג, צריך להישאר ולאחוז בדרגתו. וזה שנאמר כאן: תהיה תביעה על אדם זה, שאחרי שכבר השיג קרבת ה' והיה בבחינת צדיק, עזב את הדרך הטובה שכבר אחז בה - התביעה עליו גדולה בהרבה.
ודבר נוסף: מכאן ואילך הוא עושה מעשים רעים. ועל שני העניינים גם יחד - "ומת עליהם": על שנטש את דרך הטוב, ועל העוול שמכאן ולהבא. "בעוולו אשר עשה ימות" - ובכל זאת תבין, אומר ה', שהשינוי אינו מצידי. הוא זה שהלך ועקר את כל הגידולים שהגשם הצמיח; מה אתה רוצה ממני? הורדתי לו גשם כראוי, והוא עקר. החטא הוא הממית, לא אני ממית, "כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה, "תיסרך רעתך", והקלקולים והמעשים הרעים הם המלקים אותו. ועל זה נאמר "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" - בא בתלונות לריבונו של עולם, וזו איוולתך: מעשיך המקולקלים הם שהביאו עליך את הצרה. ואל תצעק "ריבונו של עולם, למה זה מגיע לי" - אל תאכל זכוכיות ואחר כך אל תתלונן על כאב בטן. אתה פועל פעולה רעה, ואחר כך בא בטרוניה כלפי קודשא בריך הוא.
רשע שחזר בתשובה מיראה
וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת־נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה׃ (כז)
גם כאן: "ויעש משפט וצדקה". אומר ה': אני לא שיניתי כלום, את הגשם אני ממשיך להוריד כרגיל; הוא זה שהלך וזרע בשדהו, הוא עשה משפט וצדקה. ולכן שימו לב ללשון - "הוא את נפשו יחיה". לא אני שיניתי את מצבו, אני משפיע באופן תמידי; אלא שעכשיו הכין כלים, ולפיכך הוא בעצמו את נפשו מחיה, "והצדקה תחיה בעליה".
ומוסיף המלבי"ם שיש כאן הבחנה בעניין התשובה: אם שב רק מכאן ולהבא ואינו תוהה על הראשונות - זו תשובה מיראה, ועליה נאמר "הוא את נפשו יחיה" מכאן ולהבא, ולא יותר.
תשובה מאהבה - זדונות נהפכים לזכויות
וַיִּרְאֶה וַיָּשׇׁב מִכׇּל־פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃ (כח)
כאן מוסיף הנביא על הקודם. עד כה דובר רק שיעשה טוב מכאן ולהבא; אבל אם "יראה" בעין שכלו "וישוב מכל פשעיו אשר עשה" - שיעשה תשובה גם על העבר - אז "חיו יחיה". שכן כשאדם עושה תשובה מאהבה, זדונות נהפכים לו לזכויות. וגם זה מאותו הטעם: הקדוש ברוך הוא מסתכל על מצבו הקודם, וזו תהיה סיבה להגדיל את זכותו. כשם שאצל הצדיק מצבו הקודם מגדיל את רשעתו עכשיו - "איך אתה, שהיית צדיק כזה, התקלקלת?" - כך אצל הרשע, זה שהיה רשע כזה מגדיל את זכויותיו כשחוזר להיות צדיק, שהרי לאדם כזה קשה מאוד לשנות את דרכיו מרשע לצדיק, ו"לפום צערא אגרא", כפי שנראה בהמשך. ולכן מגיע לו הרבה יותר, "חיו יחיה לא ימות", שהזדונות נהפכו לו לזכויות.
שוב "לא יתכן" - וההשגה על הפיכת הערכים
וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן׃ (כט)
גם על זה הם עדיין טוענים "לא ייתכן דרך ה'": איך הקדוש ברוך הוא עושה מן העוונות זכויות? ואיך הרשע נהפך פתאום לצדיק? ואיך יכול להיות שחטאו של הצדיק גדול מחטאו של הרשע, וזכותו של הרשע גדולה מזכותו של הצדיק? כלומר, שהרשע שנעשה צדיק יזכה יותר מן הצדיק המקורי, והצדיק שנעשה רשע יתחייב יותר מן הרשע המקורי. וכיצד השינוי שעשו ישנה את הדין כלפיהם? על זה הוא אומר להם: דעו לכם שגם בזה אין שינוי בדרך ה', אלא דרככם היא המשתנה, שהרי אתם משנים את דרכיכם תמיד.
"איש כדרכיו אשפוט אתכם" - לפום צערא אגרא
לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה, שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכׇּל־פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא־יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֺן׃ (ל)
מאחר שאתם משנים את דרככם - לשוב בתשובה או להרשיע לאחר שהייתם צדיקים - אומר ה': "איש כדרכיו אשפוט אתכם". אשפוט אתכם לפי שני הדרכים: אערוך את הדרך העכשווית לעומת הדרך הקודמת, ועל פי זה אשפוט. בעל תשובה שעושה מעשה טוב, תגדל זכותו פי כמה מן הצדיק העושה אותו מעשה - שהרי הורגל בחטא, וכל דרכו הייתה על דרך רע, ובשבילו להתגבר זו קריעת ים סוף, ובוודאי מגיע לו שכר גדול יותר.
אדם שעד עכשיו היה רגיל לעשן בשבת, ופתאום מחליט לקבל על עצמו ולהפסיק - האם נשווה אותו לאדם שמעשן יום יום ובשבת נמנע? יאמר לך: גם לי זה לא קל. נכון, אבל האם יש לך את ההתמודדות שלו? אתה כבר שלושים שנה לא מעשן בשבת; אין לך מאבק כזה. אבל מי שעד שבת שעברה עישן, והשבת קיבל על עצמו להפסיק - אתה יודע איזה מאמץ נדרש ממנו, איזה כוחות נפש? אומר הקדוש ברוך הוא: אני בוחן את הדבר, ולפום צערא אגרא. ואותו דבר להפך: הצדיק שהרשיע - מגיע לו עונש גדול, שהרי היית צדיק, והטבעים והמידות הטובות היו אצלך קניין בנפש; מה שאחר צריך להתגבר ולהתאמץ עליו מאוד, אצלך כבר הלך בקלות ואחזת בדרך הישרה - איך נטשת אותה?
ולכן הוא אומר להם "שובו והשיבו מכל פשעיכם": השתדלו לעשות תשובה מאהבה, עד שעל ידה לא רק תהיו צדיקים מכאן ולהבא, אלא יתוקן גם כל מה שעשיתם קודם - "ולא יהיה לכם למכשול עוון". כל העבירות שהיו לכם יתהפכו מכאן ואילך למצוות. שכן כל עוד עושה אדם תשובה מיראה, עבירותיו נהפכות לשגגות, שה' הופך זדונות לשגגות; אבל אם תשובו מאהבה, גם המכשול יוסר. "מכשול" היינו שגגה, ועל זה נאמר "ולא יהיה לכם למכשול עוון" - שהעוון לא יישאר אפילו במדרגת מכשול ושגגה, אלא אדרבה, יהפוך למצווה, כי בתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות.
"ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה"
הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת־כׇּל־פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (לא)
ואף אם עדיין לא הגעתם למידה של תשובה מאהבה, שבה זדונות נהפכים לזכויות - על כל פנים "השליכו מעליכם את כל פשעיכם", כאדם המשליך מעליו משא כבד שהוא מחפש להיפטר ממנו. ומה תרוויחו בכך? שעבירותיכם לפחות לא יהיו במדרגת "פשע", שפשע הוא אדם המורד בה'. שהרי כשאדם עושה תשובה מיראה, זדונות נהפכים לשגגות - וזה כבר רווח גדול: לא ידונו אתכם כפושעים ומורדים אלא כשוגגים.
"ועשו לכם לב חדש" - שתהיה לכם בחירה חדשה. המלבי"ם מבאר בכל מקום שהלב הוא הכוח המושל, והרוח היא חלק הדמיון, המעלה ציורים על הלב ומפתה אותו לעשות כרצון הרוח. ועד עכשיו הייתה הרוח מעלה ציורים של עוונות וחטאות, שהרי כל עוון מתחיל בדמיון - באותם ציורים שאדם מצייר בדמיונו. כיצד מפתים אותנו במאכל מסוים? מראים לך את הפיצה עם האדים, והגבינה הצהובה נמתחת מלמעלה. וזה תמיד פחות טעים ממה שצולם - תמיד. ולא רק מפני ששמים פחות חומרים ממה שמצלמים, אלא מפני שבהתחלה פועל כוח הדמיון, וכוח הדמיון מראה לנו תמיד משהו מיוחד יותר ממה שהוא באמת, ועל ידי פעולתו על הלב הוא מטה את הלב. ולכן הוא אומר: השתדלו שלא תעלה הרוח על הלב אלא ציורים טובים ודמיונות טובים, של תורה, של עבודת ה' ושל יראת ה' - ואז יהיה לכם לב חדש ורוח חדשה, הרוח תעלה רק ציורים טובים והלב יהיה מושל ביראת אלוקים. "ולמה תמותו בית ישראל" - עשו תשובה כדי שלא תמותו, והרי כאן הוא מדבר בתשובה מיראת העונש, לפחות זאת.
"כי לא אחפוץ במות המת"
כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ׃ (לב)
ומדוע יקבל ה' אף תשובה כזו, קטנה בערכה ומועטת, תשובה מחמת יראה שלכאורה יש בה חסרון? שתי סיבות. האחת: "כי לא אחפוץ במות המת" - ומכאן למדו חז"ל שרשעים בחייהם קרויים מתים, שהרי כבר נחשב מת ברשעתו, ואומר ה' שאינו חפץ במותו. והשנייה: על ידי תשובה זו תבואו אחר כך גם לתשובה מאהבה ותעלו בדרגה, ואז "והשיבו וחיו" - תשובו גם על העוונות הקודמים, תשיבו אותם אל הזכות, ותחיו חיי נצח. לכן אומר להם ה': דרכי תיתכן, ודרכיכם הן אשר לא תיתכנו.
שאלת רבי אלחנן וסרמן לחפץ חיים
עד כאן סיימנו את הפרק. ולסיום נעמוד על עניין המוזכר כאן, שהאחרונים דיברו בו בהרחבה, והוא מפורסם כשאלה שהִקשה רבי אלחנן וסרמן השם ייקום דמו לרבו החפץ חיים - שאלה חזקה מאוד, ורבים ניסו לענות בה, זה אומר בכה וזה אומר בכה.
המסילת ישרים אומר שהתשובה היא חסד עצום, ושמצד ההיגיון אין דבר כזה תשובה, ולא יעלה על הדעת שתשובה תועיל. וזו לשונו: "איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה?" - אדם שקלקל, ששרף את בית חברו, וכי עכשיו שחזר בתשובה יחזור הבית? רצח - וכי המת יקום לתחייה? "הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף - איך יוכל לתקן את הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?" מה שהיה, היה, ואי אפשר לתקנו.
ועל כך אומר המסילת ישרים שיש מידה מיוחדת - מידת הרחמים: "אמנם מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו, היינו שיינתן זמן לחוטא ולא ייכחד מן הארץ מיד שחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד כלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה". וכמה חסד עצום יש כאן: "בהיות השב מכיר את חטאתו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא" - הלוואי ולא עשיתי זאת מעולם - "כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא, ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו - הנה עקירת הדבר מרצונו ייחשב לו כעקירת הנדר", וכשם שהנדר נעקר למפרע, כך כאן. "והוא מה שאמר הכתוב 'וסר עווֹנך וחטאתך תכופר', שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. וזה חסד ודאי שאינו משורת הדין".
זה חסד עצום שאין לשער ולתאר, ודבר שלא יעלה על הדעת: אדם מגיע לבית משפט, אומרים לו "אדוני, אתה נאשם ברצח", והוא עונה "נכון, אדוני השופט, אבל אני מתחרט, עשיתי תשובה" - האם ישלחו אותו הביתה? ודאי שלא. ואם כן, כיצד עושה זאת הקדוש ברוך הוא? זהו חסד שאין כדוגמתו.
שאל רבי אלחנן: איני מבין, ממה מתפעלים כאן? היכן החסד? הרי כך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא. מה קורה כאשר אדם היה צדיק ותהה על הראשונות, כשהתחרט על הצדקות שעשה? מחקו לו הכול, לא ייזכר מאומה. אם כן, מדוע להתפעל מן החסד שבתשובה? זו מידתו של הקדוש ברוך הוא: מי שעשה דבר והתחרט עליו - נמחק. וכשם שאתה מבין שהצדיק שהתחרט מחק את צדקותיו, כך גם מי שהיה רשע והתחרט מחק את חובותיו. היכן כאן החסד? אין כאן דבר שמעל הטבע, אלא הנהגת ה' הן לטוב הן לרע. שורת הדין נותנת: התחרטת - מחקת את מצוותיך; ואם כך, שורת הדין נותנת שהמתחרט מן העבירות מחק אותן. אין כאן חסד כלל, אלא דין שווה בצדיק וברשע.
תשובת החפץ חיים
השיב לו החפץ חיים: אתה צודק - בתשובה מיראה באמת אין חסד, שהרי כשם שהמתחרט על מצוותיו מוחקים לו אותן, כך המתחרט על עבירותיו מוחקים לו אותן, וזה הדין. אבל נחשוב רגע: הצדיק שהתחרט על מעשיו הטובים - וכי הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את המעשים הטובים לעוונות, ותובע אותו ונותן לו עליהם גיהינום? לא, עד כדי כך לא נאמר, אלא שהמעשים הטובים נמחקים. אם כן, אותו דבר היה צריך להיות אצל הרשע: כשהוא מתחרט, המעשים הרעים נמחקים. אבל לקחת את כל המעשים הרעים ולהחשיב כל מעשה רע כמצווה - זה כבר חסד! זה החסד: שבתשובה מאהבה הופך הקדוש ברוך הוא את הזדונות לזכויות. כלומר, צודק אתה שבתשובה מיראה אין חסד, אך בתשובה מאהבה יש חסד.
תשובת רבי אלחנן עצמו: שני מישורים בעבירה
רבי אלחנן לא קיבל תשובה זו, משום שמלשון המסילת ישרים לא משמע כך. המסילת ישרים אומר שאין אדם יכול לתקן את אשר עיוות: "הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף - איך יוכל לתקן?", ולא חילק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה. הוא מדבר על עצם העניין שבמציאות לא שייך לתקן קלקול, וחסד ה' הוא שנתן אפשרות לתקן את הקלקול; הוא אינו עוסק כלל בהפיכת העוונות לזכויות. ואם כן קשה: הרי אתה רואה שכן שייך - הצדיק פעל צדקות וה' מסיר לו אותן, והיכן החסד? ולומר שהמסילת ישרים דיבר רק בתשובה מאהבה, קשה מאוד.
לפיכך תירץ רבי אלחנן תירוץ אחר: לכל מעשה עבירה יש שתי השלכות. האחת - הקדוש ברוך הוא אמר שלא לעשות ואתה עשית, מרדת בציווי האלוקי והמרית את פיו. השנייה - העבירה פוגמת את האדם עצמו. משל לאב שאמר לבנו לא לרוץ לכביש; רץ הילד לכביש, ורחמנא ליצלן נפגע מרכב חולף. שתי פגיעות יש כאן: האחת, שהמרה את פי אביו - וזה קיים גם אילו לא אירע לו דבר; והשנייה, הנזק שנוצר בפועל. כך כל עבירה: יש בה המריית פי ה', ויש בה קלקול ופגם בנפש האדם.
ובזה מיושבת שאלה שרבים שואלים: חז"ל אומרים ב"הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" - שאפילו הוא רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו. והרי אם ברגע אחד של הרהור תשובה מתקנים הכול, מדוע נכתבו בראשית חכמה ובאריז"ל כל אותן תעניות - על ליצנות אחת ל"ט תעניות, על פגם הברית פ"ד תעניות, וכן הלאה, וגלגולי שלג ושאר תיקונים? אלא התשובה היא, שיש שני מישורים בעבירה. על המריית פי ה' - ברגע אחד אתה חוזר בתשובה ונעשה צדיק גמור, ואומר ה' "מוחל אני לך"; אבל האדם שקלקל טינף את העולמות העליונים וטינף את נפשו, ואת זה צריך לתקן. הסיגופים והתעניות הם כנגד מישור הפגם שנעשה בנפש, ואלו שני מישורים נפרדים - על שהמרית את פי, "אינו זז משם עד שמוחלים לו" בעבירות מסוימות, אבל הקלקול זקוק לתיקון.
ומעתה, אומר רבי אלחנן, כשאדם תוהה על הראשונות אין בכך אלא עקירת עצם המרידה, הצלה מן העונש - אבל את הפגם שנעשה בנפשו אין בכוחו לעקור, שכבר נעשה מציאות בנפשו. וכאן רואים את חסד ה': שגם את המציאות הזו שבנפש, גם אותה הקדוש ברוך הוא עוקר ונותן לך אפשרות לתקנה. ולעומת זאת, אדם שעשה מצוות ומתחרט ואומר "חבל ששמעתי בקול ה'" - התיקון שנעשה בנפשו נשאר קיים; מה שאין לו הוא השכר, שעל מצוות אלו לא יקבל שכר, אבל התיקון בנפשו קיים. אותו דבר היה צריך להיות אצל בעל העבירות: הקלקול בנפשו יישאר קיים, ואומר ה' "לא אעניש אותך על שהרשעת, אבל נפשך פגומה". חסד ה' שבתשובה הוא שגם את זה מנקה הקדוש ברוך הוא ומוחה את החטא: "וסר עווֹנך וחטאתך תכופר", שהעוון סר ממש מן המציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע; "ואם רחץ ה' את צואת בנות ציון" - ניקוי מוחלט, גם ניקוי הנפש. זה החסד שבתשובה, ואפילו בתשובה מיראה. ודבר זה לא מצאנו להפך: כשהצדיק תוהה על הראשונות, אין ה' מלכלך לו את הנפש; הניקיון שבנפשו קיים, ורק את השכר על המצוות אינו מקבל.
קושיית הרב גבריאל טולדנו
הרב גבריאל טולדנו בספר "מצעדי גבר" תמה על תשובה זו. שהרי הטענה היא שהתוהה על הראשונות מאבד רק את חלק המצווה - את שכר שמיעת דבר ה' - אך את עצם התיקון שבנפשו אינו מאבד. והוא אומר שאין זה מתאים ללשון הגמרא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות. משמע שאיבד לגמרי, ולא שנשאר לו הזיכוך ורק שכר עשיית רצון ה' אבד. יתר על כן, נאמר "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו" - משמע שאינה קיימת כלל, וכן משמע מן הרמב"ם שנמחק לגמרי. שאילו נשאר התיקון שעשה בנפשו, ראוי היה שיציל אותו ביום רשעו; ומאחר שאינו מציל, משמע שאינו נשאר כלל, והמחיקה גמורה. ואם המחיקה גמורה אצל הצדיק, חוזרת השאלה: מהו החסד אצל הרשע שמוחקים לו את עוונותיו?
תירוץ בעל "מרחבי ים": לנתק קשר מספיק אחד
בספר "מרחבי ים" על מסכת סנהדרין כתב תשובה אחרת. יש הבדל גדול בין חרטה על מצוות שקיים לבין חרטה על עבירות שעשה. המתחרט על מצווה - מה היה לו עד עכשיו? קשר עם הקדוש ברוך הוא, והוא מודיע לריבונו של עולם: ניתקתי את הקשר. ואילו מי שהיה רשע ולא היה לו קשר, ועכשיו מה הוא אומר? ריבונו של עולם, אני מחבר את הקשר. זה ההבדל בין צדיק שמרשיע לרשע שנעשה צדיק.
והתבונן: כדי לנתק קשר די בצד אחד המנתק באופן חד צדדי - שנינו מדברים בטלפון, אני סגרתי מצידי, ואתה יכול לדבר לאוויר. הצדיק שמתחרט על מעשיו הטובים אומר: אני רוצה לנתק את הקשר. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה יכול לנתק, אין בעיה, לחצת על "סיום שיחה" וניתקת. אבל הרשע הבא ואומר "ריבונו של עולם, אני רוצה לחבר את הקשר" - אומר לו הקדוש ברוך הוא: לחבר קשר צריך שניים. צריך שמישהו מן הצד השני ירים. אתה מתקשר, ומי אמר שאני חייב להרים? נמצא שנכונותו של הקדוש ברוך הוא לחבר את הקשר היא חסד גמור. לנתק - די באחד, וזה קל; ליצור קשר - צריך שהצד השני ייענה, יתן פידבק ויהיה מוכן לחיבור, ולזה נדרש הרצון האלוקי. מה פתאום שהקדוש ברוך הוא יהיה מוכן לקשר הזה אחרי שהרשעת? זהו חסד שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם.
תירוץ נוסף: שכר מצווה הוא מתנה של אוהב
הרב גולדווסר בספר "קדוש ונורא שמו" מביא בשם תלמידו, הבחור סנדומירסקי, יישוב נאה. ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מצוות כדי שלא יהיה לנו "נהמא דכיסופא", לחם חסד - כמו שדיברנו באריכות ב"דרך ה'" לרמח"ל ובהזדמנויות נוספות. לא רצה ה' שתגיע למעלה ותתבייש שקיבלת צדקה, ולכן "קיים מצוות וקבל את שכרך בדין"; צדיקים אוכלים בזרוע, מקבלים לפי מה שמגיע להם.
ולכאורה תמוה. מספרים שנשיא ארצות הברית ביקר פעם בהנהלת חברת פורד, הראו לו את המפעל, ולבסוף אמרו לו: לכבוד נשיא ארצות הברית ניתן לך רכב במתנה. אמר להם: לא, אסתבך עם הממשלה ועם היועץ המשפטי, אני מוכן רק לשלם. אמרו לו: בסדר, תן חמישים דולר. הוציא מכיסו מאה דולר; אמרו לו: אין לנו עודף. אמר: אם כן, תנו לי שניים. ואם ישאלו אותו מניין הרכב ויאמר "שילמתי", יאמרו לו: חמישים דולר - לזה אתה קורא שילמת? כך לכאורה גם כאן: כל המצוות שנקיים כל ימינו, האם הן שוות לרגע אחד של הנאה בעולם האמת? הרי זה כמי שקנה יהלום בפרוטה - וכי אין זה לחם חסד? אילו שילמת כפי שוויו, ניחא, אין כאן בושה; אבל כשאתה עצמו מבין שמה ששילמת פרוטה לעומת נצח נצחים שהקדוש ברוך הוא נותן לך, עדיין נשארנו בלחם חסד.
ועל כך אומר דבר נפלא: בקיום המצוות איננו נעשים זכאים במובן של "שילמתי את מלוא המחיר", אלא בקיום המצוות אנו יוצרים חיבור עם הקדוש ברוך הוא. אני אומר: ריבונו של עולם, אני מקיים את מצוותיך, אתה אבא ואני הבן. ומאבא אין לנו בושה לקבל מתנות. אבא קנה לי מתנה - זה לא לחם חסד. נמצא שקיום המצוות אינו תשלום, אלא התחברות עם ה', ואז השכר מתקבל ממי שאתה קרוב אליו, ואין בכך בושה.
לפי זה נבין: בעל עבירה - העונש מגיע לו בדין; עברת והמרית את פי ה', מגיע לך בדין. אבל בעל מצווה - השכר אינו מגיע לו בדין, אלא כמתנה ממי שאוהב אותך; הקדוש ברוך הוא אוהב אותך על שאתה מקיים מצוותיו, ולכן מגיעה לך מתנה. ומעתה מובן היטב: מי שמתחרט על מצווה, הגיוני שיימחק שכרו - שהרי ה' כבר אינו אוהב אותך, ומה שילמת? פרוטה. השכר לא בא מפני שמגיע לך אלא מפני שה' אוהב אותך, וכשהתחרטת שוב אינך זכאי למתנה. ולעומת זאת, מי שמתחרט מעבירה - מה פתאום שיימחק העונש? הרי את העונש קנית בדין, ודבר שמגיע בדין מדוע שיימחק? נמצא שאצל הצדיק הדין נותן שיימחק השכר, ואצל הרשע אין הדין נותן שיימחק העונש - ואם בכל זאת מוכן ה' למחול לך, זהו חסד גמור.
התשובה הפשוטה והנפלאה: חוב של אחרים אינך יכול למחוק
ונסיים בדבר אחרון, שלענ"ד זו התשובה הנפלאה ביותר שנאמרה כאן. היא פשוטה וקלה, ובאמת היא אמת לאמיתה של תורה. תארו לעצמכם שמישהו חייב לי כסף, ואני אומר לו: אני מוחל לך. אפשרי? ודאי, אני יכול למחול, אין שום בעיה. ועכשיו בא אליי מישהו ואומר: מה עם הכסף שאתה חייב לי? ואני עונה לו: אני מוחל לך. מוחל לך?! אתה חייב לי כסף! "הרי קודם בא מישהו שהיה חייב לי ומחלתי לו, אז גם לך אני מוחל" - זה מגוחך. חוב שאתה חייב לאחר, כיצד תוכל למחול עליו?
וזה נפלא מאוד: כשאדם עובר עבירה, מה יש לו כאן? חוב כלפי קודשא בריך הוא. ואילו לצדיק יש "פלוס" אצל ריבונו של עולם, מגיע לו שכר. הצדיק הבא ואומר "ריבונו של עולם, תמחק את זה, איני צריך" - תוהה על הראשונות - מצוין, אתה יכול למחוק; את מה שמגיע לך מאחרים אתה רשאי למחול ולמחוק, יש לך כוח למחוק. אבל מה שאתה חייב לאחרים, אין לך כוח למחוק. הצדיק אומר: יש לי זכות אצל ריבונו של עולם, תמחק אותה - בבקשה. אבל לומר: יש לי חובה אצל ריבונו של עולם, תמחק אותה - מה פתאום? כיצד אמחק את חובותיי שלי? וזו תשובה נפלאה מאוד להבנת החסד שהקדוש ברוך הוא מוכן למחוק גם את החובות, גם את העבירות שלנו. ויהי רצון שתהיה לכולנו מחילה וסליחה גמורה מאיתו יתברך, אמן ואמן.
לסיכום: בחלק זה של הפרק מלמד יחזקאל שאין שינוי בדרכי ה', והשינוי כולו במקבלים: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע תמידי, והאדם הוא המכין כלים או עוקר את גידוליו. הצדיק התוהה על הראשונות מאבד את צדקותיו ונענש בכפליים - על המעילה בקרבת ה' שכבר השיג, ועל העוול שמכאן ולהבא. הרשע השב מיראה "את נפשו יחיה", וזדונותיו נהפכים לשגגות; והשב מאהבה - זדונותיו נהפכים לזכויות, ולפום צערא אגרא. מכאן הקריאה "השליכו מעליכם את כל פשעיכם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה", שלא תעלה הרוח על הלב אלא ציורים טובים. ובנספח עמדנו על שאלת רבי אלחנן וסרמן לחפץ חיים - מהו החסד שבתשובה, אם ממילא התוהה על הראשונות מאבד את מעשיו - ועל התשובות שנאמרו: הפיכת זדונות לזכויות, ניקוי הפגם שבנפש, שלחיבור קשר צריך שניים ולניתוקו די באחד, ששכר המצווה הוא מתנת אוהב ואילו העונש בא בדין, ולבסוף: אדם יכול למחול על חוב המגיע לו, אך אינו יכול למחוק את חובותיו שלו - ובכך שהקדוש ברוך הוא מוחק גם את חובותינו, זהו חסד גמור.