פתיחה: טענת הדור והמשל שבפיהם
פרק י"ח ביחזקאל עוסק כולו בשאלה אחת גדולה: האם הבן נענש בעוון האב? הדור שחי סמוך לחורבן ארץ ישראל היה מושל משל, ובאמצעותו טען טענה קשה כלפי שמיא: אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. הפרק כולו הוא תשובת הקדוש ברוך הוא על הטענה הזו, על ידי הנביא.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) מַה־לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה׃
מסביר הרד"ק: על חורבן ארץ ישראל היה הדור ההוא אומר את המשל הזה. מניין לקחו את הטענה? מן הנביאים עצמם. הנביאים הוכיחו את עשרת השבטים והזכירו להם כל הזמן את חטאות ירבעם, והוכיחו את שבט יהודה בחטאות מנשה, שהציב צלם בהיכל ומילא את ירושלים דמים מפה לפה. אמרו להם: אתם מתארים לנו עוונות של דורות קודמים, וכל מה שאנחנו סובלים כעת הוא בגללם. וכי יש היגיון בדבר? האבות יאכלו את הבוסר, ושיני הבנים תקהינה?
ועוד הוסיפו, כפי שמבאר המצודת דוד: האבות דווקא ישבו בשלווה, ואצל הבנים מתחילות הצרות. הרי אצל האבות היה הקלקול והם נהנו משלווה, ואנחנו שאיננו כמנשה וכירבעם, אנחנו נלקה בעוונם?
אומר הרד"ק: הם לא הבינו ולא השכילו בזה. חטאות ירבעם ומנשה גרמו לקצף הגדול, אך עיקר עוונם היה שהחטיאו את הבאים אחריהם. ואילו לא היו ישראל אוחזים בחטאות ירבעם, ובני יהודה בחטאות מנשה, לא היו לוקים. הקלקול שיצרו האבות עדיין קיים בתוככם, ואתם אוחזים מעשה אבותיכם בידיכם.
ארבע גזירות וארבעה נביאים
המלבי"ם מביא את דברי חז"ל במכות דף כ"ד: ארבע גזירות גזר משה על ישראל, ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר "פוקד עוון אבות על בנים", בא יחזקאל וביטלה, ואמר "הנפש החוטאת היא תמות".
ומקשה המלבי"ם: עוד לפני שאתה מגיע ליחזקאל הסותר את דברי משה, הרי משה רבנו עצמו אמר את ההפך: "בנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". כיצד מתיישבים שני הפסוקים? על כך משיבים חז"ל: הכל תלוי. כאשר הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הקדוש ברוך הוא פוקד עוון אבות על בנים. וכאשר אין הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, על זה נאמר "בנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". במילים פשוטות: אם אתה צדיק, לא תיענש רק מפני שאביך היה רשע. אבל אם אביך היה רשע ואתה ממשיך את דרכו, ייזקף עליך גם עוון אבותיך.
וכאן נזכיר את דברי האריז"ל, מדוע נאמר "על שילשים ועל ריבעים" ולא יותר. אומר האר"י הקדוש: הדור השלישי הוא כבר גלגול של הדור הראשון, ולכן הוא בא לקבל את מה שמגיע לו. לא תמיד כך הוא, פעמים שהראשון עדיין חי, אבל פעמים רבות הדור הזה הוא הגלגול עצמו, ועל ידי זה הוא סובל את מה שהוא בעצמו עשה בדור הקודם.
"פוקד עוון אבות" נאמר בעבודה זרה בלבד
אומר המלבי"ם: הדבר סתום במקומו ומפורש במקום אחר. בעשרת הדיברות מתבאר שכל העניין הזה לא נאמר אלא בחטא עבודה זרה: "לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנוכי השם אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי". לא נאמר כך על אב שחילל שבת, ולא על אב שאכל מאכלות אסורות, אלא על אב שעבד עבודה זרה.
ובאמת הרמב"ם כבר נתן ליבו לכך שבחטא עבודה זרה מצינו ביטויים שאינם נמצאים בשאר העניינים. כותב הרמב"ם במורה נבוכים: לא תמצא חרון אף וחמה וקנאה ושנאה אלא בעוון עבודה זרה. ובחטא זה הקדוש ברוך הוא מקנא ומכלה את השורש עם הענפים. עבודה זרה היא הדבר החמור ביותר מבחינה זו, שבה יש כיליון גמור, ולכן נאמר בה "פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי" - שנאה תמצא בעוון עבודה זרה, ושם יש כליה גמורה.
ומעתה, אומר המלבי"ם, בזמנו של יחזקאל התבטל יצר הרע של עבודה זרה, כמו שאמרו שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצרא דעבודה זרה, ולא היה עוד פיתוי לעבוד אלילים. ואם כן, בטל גם "פוקד עוון אבות על בנים", שהרי דין זה נאמר בעבודה זרה בלבד, ובשאר עבירות אין פקידת עוון אבות על בנים. לא נשאר אלא דין אחד: בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם - בהם פוקד הקדוש ברוך הוא עוון אבות על בנים אף בשאר חטאים. אבל מה שנאמר סתם "אל קנא פוקד עוון אבות על בנים לשונאיי", אף בלי שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, זה בחטא עבודה זרה דווקא.
ובזה מבאר המלבי"ם את המשל עצמו: עד זמנו של יחזקאל היה ביניהם יצר הרע של עבודה זרה, ולכן היו מושלים את המשל הזה. העבודה שעבדו לצבא השמיים ולכוכבים דומה לבוסר, לפרי שלא הבשיל. ומדוע? כי יש כוחות בכוכבים, אלא שאין להם כוח עצמי: הכוכבים מקבלים את כוחם מקודשא בריך הוא. נאסר עלינו להתפלל לכוכבים ולמזלות, אלא ישירות להשם יתברך. המזל הוא הצינור שדרכו השפע יורד ונוזל, אך אינו המקור. "בלתי להשם לבדו", "זובח לאלוהים יחרם" - כל העובד את אחד הכוחות, אף שהוא כוח אמיתי, הרי מקור הכוח הזה מקודשא בריך הוא, ואותו בלבד יש לעבוד. נמצא שהכוח הזה אינו הגומר והמסיים, והוא כפרי בוסר שעדיין אין בו כוח. וזאת הייתה טענתם: יש כאן חטא עבודה זרה, ובחטא עבודה זרה הבנים סובלים בכל מקרה בעוון האבות.
(ג) חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם־יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃
אומר הקדוש ברוך הוא: לא תמשלו עוד את המשל הזה. ולפי המלבי"ם הדבר נפלא: מאחר שאין יותר עבודת אלילים, אין יותר "פוקד עוון אבות על בנים", שהרי דין זה לא נאמר אלא בעבודה זרה. ממילא אין עוד שום סיבה למשול את המשל הזה בישראל.
(ד) הֵן כׇּל־הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי־הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת׃
מבאר המלבי"ם: אמת, מצד הגוף יש קרבה בין הבן לאב, קרבה ביולוגית, האב הולידו. ופעמים רבות מורישים האבות לבנים את חולאי הגוף ואת רוע תכונותיהם. אדם שיש במשפחתו בעיה של סוכר, אנחנו יודעים שזה תורשתי ויורד הלאה לבנים. וכן בעיות נפשיות, שבהרבה מהן העניין תורשתי. ולא רק חולאי הגוף, אלא גם תכונות האופי: לפעמים אתה רואה אב עצבני מאוד, ואחר כך רואה את בנו באותה צורה בדיוק, העתק והדבק, כמו אביו כך הוא מתנהג. אתה רואה אדם אדיש, ורואה את בנו ממש העתק של אביו. וכן בחוזק הגוף: אדם גברתן, וגם בנו באותה תבנית. הרבה מהתכונות ההורים מורישים לילדיהם.
אבל תדע לך, אומר המלבי"ם, שבתחלואי הנפש - כלומר בעוונות ובעבירות - הכל תלוי בבחירה. אין אדם יכול לומר: אבי היה רשע, יודע אתה איך קראו לו? תרח. מה אתה מצפה שייצא מאחד כזה? וכי משום שלאביך קראו תרח יצא ממך בן גרוע? ומצד שני, לזה היה אב צדיק - חזקיהו - וממנו יצא מנשה. אלא מאי? שהמצוות והעבירות אינן באות בירושה. כל אדם ייענש על עבירותיו ויקבל שכר על מצוותיו.
וזהו "הן כל הנפשות לי הנה". אתה סבור שנפשך היא המשך של נפש אביך, ואם אביך חטא אתה תיענש? לא. האבות לא הולידו את הנפש. את חלק הנפש אומר הקדוש ברוך הוא: אני נתתיו, "הנפשות לי הנה". ואם כן אין זה הגיוני שנפש הבן תישא את עוונות נפש האב, שהרי לא האב נתן את הנפש אלא אני. "כנפש האב וכנפש הבן לי הנה" - שתיהן שלי, וכשם שלנפש האב יש בחירה חופשית לעשות כרצונה ועל כך תיתן דין וחשבון, כך לנפש הבן יש בחירה חופשית ועל כך תיתן דין וחשבון. אין לנפש האב שום קניין בנפש הבן, ואינה נחשבת מחוברת אליה בבחינה זו שיצטרך הבן לשלם עונש על מעשיו המקולקלים של האב.
תיאורו של הצדיק
מכאן ואילך פותח הנביא בתיאורו של אדם שלם במעשיו, ומראה שאדם כזה "חיה יחיה", אינו משלם מחיר עבור אף אחד, אלא אדרבה, חי בזכות מעשיו הטובים. ואחר כך יתאר מה יהיה אם הוליד בן רשע, ומה יהיה דינו של הבן הרשע.
(ה) וְאִישׁ כִּי־יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׃
כאן מתחיל הנביא לבאר כיצד נערך המשפט אצל השם יתברך. אומר הרד"ק: אל תטעו במה שכתוב "פוקד עוון אבות על בנים", שהרי שם נאמר "לשונאיי". "ואיש כי יהיה צדיק" - שנמנע ממצוות לא תעשה, "ועשה משפט וצדקה" - שאף קיים מצוות עשה. נמצא שיש לו גם הימנעות מעבירות וגם זכויות.
והמלבי"ם מדייק: לכאורה יש כאן כפילות. אם הוא צדיק, מהו צדיק אם לא עושה משפט וצדקה? ובדרך אגב, לא כמו בימינו שכל אחד "צדיק אתה, אח שלי" - צדיק הוא תואר שכדי לזכות בו צריך הרבה עמל והרבה מאמץ. אלא מבאר המלבי"ם: "ואיש כי יהיה צדיק" היינו בטבעו, שמצד עצמו הוא אדם הגון וישר, אין לו משיכה לדברים רעים ואין לו רצונות ותאוות לקלקולים. הצדק הוא קניין בנפשו. ויכול להיות שהגיע לכך לאחר עבודה, שעבד על עצמו עד שהגיע לדרגה שאינו נמשך עוד לכל אותם קלקולים. ומעבר לקניין הנפש, "ועשה משפט וצדקה" - הוא גם עושה בפועל.
ומהו משפט ומהי צדקה? כדרכו מבאר המלבי"ם שמשפט הוא בדברים שבין אדם לחברו, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", וצדקה היא מלשון צדיק, לצדק מעשיו עם המקום. לא במובן הרגיל של נתינת צדקה לזולת. נמצא שהאיש הזה היה עושה גם משפט בין אדם לחברו וגם צדקה בין אדם למקום.
(ו) אֶל־הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל־גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל־אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב׃
"אל ההרים לא אכל" - מה יש לאכול בהרים, ואיזה עוון זה? רש"י מביא את התרגום: "בטוריא לא פלח לטעוותא". דרכם היה להעמיד את מזבחות העבודה זרה על גבי הרים, לחפש מקום גבוה, וכמו שכתוב "על כל גבעה ותחת כל עץ רענן". וכשהיו מקריבים זבח לעבודה זרה היו אוכלים מזבחיה. וכאן מעיד הנביא שהאיש הזה לא אכל מזבחי העבודה זרה שהוקטרה והוקרבה בהרים.
"ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל" - אומר רש"י: אלו שאר עבודות כוכבים, הבעל שבשומרון והעגלים שבבית אל ושבדן. לאלו לא נשא עיניו, אף שבית ישראל נשאו עיניהם אליהם. והרד"ק מוסיף שנשיאת העיניים היא תוספת: לא רק שלא עבד עבודה זרה, אלא אף לא נשא עיניו אליה, כמו שנאמר "אל תפנו אל האלילים" - אפילו להסתכל אסור, אפילו לא להעיף מבט אל הדבר הפגום הזה.
ולאחר שהזכיר את העבודה זרה, שהיא עבירה שבין אדם למקום השקולה כנגד כל העבירות, מזכיר הנביא את העבירות שבין אדם לחברו, והן הרגילות במשא ומתן ובהלוואה, דברים השכיחים אצל בני אדם. ואחר כך מזכיר מן העריות. ומסביר הרד"ק: את הדברים הקרובים לאדם, שאר בשרו - אמו, בתו, אחותו - אין צריך להזכיר, שמהם רוב בני האדם בדלים, ואפילו הרשעים בדלים מעבירות אלו. ולכן הזכיר "את אשת רעהו לא טימא", שכלפי אשת רעהו יש לאדם יצר הרע, אבל כלפי קרובותיו אין לו יצר הרע של עריות, שיצר זה ביטלוהו או החלישוהו חז"ל.
ולהלן יזכיר את עניין הצדקה שעשה, שהיא מצווה גדולה בדברים שבין אדם לחברו, ואת משפט האמת, שהוא חלק מהשתתת הסדר במדינה. וכמו שדיברנו כמה פעמים, כשיש משפט אמת המדינה מתנהלת כראוי, ואף אם אין המשפט על פי חוקי התורה אלא על פי חוקי ההיגיון, אין נדרש מן הגוי יותר מזה, והדבר משליט סדר ביישוב. ולאחר שיאמר שהבן אינו נושא בעוון האב והאב אינו נושא בעוון הבן, נראה בהמשך שאף את עוונותיו שלו אינו נושא כאשר הוא שב בתשובה. כאן משרטט לנו הרד"ק את התשובה שמשיב השם יתברך על ידי הנביא, ואנחנו נלך שלב אחר שלב.
והמלבי"ם מסדר: "אל ההרים לא אכל" ואילך זו הצדקה שבין אדם למקום, שלא אכל מתקרובת עבודה זרה. ומכאן עובר הכתוב לדבר על שבין אדם לחברו.
(ז) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה־בָּגֶד׃
"ואיש לא יונה" מלשון הונאה, "לא תונו איש את אחיו", כלומר לא ירמה. ומבאר הרד"ק שעיקר ההונאה היא באדם המונה את חברו במסחר: מוכר לו דבר זול כדבר יקר, או מוכר דבר ישן כחדש.
"חבולתו חוב ישיב" - כמו שנאמר "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו". אם לקח מחברו בגד כמשכון, והבגד הוא כסות לילה, צריך להחזירו לו בלילה, ואם כסות יום - ביום. כלומר בשקיעת החמה עליו להשיב לו את כסות הלילה. וזהו "חבולתו חוב ישיב": מה שחבל בעבור חוב - ישיב.
"גזלה לא יגזול" - ולכאורה תמוה. אם אמרת שהוא משיב אפילו את המשכון, מדובר כאן כבר בצדקות; ואחרי מעלה כזו אתה בא לחדש שאפילו אינו שודד בנקים? הרי זה קל וחומר. אלא מבאר המלבי"ם: מדובר כאן אפילו בדבר שגזל הגזלן, שאף ממנו אינו גוזל. שיש המורה היתר לעצמו לגזול מן הגזלן - הרי הוא בעצמו גנב את זה. וחז"ל אומרים שהגונב מן הגנב פטור מן הכפל אבל חייב בקרן, ואף על פי כן יש בידו עבירה. ולא זו בלבד, אלא אמרו בגמרא "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" - אדם שעושה פעולה שיש בה מהלך של גניבה, נשאר לו טעם של גניבה. ואפילו יאמר לך שהיו כאן כל הנסיבות וכל הטעמים להתיר, על כל פנים טעם של גניבה יש כאן.
ועכשיו מספר הכתוב על הדברים הטובים שעשה: "לחמו לרעב יתן" - את לחמו שלו הוא נותן, ויכול להיות שזה אפילו לחמו האחרון. לא לחם מיותר יש לו, ואף על פי כן הוא נותנו לרעב. "ועירום יכסה בגד" - את העירום הוא מכסה בבגד. כל אלה דברים שהשלים בהם את עצמו במשפטים שבין אדם לחברו.
(ח) בַּנֶּשֶׁךְ לֹא־יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ׃
"בנשך לא יתן" - את הנשך שאסרה תורה אינו נותן. "ותרבית לא יקח". חז"ל אומרים: נשך ותרבית היינו הך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין. אמנם כבר דיברנו בזה כשלמדנו פרק "איזהו נשך" בבבא מציעא, שמדברי חכמים יש הבדל ביניהם: לשון נשך נאמר בכסף ותרבית באוכל, כמו שכתוב "את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אוכלך". ויש אומרים שנשך מן התורה ותרבית מדרבנן. איך שלא יהיה, יש כמה הסברים בהבדל שבין נשך לתרבית.
והמצודת דוד מבאר את הכפילות: נשך היינו שסיכם עמו מראש - נותן לך אלף, תחזיר לי אלף ומאתיים, וזו ריבית קצוצה מן התורה. "ותרבית לא יקח" - שלא סיכם עמו מראש, אלא כשבא הלווה להחזיר את החוב אמר לו: תראה, לא נגשת לי ולא נדנדת והיית מאוד בסדר, קח עוד מאה שקלים. ואף את זה אינו לוקח. הוא לא דרש, הלווה בא לתת מעצמו, והוא אינו מוכן לקחת.
"מעוול ישיב ידו" - לא עשה שום עוול, וכל דבר שרצו לתת לו בעוול השיב ממנו את ידו, כמו שאסרה תורה "לא תעשו עוול במשפט במשקל ובמשורה". "ומשפט אמת יעשה בין איש לאיש" - אם הוא שופט בין שני אנשים, לעולם יעשה ביניהם משפט אמת בלבד, לא יטה את הדין אלא ישפוט כפי ההלכה וכפי הדין שאמרה תורה.
(ט) בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
"בחוקותיי יהלך" - אפילו אותן מצוות שהן כחוק, אלו שהאומות מונין בהן את ישראל ומצערים אותם ואומרים להם: מה לכם ולמצווה הזאת, מה זה שעטנז, מה זו פרה אדומה - גם אותן עשה. את המשפטים קל יותר לשמור, שהם הגיוניים; אבל החוקים הם דברים שמעל השכל ומעל ההיגיון, ואף על פי כן "בחוקותיי יהלך".
"ומשפטיי שמר לעשות אמת" - מהו "לעשות אמת"? שגם כשהיה עושה משפט, לא הייתה לו שום כוונה להתנקם. שלא יאמר: באו שניים לדין, עם זה הייתה לי פעם בעיה, היה לי ויכוח איתו, בוא נסגור עכשיו את העניינים - ואז הוא מתנקם בו. אלא שמר את משפטיי אך ורק לעשות אמת, בלי שום כוונה אחרת. "צדיק הוא חיה יחיה" - אדם העושה כן נחשב צדיק, וחיה יחיה בעולם הזה ובעולם הבא.
והמלבי"ם מסדר גם כאן: "בחוקותיי יהלך" - במצוות שבין אדם למקום, "ומשפטיי שמר" - במצוות שבין אדם לחברו, שמשפט הוא בין אדם לחברו. נמצא שלא די בכך שבהשגותיו הוא צדיק, ושאת טבעיו ומידותיו שינה, אלא הוא צדיק גם בפועל. נוסף על קניין הצדקות שבנפשו, הוא עושה את הצדקה בפועל, ואדם כזה ראוי שחיה יחיה.
דרשת הגמרא: צדיק בדקות
לפני שנמשיך, נעמוד על הקושי שבפסוקים. באים כאן לתאר צדיק - ומה שבחו? שלא אכל מזבחי עבודה זרה ומקורבנות אלילים. איזה צדיק הוא! לא נשא עיניו אל הגילולים, כלומר לא הלך לעבוד את העגלים. "את אשת רעהו לא טימא" - מעולם לא נכשל באשת איש. וגם "אל אישה נידה לא יקרב". וכי בזה נמדד צדיק?
מכאן דורשת הגמרא שהנביא נוקט כאן לשון מליצית, ובאמת מדובר בדברים דקים מאוד. דרש רב אחא בר רבי חנינא (סנהדרין פ"א ע"א): מאי דכתיב "אל ההרים לא אכל" - שלא אכל בזכות אבותיו.
פירוש הדבר: הצדיקים רוצים לאכול בכוח הזרוע, כלומר בזכויות שלהם עצמם. מספרים שהזמינו את הרב אלישיב להיות סנדק בברית של נין או בן נין, ואמרו לו שכתוב בספרים שהזוכה לשמש סנדק בברית של נין זוכה להיכנס לגן עדן. חייך הרב אלישיב ואמר: אני כל החיים עובד כדי להיכנס לגן עדן בדלת הראשית, לא באיזו דלת מסביב. אתם מסדרים לי דלת אחורית - היית פעם סנדק לבן נין, בוא נסדר לך כניסה... אני עובד כל החיים כדי להיכנס בדרך הראשית, אל תנסו לסדר לי מסביב.
ועוד מספרים על הרב אלישיב שהתארח אצל מישהו במקום רחוק, והמארח שאל אותו כמה פעמים סיים את הש"ס. הנכד רמז לו שאין זה מתאים, שהרבה אנשים אוהבים לשאול את הגדולים שאלות חופרות ומציקות, ואתה יודע שהוא צנוע ואינו רוצה לספר על מעשיו. אמר הרב אלישיב: לא, אני מתארח אצלו ואני חייב לו הכרת הטוב, הוא יכול לשאול אותי מה שירצה. כששמע האיש דבר כזה, אמר: ננצל את ההזדמנות. שאל אותו: כבוד הרב, האם אפשר לברך על הרב "שחלק מחכמתו ליראיו"? שאלה חופרת עוד יותר. מה אתה רוצה שיאמר לך, שיברך עליו בשם ומלכות? ענה לו הרב אלישיב: מחכמתו - אולי. אבל "ליראיו", וכי אני יכול לקרוא לעצמי מיראיו? אולי על הרב מטשיבין שייך לומר "יראיו", עליו אפשר לומר שזה ירא השם, אבל עליי אתה רוצה לברך "ליראיו"? מכאן אנחנו למדים שהצדיקים מבקשים לזכות בזכות עצמם, ולא להיכנס דרך הדלת האחורית. וזהו "אל ההרים לא אכל" - שלא חיפש זכויות של אביו וזכויות מכאן ומשם, אלא בא בכוח מעשיו שלו.
"ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל" - אומרת הגמרא שההולך בדרך גאווה דוחק את רגלי השכינה, והרי זה כעבודה זרה. וכאן הכוונה שלא הלך בקומה זקופה. ההולך בקומה זקופה ונושא עיניו מלמעלה על כולם, דרך גאווה ושחצנות, זה נקרא "גילולי בית ישראל", זו תועבה.
"ואת אשת רעהו לא טימא" - שלא ירד לאומנות חברו. שאם לא כן, פשיטא הוא. אלא הכוונה שחברו עוסק בעסק כלשהו, והוא אינו הולך לפתוח עסק כזה לידו ואינו מנסה לקחת ממנו את הלקוחות.
"ואל אישה נידה לא יקרב" - שלא נהנה מקופה של צדקה. כל עוד שיכול היה להתקיים במינימום, ואפילו עשה שבתו חול, ובלבד שלא יזדקק לבריות ולא ייהנה מן הצדקה. על אדם כזה נאמר "צדיק הוא חיה יחיה".
"מאן דעביד לכולהו" - בכייתו של רבן גמליאל
ומביאה שם הגמרא בהמשך: כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה ואומר: מאן דעביד לכולהו הוא דחיה, בחדא מינייהו לא. מדוע בכה? כי הבין שהפסוק מנה את כל הדברים ואחר כך אמר "צדיק הוא חיה יחיה", ומשמע שצריך לעמוד בכל הקריטריונים, ואם אדם עשה רק דבר אחד - אינו חי.
אמר לו רבי עקיבא: אלא מעתה, "אל תיטמאו בכל אלה" - וכי הכוונה שרק בכולן אסור להיטמא ובחלקן מותר? ודאי שלא, אלא "בכל אלה" היינו בכל אחת מאלה. וכך גם כאן במה שנאמר בהמשך "מאחד מאלה" - הכוונה שמי שעשה אחת מכל אלה, צדיק הוא חיה יחיה. די באחת מהן כדי שחיה יחיה.
לסיכום:
הפרק פותח בטענת הדור "אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה", והתשובה האלוקית מפרקת אותה משני צדדים. ראשית, "פוקד עוון אבות על בנים" לא נאמר אלא בעבודה זרה ולשונאיי, וכשבטל יצרא דעבודה זרה בטל המשל הזה; ובשאר עבירות אין הבנים נענשים אלא כשהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. שנית, "הן כל הנפשות לי הנה" - את הגוף והתכונות מורישים האבות, אבל את הנפש נתן הקדוש ברוך הוא, ואין לנפש האב שום קניין בנפש הבן: לכל אחד בחירה חופשית ודין וחשבון משל עצמו. ומכאן ממשיך הנביא לשרטט את דיוקנו של הצדיק - צדיק בקניין נפשו וצדיק בפועל, בין אדם למקום ובין אדם לחברו - ועליו נאמר "צדיק הוא חיה יחיה". ובדרשת חז"ל התיאור הזה מתרגם לדקות עצומה: לא לאכול בזכות אבות, לא ללכת בקומה זקופה, לא לרדת לאומנות חברו ולא ליהנות מקופה של צדקה. ולמרות בכייתו של רבן גמליאל, למדנו מרבי עקיבא שדי באחת מכל אלה כדי לזכות ב"חיה יחיה".