פרק י"ח כולו סובב סביב טענת הדור: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" - האבות חטאו והבנים נושאים את העונש. הנביא בא לשרש את המשל הזה, ופורש לפנינו שלושה דורות: סבא צדיק, בן רשע, ונכד שחזר להיות צדיק, כדי להוכיח שכל נפש נידונת על מעשיה שלה. בחלק זה נעסוק בשאלת פשר הביטוי "חָיֹה יִחְיֶה" שחוזר לאורך הפרק, ואחר כך נלך על סדר הפסוקים מן הבן הפריץ ועד לדברי הנחמה "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע".
בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
הרד"ק הביא כבר למעלה את דברי רב סעדיה גאון, שכל החיים והמיתה הנזכרים בפרק שלנו עניינם העולם הבא: "צדיק הוא חיה יחיה" - חיי נצח, והרשע "מות יומת" - מיתת הנפש. הרד"ק משיב על כך: אמת הדבר שעיקר העונש והגמול הוא לעולם הבא, ובזה אני מסכים, אבל העניין הנזכר כאן אינו מדבר על העולם הבא. פשט הכתובים כאן עוסק באנשים המתלוננים שנגזרה עליהם מיתה בעולם הזה בעוון אבותיהם. הם ראו במו עיניהם צרות רבות שבאו על דורם, ותלו זאת בעוונות האבות. הם לא התלוננו על העולם הבא אלא על העולם הזה - וממילא גם התשובה "חיה יחיה" נאמרת על העולם הזה. לכן קשה מאוד ליישב את דברי רב סעדיה גאון בביאור המקראות כאן.
אך מקשה הרד"ק על עצמו: אם אכן מדובר בגמול העולם הזה, מדוע נזכרו רק חיים ומוות? הרי הגמול בעולם הזה כולל את כל פרטי הברכות והקללות הכתובות בתורה. ובמילים פשוטות: ייתכן שאדם יחיה חיים שהמוות עדיף מהם. מה הרווחתי מהבטחת "חיה יחיה"? הרי אפשר שאחיה עם צרות ובעיות, כדברי איוב "למה לא מרחם אמותתני" - למה לא המתת אותי בטרם יצאתי מרחם אמי. אם מדובר על העולם הבא, הכל מובן: שם חיי נצח ואין צרות. אבל בעולם הזה, לשון "חי" בלבד אינה מספיקה לבטא גמול.
על כך משיב הרד"ק שאין זו קושיא, שכן הכתוב בא לקצר, וכל טובות העולם הזה נכללות בביטוי "חיים". וכמו שנאמר על שמירת החוקים והמשפטים "אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם" - חיים שראויים להיקרא חיים: חיים של בריאות, של הצלחה, של שפע ושל ברכה. לכן אין צורך לפרט גשמים ופרנסה וכל שאר הברכות, שהכל כלול בשם "חיים".
ואף שדברי רב סעדיה גאון נתמכים מן התרגום, שתרגם על "וחי בהם" - "ויחי בהון לחיי עלמא", כלומר שיחיה אותם לחיי העולם, הרי זה נאמר על הפסוק שבתורה. אבל כאן הדברים נאמרו כדיבור אל הדור הזה, שטען "אנו סובלים כאן ואין לנו חיים", ולכן נענו לו בלשונו: מי שיעשה את רצון ה' יהיו לו חיים כאן בעולם הזה.
הוכחה לעיקרון זה מאדם הראשון: הקדוש ברוך הוא אמר לו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", והבטיח לו מיתה בלבד. ואחר כך אנו מוצאים שנתוספו לו קללות נוספות: "ארורה האדמה בעבורך", "בעצבון תאכלנה", "קוץ ודרדר תצמיח לך", "בזעת אפיך תאכל לחם". מנין באו כל אלה, והרי לא הוזהר עליהן מראש? מכאן שהעיקרון הוא: לשון "חיים" כוללת את כל מיני הברכה, ולשון "תמות" כוללת את כל מיני הקללה.
וכן נאמר "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" - הברכה והקללה באות ממילא, שכן כאשר אדם בוחר בחיים, אלו חיים של ברכה והצלחה. שהחיים עם ההצלחה והטוב הם הנקראים חיים, והחיים עם הרע הם בחינה של מוות. והראיה מדברי חז"ל: עני חשוב כמת, עיוור חשוב כמת, מצורע חשוב כמת - הרי הם חיים, אלא שחיים במצב כזה הם בחינת מוות. וכן על המצליח במעשיו אומרים "כה לחי", ועל המנוגע בגופו נאמר "אל נא תהי כמת".
הֵן כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת׃
לכאורה יש כאן ראיה לרב סעדיה גאון: הרי מדובר במיתת הנפש, ואיזו מיתת נפש יש מלבד עניין העולם הבא? והלא הנפש קיימת גם לאחר שהגוף מת. אלא שהכוונה בנפש החוטאת היא לנפש שחוטאת עם הגוף, הנפש בעלת התאווה, וכאשר הגוף נענש - היא נענשת עמו, וזו מיתתה. כשאדם סובל כאן, גופו ונפשו סובלים יחד, וכל הצער והייסורים שכאן הם מיתת הנפש כמו שהם מיתת הגוף. ואמנם כמה מן הנביאים בחייהם שאלו את מיתתם, כפי שמצאנו באיוב.
וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה׃
אותו אדם צדיק הוליד בן פריץ. "פריץ" - שפורץ את גדר האמת, וכלשון הרד"ק: אדם הפרוץ במעשיו. ולא זו בלבד, אלא גם שופך דמים. ובביאור "ועשה אח מאחד מאלה" נחלקו המפרשים: רש"י מביא את תרגום יונתן "ויעבד לאחוהי מחדא מאילין" - ויעשה לאחיו אחד מאלה, כלומר עשה לאחיו אחד מן הדברים הרעים. הרד"ק מבאר ש"אח" הוא כמו "אחת", בקיצור לשון (כדרך "אני" ו"אנוכי"), וכאילו נאמר "ועשה אחת מאחת מאלה" - עשה אחת מן העבירות שהוזכרו למעלה.
המלבי"ם מבאר ש"אח" כאן הוא אח ביולוגי ממש: הצדיק הוליד בן פריץ, והוליד גם אח שעשה מאחד מאלה - מן המעשים הטובים שנמנו למעלה אצל הצדיק. נמצא שהבן הפריץ לא למד לא מאביו הצדיק ולא מאחיו הצדיק. וטעמו של המלבי"ם: עד כה עסק הכתוב בצדיק, "ומשפטי שמר לעשות אמת צדיק הוא חיה יחיה", ולכן מסתבר ש"אחד מאלה" מתייחס למעשי הצדיק. לפי הפירושים האחרים "מאחד מאלה" חוזר על מעשי הרשע שנמנו לעיל, וקשה לחבר זאת לאמור כאן.
וְהוּא אֶת כׇּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא׃
את כל המעשים שאביו עשה בקום ועשה - משפט אמת, נתינת לחמו לרעב - הוא לא עשה. ולא עוד אלא שעבר גם על לאווין בפועל: "אל ההרים אכל" - הלך ואכל מזבחי עבודה זרה, "ואת אשת רעהו טימא".
עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה׃
מדוע דווקא "עני ואביון הונה"? וכי אין הוא מרמה עשירים? הרי מן העני יוצאים פרוטות, ומהונאת חברת ענק יוצאים מיליארדים. אלא שהכתוב דיבר בהווה, כדברי הרד"ק: בהווה קל בהרבה להונות עני ואביון. העשיר, בטרם ייכנס לעסקה, יש לו יועצים ואנשי פיננסים הבודקים הכל, ואף הוא עצמו בקיא בעניינים אלה. אבל לעני ולאביון אין משען ומשענה ואין לו הבנה בענייני כספים.
וכך הוא גם בימינו: לכו וראו למי מוכרים קרקעות שרק אולי יופשרו ואולי ייבנה עליהן משהו - לאברכים מבני ברק. אומרים להם: עם ילדים אתה תחתן עם זה, ואולי נינים יזכו לראות זאת. כל עושי ההונאות אוהבים דווקא את העני והאביון, את מי שאינו חריף בענייני עסקים ואין זה תחומו, מבטיחים לו הבטחות בשמים, רווחים קלים, בורסות והשקעה שאסור לפספס, ורק עשרים הראשונים יזכו. דווקא את אלה שמצבם הכלכלי גרוע ואינם בקיאים בענייני מסחר - אותם מרמים.
ועוד טעם: הוא אינו מתיירא להונות אותם, כי לעשיר יש כוח לתבוע אותו ולעמוד נגדו בדין ולהוציא ממנו את כספו, אבל לעני ולאביון אין כוח לעמוד נגדו, ואף אגרה לבית הדין אין לו במה לשלם - ולכן ממנו אינו מוטרד.
הונאה, כפי שאמרנו, היינו לקיחת ממון אחרים בדרך משא ומתן ורמאות, כלשון "ולא תונו איש את עמיתו", "אל תונו איש את אחיו". "גזלות גזל, חבול לא ישיב" - אינו מחזיר את המשכון. "ואל הגילולים נשא עיניו" - כעניין "נשיאי עמי" ו"והחלתיך את מונייך".
ובביאור "תועבה עשה" שלוש דרכים: הרד"ק מפרש שקרב אל הנידה, וזה היפך ממה שנאמר למעלה בצדיק "ואל אשה נידה לא יקרב". רש"י מפרש משכב זכור. והמלבי"ם, כפי שנראה בפסוק הבא, מפרש ש"תועבה עשה" חוזר על אשת איש, שגם זה נזכר למעלה בצדיק שלא עשה, ועתה נכשל בו.
בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה׃
"וחי" - האם אתה חושב שיחיה? "דמיו בו" - דמו בראשו על כל מה שעשה. והמלבי"ם מבאר מה הייתה ההווה אמינא שיחיה: הרי אביו היה צדיק, ואל נשכח שהבן הפריץ הזה בנו של הצדיק שראינו בפסוקים הקודמים. וכי תחשבו שאחרי כל המעשים הרעים והחטאים תעמוד לו זכות אביו? שזכויות אביו יגנו עליו על אף שהכעיס ועשה נגד רצון הבורא? זכות אבות לא תעמוד לו.
ולכן יש כאן כפילות: "לא יחיה" - את חיי הנפש בעולם הבא, "מות יומת דמיו בו יהיה" - גם בעולם הזה. "דמיו בו" - שהרי על המעשים שעשה הוא מתחייב מיתה: אם בא על אשת איש חייב חניקה, ואם עבד עבודה זרה גם כן חייב מיתה, וכיוצא בזה - ובוודאי שלא יחיה.
וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כׇּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן׃
הסיפור אינו נגמר: היה אב, היה בן, ועתה עוברים לנכד. בנו של הרשע ראה את חטאות אביו ולא למד ממעשיו, אדרבה - הוא ראה כמה רעה ומקולקלת דרך אביו, וקיבל על עצמו קבלה "ולא יעשה כהן", לא יעשה כמעשיו.
ומדוע הכפילות "וירא... ויראה"? אומר המלבי"ם: הראשונה ראיית החוש, והשנייה ראיית השכל. ואל תתפלא, שכן מצינו זאת בכמה מקומות: "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו... וירא" - הראייה הראשונה חושית, שראה אותם, והשנייה הבנה מה הם צריכים ומה עליו לעשות עבורם. וכן "וראה הכהן את הנגע... וראהו הכהן" - ראייה ראשונה בעיניים, וראייה שנייה התבוננות מה לפסוק בנגע זה. וכן "רְאֵה את הארץ... וראית אותה" - ראייה פיזית וראייה של התבוננות. אף כאן: "וירא את כל חטאת אביו" בעיניו, "ויראה" - הבין את הרע שיש בחטאים הללו, וזו ראיית הנפש, ומתוך כך "ולא יעשה כהן".
עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא׃
מעיר הרד"ק: "על ההרים" - זה המקום היחיד שנאמר בו "על", ובכל השאר נאמר "אל", והעניין והמשמעות אחד. וכל הדברים הללו כמו שנאמרו למעלה על הצדיק, שהוא הסבא.
וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד׃
"חבול לא חבל" - כפי שאמרנו בעניין המשכון. ולחמו נתן לרעב ואת העירום כיסה בבגד, כמו שראינו למעלה - כמעשה סבו הצדיק כך היו מעשיו.
מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה׃
"מעני השיב ידו" - השיב ידו מלעשות רעה לעני. ומדוע נמנה הדבר לשבח? אומר המצודות: לפי שנקל לעשות רעה לעני, וכפי שראינו למעלה, וממילא יש בזה פיתוי גדול - ועל כן משבחו הכתוב שמשך ידו מן העני ולא עשה לו רעה. "הוא לא ימות בעוון אביו חיה יחיה" - והכפילות היא גם חיי גוף וגם חיי נפש: "לא ימות בעוון אביו" - שיהיה קיום לגופו, "חיה יחיה" - חיי הנפש. הרי שגם אדם זה אינו משלם על עוונות אביו.
ובמילים פשוטות, מה למדנו עד כה? שהבן הרשע אינו חי בזכות אביו הצדיק, ובנו של הרשע - שהוא הנכד - אינו מת בעוון אביו הרשע.
אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ׃
"גזל גזל אח" - וכי מאנשים אחרים לא היה גוזל? אלא שכל ישראל אחים, וכלשון הרד"ק כמו שנאמר "עד דרוש אחיך אותו", וכתרגום יונתן "גזל גזילה לחד מאחוהי" - גזל את אחד מאחיו, כלומר אחד מישראל.
"ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" - לאחר כל העוונות החמורים שמנינו, שעבד עבודה זרה, טימא אשת רעהו, קרב אל הנידה, משכב זכור וכל שאר העבירות, זו ההגדרה? אומר הרד"ק: כאילו אמר "ורע עשה בתוך עמיו", וכן מנהג הלשון לומר "לא טוב" במקום "רע", כמו "ויתייצב על דרך לא טוב", וכמו "מאזני מרמה לא טוב" - והרי כל אחד מבין שמאזני מרמה אינם רק "לא טוב" אלא רשעות גדולה. וכן "אשר איננה טהורה", "אשר לא יהיה טהור" - שאינו טהור, היינו טמא. אלא שזהו ביטוי מעודן.
פעם בא יהודי לחזון איש ואמר על פלוני - שהיה רשע שמותר לספר בגנותו - "הרב, הוא שקרן". לא הוכיחו החזון איש מדין לשון הרע, אלא אמר לו: לא כך מתנסחים. שאל אותו: ומה יש לומר? אמר לו: צריך לומר "אינו דובר אמת". החזון איש הייתה לו עדינות נפש גדולה מאוד, ולכן דקדק לעולם שלא לדבר בביטויים קשים. השפה היא קולמוס הלב: כששומעים אדם מתבטא בביטויים קשים, הדבר מעיד על משהו בפנים. ולכן אדם תמיד, גם כשהוא צריך לומר על דבר שאינו טוב, צריך להתנסח בעדינות ובשפה מכובדת, ולא בשפה קשה וגסה.
ופעם בא אליו מישהו עם מודעה בעניין פרצה בתחום הצניעות, וביקש שהחזון איש יחתום עליה. ובמודעות מעין אלה צריך זהירות מרובה, שהרי אתה רוצה לומר ממה להיזהר, וצריך להישמר שלא לתאר תיאורים פלסטיים שיגרמו אדרבה קלקול גדול יותר. הסתכל החזון איש ואמר לו: גם על צניעות צריך לדבר בצניעות. הניסוחים שלך פגומים בתחום הצניעות עצמו. וכך גם כאן: אף שמה שעשה נורא ואיום, הכתוב מתנסח בעדינות - "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו".
ומהו "בתוך עמיו"? מבאר הרד"ק שזה חלק מן החטא, שעשה זאת בפרהסיא ובפרסום. ולפיכך ראוי שיישא הוא את חטאו. והמלבי"ם מבאר שמכאן עצמו הדין נותן שהבן לא יישא בעוון אביו: שהרי "והנה מת בעוונו" - כבר שילם את חובו וקיבל את עונשו, ומדוע ייענש הבן על חטא האב? ואת "ואשר לא טוב עשה" מבאר המלבי"ם, שאף כשעשה לפעמים טוב היה זה בכוונה רעה - וזהו "אשר לא טוב עשה": מה שנראה לך טוב, דע שלא היה טוב, שמטרתו הייתה שלילית. או בהסבר נוסף, כמו שראינו למעלה, שלא עשה טוב כלל.
וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כׇּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה׃
מהי טענתם? אומר הרד"ק: כשאני אומר לכם שזו הנהגתי, אתם משיבים לי - העובדות אצלנו מוכיחות את ההיפך. הנה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו, הרי שהבן נושא בעוון האב. על כך משיב הנביא: וכי ייתכן כדבר הזה? אם הבן עשה משפט וצדקה ושמר את כל חוקותי ועשה אותם - מדוע יישא בעוון אביו? חיה יחיה. ואם תטענו שהעובדות מוכיחות היפך, שהנה אנו סובלים עוונות אבותינו - טעות בידכם: אתם נושאים גם את עוונותיכם וגם את עוונות אבותיכם, שהרי "פוקד עוון אבות על בנים לשונאיו". והיות שאתם ממשיכים בדרכם הרעה של אבותיכם, אתם סובלים גם על מעשיהם וגם על מעשיכם, וה' משלם לשונאיו עד דור שלישי כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם.
המלבי"ם מבאר את טענתם על פי מה שראינו למעלה: הם טענו שאנו רואים בטבע שחוליי הגוף ותכונותיו עוברים בתורשה מן האב לבן, ולכן ראוי שגם כאן יישא הבן בעוון האב. משיב להם ה': אין זו הנהגתי. הבן עשה משפט וצדקה, ולכן מן הראוי שחיה יחיה. ואם תאמרו שבטבע רואים אחרת - זה רק בענייני הגוף, ולא בענייני הנפש. וכמו שהתבאר למעלה, שהמדובר בנפש, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני יוצר הנפש, ואין לה שום שייכות למה שעשה אביו או הרשיע. בענייני הנפש כל אדם נותן דין וחשבון על מעשיו שלו.
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה׃
דעו לכם: הנפש החוטאת היא תמות. אין קרבה מועילה, לא עם האב ולא עם הבן, לא לזכות ולא לחובה, וכל אחד ישלם את חשבונו. ובדוגמה שתיאר - סבא צדיק, בנו רשע, ונכדו צדיק - הוא אומר: אף אחד כאן לא ישלם על חשבונו של אחר.
דבר ראשון: כמו שלא נענש האב - היינו הסבא - על רשעת בנו, כך לא ייענש הבן - היינו הנכד - על רשעת אביו. לא הסבא ייענש בגלל האמצעי ולא הנכד ייענש בגלל האמצעי, אלא כל אחד וחשבונו. וזהו "בן לא יישא בעוון האב" - הנכד לא יישא בעוון האמצעי, "ואב לא יישא בעוון הבן" - הסבא לא יישא בעוון האמצעי. בקצרה: האמצעי הרשע אינו משליך לא על אביו, לא על סבו ולא על בנו.
דבר שני: כמו שצדקת האב הצדיק לא הועילה לבן הרשע שהוא האמצעי, כך לא תזיק רשעת הרשע האמצעי לבנו הצדיק שהוא הנכד. וזהו "צדקת הצדיק עליו תהיה" - עליו ולא על בנו, שהיות אביך צדיק לא תועיל לך כלום, "ורשעת הרשע עליו תהיה" - ולא תזיק כלום לנכד, שהוא צדיק. נמצא שהצדיקים - הסבא והנכד - אינם משפיעים מאומה על הרשע שיהיה לו טוב, ואף אינם נזוקים מאומה בגללו. לא זה ולא זה.
וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכׇּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כׇּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃
כאן עובר הנביא לדבר על אדם אחד. עד עתה דיברנו בגופים מוחלפים - סבא, בן ונכד - ומעתה מדובר באותו אדם עצמו שיש לו שני מצבים: מצב שהיה בו רשע, ומצב שעשה בו תשובה. "ושמר את כל חוקותי" - שנזהר בלאווין, בלשון "היזהר", "פן" ו"אל"; "ועשה משפט וצדקה" - שקיים מצוות עשה. וכיוון שתיקן מעשיו וחזר בתשובה - "חיה יחיה" את חיי הנפש, "לא ימות" את מיתת הגוף.
כׇּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה׃
כל פשעיו של אותו חוזר בתשובה לא ייזכרו לו, שכן בצדקות שעשה עתה - בהן יחיה.
הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה׃
וכאן מתעוררת שאלה: וכי יש בזה שינוי ברצון הבורא? הרי כבר נגזרה עליו מיתה, וכיצד משתנה גזר דינו ממוות לחיים? על כך עונה ה': החפוץ אחפוץ מות רשע? מעיקרא לא היה חפצי במותו, מעיקרא היה חפצי שישוב מדרכיו ויחיה. נמצא שעיקר רצוני תמיד היה שיחיה, ולא נשתנה רצוני כלל. ומה שנראה לך שנגזרה עליו מיתה - גם באותה שעה לא היה זה רצוני, אלא רצוני שיחיה. ובשאלה זו עוד נראה שהתחבטו והתקשו, ועל כך תבוא תשובה מפורטת יותר בהמשך הפרק.
למדנו שלשון "חיים" ו"מוות" בפרק זו כוללת את כל הברכה ואת כל הקללה, וכדעת הרד"ke הדברים נאמרו כתשובה לטענת הדור על סבלו בעולם הזה, ולא כדברי רב סעדיה גאון שכל הפרק בעולם הבא. ובגוף הפרק פרש לפנינו הנביא שלושה דורות: צדיק שהוליד בן פריץ, ואותו בן שהוליד בן צדיק, כדי ללמד שזכות האב אינה מגינה על הבן הרשע, ועוון האב אינו מכריע את הבן הצדיק - "הנפש החוטאת היא תמות". בדרך אגב למדנו מוסר גדול: שהמרמים מכוונים דווקא אל העני והאביון שאין לו יד בענייני מסחר ואין לו כוח לתבוע, ולכן מעלה גדולה היא "מעני השיב ידו"; ולמדנו מן הכתוב "ואשר לא טוב עשה" את דרכה של תורה לדבר בלשון עדינה, כדרכו של החזון איש - "אינו דובר אמת", ו"גם על צניעות צריך לדבר בצניעות", שהשפה היא קולמוס הלב. ולבסוף נפתח פתח התשובה לאותו אדם עצמו: כל פשעיו לא ייזכרו לו, שהרי מעולם לא חפץ הקדוש ברוך הוא במות הרשע אלא בשובו מדרכיו וחיה.