פתיחה: מן המשל אל הנמשל
פרק י"ז ביחזקאל נפתח בחידה ובמשל: הנשר הגדול הבא אל הלבנון ולוקח את צמרת הארז, הגפן השפלה הנטועה על מים רבים, והנשר השני שאליו כופנת הגפן את שורשיה. בחלק שלפנינו אנו עומדים בסופו של המשל ובפתיחת הנמשל: הנביא מפרש בפירוש מי הוא הנשר, מי הגפן, ומה עתיד לקרות לצדקיהו שמרד בנבוכדנצר. לאחר מכן, בסוף הפרק, מתהפכת הנבואה לטובה: לקיחה אחרת, לקיחה של הקדוש ברוך הוא, שאיננה לעקור אלא לשתול.
פסוק י': "התצלח" - האם בגידה מצליחה?
וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ׃
"שתולה" - כרצונה, כפי שמסביר רש"י. והשאלה נשאלת: התצלח? האם ייתכן שמי שבגדה בבעלה הראשון תצליח? הנמשל הוא צדקיהו, שבגד בנבוכדנצר. הרי נבוכדנצר הוא זה שהמליך אותו, הוא שנתן לו את התפקיד והוא שמינה אותו, ואתה הלכת ובגדת בו - האם אתה חושב שתצליח? לא ייתכן שבבגידה כזו תבוא הצלחה.
"הלוא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבוש" - רוח הקדים היא משל למלך בבל, שכן בבל שוכנת מצפון מזרח לארץ ישראל, ורוח הקדים היא הרוח הבאה מן הכיוונים הללו. רוח הקדים ידועה כרוח חמה ומייבשת, וכמו שנאמר: "יבוא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו". כלומר: המצב שלך אינו מאפשר לך להרשות לעצמך לבגוד בנבוכדנצר. כשתבוא רוח הקדים - תיבש יבוש, "על ערוגות צמחה תיבש": על אותן ערוגות עצמן שבהן צמחה שם היא תתייבש.
המלבי"ם מוסיף כאן נקודה חשובה: אפילו אם לא יבוא הנשר, הוא נבוכדנצר שנטע אותה בראשונה, כדי לעקור אותה - עצם העובדה שהיא נעקרת ממקומה ונשתלת במקום אחר מונעת הצלחה, שהרי המקום החדש אינו מקומה. כשעוקרים אילן ממקום אחד ונוטעים אותו במקום אחר, אין כל ודאות שיכה שורשים ויצמח. פעמים רבות דווקא במקום הראשון היה לו קיום, ובמקום השני הוא מתייבש ואינו מצליח להכות שורש. כך אומר הנביא: גם בלא נבוכדנצר לא יהיה לכם קיום, בעצם זה שסמכתם עצמכם על פרעה מלך מצרים.
פסוקים י"א-י"ב: פתרון החידה
וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ אֱמׇר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה׃
הפרק נפתח בחידה ובמשל, וכעת בא הנביא לבאר כל פרט ופרט מן המשל ומה משמעותו בנמשל. חלק נכבד מן הנמשל כבר בארנו תוך כדי המשל, אך כעת הנביא עושה זאת בצורה מסודרת. "בית המרי" הוא בית המרד, אלה המורדים. "הלא ידעתם מה אלה" - האם אתם מבינים את המשל והחידה שאמרתי לכם?
המלבי"ם מפרש: "הנה בא מלך בבל ירושלים" - הוא הנשר הגדול הבא אל הלבנון. והלבנון הוא בית המקדש, משתי סיבות: מפני שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל, ומפני שנבנה מארזי הלבנון. "ויקח את מלכה" - זו צמרת הארז, יהויכין, שהמלכים נחשבים כצמרת, החלק העליון של העם. "ואת שריה" - זהו "את ראש יניקותיו קטף". "ויבא אותם אליו בבלה" - זהו "בעיר רוכלים שמו", שבבל היא עיר הרוכלים.
פסוק י"ג: הברית ובני הערובה
וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח׃
"ויקח מזרע המלוכה" - זה צדקיהו. הרד"ק מבאר ש"ואת אילי הארץ לקח" פירושו שמלבד השבועה והברית לקח נבוכדנצר גם שרים וחשובים שיהיו אצלו בני ערובה. זה היה נוהג מקובל אצל מלכי קדם: כאשר היה חשש שמלך כנוע ימרוד באדוניו, היה המלך השליט דואג לעצמו ערובה. לעתים היה לוקח את אחד מילדי המלך ומחזיקו אצלו, ואומר: אם תמרוד בי - אהרוג אותו. ולעתים היה לוקח שרים וחשובים מן הממלכה, ומאיים שיהרגם. בדרך זו הובטח שהממלכה הכנועה לא תמרוד בשלטת. זהו "ואת אילי הארץ לקח": חוץ מן האלה והברית שבהן השביע את צדקיהו שלא ימרוד, לקח את השרים כבני ערובה שיישאר כנוע ולא יתגאה עליו.
המלבי"ם מעמיד את הנמשל מול המשל: "ויקח מזרע המלוכה" הוא "ויקח מזרע הארץ"; "ויכרות איתו ברית" הוא "ויתנהו בשדה זרע" - נטע אותו על מנת לכרות איתו ברית, אני ממנה אותך כאן על מנת שתהיה כפוף אליי; "ואת אילי הארץ לקח" הוא "צפצפה שמו".
פסוק י"ד: ממלכה שפלה
לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעׇמְדָהּ׃
"להיות ממלכה שפלה" - זהו "לגפן סורחת", שהגפן תהיה סרוחה על הארץ ולא תגבה, כפופה למי ששולט בה, הוא נבוכדנצר. "לבלתי התנשא" - זהו "שפלת קומה", שתהיה נמוכה ולא תרים ראש למרוד. "לשמור את בריתו לעומדה" - זהו "לפנות דליותיו אליו", שהדליות, הם הענפים, יפנו אל נבוכדנצר, כלומר שישמור את בריתו ואת שבועתו ולא ימרוד בו. "לעומדה" - שהברית תעמוד ותתקיים. את כל זה עשה נבוכדנצר בנטיעת צדקיהו, כדי להבטיח שלא יסור מבריתו.
פסוק ט"ו: המרד והפנייה למצרים
וַיִּמְרׇד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט׃
ובמקום כל זה - מה עשה צדקיהו? "וימרד בו", וזהו "ותהי לגפן ותעש בדים": כבר צמחו לו ענפים ארוכים והוא כבר אינו מתייחס אל מלך בבל. "לשלוח מלאכיו מצרים" - זהו הנשר השני שבמשל, הוא פרעה, שאליו פנה צדקיהו לקבל סיוע. ומה ביקש? "לתת לו סוסים ועם רב" - וזהו "להשקות אותה מערוגות מטעה": רצה להיות נטוע בערוגה של פרעה ולקבל משם השקיה, כלומר איני כפוף עוד לנבוכדנצר, לקחתי לי אדונים אחרים.
על כך שואל הנביא "היצלח", והתשובה היא שהמהלך ייכשל משתי סיבות. האחת, "הימלט העושה אלה" - נבוכדנצר לא יוותר לך, יילחם בך ויכבוש אותך, וזהו "הלוא את שורשיה ינתק". והשנייה, "והפר ברית ונמלט" - גם אם לא יילחם בך, הרי הפרת את הברית והשבועה, והקדוש ברוך הוא יעניש אותך. על הפרת ברית יש עונש מאת השם. וזהו ביאור "על ערוגות צמחה תיבש" שלמעלה: גם אם נבוכדנצר לא יבוא לייבש אותך, אתה תתייבש מאליך, שהרי יש לך ברית עם נבוכדנצר, ובברית ובשבועה הזו אתה מחויב כלפי שמיא. וכי ייתכן שתמרוד בו ומן השמים לא ידונו אותך על כך?
פסוק ט"ז: בתוך בבל ימות
חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת׃
"חי אני" ו"אם לא" - כל מקום שנאמר בו "אם לא" הוא לשון שבועה, כמו "אם לא בתים רבים", "אם לא כאשר דימיתי". המלבי"ם מבאר שזהו פירוש "הימלט העושה אלה" שלמעלה: לא יימלט, שכן נבוכדנצר יבוא עליו למלחמה. ולא זו בלבד, אלא מוסיף לו נבואה: "בתוך בבל ימות" - שם תהיה מיתתו, לא תמשיך למלוך כאן, מלכותך תיפסק כי נבוכדנצר יכבוש אותך, ומיתתך תהיה בבבל.
פסוק י"ז: פרעה לא יבוא לעזרה
וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת׃
פרעה לא יבוא בחיל גדול לסייע לו במלחמתו נגד נבוכדנצר. אתה סמכת על פרעה, אך יתברר לך שלא יטריח את צבאו וחילותיו לבוא להילחם בעבורך ולהגן עליך. "בשפוך סוללה ובבנות דייק" - כאשר רצו לכבוש עיר, היו שופכים סוללה, כלומר עורמים ערימת עפר באלכסון אל דופן החומה כדי לטפס עליה, ובונים דייק כדי ללכוד את העיר ולהכרית נפשות. וכל זה כדי להראות לך שהברית שכרת עם פרעה מלך מצרים לא תועיל לך.
המלבי"ם מעמיד זאת כנגד מה שנאמר במשל: "ולא בזרוע גדולה ובעם רב למשאות אותה משורשיה". לדעת הרד"ק הכוונה לפרעה: לא יבוא פרעה בזרוע גדולה ובעם רב להצילך מנבוכדנצר. ולדעת המלבי"ם הכוונה לנבוכדנצר: הוא לא יצטרך לבוא בזרוע גדולה ובעם רב, אלא ייקח אותך בקלות ולא יצטרך להשקיע כוחות. הרעיון אחד הוא בשתי הדרכים - פרעה לא יעזור לך; השאלה היא רק על מי מוסבת "הזרוע הגדולה והעם הרב".
פסוק י"ח: "והנה נתן ידו"
וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכׇל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט׃
"ובזה אלה להפר ברית" - כנגד "והפר ברית ונמלט" שלמעלה. "אלה" היא שבועה, והוא בזה את השבועה והפר את הברית שכרת עם נבוכדנצר ונשבע עליה. ומהו "והנה נתן ידו"? שני ביאורים בדבר. רש"י והרד"ק מפרשים שנתינת יד היא קיום אהבה ושלום, כתקיעת כף שהתחייב להיות עמו בשלום ובאהבה. והמלבי"ם מפרש: הניח ידו מן המלחמה לאחר שנבקעה העיר. (אגב, בכל ההוצאות נדפס במלבי"ם "שנשקעה העיר", וזו טעות - הכוונה "שנבקעה העיר".) כלומר: לאחר שכבר הניח ידו מן המלחמה, כשנבקעה העיר ונבוכדנצר כבר בפנים ואין עוד מה להילחם - ועם כל זה עמד במרדו וביקש לברוח למצרים. שהרי צדקיהו ברח דרך המערה שיצאה מן הארמון, מנהרת מילוט, כפי שראינו בארוכה לעיל, ובסופו של דבר הסגירו הקדוש ברוך הוא ביד נבוכדנצר. על זה נאמר: איך אתה חושב להימלט? וזהו "והנה שתולה התצלח" שלמעלה - אחרי ששתלו אותך כאן, האם תוכל להיעקר מכאן ולהישתל במקום אחר, ולהפר אלה ולהפר ברית, ושהמהלך שלך יצליח?
פסוק י"ט: "אלתי" ו"בריתי"
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ׃
"חי אני אם לא" - שוב לשון שבועה. ומדוע נאמר "אלתי", והרי אלתו של נבוכדנצר הייתה? התשובה: נבוכדנצר השביע אותו באלוקים, ולכן זו נקראת "אלתי" - את שבועתי הפר, אומר השם. וכן "ובריתי", שבשמו של הקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית. נמצא שבמעשהו היה כאן חילול השם כנגד שמו יתברך. "ונתתיו בראשו" - את אותו עוון אתן בראשו, אשיב לו גמולו בראשו. וכאן הדבר כפשוטו ממש: מה עשה לו נבוכדנצר לאחר שהורידו בבלה? עיוור אותו וניקר את עיניו. הגמול היה בראש, בעיניים שבראש.
פסוק כ': רשת ומצודה
וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי׃
זהו מה שהזכרנו: הבריחה שניסה לברוח לאחר שנבוכדנצר הניח ידו ובקע את העיר. אלא שהבריחה דרך המערה לא הועילה לו, מפני שהקדוש ברוך הוא פרש עליו רשת. וכיצד? אומרים חז"ל, כפי שראינו לעיל: נזדמן צבי לאחד מחילותיו של נבוכדנצר, ורדפו אחריו ורדפו ורדפו, עד שהגיעו אליו - ולפתע רואים הם את צדקיהו יוצא מתוך האדמה. מתברר שהקדוש ברוך הוא זימן את הצבי לא כדי שיצודו אותו, אלא כדי שיצודו את צדקיהו; הצבי היה מורה המקום לחיל הכשדים כיצד למצוא את צדקיהו. ומעתה מובן הביטוי "ופרשתי עליו רשתי ונתפש במצודתי" - וכי מישהו כאן טמן לו מצודה? אני זימנתי לו את המצודה הזאת, אומר הקדוש ברוך הוא. והסיבה היא "אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר", ועל כן "ונתתיו בראשו": השם הזהיר אותו שלא ימרוד בנבוכדנצר, והוא הלך ומרד.
"ונשפטתי איתו שם" - שם בכלא בבבל נשפט עמו הקדוש ברוך הוא, וכביכול מתווכח עמו על המעל שמעל בו, ועל ידי זה יבוא לידי וידוי. ולכאורה איננו מוצאים שהשם דיבר עמו שם. אלא שכאשר אדם עושה מעשה קלוקל ופתאום חוטף סטירה, והסטירה גלויה עד שרואים בה יד השם ורואים שהקלקול הוא שגרר את המכה - הרי השם נשפט עמו, בא עמו במשפט בלא מילים. הקדוש ברוך הוא שופט אותו בזה ומוכיח אותו, וזהו "ונשפטתי איתו שם מעלו אשר מעל בי": מתוך כך יבין שכל מה שקרה לו הוא בגלל המעל אשר מעל בי.
פסוק כ"א: "כל מברחיו בכל אגפיו"
וְאֵת כׇּל מִבְרָחָו בְּכׇל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכׇל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי׃
מהו "מברחיו"? שני ביאורים. רש"י מביא תחילה את דעת התרגום, שמברחיו הם גיבוריו, ואינו מסביר כיצד. אפשר היה לומר שמברחיו מלשון מבריחיו, שהגיבור מבריח את כל הרודף אחריו. אלא שרש"י מביא גם את פירושו של מנחם, שחיבר את המילה עם "ברח דודי", ופתרונו "ואת כל הבורחים". משמע אפוא שרק לפי מנחם המילה קשורה ללשון בריחה, ואילו לפי תרגום יונתן "מברחים" הוא שם לגיבורים בלא קשר ללשון בריחה. על כל פנים, פירושו של מנחם הוא המקובל יותר: "את כל מברחיו" - כל אלה שינסו להימלט ולברוח מחרבו של נבוכדנצר.
"בכל אגפיו" - מסביר המלבי"ם: כל נשיו והנלווים עמו, שגם הם ייפלו בחרב, כפי שראינו בפירוש לעיל בפרק י"ב פסוק י"ד, שגם שם מתואר שכל הבורחים עמו ייפלו בחרב. ומהו "אגפיו"? כבר עמדנו על כך בפרק י"ב פסוק י"ד. ההבנה הפשוטה היא מלשון כנפיים, וכפי שמביא הרד"ק בשם אביו שהאל"ף נוספת, ועיקר המילה "גפיו", והכוונה לחילות, שהחיילים נקראים כנפיים. וכמו שנאמר "הנה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך", על האויב הבא בכוח אדיר ורב. אם כן "את כל מברחיו בכל אגפיו בחרב ייפולו" - בכל חילותיו ייפלו בחרב. "והנשארים לכל רוח יפרשו" - יתפזרו, כמו "כארבע רוחות השמים פירשתי אתכם", מלשון לפרוס ולפזר, ואפשר גם מלשון פרישה, דבר הפורש מנקודה מסוימת ומתפזר למקומות אחרים.
פסוקים כ"ב-כ"ג: לקיחה של גאולה
מכאן, מפסוק כ"ב, זו הפטרה שנהגו בה בני תימן, ובעיקר הבלדים, להפטיר בפרשת האזינו. רבים אינם מפטירים הפטרה זו כלל, אך אצל בני תימן נהגו בה.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל׃
לאחר שראינו שצמרת הארז נקטפה והוסרה ממקומה על ידי נבוכדנצר, בא הקדוש ברוך הוא ואומר: דע לך שאף אני עתיד לקחת מצמרת הארז, אלא שהלקיחה שלי איננה כלקיחתו של מלך בבל שהייתה לבטל ולהרוס. אני אקח אותה ממקום הגלות ואטע אותה בחזרה במקומה. נמצא שהנבואה, למרות הדברים הקשים שנאמרו בה, מסתיימת בטובה.
המלבי"ם מבאר למה מכוונת הנבואה: כתוב שאוויל מרודך הוציא בהמשך את יהויכין מבית הכלא. אותו יהויכין הוא צמרת הארז שנקטפה והלכה, ועליו דיבר הנביא בתחילת הפרק, שכן על "ויקח את צמרת הארז" פירש שם המלבי"ם שהגלה את יהויכין שהוא ראש האומה, ואת השרים והגיבורים. וכעת אומר השם: לאותה צמרת ארז תהיה עדנה, כשיוציא אותו אוויל מרודך מבית הכלא. ואחר כך "מראש יונקותיו רך אקטוף" - מן היוצאים ממנו, הוא זרובבל בן שאלתיאל שיהיה מזרעו. "ושתלתי" - אני אעתיק אותו מבבל לארץ ישראל, ומזרעו יצא צמח לבית דוד, להקים ניר לדוד באחרית הימים. וזהו שאנו אומרים "עדי ייתי זרובבל בר שאלתיאל" ושופרא רבא דיליה, ויתקע בשופר גדול, השופר הגדול שיבשר את הגאולה. אומר הקדוש ברוך הוא: מה שאתה רואה עתה כמצב נורא, שיהויכין כלוא שם - אני עתיד להוציאו משם, לרומם אותו ולהגביהו, וזו רק ההתחלה, שבסופה תבוא הגאולה העתידה שעדיין אנו מצפים לה, ואז כל המציאות תשתנה.
"ונתתי מראש יונקותיו רך אקטוף" - בעודו צעיר, והוא זרובבל בן שאלתיאל (ואפשר ש"ושתלתי" אף מזכיר את השם שאלתיאל). "ושתלתי אני על הר גבוה ותלול" - הר גבוה הוא מקום שיש בו אוויר ושמש, מקום הראוי לגדול בו כראוי. ומהי "תלול"? מלשון תל, שהוא מקום גבוה, וכשרוצים לומר מקום גבוה מאוד אומרים תלול. כך הר ציון נקרא תל, וכן הר הבית נקרא תל. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אטע אותו במקום התלול, במקום הגבוה.
בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה׃
שים לב ל"ועשה פרי": אצל צדקיהו ראינו שאין פירות, שהרי את בניו שחטו לעיניו, ושם אין פרי. אבל כאן נאמר שיהיה פרי - לא יקרה לו כשם שקרה לצדקיהו, אלא "ונשא ענף ועשה פרי", וכמו שבארנו, הפרי הם הבנים. "והיה לארז אדיר" - שוב יצמח ויהיה כמו שהיה בתחילה, צמרת ארז, ולא כפי שהיה אחר כך צפצפה; צדקיהו נעשה גפן שפלה שלא עשתה פירות, אבל כאן "והיה לארז אדיר". "ושכנו תחתיו" - עם ישראל ישכון בצילו. "כל ציפור כל כנף בצל דליותיו תשכונה" - דליותיו הם הענפים הנדלים, וגם הדליות המתפשטות למרחוק יהיו למחסה ולמסתור.
ושימו לב: יש כאן שני ביאורים, ושילבנו את שניהם מפני ששניהם אמת. ביאור אחד מדבר על התקופה הקרובה, על זרובבל ועל גאולת בניין בית שני, וביאור שני על מלך המשיח. והמלבי"ם שילב את שניהם, כי שני הדברים נאמרו כאן: גם על התקופה הקרובה על ידי זרובבל בן שאלתיאל, וגם על הגאולה העתידה שיבוא מלך המשיח ויגאלנו גאולת עולמים, במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פותר הנביא את החידה: הנשר הגדול הוא נבוכדנצר, הלבנון הוא בית המקדש, צמרת הארז הוא יהויכין ושריו, הגפן השפלה היא צדקיהו שהומלך על מנת להיות ממלכה שפלה שאינה מתנשאת, והנשר השני הוא פרעה. צדקיהו בזה את האלה והפר את הברית, ולכן לא יצלח ולא יימלט: מצד אחד נבוכדנצר יכבשנו בלא זרוע גדולה, ומצד שני הברית והשבועה נכרתו בשם השם, ועל כן "אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר ונתתיו בראשו" - כפשוטו, בניקור עיניו. ואף בריחתו נכשלה, שהקדוש ברוך הוא פרש עליו רשת בדמות הצבי שהוליך את הכשדים אל פתח המנהרה. אך הפרק אינו נחתם בקושי: כנגד לקיחתו ההרסנית של נבוכדנצר מבטיח הקדוש ברוך הוא לקיחה אחרת, לקיחה של שתילה ובנייה - יהויכין ייצא מבית כלאו, מזרעו יקום זרובבל בן שאלתיאל, ומזרעו יצמח צמח בית דוד עד לארז האדיר שכל ציפור כל כנף תשכון בצל דליותיו, בגאולה השלמה במהרה בימינו.