פרק י"ז ביחזקאל הוא פרק של חידה ומשל. הנביא מצטווה לשאת משל על שני נשרים, על ארז וגפן וצפצפה, ובתוך המשל הזה נחבאים מאורעות הדור: נבוכדנצר מלך בבל שעלה על ירושלים, גלות יהויכין והשרים, המלכתו של צדקיהו כמלך כפוף, ומרידתו של צדקיהו בהישענו על פרעה מלך מצרים. נלמד את הפרק על פי דרכו של המלבי"ם, ובתוספת דברי רש"י והרד"ק.
(א) וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ (ב) בֶּן־אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
רש"י אומר: הנבואה שנראה אותה מיד היא בלשון חידה. בלשון חידה הנביא מדמה את נבוכדנצר לנשר, ואת מלכי יהודה לצמרת הארז. אלא שיש כאן כפילות: "חוד חידה" - זה דבר אחד, "ומשול משל" - זה דבר אחר. מדוע שני ביטויים?
מבאר המלבי"ם: חידה היא דבר נעלם, דבר שצריך להבין אותו על ידי התבוננות ועיון, וכשאדם מעיין בה היא מחדדת את שכלו. וכמו שכתוב "וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ" - "יחד" מלשון חידוד, כשני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה, כשתי סכינים המחדדות זו את זו. הרב בן איש חי חיבר ספר שלם, "אמרי בינה", שכולו חידות: חלקן חידות בדברים שבלימוד ובדברים שבקדושה, וחלקן חידות כלליות בעניינים ארציים, וכולן נועדו לחדד את השכל.
המשל, לעומת זאת, איננו דבר נסתר אלא דבר גלוי: אני רוצה להסביר לך דבר שאינו ידוע, ולכן אני אומר לך משל. וכאן הקב"ה אומר ליחזקאל: חוד חידה, שפתרונה של החידה יהיה משל על הקורות את עם ישראל. החידה עצמה תהפוך להיות משל - חידה שסופה ופתרונה הוא המשל שאותו אני רוצה להודיע לעם.
(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר־לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל־הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת־צַמֶּרֶת הָאָרֶז׃
המלבי"ם מיד מגלה לנו את פתרון החידה: הנשר הגדול הוא מלך בבל. הנשר עוצמתי, מגביה עוף מעל כל העופות, הוא מלך העופות; כך מלך בבל הגביה עוף עד מרום - הרי הלבנון, על ראשי הארזים שהם הגבוהים שבאילנות.
ארבעה תארים נאמרו בו. א. גדול הכנפיים - כדי להגיע אל ראשי הארזים הרמים צריך כוח תעופה חזק, ולכן נוצות הכנף שלו גדולות, ועל ידי זה מעופו קל. ב. ארך האבר - ה"אבר" הוא הכנף עצמה בלא הנוצות (כמו עוף מרוט, שנשאר בו האבר עצמו). הכנף מצד עצמה ארוכה, וזה מורה על כוח ועל עוצמה. ג. מלא הנוצה - גופו ואבריו מלאים כולם בנוצות הקטנות. ד. אשר לו הרקמה - נוצות יפות מצוירות במיני גוונים, בשונה מן הנשר הרגיל שצבעו שחור.
והנמשל בנבוכדנצר: הכנפיים הגדולות - שעף למרחקים בקלות; ארך האבר - עוצמתו וכוחו; מלא הנוצה - שארצו מלאה אנשים, וארץ גדולה ומיושבת היא ארץ עוצמתית; ורקמה - ההוד וההדר וכל משכיות החמדה שהיו לו. ומדגיש המלבי"ם: בהמשך הפרק יופיע נשר שני, שהוא מצרים, ושם התיאורים חלשים יותר. שם לא נאמר "ארך האבר", כי לא הייתה לפרעה עוצמה כשל מלך בבל; שם נאמר "רב נוצה" ולא "מלא הנוצה", כי היה שם רוב עם אך לא מילאו את כל הארץ; וגם "רקמה" לא נאמרה שם כלל.
"בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז" - הצמרת היא החלק העליון, והיא המלך והראש. נבוכדנצר יגלה את יהויכין שהיה ראש האומה, ועמו את השרים ואת הגיבורים, שכולם בחינת צמרת, כולם ראש המלכות.
(ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ׃
היונקות, מבאר המלבי"ם, הם הבדים - הענפים - העולים בצידי האילן ויונקים ממנו. והנמשל: השרים והחשובים שביהודה, החרש והמסגר, כל החשובים שהיו בארץ ישראל - אותם הגלה.
"ויביאהו אל ארץ כנען" - לכאורה היה צריך לומר "אל בבל", שהרי כנען היא כאן! אלא מבאר המלבי"ם: הכוונה לארץ כשדים, ששם היו מתכנסים הסוחרים, ו"כנעני" פירושו סוחר, תגר. "בעיר רוכלים שמו" - שם בבבל נמסר כביכול לידי הרוכלים. הרוכל עובר מבית לבית, וכך השתמשו בגולי ישראל לכל מיני שימושים והריצו אותם ממקום למקום. ומוסיף המלבי"ם דירוג: הרוכל הוא המחזר בסחורתו מבית לבית, והוא קטן במסחרו מן הכנעני שהוא התגר, והתגר קטן מן הסוחר הגדול. "סוחר" - סוחר גדול; "כנעני" - קטן ממנו; "רוכל" - סידקית, המחזר בעיירות מבית לבית.
כאן יש למלבי"ם ביאור ארוך שלא נלמדנו, אך ראוי להזכירו כדי לעמוד על עוצמתו. הוא מונה את שמות ענפי האילן במקרא: אמיר, בד, דליה, זמורה, זלזל, חוטר, יונק, נטישה, נצר, סעיף, סרעף, סנסן ("אוחזה בסנסניו"), ענף, עפה, פארה, שוכה, שליחה, שריג. כל אלה שמות של ענפים, והוא מסביר את ההבדל שבין אחד לחברו. מי שרוצה להבין - ילמד שם בביאור המילים. הדבר מראה על הגאונות של המלבי"ם, על שליטתו המוחלטת בכל התנ"ך, ועל יכולתו להראות שכל ביטוי נבדל מחברו, ואף שלכאורה שניהם מבטאים אותו רעיון - לא בדיוק אותו רעיון הוא. זה הפלא המיוחד שבחיבורו.
(ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה־זָרַע קָח עַל־מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ׃
מחדש כאן המלבי"ם הבחנה, שלא כפי שאנו רגילים בעברית המדוברת. באילנות יש שלושה לשונות: נטע - נטיעה על ידי גרעין; זרע - הרכבה באילן אחר, ולכן הלשון הזו באה על פי רוב בהקשר של כלאי אילנות; שתל - העוקר אילן ממקום אחד כדי לשותלו במקום אחר.
לפי זה: "ויקח מזרע הארץ" - לקח את מה שראוי להרכיבו באילן אחר. "ויתנהו בשדה זרע" - הרכיבו בזרע אחר. "קח על מים רבים" - אותו זרע, תחילת גידולו הייתה על מים רבים; "צפצפה שמו" - ואותו הרכיב על גבי צפצפה, שהיא מין ערבה הגדלה בהרים ובלא מים, ובאה כאן להראות גריעות. ואם תאמר, וכי לא היו בבבל מינים טובים יותר? הרי "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ", "על הנחל הערבים ישאום" - היו שם ערבות. אלא שבא לבטא את הגריעות: תחת רוב השפע שהיה כאן בארץ ישראל על מים רבים, הרכיבו עתה על צפצפה.
והנמשל: מלך בבל, שהוא הנשר הגדול, בא אל הארז ולקח את צדקיהו שהיה מזרע המלוכה, והמליכו שיהיה תחתיו. הרי הוא כענף מורכב באילן אחר, שכל חיותו ויניקתו מן הגזע שעליו הורכב, והוא נעשה כטפל אליו. כלומר: אתה תהיה מלך הממונה על ידי נבוכדנצר, הוא הגזע ואתה ענף המורכב עליו והיונק ממנו. ובמקום המעלה והדרגה שהיית בה קודם, על מים רבים, עתה מרכיבים אותך על דבר גרוע - על צפצפה - ותהיה תחת ממשלתו של נבוכדנצר.
(ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּרֹאות׃
נפתח ברד"ק. "ויצמח ויהי לגפן סורחת" - עד שמרד צדקיהו הייתה לו הצלחה, והוא גדל במהרה. המרד היה בשנה החמישית למלכותו, ואילו בשנה הרביעית הלך לבבל להקביל את פני מלך בבל כאשר המליכו, כמו שכתוב בספר ירמיהו. נבוכדנצר השליטו על המלכים שסביבותיו - אדום, מואב, עמון, צור וצידון - ולכן שלחו אותם מלכים שליחים אל צדקיהו מלך יהודה, שהרי היו כפופים תחתיו.
"סורחת" - מלשון סרח עודף, כמו "וְסָרַח הָעֹדֵף" ביריעות המשכן, "תִּסְרַח" שפירושו תתארך ותהיה עודפת אחורי המשכן. ואגב, לפי זה הסברתי פעם את מה שנאמר בעקבתא דמשיחא "חכמת סופרים תסרח". המקובל לפרש מלשון סרחון - שאנשים לא ירצו לשמוע את חכמת הסופרים והיא תהיה סרוחה בעיניהם. אבל יש מי שמסביר מלשון אריכות: נותנים לתלמיד חכם את המיקרופון, והוא מדבר שעתיים, והדברים מתארכים ומתארכים ואין מי שיעצור - זוהי "חכמת סופרים תסרח".
אומר הרד"ק: אל תחשוב שהדימוי לגפן הוא דימוי של שבח. אדרבה, הוא דימוי של ביזיון: קודם היה בגדר ארז, גבוה ובעל צמרת אדירה, ועתה הידלדל ונעשה גפן נמוכה ושפלה. ההידרדרות התחילה כבר מימי מנשה, שמילא את ירושלים דמים מפה לפה והכניס צלם בהיכל. ואם תאמר, הרי לגפן יש יתרון על הארז? על כך ישיב לך בהמשך: זו גפן שאינה נותנת פירות. ואם כן איזה יתרון יש בה? הארז עוצמתי וגבוה, ויש בו עצים לבנות מהם; אך גפן קטנה בלא פירות - מה יש בה.
ומוסיף הרד"ק: מלך בבל נתן גדולה לצדקיהו, ומטרתו הייתה שיהיה שפל תחתיו ויעשה את רצונו. ובוא וראה שלא נהג כן. אותה גפן שפלה, שהציפייה ממנה הייתה שתהיה כנועה תחת יד מלך בבל, לא התנהגה כך. ובהמשך אף גילה את בזיונו של נבוכדנצר בעניין שאכל ארנבת חיה ופרסם את הדבר, אף שנשבע לו שלא לפרסמו, וזה גרם שלא יתקיים תחתיו.
"ושרשיו תחתיו יהיו" - שורשי הגפן לא יתפרשו למרחוק, וזה ביטוי נוסף לכך שהיה כפוף לגמרי לנבוכדנצר. "הדליות", אומר הרד"ק, הן משל לשוחד שהיה נותן לו: מלך הכנוע למלך אחר משלם לו מס ועובד לו. זהו מה שהוא דולה ונותן לנבוכדנצר תמורת זה שאינו הורגו ואינו מגלהו, כמו שוחד שמשלמים כדי להשאיר את המצב כמות שהוא. ולכן השביעו באלוקים.
"ותעש בדים ותשלח פוראות" - הרד"ק גורס "פראות" (אצלנו בספרים הכתיב פ' א' ר'), ומפרש מלשון פארות: הבדים הם הענפים הגסים, והפארות הם הענפים היוצאים מהם. כך גם צדקיהו: היה ענף גדול היוצא מן הגזע - שהוא נבוכדנצר - וממנו יוצאים ענפים קטנים, הם עמון, מואב, צור וצידון שנתנם נבוכדנצר תחתיו. והיו צריכים להישמע אליו ולא נשמעו. ועוד העיר הרד"ק: שים לב שלא הוזכר כאן פרי לגפן, לפי שבאמת לא היו לגפן הזאת פירות - בניו של צדקיהו לא נתקיימו אלא נשחטו לנגד עיניו כאשר המרה את פי מלך בבל והפר את השבועה. נמצא שהגפן הזאת ערירית.
והמלבי"ם מבאר: "ויצמח" - הזרע שהורכב בצפצפה צמח והיה לגפן. במקום ארז אדיר - גפן, ואף לא גפן גבוהה אלא "סורחת", שקומתה נסרחת בארץ ומתפשטת לרוחב ולא לגובה. וזהו שנאמר להלן "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא": הגפן השפלה היא ביטוי לכך שנעשינו ממלכה שפלה, שהרי נבוכדנצר לקח את הגיבורים, ושוב לא יהיו ארז אדיר אלא גפן שאיננה אילן חזק, שכל מה שתיתן הוא מס.
"לפנות דליותיו אליו" - הדליות, אומר המלבי"ם, הן מלשון דבר הנדלה ועולה לגובה, ענפים המתנשאים לרום. וכאן הוא משפיל אותם: אותו חלק שהיה אמור להתנשא בך, צדקיהו, פונה וכפוף אל הצפצפה שהיא נבוכדנצר, שהוא המושל בו לגמרי והוא נכנע אליו. "ושרשיו תחתיו יהיו" - שגם השורשים יהיו כפופים תחתיו, כמו שנאמר להלן (פסוק י"ד) "לִשְׁמֹר אֶת־בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ", שחייבו לשמור את הברית ולעמוד בה ולא להפרה.
"ותהי לגפן" - כאן מתחיל המרד. הרי הרכבתיך על צפצפה, "קח על מים רבים צפצפה שמו", ואתה הלכת להיות לגפן בפני עצמה! עזב את הצפצפה, ניתק ממנה והלך להיות גפן עצמאית. ולא הסתפק בכך, אלא "ותעש בדים" - הבדים הם הענפים היוצאים מן האילן בסמוך לשורש, השווים לאילן עצמו בעוביים ובחוזקם. "ותשלח פורות" - ולא כפירוש הרד"ק מלשון פארות, אלא, מבאר המלבי"ם, מלשון פרי: ענפים העושים פרי. שצדקיהו התחזק שם במלוכה, וכבר כמו עשה פרי, והיה בחינת שליט עצמאי שאינו תלוי במלך שעליו. ושורש המילה כמו פרי, פרה, פורה - "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" - הכול מבטא דבר ההולך ומתפשט, גדל ועושה פירות.
(ז) וַיְהִי נֶשֶׁר־אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב־נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרָשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה־לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ׃
זהו הנשר השני, שכבר הזכרנו: פרעה מלך מצרים. והוא פחות עוצמתי מן הראשון. שים לב: נאמר בו "גדול כנפיים" בלבד, ולא "ארך האבר" שנאמר בנבוכדנצר והוא המבטא עוצמה, ונאמר בו "רב נוצה" ולא "מלא הנוצה".
"כפנה שרשיה עליו" - שורשי הגפן רצו לינוק ולהתחבר אל הנשר השני, ולכן שלחה אליו את דליותיה כדי שישקה אותה מערוגות מטעו. ראינו שהנשר הראשון, נבוכדנצר, כופף את הדליות שיהיו סרוחות בארץ, מנע ממנה את המים ואת אפשרות החיות העצמית - כלומר מנע מצדקיהו קיום עצמאי, ורצה שיהיה כפוף אליו בלבד. ומה עושה עתה צדקיהו? מתחבר למקור מים אחר, אל הנשר השני הקטן יותר, הוא פרעה מלך מצרים. חשק בו שיתיר את דליותיו ושישתה שם מים רבים, וחשב שעל ידי פרעה יהיו לו שובע ושפע וברכה, ולא יצטרך להמשיך להיות כפוף לנבוכדנצר.
(ח) אֶל־שָׂדֶה טּוֹב אֶל־מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת׃
עתה מסביר הכתוב מדוע עשה זאת. הרי צדקיהו היה במצב טוב, והיה לו כבוד אצל נבוכדנצר, ומדוע מרד בו ועבר על שבועתו? אילו לא היה עושה כן, היה עושה ענף ונושא פרי - ואנחנו נראה בהמשך שצדקיהו איבד את בניו, ופרי לא היה לו. אילו נשאר נטוע בשדה טוב ועל מים רבים, היה עושה ענף ונושא פרי. ועוד שהנביא אמר לו להיות כנוע תחתיו!
המלבי"ם מבאר, כדרכו, ש"שתילה" באילנות היא תמיד עקירה ממקום אחד ונטיעה במקום אחר. וכאן מתואר מה שעשה צדקיהו: נטש את נבוכדנצר שהמליכו, והלך לקבל תמיכה ועזרה מפרעה מלך מצרים. הלך לשתול את עצמו אצל מצרים, ששם ימצא מים רבים, לצאת מרשות נבוכדנצר אל רשות פרעה, "לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת" - שתהיה לו מלכות בפני עצמה ולא יהיה כפוף ומשועבד למלכות נבוכדנצר.
(ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת־שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת־פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל־טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא־בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם־רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ׃
רש"י מעיר כאן הערה: "כל האלפא ביתא במקרא זה, ותמה אני כי אינו נמנה במסורת". פסוק זה ייחודי בכך שכל אותיות האלף בית כלולות בו, ופלא שבמסורת נמנו כמה פסוקים שכל האלפא ביתא כלולה בהם, ואת הפסוק הזה לא הזכירו.
ולעצם הדברים: "תצלח" - וכי תצליח? אתה הולך להישען על הנשר השני, הוא פרעה, וכך לצאת מיד הנשר הראשון, נבוכדנצר. אבל הנשר הראשון "את שרשיה ינתק", "ואת פריה יקוסס" - יקוצץ. "יקוסס" הוא כמו לכסוס, אלא שכאן באות ק', ולכן המלבי"ם מחברו ל"יקוצץ", ואומר שאין לו רע, כלומר אין עוד מילה הדומה לה במקרא. וגם "כל טרפי צמחה תיבש" - אף העלים ייבשו: נבוכדנצר לא ישב בשקט, יראה כיצד מרדת בו והתחברת לפרעה מלך מצרים, ויעקור את הממלכה ויכרית את אנשיה, ואף העלים - הם פשוטי העם - יתייבשו.
"ולא בזרוע גדולה ובעם רב למשאות אותה משרשיה" - ואל תחשוב שנבוכדנצר יצטרך להשקיע בזה אנרגיות רבות. לא יצטרך זרוע גדולה, לא יד חזקה ולא עם רב כדי להעתיקה משורשיה. פרעה לא יבוא לעזרה, וממילא ייקח אתכם נבוכדנצר בקלות. אתה הסתמכת על פרעה, אך פרעה משענת קנה רצוץ שאין על מה לסמוך עליו, ולכן לא יצטרך נבוכדנצר מאמץ רב יותר, אלא יבוא ויגלה אתכם בנקל.
(י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל־עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ׃
הנביא נצטווה לחוד חידה שפתרונה משל: הנשר הגדול, בעל ארבעה תארי עוצמה, הוא נבוכדנצר מלך בבל, שבא אל הלבנון ולקח את צמרת הארז - את יהויכין ואת השרים והגיבורים - והגלה אותם לארץ סוחרים ורוכלים. משם לקח מזרע המלוכה, את צדקיהו, והרכיבו על צפצפה: מלך תלוי וכפוף שכל חיותו מן הגזע הבבלי. במקום ארז אדיר נעשינו גפן סורחת ושפלת קומה, ממלכה שפלה לבלתי התנשא. אך צדקיהו לא הסתפק בכך: ניתק עצמו והיה לגפן בפני עצמה, עשה בדים ושלח פורות, וכפנה שורשיו אל הנשר השני - פרעה מלך מצרים, שכל תאריו חלשים מן הראשון. על כך אומר הנביא: "התצלח?" - שורשיה ינותקו, פריה יקוצץ ועליה ייבשו, ואפילו לא יצטרך נבוכדנצר זרוע גדולה ועם רב, שהרי מצרים משענת קנה רצוץ. והגפן שהייתה אמורה לשאת פרי נשארה ערירית, כפי שאכן אירע לצדקיהו שבניו נשחטו לעיניו.